אות קלון וסמל הגנה

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם “דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל”.

במידה רבה אין מתאים ממאור, יליד 1951, לאצור תערוכה קבוצתית המהווה נדבך נוסף ומרשים להתעמקותו רבת-השנים בנושא. בפתיחת הקטלוג המלווה את התערוכה הוא כותב כי “[…] גם עתה, כשאני שב לנושא זה כאוצר ומורה, איני חדל מלעסוק בו כאמן. דמותו של קין וגלגוליו, אות הקין ומבטים המופנים אל “אחרים”, נושאים אלה הם רבי חשיבות, והעיסוק בהם מלווה אותי שנים רבות”. מהלך אוצרותי זה הינו חלק מתהליך ארוך שנים של הרחבת היריעה, מחקירה בין-אישית של מאור, לחקירה קולקטיבית של נושא זה בעולם האמנות הישראלי, וכן כתופעה אוניברסלית.

במקביל מוצגת כעת תערוכת יחיד רחבת היקף של מאור הנקראת “הם אני” במוזיאון הפתוח בעומר (אוצרת: רות אופק). התערוכה מביאה לידי ביטוי מנעד רחב של יצירתו הבין-תחומית של האמן ומזקקת תכנים שבהם הוא עוסק במשך השנים. התערוכה מורכבת מששה חדרים, כשכל חדר מוקדש לדמות אחרת שיש לה זיקה לחייו של מאור ובאמצעותה הוא מטפל במושג ה”אחר”. החדר הראשון בתערוכה מוקדש לדמותו של “קין” ואות הקין, למושג ה”כפיל” / ה”צל” המזנב. חדר אחר מוקדש למערכת היחסים השבירה עם גרמנים דור שני ושלישי לשואה, לתהום הפעורה בינינו לבינם, בצד הנסיון הכן לאחות את הפצע, באמצעות סוזנה, ידידה גרמנייה של מאור. חדרים אחים מוקדשים לאנתולוגיה המשפחתית של מאור, שהינה מיקרוקוסמוס של רצח עם, גניאולוגיה של זיכרון. חדר אחר מוקדש לחאדר ואשח ומשפחתו, אמן פלסטיני הנשוי לבדווית, ול”אחר” הפלסטיני. מכלול החדרים מהווים מעין מפה תודעתית של התייחסות ותפיסת עולם הומניסטית, התבוננות כנה בנפש האדם. כל חדר בנוי כחלל עצמאי המתהווה מתוך מרכז פנימי. במרכז כל חדר מוצבת עבודה אחת מרכזית הפועלת כמצפן (ויזואלי ואתי), והעבודות התלויות על הקירות הסובבים מתייחסות אליה.

בשנת 1978 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של מאור, שנקראה “אות קין” (גלריה הקיבוץ, אצרה: מרים טוביה בונה). התבוננות ביצירתו של לאורך השנים, מאפשרת להבין טוב יותר את הרקע הקונטקסטואלי והרגשי לתערוכה “דיוקנאות קין”. מכלול עבודתו החלוצי כאמן גוף מאז שנות ה-70 הינו מן המרשימים שנראו בישראל. בהשוואה לאמנות הגוף האמריקאית והאירופאית הענפה, בשנות השבעים פעלו בישראל רק קומץ אמני גוף ישראלים לצד חיים מאור, שהבולטים בהם יוכבד וינפלד, גדעון גכטמן, מיכאל דרוקס ומוטי מזרחי (השניים האחרונים מציגים בתערוכה “דיוקנאות קין”).

1-Large

עבודות הפרפורמנס שיצר מאור בין 1975 ל-1980 עוסקות במובהק במורשת האישית הטראומטית המכבידה של אמן “דור שני לשואה”, בייצוגים של דיכוי וסטיגמה באמצעות סימנים ותחימת גבולות הגוף (ראו התייחסותי במאמר “בעלות גופנית על הסמל”). המיתוס המשפחתי של קין הופך למיתוס המכונן לאירועים היסטוריים רצחניים רחבי היקף וחמורים יותר, כדוגמת השואה (ח. מאור, מתוך הקטלוג 2012). הוא יוצר הקשרים ויזואליים בין מושגים כמו “סימון”, “קורבן” ו”עקידה” באמצעות נוכחות גופנית מטלטלת. רוחב משמעות זה מחזק את תפיסת הדיכוי החברתי כתופעה אנושית אוניברסלית.

“דיוקנאות קין” מתבוננת בדמותו של קין ומהותו של אות הקין מנקודות מבט רבות. זהו נושא המעורר כיום עניין רב בקרב אמנים וחוקרים. ההתעניינות והפרשנות האקדמית, ההגותית, הספרותית והאמנותית בסיפור המקראי, ניזונה מהמציאות החברתית, הפוליטית, הדתית והפלילית, בארץ ובעולם, ומגיבה אליה. מאור מציין כי מעל לתערוכה מרחפות דמותם של הפסיכולוג החברתי דן בר-און, שעסק בחקר ה”אחרים” בתוכנו ולצידנו, ושל האמן מיכאל סגן כהן אשר הציע פרשנויות מרתקות על אודות דמות האמן כ”קין”.

maor

כבר בספר בראשית (פרק ד’ פסוק טו’) בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: “וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ”. קין הופך לנווד, לגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע (תיק רצח מס 001). לא נאמר מהי מהות ה”אות” אך כנראה שמדובר באות חיצונית כלשהי, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. יש כאן כפל משמעות של סמל שהוא מצד אחד אות קלון חושפנית, ומצד שני סמל הגנה. מאז הפך “אות הקין” לארכיטיפ המסמל מבט המופנה אל האחר, אופני הסימון שנוקטת החברה כלפי בני אדם. מעשה הסימון הוא אמצעי ראשון למידורם, נידויים, החרמתם, השפלתם ולעיתים חיסולם של המסומנים. פרשנויות רבות נקשרו לסיפור קין והבל שהמרכזי שהם הוא אולי מלחמתו הפנימית של האדם בכוחות הטוב והרע המצויים בתוכו:

“הלוא אם תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול בו” (בראשית פרק ד’ פסוק ז’). פרשנות היסטוריונית מפרשת את הקונפליקט שבין התרבות החקלאית הקדומה לבין תרבות הרועים – בין היושבים קבע על אדמתם לבין הנודדים בעקבות צאנם.

לא בכדי לוותה התערוכה “דיוקנאות קין” בכנס בין תחומי מרתק, אשר הזמין חוקרים מתחומי מחקר שונים להתעמק בסוגיות של תיוג וסטיגמה, לחקור את האמצעים הסוציו-סמנטים העומדים לרשות החברה, אשר יוצרים מצד אחד הגנה והאדרה, ומצד שני הדרה וקיפוח. התערוכה מציגה פנים רבות כאלה, יהודים וערבים, דתיים מתנחלים וחילונים, גברים ונשים, מבוקשים וצלפים, ציידים וניצודים, שבויים, אסירים ועוד. בחלק מן העבודות הדימוי הסטריאוטיפי משובש, מופר או מוסט להקשרים של זמן ומקום אחרים. בחלק מן העבודות האמנים מציגים עצמם או את בני דמותם כמסומנים באות קין ולעיתים מתקוממים ויוצאים חוצץ כנגד היותם מסומנים. סימון וזהות, אם כן, הם מונחים מורכבים ומסועפים כשלעצמם והם מלווים את העבודות התלויות בתערוכה בדרכים שונות. הם שופכים אור על סוגיות חברתיות, פוליטיות, דתיות ומגדריות המתקיימות הן בעבודות והן בחברה בה נוצרו. אותן הגדרות המשמשות אותנו כנראה עוד משחר ההיסטוריה. הקונפליקט מתעורר במפגש בין המערכות השונות אשר מתנגדות זו לזו או מביעות חוסר סובלנות כלפי קבוצה אחרת. בטקסט קטלוג התערוכה טוען בחכמה מאור, כי זהותו של המסמן חשובה לא פחות מן המסומן ומסימני הזיהוי שלו.

bar-am1

בולטת מאד עבודתו של מיכה בר-עם “ש=שבוי”, המהווה דוגמא מצמררת למחיקה של זהות. השבויים מצולמים מאחור כשעל גב החולצה מתנוססת חותמת שחורה גדולה בדמות האות “ש” (“שבוי”). השבויים הם חסרי פנים, חסרי זהות. הסימן מהווה  גורם מכריע  ביצירת דה- הומניזציה של המסומנים. בהצצה מעל לגווים הכפופים, עולה כמו אגרוף בבטן, תחושת ההשפלה שמתלווה לשלילת צלם אנוש. “ש” גם = “שבור”. “העבודה היא דוגמא לניסיונו המתמשך של בר-עם ליצור דימויים מורכבים ומרובדים, שחורגים מתיעוד “יבש” של הנושאים המצולמים. זווית הצילום, חושפת בפני הצופה את עמדתו ואת הפרשנות שהוא מעניק למצבים אליהם הוא נקלע במהלך עבודתו כצלם שטח.

בעבודה “סימון, שביתת מסחר, מזרח ירושלים”, מקבלים המושגים “סימון” ו”הצבעה” פרשנות בקשר לאות קין במספר אופנים: כמייצגים סימון מוחשי שנועד להבליט עצם (דלת של חנות סגורה), וכשיוך למעמד כלשהו (כמו שבוי מלחמה). האות “ש” המודפסת על גב השבויים (הדומה גם לסימן על לוח של מטרת ירי) או האיקס התחום בעיגול הצבוע על דלת הברזל המצולמת הם סימנים בעלי עוצמה דמויי לוגו. בר-עם אינו נרתע מהדגשת הסימן הסטיגמטי בצורה המעוררת תחושות מעורבות, קשות ופרובוקטיביות “בדומה להצגת צריבה בבשר החי או בכתובת קעקע”, כדבריו”, (ביסמוט, עומר, ליבוביץ 2012).

bar-am

חוקר המקרא מאיר בר אילן מצביע על ממצאים מרתקים החושפים את קיומה של תרבות קעקועים יהודית בתקופת המקרא ומביא לכך עדויות לכך במאמרו המדהים “חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה” (2011). הוא סובר כי המתקעקעים המקראיים נהגו לסמן עצמם באות האחרונה באל”ף בי”ת היהודי הקדום, אשר הייתה ככל הנראה הסימן “איקס”. פשוט בשל היות סימן זה האמצעי הפשוט והברור ביותר של סימון. הלכות תורה שונות נכתבו על מנת לסייג מהו קעקוע “ראוי” של עבודת אל, לעומת קעקוע “כמנהג הגויים”. קעקוע שנעשה עבור עבודת אל, היה חלק מהותי בפולחן והתכווננות מקודשת לפני הכניסה לחזון המרכבה המיסטי. ישנה סברה כי קין המקראי, קועקע באמצעות סימן זה. סקירה אתנוגרפית שערכתי של תרבויות קעקוע שבטיות שונות, מראה בבירור כי סימן ה”איקס” או “צלב” הינה הארכיטיפ המקועקע הקדום והנפוץ ביותר בכל העולם, ומקורו בפולחן השמש בתפיסה האנימיסטית הקדומה, ערש הדתות.

עבודתו של אריק וייס מציגה את דיוקנו הכפול, בפוזיטיב ובנגטיב, המהדהד שלטי חוצות. על מצחו מוטבע אות קין בדמות התפוח הנגוס, הלוגו של חברת “אפל”. הכיתוב מתחת לדיוקנאות ICain, מאזכר את המילה IPad, מוצר הדגל של החברה. “וייס משתמש במותג בכדי להסיטו להקשר חדש: מן ההקשר המקראי אודות קין ועונשו, הוא מתקשר לסיפור העכשווי על אודות השתעבדות למותגים. אות הקין שעל מצחו – בעבודתו של וייס – רומז על החטא הקדמון של הוריו, אכילת פרי עץ הדעת (תפוח). בהקשר העכשווי, וייס מגיב על כך ש”בעולם של ימינו, ה”חוטאים” הם הממותגים כלפי עצמם. הם מאבדים את אישיותם העצמית- פנימית והופכים לחלק מעדר משתמשים, אשר עובדים את אליליהם “אותות חיצוניים, חפצים- מותגים” (מאור, 2012).

arikw

“פאול גולדמן הכתיר את הצילום המוצג בתערוכה בכותרת “ניצולת שואה, נהלל, 1945″ אך לא הותיר כל מידע על אודות המצולמת, נסיבות התצלום והקשריו. אין עוררין לגבי עוצמת הדימוי המזעזע והמשמעות הנרמזת בו – נשים יהודיות בשואה, שנאלצו לשמש כ”זונות שדה”. אולם מבחינה היסטורית ומבחינות אחרות, הצילום מעורר תהיות ואין מי שיספק תשובה ודאית על אודותיו. ישנן השערות שהצילום מבוים. מהימנותו של הצילום כתיעוד אותנטי של ניצולת שואה מתערער על רקע העובדה שהמילים על חזה האישה (“זונת שדה”) נכתבות בגרמנית כמילה אחת, Feldhure ולא כשתי מילים המופרדות ברווח כפי שנראה בתצלום. בנוסף, קעקוע כגון זה קועקע על גבן של נשים ולא על החזה. התהייה העיקרית היא העובדה כי נשים יהודיות לא שימשו כזונות שדה לסיפוק צרכיהם של חיילים או קצינים גרמניים, משום שחוקי הגזע אסרו כל מגע בין גברים ארים לנשים יהודיות. “זונות שדה” היו רק נשים פולניות או גרמניות. עם זאת, תצלום זה הוא אחד מן הדימויים האמנותיים המצמיתים ביותר בהקשר לשואה” (תשובה, אלון, ברנשטיין, 2012).

feld-hure

בין היתר משתתפים בתערוכה, אסד עזי, אייל אדלר קלנר, עדי נס, מיכה קירשנר, ורדי כהנא, ורד אהרונוביץ, ארז ישראלי, חאדר ושאח, מיכאל דרוקס, קן גולדמן, בועז לניר, אסי משולם, מוטי מזרחי.

הציטוטים במאמר לקוחים מקטלוג התערוכה.

“דיוקנאות קין”, תערוכה קבוצתית, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: פרופ’ חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות במחלקה לאמנויות, אפריל 2012 עד יוני 2012

חיים מאור: “הם אני”, תערוכת יחיד, המוזיאון הפתוח עומר, אוצרת: רות אופק, פברואר 2012 עד ספטמבר 2012