לחוות כאב באופן מבוקר

הצלמת רונה יפמן, המציגה בימים אלו תערוכת יחיד בגלריה זומר, יצרה סדרת עבודות בוידאו, צילום והדפסה על מגוון חומרים, תפירה על טקסטיל ועור ופיסול בניאון, העוסקות באופן ייחודי בהתבוננות בחייהן ובדמותן של שתי מקעקעות אמריקניות. אחת מהן היא “שנחאי קייט”, מקעקעת אמריקאית ידועת שם בת 65, דמות מכוננת בהסטוריית הקעקועים האמריקאית הפועלת בסצנת הקעקועים מאז שנות השישים בז’אנר האולדסקול (קעקועי מלחים וחיילים). השניה היא קייטלין, אמנית ניו-יורקית בת 20 המקעקעת את עצמה בביתה באופן חובבני.

יפמן מסבירה כי דחף תת-מודע גורם לה “להתמגנט” אל אדם ולהפכו לתקופה מסוימת לנושא החקירה האמנותית שלה. התמקדותה בפרסונות הייחודיות של שתי הנשים הללו מבטאת התבוננות מעמיקה ואמפטית המתרחשת באופן אורגני מתוך האינטראקציה והאינטימיות שנוצרת בינה לבינן. “הצילומים של “שנחאי קייט” נעשו במהלך תשעה ימים אינטנסיביים שבילינו יחד. הגעתי יום-יום לחדר במלון כדי לצלם אותה”, אומרת יפמן. “המפגש הראשוני עם שנחאי קייט ועם קייטלין היה מפגש אקראי בסאבווי של ניו יורק. ראיתי את הזרוע המקועקעת של אישה מבוגרת כסופת שיער ודחף מסוים גרם לי להתחיל בשיחה עימה”. יפמן אומרת כי הקעקוע אינו בהכרח המהות העיקרית בעבודות, אלא הזדמנות לקשר עם בני אדם (כמו בכל נושא חקירה אמנותית אחרת שלה). היא מצלמת בגובה העיניים, אינה מתנשאת מעל המצולמים שלה או כופה עליהם תפיסת עולם פרטית, אלא נוכחת כדמות מאפשרת, המתבוננת באמפטיה וקבלה מוחלטת, ללא שיפוט או פרשנות.

002-ShangaiKate-LR

“רק כאשר קייטלין הגיעה לסטודיו שלי והורידה את החולצה הארוכה כי היה חם באותו יום, הבחנתי בהפתעה בקעקועים שלה… זה היה בערך כשנה לאחר הצילומים עם שנחאי קייט. כאשר היו לי החומרים של שתי הנשים, הרגיש לי נכון לחבר בין שני החומרים ומשהו קרה באופן שהשלים אחד את השני”, היא מספרת. ואמנם, בתערוכה משתלבים באופן מפתיע וטבעי שני עולמות. בצילומים מתגלות דמויות קוהרנטיות ושלמות. שבריריות ופגיעות אמנם, אך בעלות מרכז כובד וזהות ברורה. הן אנושיות כל כך, מסקרנות, זורחות באור של האישיות הייחודית שלהן, חזקות ופגיעות בו-זמנית. כמו כן מהדהדות באופן ממשי שאלות של דימוי עצמי ושל תפיסת ה”עצמי” מול העולם. עבודת הוידאו של “שנחאי קייט” מתמקדת במקעקעת, שרועה על מיטה, מחייכת חיוך עייף וקשוח ומדברת על חייה. היא מצביעה על תחושה בסיסית המלווה אותה לאורך חייה, של היותה נתונה בדיכוי ובמאבק כמקעקעת אישה, עניין חריג בניו-יורק של שנות השישים בתחום שהיה אז גברי מאד. היא מתארת קריירה תחרותית וקשה שמתוכה היא מוותרת על אימהות. תחושת המאבק שלה כאישה בין גברים, אמביציה חזקה להצליח ולהתגבר על הקשיים מקבלת ביטוי אמנותי בז’קט ג’ינס בסגנון “אופנוענים” שתפרה יפמן. על גב הז’קט הטביעה יפמן את “המניפסט” של שנהאי קייט, שמתחיל במילים “IM A BORN FIGHTER”. כפעולה מנטלית יש קשר בין קעקוע לתפירה, ובין קעקוע להטבעת צבע על טקסטיל. המחט חודרת את העור, תופרת את הבד, פוצעת ומאחה במקביל.

עבודה חזקה נוספת היא צילום תקריב רב עוצמה של קעקוע על עורה של המתקעקעת הצעירה קייטלין, קעקוע שהיא עצמה יצרה וחתמה בו את עצמה. זהו טקסט אניגמטי כמעט האומר: TIME KILLS, והעבודה ממוסגרת בתוך קופסת אור. האור הבוקע מתוך הקופסא כאילו “מאיר” את העור מבפנים ויוצר שקיפות. המתבונן מקבל תקריב על הקעקוע וכביכול אל תוך העור עצמו. בעבודת וידאו הנמצאת בסמוך מתמקדת המצלמה של יפמן בתקריב דומה. הצופים מתבוננים בקייטלין מקעקעת את עצמה בזמן אמת, כאילו היו איתה בחדר כאשר היא אוחזת במחט (שבדרך כלל נמצאת בתוך מכונת קעקועים) ביד החלטית שאינה שמה לב לכאב. היא מותחת את העור באמצעות אצבע אחת ומקעקעת בשנייה כשהיא לוחצת פעם אחר פעם ומחדירה את המחט הטבולה בצבע אל תוך העור ויוצרת נקודות נקודות המתלכדות בסופו של דבר לקווים. בנחישות רבה היא מתווה סמלים על העור המתאדם, כמו שקועה בפולחן פרטי. תרפיה אינטימית בכאב. היא מתווה מניפסט פרטי של תפיסת עולם: לב שבור שמתחתיו כתוב בעור “OVER ַַ & OVER ” מכמיר לב. היא מקעקעת על עצמה את חייה, את גורלה כפי שהיא תופסת אותו, בפרטיות ביתה.

03-Caitlin-fix

פניה של קייטלין עם עיני הילדה הענקיות שלה, שפת הגוף המבויישת והשקטה שלה, מקרינים שבריריות וחוסר ביטחון ועם זאת קבלה עצמית ושלווה. היא מוצגת לצופה בכל האנושיות שלה ואף יותר מזה. רונה יפמן יוצרת מעין “תיקון” שבו שתי הנשים הללו, אשר תופסות עצמן כחיות “מחוץ לחברה”, ככאלה שעברו דיכוי חברתי מסוג מסוים, מקבלות מקום של “כבוד” והכרה באנושיותן (וכן כאמניות!), כשהן מוצגות בחלל הסטרילי של הגלריה ומוחזרות באקט חתרני אל הקונצנזוס. זהו מהלך אופייני לרונה יפמן לכל אורך שנות יצירתה והיא עקבית בהתבוננות האינטראקטיבית שלה ב”אחר”, והשונה.

מתקעקעים, כפי שמיטיבה להדגים קייטלין הצעירה, הם אנשים אשר מוכנים “לחוות כאב באופן מבוקר”. אחד מתפקידיו של המקעקע הוא לסייע למעוניין בכך לעדן דחפים הקשורים לכאב ולפגיעה. גם כיום, אקט הקעקוע הוא אקט של כאב סימבולי הפועל בשתי רמות: ברמת הגוף זוהי מעין “תרפיה בכאב”. אוורור של עודף / חסר בגרייה חושית. וברמת הנפש זו פעולה גופנית בעלת אופי של עידון דחפים. שייעודה הוא “מנחה” והתעלות מעל חיי היומיום. זוהי גם הזדמנות להמציא את עצמך מחדש, ליצור זהות עצמית שהאדם יכול להשלים עימה תוך שהוא מסמן עצמו בארכיטיפים הפרטיים שלו, במיתולוגיה האישית שלו. שהרי הגוף הוא המסמן והמסומן גם יחד.

invite-image-1-darker

למרות ששתי הנשים בתערוכה של רונה יפמן באות מרקע אחר ושייכות לדור שונה, שתיהן מתכתבות עם ההיסטוריה האמריקאית של עולם הקעקועים. בשכונת ה-Bowery בניו יורק פרחה תרבות הקעקועים שהגיעה מצרפת מראשית המאה שעברה ועד שנות השישים כתרבות שוליים מבודדת ביחס לתרבות המיינסטרים. היה זה מקום מפגש למורדים, פושעים, מלחים וזונות. ברחובות הסמוכים למקום שבו שעומד כיום בניין קרייזלר, ניתן עדיין לחוש בניחוח התקופה ההיא. מחקרו של דידייה אנז’יה, המתואר בספרו החשוב ה”אני-עור”, מסייע להבין את תופעת הקעקוע בהקשר הנפשי הראוי לה לעומקה. במחקרו טוען אנז’יה שתחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת “אני-עור”- מעטפת פסיכולוגית שדרכה הוא חווים את העולם. “בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת” (עמ 43).

ronay

“מעטפת” ה”אני-עור” היא מעטפת פסיכולוגית (כמו מעטפות נוספות הקשורות בריח, זיכרון,חלום ועוד), הפונה בו-זמנית כלפי פנים וכלפי חוץ. היא מתפתחת באופן תקין רק בתנאי שהאם מבטאת בשביל הילד משהו ממנה וממנו, משהו הקשור באיכותן של תחושותיו הנפשיות” (עמ 35). הטבעות נפשיות אלו ישפיעו לאורך החיים על הבחירה האסתטית והאתית של דימוי הגוף המתבטא בהרמוניה מול דיס-הרמוניה, של תפיסה קומפוזיציונית ואיזון גיאומטרי ביחס לגוף, מול תפיסה המתעלמת מכך ויוצרת דיסוננס או כאוס צורני. טקס הקעקוע משמש אלטרנטיבה להתמודדות עם תכנים נפשיים ולמרות שלא מקובל לחשוב כך במערב, קעקועים הם זרזי התפתחות.

באמצעות הדימוי המקועקע, יוצר המקועקע תבנית של זיכרון המסייעת לו להעלות תכנים נפשיים על פני השטח, תרתי משמע. ברגע שדימוי מסוים מוטבע על פני העור, הוא שם כדי להישאר ובמובן זה הוא מבטא שאיפה ליצור דבר מה נצחי בעולם. רונה יפמן רואה את הקעקועים של קייט וקייטלין כבעלי משמעות אישית עמוקה. קעקוע ה”אנייה” על כתפה של “שנחאי קייט” המוצג בפורטרט אחד הוא קעקוע ש”זכתה” לקבל מקולגה, לאחר שנים שהתנגד לעבודתה. קייטלין מתייחסת לגופה כ”יומן” או “ספר סקיצות” כפי שאומרת יפמן, שעליו היא כותבת ומציירת. כעל מגילת קלף היא מגוללת את נסיבות חייה ותובנותיה האישיות באופן שהופך, דרך העדשה של יפמן, לפיוט. בצילום יפיפה המודפס על טקסטיל הנדמה כדגל של פסים אדומים במעין פראפאזה על דגל ארצות הברית, צילמה יפמן את קייטלין כמלחית המתכתבת ישירות עם ההיסטוריה ועם תת-התרבות הספציפית הזו.

005-Caitlinblue-KateHair-24X35inch-fix-lr

אקט הקעקוע טומן בחובו חשיפה כפולה. ראשית, המתקעקע הוא אדם ה”חושף” בפני עצמו, במודע או שלא במודע, תכנים נסתרים, חומרים אפלים, שבדרך כלל סמויים מן העין. שנית, ברמה הקולקטיבית, המקועקע מציג לראווה את קעקועיו ומסמל עבור המתבונן השמרן “גילוי בלתי נאות” של תכנים, שהוא עצמו אינו מעוניין להתעמק בהם. עצם מהותו של המתקעקע הסוטה מן המיינסטרים, מאיימת. זוהי הסיבה שבתרבות המערב הוטלה סטיגמה על קעקועים. הם מייצגים התבלטות בלתי הולמת, ולכן אמנויות מסויימות מתקבלות רק לאחר מרד או תקופה אבולוציונית ארוכה דייה שלאחריהם יכול היה המבנה החברתי לספוג את החידושים בלא תקלות ובביטחון. בתערוכתה ממשיכה יפמן בקו העבודה המזוהה עימה וקשור בהתבוננות ב”אחרים” השונים, בפרסונות אנושיות המפגינות הליכה אמיצה בדרך מסוימת, שאינה בהכרח דרך המיינסטרים. אנשים הפועלים מתוך תחושה של דיכוי חברתי או שאיפה לאינדיבידואליזם, ובסופו של דבר מגלים אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות חברתיות.

רונה יפמן  TUFF ENUFF
גלריה זומר, מרץ-אפריל 2012

יסמין ברגנר היא אמנית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקועים.