הגוף הוא שפה והשפה היא גוף על טרילוגיית המיצג של דפנה שפירא חסון ושונית גל

את האמניותדפנה שפירא- חסון ושונית גלהכרתי לראשונה בפסטיבל ניסוי כלים 9 שאצרו גיל אלון וכרמית בלומנזון, בו הציגו את המיצג שלהן “פאשיה” ואני הצגתי את שלי. מה שכבש את ליבי ויצר בינינו קשר ספונטני היה הקשר העמוק בעבודותיהן לנושא הגוף, העור והקעקוע- הסמל המופנם בתוך הגוף. אני חוקרת ייצוגי קעקוע באמנות מזה כמה שנים ועבודתן המשותפת של דפנה ושונית ענדה סימנים ויזואליים שיכולתי לקרוא אותםכסימני קעקוע מטאפוריים,כחותמות, שהציתו את התלהבותי ומיד רציתי לרדת לשורש מובנן.
פאשיה
תהליך העבודה המשותפת שלהן מאז 2013 הניבה טרילוגיה מיוחדת במינה, מורכבת ומרובדת מאד (“פאשיה” 2013, “מוח עצם” 2014 ו”אופני בשר” 2015). העבודות מתקיימות בתוך החוויה של נוכחות פיזיקלית עוצמתית,בתוך הקשר העמוק לגוף, מעקצצות את הרקמה החיהמחד, ושרויות בתוך החוויה התודעתית, הרגשית והרוחניתמאידך.

ראוי להערכה תהליך שיתוף הפעולה בין שתי אמניות בעלות קול ייחודי שונה זו מזו,החוקרות במשותף פרויקט לאורך כמה שנים, ההולך ומתפתח,לובש ופושטצורה ועם זאת שומר על הגרעין הרעיוני שלו.

הצבה מינימליסטית, כמעט נזירית, מדיטטיבית. שלחן, כיסא, קערה, נייר, צבע שחור, ספרים, חלקי בשר, עצמות, גופן שלהן. אלו החומרים שלהן.

הפרפורמנסיםמרובדים, מקודדים ג’סטות גופניות השואפות לזווג ולגלם בגוף (TO EMBODY)בין שפה לדממה, בין גוף ותודעה, בין גוף וטקסט, בין עיטוף וחשיפה, בין פעולת הציור והגוף המצוייר, בין אכילה ועיכול, בין סדר ואנתרופיה, בין הריק למלא, בין קיבוע וטרנספורמציה.
מיצג פאשיה
במיצג “פאשיה” (פסטיבל “ניסוי כלים 9″ בית תמי תל אביב, אוצרים: גיל אלון וכרמית בלומנזון, 2013) יושבת האמנית דפנה חסון כשהיא עטויה שמלה לבנה עשויה כולה מניירות משי כשעל פניה הבעה המשלבת רכות וכאב. היא עסוקה בכתיבת מילים בצבע שחור על גבי השמלה, וכך הופכת את השמלה לגוף דחוס של תוכן, לספר, ליומן תודעתי אפידרמי. מתגלות שכבות דקות של דפים והשמלה הלבנה הולכת ומשחירה ממילים. כל המילים שכותבת האמנית על השמלה בעלות אותו נוסח דיקדוקי:”לחפש”, “לרצות”, “לאהוב”, “לשלם”, “להחליט” וכן הלאה,מרמזות על כך שמחסן התודעה הינו פוטנציאל של שפה בצד פעולות אפשריות. האמניות מצביעות על כך כי השפה עבורן היא אוסף של פעולות תודעתיות. לאחר שנכתבו המילים והתממשו על גופה של האמנית, מובאת פעולה נגדית של מחיקתן. המילים שהפכו לחומר, מתאיינות והופכות לכתמים שחורים בזיכרון, מאבדות ממשמעותן והשמלה מתחילה להתפרק. חיים ומוות ביד הלשון.

בלוני הליום לבנים קשורים לכיסא של דפנה שפירא-חסון ומרחפים מאחוריה, מחדדים את תחושת השקט הפנימי והמימד ה”אחר”. קרעי נייר לבנים מן השכבות הפריכות של השמלה ששיירי מילים מחוקות עליהן, נקשרים לבלוני ההליום, משנות צורה והופכות לסילואט של דמות מרחפת בשמים.

בצד השני יושבת שונית גל, כבתוך עולם אחר לגמרי. היא יושבת מול שולחן קטן עליו מסודרים בשורה, חלקי אברי גוף חשופים, וללא הבעה מבצעת בהם בחינה אנטומית מדוקדקת, חותכת את החתיכות בסכין חדה באקט שהינו בו זמנית קליני וקולינרי. במהלך המיצג, נחתכים החומרים הפנימיים, נאכלים ונטמעים חזרה בתוך גופה של האמנית באופן שמעורר בו- זמנית תיאבון ודחייה.

שונית גל מגישה לצופה התבוננות בפנימי ובמעורר חרדה ( “Unhimlich” הפרוידיאני) במה שאמור היה להיות סמוי מן העין. בנוסף לתהליך הפולחני של האכילה המדודה, האיטית, הופכת האמנית את פיסות האיברים לסוכריות, תשורה אותה היא מציעה לצופים. פעולה מפתיעה זו יוצרת אינטראקציה בין האמניות לצופים ומעוררת אותם להשתתפות הדדית במחווה קניבליסטית (באופן שמזכיר את הבמאי פיטר גרינאווי), אשר מעבר להלם הראשוני שהיא מעוררת, היא מציעה טקס חניכה המאפשר למתבוננים לעבור תהליך מטמורפי רפלקסיבי של עיכול והטמעה עבור עצמו, בתהליך מעגלי נצחי.

שני ארכיטיפים אנושיים, שתי אמניות יושבות יחדיו, כל אחת מהן מכונסת בעצמה, עסוקה בפעולה טקסית פרטית. למרות שלא נוצרת ביניהן אינטראקציה במהלך המיצגים, נוצרת תחושה ברורה שהפעולותמצויות בדיאלוג הדדי.עינינו נודדות מאחת לשנייה, תוהות מה מספרות פעולותיהן הדוממות.
העור הנסתר
שמות המיצגים מעידים על הקשרים בל ינתקו בין הגוף והתודעה, הגוף ככלי להתמרה ושינוי. “פאשיה”, היא הרקמה שעוטפת כל איבר בגוף, מחברת, משמרת ומעבירה מידע בין מכלול האיברים, כמו גם בין המילים. “מוח עצם” הינו בד בבד רקמת בשר נימוחה וכן קוד הדנא האנושי, מטריקס הזהות האישית. “אופני בשר” ממזגת בין הכפייה התת- מודעת לבין הרצון החופשי,בין ההזדהות לבחירה.

ההתבוננות בפעולות הפולחניות השונות בהן עוסקות שתי האמניות, יוצרת הקשרים בין המוח למילה, בין הלב ללשון, בין הדם ליין (המסמל תהליכי תסיסה) שנלגם מעדנות תוך כדי חיתוך קפדני של אברי הגוף וחושפת תהליכים מעגליים של תודעה- חומר- תודעה.

עניין העיטוף חשוב מאד, (חסון עטויה בשמלה שעשויה מעשרות שכבות נייר דקיק, גל פותחת ניירות אריזה ועוטפת סוכריות בשר)מרמז על האובססיה הראשונית של הקשר שלנו עם גופינו. את התפתחות תודעת ה”אני- עור” שלנו, אשר מכנה אנז’ייה “מעטפת פסיכולוגית ינקותית”.

נוצר קשר סימבולי מילולי בין העלאת איברי הגוף החושבים, הטועמים והרואים לחשיפה, התבוננות ואכילה תוך כדי הנמכת הורדת הספרים לרצפה(שאחד מהם הוא של פרויד ‘מיניות ואהבה’ והשני, ‘לקראת מוסר של דו-משמעות’ של סימון דה בובואר).

גל עוסקת בהנכחה, הוצאה לאור ואכילת “עיניים”, “לשון” ו”מוח” כדימוי פמיניסטי. חומרי התרבות פרושים לפניה על השולחן, כבמסורת הכנה לציור טבע דומם (הגולגולת, החיות המתות, הירק, אשר במקום להיות מצוייר חוזר להיות פיזי – אפשר לאכול אותו.

חסוןהינה גוף אמיתי, מוחשי, שהוא גם נייר הציור וגם האישה שמציירת עליו.

ב”מוח עצם” בתערוכה “אנססטורז” בגלריה בנימין (2014) שאצרתי, שרויות האמניות בפעולותפרטיות ואניגמטיות דומותהבאות מעולמות שונים. חסון עומדת מעל מגש רחב מלא בצבע שחור כשהיא עטויה בשמלת הנייר המוכרת, העשויה שכבות רבות של ניירות משי.מפיה משתלשל צינור שקוף היורד עד למגש שלרגליה ואחוז בכף רגלה. בפעולה רפטטיבית שואבת חסון באמצעות פיה את הצבע השחור במעלה הצינור ומשחררת אותו בזהירות על שמלתה. אט אט נוצרים כתמים המשחירים את השמלה בהדרגה והופכים אותה ל”גוף” של ציור. גל יושבת מול שולחן ועוסקת בפעולה של מיון וקיטלוג קפדני של עצמות מסומנות, “מקועקעות” תוך כדי שהיא מרוקנת אותן ממח העצם ואוכלת אותו בפעולה שהיא בד בבד קלינית וקולינרית.

השבוע מוצג החלק השלישי בטרילוגיית הפרפורמנס של דפנה שפירא- חסון ושונית גל “אופני בשר” בגלריה “משונע” ברחוב הרצל.

באופן מרתק, מביא עמו החלק השלישי תחושה תיאטרלית יותר ובסופו נחשפת הפתעה קומית שהופכת אותו למוחשי יותר ויוצר איזון בין הגרעין הרעיוני לבין ההגשה הגופנית.

חוזרת על עצמה ההעמדה הנפרדת של שתי האמניות כל אחת בפינתה עוסקת בפעולתה הטכסית הפרטית. חסון נמצאת הפעם בצד שמאל של הבמה כשהיא כורעת על הרצפה כשלידה אגן אמייל לבן ישן, מלא בצבע השחור המוכר. בתהליך רפטטיבי היא מוציאה ניירות מתוך עיתונים ישנים אותם היא פורשת על הרצפה מולה ומתחילה לשפשף אותם בחוזקה בצבע השחור עד שכל הנייר משחיר. חדשות האתמול משחירות, נמחקות ונעלמות. היא מקפלת אותן בקפידה ודוחסת אותן אל תוך צנצנתוחוזרת על הפעולה עד שכולה מתמלאת בעיתוניםמקופלים ספוגי צבע שחור. קופסא שחורה פרדוקסלית של זיכרון ומחיקתו.

גל נעה בדממה ליד השולחן הקטן שלה, וכמו במיצגים הקודמים שרויה בפעולה של איבוק, מיון וקטלוג של ספרים אותם היא מורידה בהדרגה מתוך מדף. בד בבד היא מוציאה מתוך מקרר קטן חלקי בשר שונים ומתחילה לסדר ולהעבירם אל השולחן. כך נוצר תהליך מפתיע שבמהלכו עוברים הבשרים מן המקרר אל המדף ואילו הספרים, מועברים מן המדף אל תוך המקרר. היא מעידה שיש כאן הזדהות מודעת עם דמות האב. “אני מרגישה שאני מחקה את תנועותיו, דרך ההתעסקות בבשר, הוא מנסה לספר לנו סיפור”. ההתעסקות בספריה, מדברות סיפור אחר, האב והבת נכרכים זה בזו.

נדידת עין הצופה בין גל לחסון מרתקת, טעונה במשמעויות רבות, משחקי מילים ודימויים. כריעתה של חסון על הרצפה מאלצת אותנו להזדהות עם ארכיטיפ נשי ומאזכרת דימויים של נשים עמלות בפעולות ניקיון, רצפות או כביסה. שפת גופה משדרת לאות, סיזיפיות, עצבודכאנות. הנוזל השחור, הליכלוךוהמחיקה הסיזיפית עומדת בניגוד גמור לפעולה האינטלקטואלית, הלוגית של גל הניצבת על רגליה וממיינת בשתיקה. עומדים כאן בבירור ארכיטיפ גברי מול ארכיטיפ נשי למרות שפמיניזם הוא רק נדבך אחד מתוך עבודה מורכבת ואניגמטית זו. הארכיטיפ הנשי הכורע, העמל, הסיזיפי והשותק מול הארכיטיפ הגברי הניצב, השכלתני השותק גם הוא, מכניס לפתע פתאום אלמנט טראגי קומי סוריאליסטי, כאשר אני חוזים לפתעבספרים המוכנסים אחר כבוד למקרר ובכנפי העוף היושבים על המדף. דומה הדבר לסימבוליזם המילולי של סצנות חלום.הדיבור מדבר, אך לא איך שחשבנו.

עבורן, העיסוק באמנות קשור לשאיפה לחוות את החיים במלוא מהותם, לרדת לשורשי מובנם. אנו יכולים להחמיץ את החיים, ממש כמו צנצנת ההחמצה של חסון, או לאחוז בדבר החי, האמיתי, במובן הזה של הבשר או היין ששותה גל, להבין מהם תהליכי יצירה, מהי האלכימיה של הנפש.

התמרה היא שם המשחק. עירור הצופה למחשבה, לחוויה עמוקה, לשינוי. השפה היא גוף והגוף הוא שפה. אך השפה הינה תמיד מוגבלת, נחבטת בכנפיה כנגד קירות התודעה של מה שעדיין נותר אילם, וניתן רק לחוותו באופן בלתי אמצעי, עד לקפיצה הקוואנטית הבאה.

“אופני בשר” מאת דפנה- שפירא חסון ושונית גל

גלריה “משונע”, הרצל 112 תל אביב

26/3/15 המיצג יתחיל בשעה 20:00