צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

 

יד של אישה – מאמר מאת שונית גל

תמונה ראשונה:

יד מגולפת מעץ מחזיקה מברשת ומסרקת אישה באופן מכני. האישה יושבת פאסיבית בתהליך הסירוק, גופה שעון על מסעד הכסא וראשה מוטה הצידה, כששיערה הארוך פרוש כולו בפני פעולת המכונה.

תמונה שנייה:

יד העץ המחזיקה כעת ענף עץ כמכחול, מעוררת את האישה היושבת לקימה ואקטיביות. האמנית נעה ועל חזית גופה נרשם ציור, כששיערה הארוך מאחוריה ואינו מהווה עוד חייץ.

 

בדומה למצבי חלום, שתי התמונות מרכיבות את המיצג ומופיעות באופן, שאחת מקדימה ומעצימה את השנייה , ושתיהן יחד יוצרות את התמונה השלמה.

בשני המצבים האישה בעלת השיער הארוך והכהה, מנהלת את חדר המצב המבויים.

במצב הראשון היא עובדת את סירוק השיער הנשי המפתה, גם בתלבושתה החצי מעורטלת ובישיבתה. האישה מקרבת את עצמה לסירוק ומרחיקה כשותפה אקטיבית/פאסיבית לתנועת הזמן האינסופית, בה נשים בעלות שיער ארוך הסתרקו ומרקו את מחלפותיהן בציפייה לאביר המיני.

 

 

במצב השני היא מסיטה את אלמנט הגוף היצרי לכדי רישום. הפעם באופן אקטיבי רותמת את אנרגיית המכונה המונוטונית לפעולתה. היא מניעה את איבריה כך, שהמכחול מצייר על גופה, כמו ילדה, שמגלה את חדוות הציור, כגילוי של עליצות וראשוניות חופשית וכמקור חיים שופע.

בשני המצבים הגוף הוא זירת ההתרחשות, דרכו ועליו האמנית מספרת את הסיפור ללא מילים כלל.

 

 

האקדח, שמופיע במערכה הראשונה (הגולגולת על צידה השני של המברשת) מכיל את ההיסט המיני, שיבשר את המערכה השנייה. הגוף היצרי מסתרס (מסתרק) לטובת מעשה הרישום – האקט האמנותי, ומהווה את טקס החניכה , שעוברת האישה בקבלתה את השפה החדשה.

מברשת השיער היחודית משמשת לפעולת ההברשה אך בנוסף היא בפני עצמה דמות ראש מוקטנת, שמצידה האחד שיער ומצידה השני עצם הפנים – הגולגולת.

בציורו של אדוארד מונק 'נשיקת המוות' הגולגולת נעטפת בשיערה הארוך השחור של האישה כמו נושקת לה וכמו דמות תאומה מהעבר השני.

 

מברשת הגולגולת הינה דימוי א-מיני לפני היותנו מובחנים מינית [ז"א עם פנים/ חזות] וכן היא דימוי שלאחר המיניות,  מה שנשאר מהגוף שהוא כבר ללא תווי זיהוי – גולגולת ללא עור ובשר.

האמנית במיצג אינה מוותרת על שיערה הארוך הנשי במעבר לחלק השני, דימוי המעבר מתגלם במברשת. במעבר מהתמונה הראשונה לתמונה השנייה, האמנית מכבה את המכונה ומחליפה את מברשת הגולגולת לענף מכחול ציור אותו היא טובלת בצבע .

ההתרחשות המדומיינת של סירוק אישה ע"י מכונה אינה חייבת להשען על חומרי מציאות. היא יכולה להיות הקצנה של דימוי, שמטרתו לפרק את חומרי המציאות הפשוטים כעין התנגדות והתקוממות.

 

 

המכונה היא ההנגדה לאישה במיצג, האישה היצרית החשופה, שרגע יושבת, רגע קמה, חמקמקה, לא ניתנת להגדרה. המכונה מסמלת את המבנה הרציונלי, שעומד על רגליים יציבות, הזמן הקצוב, התעשייה, החוקים המוגדרים.

אבל הפרקטיקה, שיצרה את מכונת גלגלי השיניים היא כעת נחלת הכלל – ואכן גם האישה יכולה לעצור את המכונה ולהשתמש בתכונותיה.

בפעם הראשונה שמסרקים אותנו בילדותנו זהו שלב התום ואלו דמויות הורים, שאמורים לשמור על ייחודנו ועל שלמותנו הילדית (או שלא).

מהו הפגום, ה"לא-תיקני", שנזקק ליישור ע"י החלקת השיער במיצג?

 

 

השיער מהווה חייץ בין המכונה לאישה, שאין עוד צורך להחליקו, היא כבר 'יפה' ומיותר להשקיע עוד אנרגיה בהוכחת נשיותה. היפה מקביל כאן לישר ומסודר, ע"פ ה"תקן [Comme Ill Faut] "

איזה תקן? של המכונה כמובן. גם היום  נשים, למשל, נדרשות להחליק את תלתליהן כי אינן "עוברות מסך" (שורת השיערות המסורקות מייצגת שורה של אפשרויות, מחשבות, רעיונות, עשייה מלאה, שממתינה – אנרגיה סטטית.

המצב המונוטוני (השיעמום) מתאפשר רק כשאחד הצדדים הוא פאסיבי. מרגע שהיא מגלה את יכולת האקטיביות שלה, תוצאת המכונה אינה יכולה להיות שוב אחידה.

המכונה המונוטונית נכשלת ביכולת היצור. היא אינה יכולה לצייר.

 

 

רגע היקיצה הוא רגע הקימה מהכיסא ותחילת המסע לגילוי והיות בעלת הבית של גופה.

כהיפוך לבובה ממוכנת,  "ונשברתי לשברים…" – הדמות זהובת השיער בשירה של דליה רביקוביץ', כאן האמנית המקועקעת מייצגת את האחר. היא מגלה את החלקים ורושמת אותם/ מציגה אותם: הפאסיבי הוא גם אקטיבי[1].   גם לקצוות "חומת" השיער הכהה יש חזות. העצוב הוא גם עליז.

המברשת המונוטונית היא גם מכחול יצירתי. הם כעת הטריטוריה החדשה המסומנת.

המפה השלמה נרשמת ע"י הכרה בחלקי הארץ השונים.  מפה המתארת שלב חדש בהתפתחות נשית.

 

 

זו יחודיותה של העבודה [2] Awakening – in her Savior's arms. כמו חזרה מעגלית לראשוניות בלי לוותר על הגוף הנשי השלם. הגוף הנשי השלם נוכח גם כדימוי במעשה האמנות – כמקום של יצירת חיים והמשכיות לעומת מוות וסוף פעולה.

על כן זו יד של אישה, שבכוחה להחליף את המשמעות לכיוונים השונים. ועדיין המכונה [3] נשארת אותה מכונה והאישה נשארת אותה אישה. זו רק המשמעות שמשתנה.

 

 

הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר [4].

 

 

 

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ'

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,

ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים

וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת

וכל מנהגי היה שקול וצייתני,

אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני

כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה

בקנוקנת.

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות

אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים

ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים

והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות

והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן

והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

 

 

לצפייה בפרפורמנס המלא:

https://youtu.be/Sc3tb4yy9jg

[1] הקו הרישומי כשפה סודית, שעוד לא פוענחה, שעוד אין בה מבניות

[2]   – Awakening –  in her Savior's arms משחק מילים, שמרמז גם על התעוררות (רגשית, רוחנית, מינית) וגם על הסמל של המושיע, המובטח באגדות – שיבוא ויושיע את האישה. כאן ה-SAVIOR הוא לא זרועות האהוב אלא זרוע האמנית, שיצרה וגילפה בעץ והאפשרות להושיע את העצמי דרך היצירתיות האישית . ARMS הוא גם הזרועות וגם כלי נשק. החלק העליון של היד נראה כעצם ללא בשר. גם את מברשת הגולגולת גילפה האמנית בעבודת יד.  המברשת יושבת ביד העץ כחרב בנדן. מברשת הגולגולת היא גם דימוי שיכפול של האמנית המקעקעת שמציירת על עצמה.

[3] המכונה ממתכת בעלת שנים עשר גלגלי שיניים, ניצבת על ארבעה רגלי מתכת ובעלת כפתור כיבוי והדלקה.

[4] יסמין ברגנר היא אמנית קעקוע [בין היתר שבטית], שהיא פעולת ציור איטית ומדוייקת, הנעשית בעזרת מכונה על הגוף, באופן שקשה מאד להסיר, כמו זיכרון.

 

טקסט: שונית גל

צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

2012