באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן.
חלק ראשון: דחיית האלה ומות הפגאניזם- הרצח של היפאטיה
באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן. לעיתים קרובות היא החנתה את כרכרתה הרתומה לסוסים בלב העיר, כדי לפטפט עם המקומייםות או כדי לעסוק בשיחה ערה על פילוסופיה עם כל מי שחפצ/ה לדבר עמה. הפתיחות והנעימות האלגנטית שלה הביאו לה הערכה ואהבה מצד בני ובנות העיר.
היפאטיה היתה פעילה באופן רשמי בענייני העיר, זירה שנשלטה בעיקר על ידי גברים. נאמר עליה כי השליטה העצמית שלה, נעימות הליכותיה, שהיו תוצאה של עבודה פנימית ושכלול תודעתי רב שנים, סייעו לה להביע את קולה באיפוק ובקור רוח באסיפות שלטוניות רבות מספור בהם השתתפה. יכולת זו הביאה לה יעילות ודיוק בהשגת מטרותיה החינוכיות והחברתיות, וקנה לה הערצה וכבוד בכל מקום אשר הלכה.
יופייה של היפאטיה נחשב לאגדי, ונאמר שהשתווה רק לאינטליגנציה שלה. גבוהה ובטוחה בעצמה, כשהיא מפקדת על כרכרתה בנינוחות, כשהיא לבושה בגלימה ארוכה ובצעיף של מעמד המחנכים/ות, היא הייתה בוודאי מראה יוצא דופן ברחובות מלאי החיים של העיר הקוסמופוליטית אלכסנדיה. לצערנו לא שרד אף דיוקן ריאליסטי שלה.
במרץ שנת 415, נכנסה היפאטיה לכיכר ציבורית בסמוך לכנסיה של קיסר, שבה מומרים נוצרים היו מתאספים, ומצאה כי דרכה נחסמה על ידי המון זועם. את ההמון הנהיג אדם בשם פיטר "הקורא" והוא עורר את ההמון באותו יום הרה גורל, לסגור על היפאטיה ולחסום את דרכה. מומר נוצרי שהעריץ את סיריל, (בישוף נוצרי שחי באלכסנדריה) אמר על פיטר "הקורא" כי הוא היה "אדם מאמין בכל ליבו בישו המשיח". באותה העת תבע מושל מקומי את אחד מבני טיפוחיו של סיריל אשר תקף באופן פומבי דוקטרינות פגאניות. היפאטיה תמכה בתביעתו והתוקף ננזף בצורה חמורה. הבישוף סיריל החזיק טינה להיפאטיה על עמדתה, אך לא יכול היה להרשות לעצמה להיראות רע ולתקוף אותה באופן ישיר. תקופה ארוכה אחרי יום הרצח המחריד, תהו בני העיר אלכסנדריה אם פיטר "הקורא" לא נשלח על ידי אדונו סיריל, או פעל באופן עצמאי, מתוך תקווה לזכות באמון הפטריארך.
הדעה הציבורית הייתה שהבישוף סיריל קשר קשר לרצוח את היפאטיה, משום שבהזדמנויות שונות האשים אותה באופן פומבי בכישוף. פיטר הסית את ההמון להשליך על היפאטיה אריחים כבדים ולהפיל אותה מכרכרתה. גלימותיה וצעיפה הארוך יצרו יתרון להמון הזועם והם גברו עליה במהרה על ידי משיכות חזקות בבגדיה הקלים והארוכים מכל העברים. היפאטיה נלחמה בכל כוחותיה להימלט, אך לשווא. המוני הזרועות אחזו בה בכוח והחלו להפשיט אותה ממלבושיה. קהל מקומי התאסף בשולי המהומה, משותק וחסר אונים, אחוז אימה משפיכות הדמים המתרחשת מול עיניהם.
אלימות ההמון הזועם הוסלמה הודות לקריאות העידוד של פיטר "הקורא", אשר כינה את היפאטיה כופרת מחרידה. מכשפה אשר מוליכה שולל אנשים באמצעות יופייה ולימודיה, אשר אינם אלא חילול הקודש על ידי השטן. היפאטיה מחתה וקראה לעזרה, אך מכה חדה שכוונה אל לסתה, מנעה ממנה לדבר. בתוך דקות מעטות, כשהיא על ברכיה בשלולית מדמה שלה, הוכתה היפאטיה למוות ממכות ובעיטות אכזריות. ההמון לא שבע מהריגתה הברוטלית והמשיך להתעלל בגופתה עד שלא נשאר דבר מלבד עצמותיה. הסיטואציה הייתה כה נוראה ואיש מן העדים לה, לא הית/ה מסוגל/ת להתערב מפחד טירוף האלימות התוקפים. קריאות הזעם של המון המומרים הנוצרים הפכו לתרועות ניצחון ושבח על הרצח שעכשיו ביצעו. כוח זר ומחוסר אנושיות השתלט עליהם ויצר חשמל של אלימות משולחת רסן באוויר. הרוצחים לקחו את העצמות למקום ששמו סינדרון ושרפו את עצמותיה לעפר.
היפאטיה היתה ביתו של המתמטיקאי תיאון מאלכסנדריה, המורה האחרון הידוע, של מסורות בתי הספר למסתורין, האוניברסיטאות הרוחניות של העת העתיקה. היפאטיה נולדה בסביבות 370 לספירה, מה שהופך אותה לבת 45 במותה.
היסטוריונים מחשיבים את מותה בתור "האירוע" אשר הגדיר את סופה של התרבות הקלאסית של אירופה המזרח – תיכונית. אירוע טראומטי זה סימן את הכחדתו של הפגאניזם ואת עליית ימי הביניים. (פגאניזם – הוא השם הגנרי הניתן לאמונות פנתיאיסטיות. מרובות אלים ואלות ופולחן טבע).
תיאון היה מנהל המוזיאון של העיר אלכסנדריה במצרים, המקום המוקדש למוזות, בנותיהן של אלת הזיכרון מנמוסינה. כל אחת מן המוזות גילמה אמנות מקודשת כמו: אסטרונומיה, שירה והיסטוריה. תשע בנות אלת הזיכרון הציגו מודל לימוד ומחקר בבתי הספר למסתורין העתיקים.
בשנת 400, כשהיא בערך כבת 30, התמנתה היפאטיה ליושבת ראש החוג למתמטיקה באוניברסיטה. היא השתכרה משכורת שוות ערך לפרופסורה באוניברסיטה מודרנית. בתו של תיאון נודעה גם בשליטתה המושלמת בפילוסופיה אפלטונית, בפרקטיקה של עבודה רוחנית בשם Theurgy, שהיתה סוג של עבודה מאגית שניתן להשוותה לעבודת דמיון פעיל יונגיאנית ולפרקטיקות דמיון פעיל של דזוגצ'ן וטנטרה. יכולותיה הדיאלקטיות היו יוצאות דופן ושוכללו באמצעות הכשרתה המתמטית. נאמר עליה כי בדיונים פילוסופים בנוגע לרוחניות והנשגב, היפאטיה היתה יכולה להתמודד עם כל עמדה בדוקטרינה הנוצרית בצפון מצרים. יכולותיה התיאולוגיות איפיינו את המעמד האינטלקטואלי הפגאני (הגנוסטים- אלה "היודעים"- המבינים בענייני הרוח), אך היא התמחתה גם בגיאומטריה, פיזיקה ואסטרונומיה. הלימוד הקדום היה רב- תחומי ואקלקטי, ניגוד גמור לעידן עכשווי במערב, בו יש נטיה להמתקצע ולהתמחות בתחום אחד וצר בדרך כלל. המילה "פילוסופיה" משמעותה אהבת החכמה. עבור הגנוסטים "סופיה" היתה יישות שמימית נערצת, האלה שאת סיפורה הם הסבירו בכתבי הקוסמולוגיה המקודשת שלהם. עבור בני האדם של התקופה, היפאטיה הייתה החכמה בהתגלמותה.
בנוסף לתפקידם הרוחני, בתי הספר למסתורין סיפקו מסגרת לחינוך רב- תחומי. הגנוסטים היו בעלי כשרון יוצא דופן, אנשי אשכולות וכותבים פורים. בין 600 לפנה"ס ועד לזמנה של היפאטיה, חיברו הגנוסטים את אלפי המגילות והכתבים שאוחסנו בספריה הגדולה של אלכסנדריה ובספריות נוספות כדוגמת הנאג חמאדי (שתיהן במצרים) שהיו מחוברות למרכזי הלימוד ברחבי אגן המזרח התיכון. היפאטיה כתבה חיבורים ומאמרים באריתמטיקה, אסטרונומיה, שאף אחד מהם לא שרד לפי מיטב ידיעתנו. אך ישנם 8 מקורות היסטוריים המתעדים את נסיבות מותה והישגיה (האחרון: לא תמיד בנימה מחמיאה). הבישוף סיריל, אשר נחשד בקשירת קשר לרצוח את היפאטיה, נודע אח"כ כאחד ממובילי התיאולוגיה של השילוש הקדוש, ביחד עם אידאולוגים נוצרים נוספים אשר אמונתם הפונדומנטליסטית חגגה את נצחון הכנסיה על "כופרים" כמו היפאטיה.
חלק שני: בין הולדת הפטריארכיה ודחיית הטבע להתהוותו של מיתוס חדש – תיאוריית גאיה
האמנויות בפרה – היסטוריה, הבודהיסטית, הטנטרית, המצרית והיוונית וכל מה שמכונה "פגאני", היו המשך ישיר של הכוחות הפועמים בטבע. בתרבות המערבית נפגעה לנו היכולת לראות בטבע לבדו את הנשגב. ג'וזף קמבל אומר שזוהי תוצאה של עליית הדתות המונותיאיסטיות. בספר מלכים ובשמואל מלכי העברים "העלו קרבן על ההרים והם עשו את הרע בעיני יהוה".
מה משמעות משפט זה וכיצד ניתן לפרש אותו בראיה ביקורתית? למעשה פולחן יהווה היה תנועה מסויימת בקהילה העברית, תנועה שבסופו של דבר הייתה ידה על העליונה. זה היה קידום של אל מסוים המוגבל למקדשו, כנגד פולחן הטבע שהתקיים בכל רחבי הארץ. חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל אומר ששלושת הדתות המערביות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות, קוראות בשמות שונים לאותו אל מקראי, אינן מצליחות לחיות זו לצד זו. הן תקועות עם הדימוי שלהן מבלי להבין למה הוא מתייחס. המיתוס והאתוס התרבותי שלהם הוא מעגל סגור אינו מצליח להיפתח ומנציח אלימות זה כנגד זה. כל מיתולוגיה צומחת בחברה מסויימת ותחומה לשטח הגיאוגרפי שלה ואז המיתולוגיות מתנגשות, ומנהלות מערכות יחסים, מתמזגות ויוצרות נראטיב גדול יותר. יש שני סדרי מיתולוגיות שונים לגמרי.
לפי ג'וזף קמפבל: יש מיתולוגיה אוניברסאלית הבונה את היחס בינך לבין טבעך ועולם הטבע, שאתה חלק ממנו, ויש מיתולוגיה חברתית הקושרת אותך לחברה מסוימת. המיתולוגיה החברתית היא לרוב של עמי נוודים הנעים ממקום למקום, כך שאתה לומד ששם נמצא המרכז שלך, באותה קבוצה. המיתולוגיה הטבעית תשתייך לעמים עובדי אדמה. המסורת המקראית היא בעלת אוריינטציה חברתית המוקיעה את הטבע ומנסה לשלוט בו. דתות של טבע לא מנסות לשלוט אלא להגיע להרמוניה עם הטבע. כשהטבע נתפס כמשהו מרושע, אינך שואף להגיע להרמוניה איתו. אתה שולט בו, או לפחות מנסה, ומכאן המתח, החרדה, כריתת היערות, האימפריאליזם והשמדת עמים ילידיים. "בתנך הנצח נסוג, הטבע מושחת, הטבע גורש מגן העדן. בחשיבה המקראית אנחנו חיים בגלות".
לפי קמפבל, האנושות זקוקה למיתוסים שלא יזהו את הפרט עם קבוצתו המקומית, אלא עם גאיה, כוכב הלכת שלנו. כיום אין כבר גבולות, המיתולוגיה היחידה שיש לה תוקף בר- קיימא, הוא מיתולוגיית כוכב הלכת. מיתולוגיה שתספר את נראטיב ההתהוות והזהות האמיתית של הפלנטה שלנו. בבודהיזם יש סיפורים הקרובים למיתולוגיה פלנטרית, וכן גם במיתולוגיה המצרית ובכתבים הגנוסטים שצמחו ממנה. הכתבים הגנוסטיים מתחברים עם מה שמלמדת אותנו ביולוגיה אבולוציונית ותיאוריית גאיה, המתייחסת לכדור- הארץ כמערכת אקולוגית שיש לה היסטוריה של ויסות עצמי ושניתן לראות אותה כיישות תבונית הוליסטית אשר כל מה שיש עליה הוא גופה. כשאנחנו שמים גזע, תרבות ומין לפני האנושיות שלנו, אנחנו מונעים מעצמנו מלהכיר באופן עמוק את מה שמכונה "אנתרופוס"- הזהות האמיתית שלנו כמין אנושי ועתיד הברית שלנו עם הפלנטה גאיה.
לפי קמפבל, המיתוס ממלא 4 תפקידים: הראשון הוא *התפקיד המיסטי*- להזכיר לנו עד כמה היקום נפלא ועד כמה מופלאים אנחנו ואת יראת הכבוד בפני המסתורין הגדול. אם אנו רואים מסתורין בכל דבר- אז הכל הופך לתמונה מקודשת. התפקיד השני הוא *התפקיד הקוסמולוגי*- המחבר בין מדע ורוחניות, בהקשר הזה- גיאומטריה מקודשת היא השפה הסמלית הארכיטיפלית של צורת היקום, אבל באופן שמראה לנו את המסתורין. התפקיד השלישי הוא *התפקיד הסוציולוגי*- תומך ומסביר את הסדר החברתי הקיים, וכן נכנסים הבדלים עצומים בין מקום אחד לשני. למשל מיתולוגיה שלמה שתומכת בפוליגמיה לעומת מיתולוגיה שתומכת במונוגמיה. שתי המיתולוגיות הן תלויות מקום ותקופה.
בתרבותנו המערבית, התפקיד הסוציולוגי של המיתוס השתלט על עולמנו. התפקיד הרביעי של המיתוס והוא התפקיד (שלדעת קמפבל), כולנו צריכים ללמוד להתייחס אליו- הוא *התפקיד הפדגוגי*- כיצד לחיות חיי אנוש בכל נסיבות שהן, חיבור של מיתוס ואתוס אוניברסאלי. ויש הרבה מיתוסים שיכולים ללמד את האדם לעשות זאת. עלינו להגיע מחדש להרמוניה עם חכמת הטבע ולממש שוב את האחווה שלנו עם כל הממלכות. המיתוס של העתיד שיצמח כאן, ידבר על כאיה, כדור הארץ וכל מה שעליו. והוא יצטרך להתמודד עם כל מה שהמיתוסים לפניו נאלצו להתמודד- הבשלת הפרט, מתלות ועד לבגרות ואז יציאה מהעולם הפיזי. מה יהיה היחס של חברה כזאת אל העולם, לטבע ולקוסמוס. זה יהיה המיתוס של החברה האנושית כולה.
ג'וזף קמפבל אומר כי במסורת המקראית, שהיא הבסיס לשלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, החיים החומריים הם טמאים וכל דחף הוא חטא. למעט אם נימול או הוטבל. הנחש הוא שהביא את החטא לעולם והאישה היא זו שהביאה את התפוח לאדם. זיהוי האישה עם החטא, ולפיכך, זיהוי החיים עם החטא, הינו האופן שבו עוות הסיפור כולו במיתוס המקראי ובדוקטרינת הגירוש מגן העדן.
ההסבר ההיסטורי לפי קמפבל, מבוסס על כיבוש כנען בידי העברים והכנעת עמי כנען בידיהם. "האלוהות העיקרית של עמי כנען הייתה האלה, והנחש מקושר עם האלה. זה סמל המיסטריה של החיים. הקבוצה שקידמה אל- זכר דחתה אותו. במילים אחרות, בסיפור גן העדן מרומזת דחייה היסטורית של האלה האם".
השפה העברית מאלצת אותנו בלי הפסקה להתאמץ ולבחור שוב ושוב, אם להשתמש בלשון זכר או נקבה, באופן שתמיד עלול להדיר או להקטין אחד מהמינים. ברירת המחדל בשפה היא להשתמש בלשון זכר כנורמה, דבר הממחיש שוב ושוב את הפטריארכיה בתוך השפה. ההתייחסות ל"אלוהים" היא תמיד בלשון זכר, ועד כמה שמזכירים לנו שהוא אינו זכר או נקבה, בהתאם לכללי הדיקדוק- התמונה שעולה לכולנו, היא של אל זכר.
הסיפור גם עושה עוול גדול לנשים מכוון שחווה מלוהקת כמי שאחראית לגירוש מגן העדן. הנשים מייצגות את החיים, הגבר אינו יכול להיכנס לעולם החיים, אלא באמצעות אישה, כך שהאישה היא המביאה אותנו לעולם זה של צמדי ניגודים וסבל. בתפיסה המקראית, החטא מתחיל ביציאה מתוך איזור זמן החלום המיתולוגי של גן העדן, שבו אין זמן, שבו גברים ונשים אפילו אינם יודעים שהם שונים זה מזה ואז הם אוכלים מהתפוח ומתעוררים לעולם הדואליות והניגודים. בתפיסה המונותאיסטית, אלוהים הוא "האב", אך בדתות שבהן האל או הבורא הינם אם, העולם כולו הוא גופה, אין מקום אחר.
חלק שלישי: אז מה קורה עם הגברים? החוליה החסרה להבנת המיזוגניה
*קטעים נבחרים מתוך מאמרה של בת'אני וובסטר (המאמר המלא כאן באתר)
רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. נחשול אמיץ של נשים חושפות בשנים האחרונות תיעוד של הטרדות מיניות דרך תנועת ה#metoo . כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?
התפתחות נערים וגברים בעולם המודרני מציבה אותם בעמדה פריבילגית, אשר מתחתיה חבוי זעם לא- מעובד מתחת לפני השטח. מהי העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב? פטריארכיה מהווה את עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב.
מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".
בת'אני וובסטר אומרת כי על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.
"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.
"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם, מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.
נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כולל במידה רבה הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים. מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית עבור כל המין האנושי והפלנטה כמכלול.
ריפוי הטראומה האישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה. בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.
נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי. בטכס מעבר וחניכה זה, מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.
הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה כזה שמנתק את הברית עם האם, עם המקור.
"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".
החוקר והתרפיסט תמיר אשמן אומר שמערכת הכליאה היא עיר הבירה של התרבות הפטריארכלית, מקום שבו מתמזגת הגבריות הפוצעת עם הגבריות הפצועה.
מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש. בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.
נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.
גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.
קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.
נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.
"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.
"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר.
וובסטר אומרת כי אין זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי (ובחלק 2 עמדנו על המקורות העמוקים של תלות הגבר באישה, שהיא הדרך היחידה עבורו "להכנס את החיים"). אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק להורות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".
ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.
על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.
אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:
- עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.
- להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.
- למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.
- להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.
- ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.
על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.
עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, ולנהוג באלימות פיזית, שאת תוצאותיה אנו רואים ורואות מתגברת בעולם ובארצנו, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות בחקיקה, באכיפה משטרתית ומשפטית ובהגנה על נשים במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים המשפחתיות שלהן אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה.
בעקרון, גברים עצמם נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.
על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.
"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשויכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.
רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.
התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:
-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.
-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.
-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.
-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.
-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.
-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.
כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.
כנשים עלינו לחדול:
– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.
-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.
-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.
-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.
-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.
-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית
-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.
האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים. אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.
לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה
ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.
"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס
החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.
מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.
מקורות:
בת'אני וובסטר- פצע האם כחוליה החסרה להבנת המיזוגניה, מאמר
https://womboflight.com/article-169257
