דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יתכן כי מנהג קישוט הגוף מרחיק עד כ 100 אלף שנה אל העבר ואף יותר. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס [1] [BLOMBOS CAVE] (כיום איזור דרום- אפריקה) נמצאו כשבתוכם שרידים של צבע שהוכן מאוכרה אדומה. ארכיאולוגים משערים כי המערה שימשה כסדנה להכנת צבעים. ככל הנראה זו עדות לטכנולוגיה, לייצור אמנות, לחשיבה ושפה סימבולית בתקופת האבן האמצעית.

ייתכן מאד כי האוכרה שמשה לצביעת הגוף והקונכיות ככלי קעקוע [2]. במערת הגדי [3] (מערת א- סח'ול) בחוף הכרמל ובמערת קפזה שבגליל, התגלו מערות בעלות אופי דומה המשוייכות לתרבות הציידים- הלקטים המוסטרית, המתוארכת לאותה תקופה ואף אולי מוקדמת יותר. במערות התגלו עצמות הומו ספיינס שנקברו ביחד עם עצמות חיה, כלים וצדפים. גם במערה זו התגלו גושי אוכרה גדולים שהובאו מאיזורים אחרים ומשוער ששימשו לקישוט הגוף או הקברים.

*הטקסט הוא חלק מקטלוג התערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות", מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר, מוז"א, 2016 -2017)

בכל רחבי אפריקה התקיימו פרקטיקות צילוק וקעקוע נרחבות ואף פרקטיקה המשלבת צילוק וקעקוע יחדיו, היוצרת מעין קעקוע בולט. התערבויות קולוניאליסטיות במאה ה20 הביאו להצטמצמות משמעותית של המנהג. כמו בכל מקום אחר בעולם, מיסיונריות ואימפריאליזם נוצרי, דיכאו אמנויות ילידיות מסורתיות.

פרקטיקות קעקוע וצילוק מסורתיות קיימות עדיין ברחבי אפריקה כדוגמת אתיופיה, קמרון, מאלי, קונגו, בנין, מוזמביק ועוד [4]. בתרבויות מסופוטמיות שונות התגלו צלמיות חימר הנושאות ציורי גוף בצבע האוכרה הנפוצה. לעיתים הדמויות הנשיות מראות חריתות על פני הגוף ואפשר לראותם כביטוי של אמנות גוף.

בתערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות" , מוצגות שלוש צלמיות נשיות (בצילום למטה בויטרינה באמצע), ככל הנראה שרידים מרתקים של תרבויות אלה קדומות מקומיות. התרבות הירמוכית היתה תרבות מקומית חשובה התקיימה לפני כ 8000 שנה בתקופה הניאוליתית הקרמית והיתה כנראה הראשונה באיזורנו להשתמש בקרמיקה. בין צלמיות הפריון הרבות שהתגלו באתר ארכיאולוגי בשער הגולן, התגלתה גם צלמית חימר עם חריתות גוף על אחת מרגליה. גם סמל הגביע (אלה נושאת מחבצה בויטרינה באמצע) הוא אחד הסמלים הבולטים של תרבויות האלה הגדולה הקדומות שמילאו את הגלובוס בין 30,000 ל5000 שנה לפני זמננו בקירוב.

צילומים: דר' לארס קרוטק, אנתרופולג קעקועים

ויטרינה: מימין: צלמית אלה, התרבות הירמוכית.

באמצע: אלה נושאת מחבצה (האישה מגילת),

משמאל: הצלמית מרבדים

באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים

תודה מיוחדת לדורית שפיר, אוצרת ראשית מחלקת תרבויות קדומות

תבנית מיוחדת נמצאה במספר מקומות בארץ ישראל. הצלמית מרבדים מציגה דמות נשית בעלת הבעה מיוסרת, ידיה מונחות קרוב לאיבר מינה, היא מיניקה תאומים היונקים משדיה ועל צווארה סמל הירח. על ירכיה חרותות חיות מקרינות ודקלים.  משוער כי מדובר בקמע הגנה ליולדות (כנראה של תאומים). החיות והדקלים כפי הנראה מהווים תזכורת חזותית של מיניות מקודשת, הולדה והרמוניה ביתית.

משוער [5] כי בתרבויות המזרח הקרוב, האישה והעץ היו דימויים שזורים זה בזה, מכוון שהן האישה והן העץ נושאים פרי ולכן היו מושא להערצה וסגידה כאלוהות נשית. פרחיה בק [6] מציינת שמיקום העיטורים על הירכיים משקף דמיון למנהג הקעקוע הנפוץ בתרבויות ניאוליתיות קרובות ובמצרים העתיקה, שם היה מנהג קעקוע הירכיים נפוץ מאד ומעלה את ההשערה כי אכן מדובר בקעקועים.

הסמלים המיוחדים שעליה: הירח, הגדיים והדקלים, פעולת ההנקה והוולווה (איבר המין) מעידים שקרוב לוודאי שהצלמית משתייכת לאחת מתרבויות האלה הקדומות באיזורנו, לפני אלפי שנה ומספרים על החיבור העמוק לאדמה ולתפיסה של הפלנטה כאמא מעניקת כל.

 צלמית אלה יולדת תאומים, רבדים, רישום: יסמין ברגנר בעקבות פרחיה בק

במזרח התיכון ובארץ ישראל התקיימו תרבויות קעקוע בקרב קהילות מוסלמיות בקרב נשים. טאסי [7] מציין כי נשים מצריות היו צובעות את ידיהן ומסביב לפיהן בנקודות כחולות קטנות שדקרו את עצמן במחטים ושפשפו פחם אל תוך הפצעים. אדוארד ליין [EDUARD LANE] (1860) מציין במהלך שהותו במצרים שנשים מהמעמדות הנמוכים קעקעו את פניהן בדגמים כחולים, בדרך כלל את סנטריהן ומצחיהן, אך גם את גבות ידן, זרועותיהן, כפות רגליהן ומרכז החזה שלהן. נקודות, עגולים וקווים פשוטים היו נפוצים.

קעקועים מילאו תפקיד בהגדרת היחיד ובתחזוק המשכיותם של היחסים החברתיים והיחידות החברתיות. בלקמן [8] [ (1937) כותבת כי אינדיגו ופחם הם בעלי תכונות אנטיספטיות שסייעו למנוע זיהומים וכן נעשה שימוש בעשבי מרפא כמו ציפורן או עלי סלק לבן לאחר שהקעקוע הושלם כדי לחזק את העיצוב ולהפחית נפיחות העור.

מסורות קעקוע התקיימו גם בקרב המסורת הבדואית בכל רחבי המזרח התיכון, אם כי פרשנויות שמרניות של הקוראן ביחס לפרקטיקה והשפעות פוליטיות פונדומנטליסטיות, הביאו לדיכוי והצטמצמות משמעותית של תרבות הקעקוע בקרב מוסלמים כיום בצפון אפריקה. בחדית' האיסלאמי נטען כי הקעקוע מהווה פגיעה בשלמות הרוחנית בפני האל. נטען כי הקעקוע מונע מפני מים לחדור אל העור בזמן פולחני היטהרות: אחד מחמשת העקרונות הפונדמנטליים של האיסלם. עם זאת תרבות קעקועים שרדה לאורך מאות בשנים בתרבויות אסלאמיות בצפון אפריקה. במרוקו למשל, אסופות תפילה עממיות שהכילו ציטטות של הנביא מוחמד קבעו כי קעקועים בין הגבות ועל הלחיים הם "מסורתיים" ועל כן לגיטימיים.

רישום: יסמין ברגנר בעקבות תומסון

הרופא הביזנטי אאתיוס [AETIUS] תיאר במאה השישית בחיבורו הרפואי TETRABIBLOM, את דרך הביצוע הקעקוע ואף סיפק מתכונים להכנת פיגמנט ודרכים להסרתם, למשל במקרים של עבדים משוחררים המקועקעים בפניהם [9].  לוי [10] כותב כי בתהליך ההתפשטות של הנצרות הקדומה אל תוך אגן הים התיכון, היא החלה תהליך מסיונרי בקרב קהילות פגאניות עתיקות יומין שנהגו להתקעקע. זה גרם לגישה אמביוולנטית ביחס לקעקוע בנצרות. במאה השמינית החלו נזירים נוצריים במצרים לקעקע על גופם סמלים המשתייכים לזרם הקעקוע הקופטי. יתכן שההשראה להתחיל בפרקטיקה הזו הייתה שכניהם הקופטים האתיופים שהתקעקעו בפניהם ובזרועותיהם. הוא מציין את התיעוד המוקדם ביותר של קעקוע צלב ירושלים על זרועו של צליין אירופי, האביר הגרמני אלכסנדר וון פפנהיים [VON PEPPENHEIM] במסעו לארץ ישראל בשנים 1653-4. ערבי יפואי קעקע לו צלב קטן עליו שילם מידין אחד. מי שבדרך כלל עסקו בקעקוע צלייני, היו המתורגמנים (הדרגומנים כפי שנקראו).  מקצוע זה מילא את הצורך בהעתקה משפה לשפה באיזור רווי מפגשים בין – תרבותיים כמו המזרח התיכון. הם הפכו לתושבי קבע בירושלים ובבית לחם, שימשו כמורי דרך של הצליינים וכמקעקעים של קעקועי צליינות, בעיקר בתקופת הפסחא.

כבר במאה ה17 יצא שמעו של הקעקוע הירושלמי למרחקים ותועדו בספרות המסעות לארץ ישראל. במאה ה18 מתמעט התיעוד ההיסטורי בנושא הקעקוע אך במחצית השניה של המאה ה19 מתרבים שוב המקורות המתארים את מנהגי הקעקוע הצלייני, מסיונרים, צליינים ונוסעים סקרניים אשר שמים לב לתופעה הצוברת פפולריות מחודשת בעת ביקורם בירושלים. הנוסע הצרפתי שרם סיפר בשנת 1880 כי קועקע בסמל צלב ירושלים בעיר העתיקה על ידי פרנסיס סובן. בחנותו של סובן הוא מצא כ200 המלצות ממוסגרות ובינהן אחת בזו הלשון: "וזאת לתעודה כי פרנסיס סובן קעקע את צלב ירושלים  על זרועו של הוד מלכותו הנסיך מווילס" (בנה של המלכה ויקטוריה ולימים המלך אדוארד השביעי). צלב ירושלים פיאר גם את זרועו של הדוכס מיורק, לימים ג'ורג' החמישי, גם על יורש העצר הפרוסי פרידריך (לימים הקיסר פרידריך השלישי) ב1869 [11].

ג'ון קרסוול [JOHN CARSWELL] ביקר בישראל בשנת 1956 וכתב ספר על הקעקוע הקופטי [12] לאחר שביקר בירושלים בסטודיו הקעקוע של משפחת רזוק הוותיקה אשר מקעקעת בעיר העתיקה קעקועי צליינות מאז המאה ה17.  קעקועים אלו היוו ביטוי לדבקות דתית וגם כסמל השתייכות דתית. וכנראה ביטאו הזדהות סימבולית לפצעי הסטיגמטה של ישו. הקעקוע הצלייני הוא תופעה ייחודית לארץ ישראל והוא נעשה בטכניקה ייחודית בעולם, אשר בה הקעקוע מועבר לעור על ידי חותמות עץ מגולפות להפליא בדימויים המאופיינים באיקונוגרפיה נוצרית מורכבת. הגלופות שהשתמרו מספקות לנו אפשרות להבין את משמעות הסמלים ושכיחותם בקרב המתקעקעים הצליינים. המצאת מכונת הקעקוע האלקטרונית המודרנית החליפה את העבודה הידנית [HAND POKING] אך השימוש בדוגמאות הקעקוע העתיקות נשמר.

דימויי חותמות עץ לקעקוע: באדיבות וואסים רזוק

תבנית חריגה בקטלוג של קרסוול (52א) מציגה כיתוב עברי "ירושלם". נראה בה חלק מרחבת הר הבית ובחלקה הקדמי נרמז מיקומו של הכותל המערבי. מרדכי לוי סובר כי הימצאותה של התבנית בידי מקעקעים קופטיים מרמזת כי למעשה היו גם יהודים שחפצו בקעקוע. הוא מוצא חיזוק להשערתו בזיכרונותיו של המקעקע האנגלי ג'ורג' בורשט, שערק בצעירותו מהצי הבריטי בעת שאנייתו עגנה ביפו. בבואו לירושלים כנראה בראשית שנות ה90 של המאה ה19, הוא פתח דוכן קעקועים קטן סמוך לכנסיית הקבר.

בורצ'ט מספר כי "עיר הקודש הפכה למרכז הקעקוע זה חמישים שנה. פעלו בה מקעקעים מבין היוונים, המרונים, הסורים, הצרפתים, היהודים והאיטלקים. למקעקעים בירושלים היתה תעסוקה מלאה בקעקוע צליינים ותיירים" [13].

תבנית נושאת את הכיתוב "ירושלם"

הפרקטיקה מתקיימת עד היום אצל הכורדים בצפון עירק ובדרום טורקיה ומקורותיה כנראה קשורים לקעקועים בלקניים. בעירק עד 1930 התקעקעו בעיקר גברים ונשים כאחד קעקועי הגנה וריפוי והן קעקועים מעצימי יופי.  נשים היו לרוב המקעקעות והדיו הוכן על ידי ערבוב של פיח וחלב – אם. העיצוב היה פשוט וגיאומטרי ונעשה בכל חלקי הגוף [14]. בעירק היו נשים מולות (mullah) עורכות טקסים משותפים של תפילה וקעקוע. המולה הייתה יושבת עם המקעקעת כשהיא קוראת פסוקים מן הקוראן, והופכת את המרחב הביתי של המתקעקע/ת למרחב מקודש. כשמביטים מנקודת מבט זו, נראה כי בטקס הקעקוע נוצר מארג ריתמי של תבניות גשמיות ורוחניות, שקשרו בין הנשים, שומרות הגחלת של המסורת, לבין מימד מקודש (El  tmk  אצל קרוטק Guindi, 1999, 86). מרחב אינטימי זה שנוצר באמצעות המילים המקודשות של הקוראן והבארכה שיישמה המקעקעת בעבודתה המקצועית, דוגמאותיה המורכבות והפיגמנטים המרפאים שלה, ייצרו חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת שנעשתה מקודשת עבור כל הנוכחים באמצעות החזרתיות הריתמית של תפילה וקעקוע, דיבור ומעשה [15]. (תרגום חופשי)

קהילות ברבר [BERBER] או "אמזיג" [AMAZIGH] כפריות באלג'יר, מרוקו, תוניס, לוב ומצרים וקהילות נומדיות כמו הטוארג [TUAREG] במאלי,  קיימו פרקטיקת קעקוע עשירה בעיקר בשל אמונה מוסלמית ייחודית ששילבה אלמנטים של אנימיזם אטביסטי, אמונה בכוח על – טבעי (בארכה) נשמה הנוכחת בבסיס כל הדברים. מנהג זה הולך ונעלם וניתן לראותו בעיקר על נשים קשישות. בעבר ילדים בני שני המינים היו מקבלים בילדותם קעקועי הגנה, בעיקר אם אחד מאחיהם נפטר. לרוב זו נחשבת פרקטיקה של נשים והקעקועים בעלי אופי של קמע מגן בפני רוחות רעות, העצמת יופי ופריון ולעיתים גם כהכנה לנישואים, אם כי לעיתים גם גברים התקעקעו בקהילות אלו [16].

קעקועים במרוקו, 1920, רישום: יסמין ברגנר בעקבות הרבר.

מתוך ספרו של לארס קרוטק The tattooing arts of tribal women

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Blombos_Cave
[2] Anna Felicity Friedman, World Atlas of tattoo, Yale Univ. press, 2015
[3] Bar-Yosef Mayer, Daniella E., Vandermeersch, Bernard & Bar-Yosef, Ofer (2009) Shells and ochre in Middle Paleolithic Skhul and Qafzeh , Israel: indications for modern behavior. Journal of Human Evolution, 56, 307-314.
[4] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015
Irit Ziffer, Western asiatic tree goddesses, Egypt and the levant, Vol 20, 2010, p 411-430, Austrian academy of sciences press  [5]

[6] pirhiya Beck, A new type of female figurine,In Imagery & Representation- studies in the art & iconography of ancient palastine: Collected articles. Authors: Beck pirhiya, Nadav naaman, Uza Zevulun, Irit Ziffer, Tel Aviv Uni, 2002
[7] Geoffrey J. Tassie , Identifying the Practice of Tattooing in Ancient Egypt and Nubia, in Papers from the Institute of Archaeology, Vol.14 (2003), p86. Institute of Archaeology, UCL

[8] Blackman, Winifred S, The Fellahim of upper Egypt, London: George G Harrap & Co LTD, 1927
[9] מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 ,  עמ 48
[10] שם עמ' 39
[11] שם עמ' 42-45
John Carswell, Coptic Tattoo Designs,1958,  Beiruth: American University of beiruth  [12]

[13] בורצ'ט עמ' 52,  אצל מרדכי לוי  "לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה", קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 עמ' 66
[14] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015 p. 216
[15] Lars Krutak, The tattooing arts of tribal woman, Bennett & Bloom, Desert heart, 2002- 2007, p. 39
[16]  ibid p. 25

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

The post קישוט הגוף וקעקועים באפריקה והמזרח התיכון | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

ווטיקו – המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות – מאת פול לוי

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: בוגרו, דאנטה ווירגיליוס בגיהנום, 1850

בספר קולומבוס וקניבלים אחרים, חוקר בחיוניות הסופר הילידי ג'ק ד. פורבס [1] מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה, אשר חשו על בשרם הילידים ביבשת אמריקה במשך שנים. לאחר שקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתאר את אותה מחלה פסיכו- רוחנית של הנפש, עליה כתבתי בספרי הטירוף של ג'ורג' וו. בוש: התבוננות על הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו. בו הצגתי את הרעיון שמאז שחר ההיסטוריה האנושית, נפל מיננו קורבן לפסיכוזה קולקטיבית, אותה אני מכנה אגופרניה ממאירה. בדברו על אותה מגיפה נפשית כותב פורבס: "במשך כמה אלפי שנים סבלו בני האדם ממגיפה. מחלה איומה יותר מצרעת, גרועה יותר ממלריה, קשה יותר מאבעבועות רוח" [2]. תרבויות ילידיות זיהו את אותו ווירוס נפשי [3], אותו אני מכנה אגופרניה ממאירה כבר מאות רבות. הם מכנים אותו "וטיקו"- מונח של שבט הקרי המתייחס לאדם או יישות שלילית המשליטה טרור באחרים. פרופסור פורבס, אשר היה אחד ממייסדי התנועה הילידית האמריקאית בשנות השישים אומר כי "באופן טראגי, ההיסטוריה האנושית ב 2000 השנה האחרונות מספרת את הסיפור של האפידמיולוגיה של מחלת הוטיקו [4].

וטיקו/ אגופרניה ממאירה היא "פסיכוזה" במובן האמיתי של המילה בהיותה מחלה של הרוח/ נפש. למרות שאנו משתמשים בשמות שונים, פורבס ואני מנסים להצביע על אותה מחלה של הנפש אשר מצויה בשורש ההתנהגות הלא- אנושית של האנושות כלפי עצמה.

בבואנו לחקור את ישות וטיקו עלינו לעורר את רוחה ולהיכנס למערכת יחסים עמה, ממש כאילו אנו שרויים בבצוע טקס מאגי. עלינו להרהר ולעסוק בוטיקו באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, ממש כאילו הוא מתקיים מחוץ לעצמנו. בשל מקורו הנפשי הייחודי, האפידמיולוגיה של וטיקו שונה מאד מכל מחלה אחרת. אתגר מהותי לחקירתנו של וירוס וטיקו הוא העובדה שהוא מתגלגל בתוך הנפש שהיא עצמה הכלי המשמש אותנו לחקירתנו. בהתייחס לפרדוקס הטמון בכך, אומר פורבס שהוא שואף לחקור את המחלה מפרספקטיבה שהיא חופשייה ככל האפשר מהנחות יסוד שנוצרו על ידי המחלה אותה אנו לומדים [5]. אם איננו מודעים לזווית- הראיה ממנה אנו בוחנים את וירוס וטיקו, חקירתנו תהיה נגועה על ידי הוירוס עצמו ותערפל את חדות- הראיה הנחוצה על מנת להתחיל בתהליך הריפוי. עלינו ללמוד כיצד וטיקו מתגלם באחרים וכן כיצד וטיקו מתגלם בתוכנו, זה יאפשר לנו לראותו ביתר- אובייקטיביות. ההתבוננות באופנים בהם המחלה הפסיכולוגית מתגלמת בעולם, היא בבואה שבאמצעותה אנו יכולים באופן פוטנציאלי להכיר באותה מחלה- העולה באופן סובייקטיבי מתוך תודעתנו שלנו.

האנס אולריך

בעוררנו ישות כמו וטיקו, אם ברצוננו לבחון אותה באופן האובייקטיבי ביותר הניתן, עלינו לאטמה באופן הרמטי בתוך מיכל אלכימי. זה מבטיח שרוחה המרקוריאנית לא תתאדה בחזרה אל תוך הלא- מודע הנסתר, שם היא תפעל עלינו ודרכנו.  יונג הדגיש באופן עקבי את חשיבותו של פיתוח כלי המיועד להכיל רוחות מטרידות כדוגמת וטיקו. יונג מציע להסיט את הרוח המטרידה ממקומה ולהניחה בתוך מיכל המצוי במרחק- מה בין האדם לבין שכנו. "למען אהבת האנושות עלינו לבנות מיכלים כאלה בהם נוכל להניח את כל הרעל הנתעב הזה. משום שהוא תמיד חייב להתקיים במקום כלשהו. לא ללכוד אותו, להתכחש לקיומו נותן לו את הסיכוי הטוב ביותר לגדול"[6].

וטיקו הינו ישות חמקמקה וזה מאד מאתגר למקד את המבט בנוגע למהותה, ועם זאת חשוב מאד לנתח אותה למרכיביה. בשונה מווירוס פיזיולוגי ,את וירוס הוטיקו לא ניתן לבודד מבחינה חומרית, אך ניתן להבחין ולגלות את מאפייניו הייחודיים דרך הפעולות יוצאות- הדופן של הנפש המצויה תחת כישופו. לא להכיר בקיומו של חיידק הוטיקו, – לומר כי "הוא אינו קיים"- מאפשר לזיהום הנפשי להתבטא בפעולה (Acting Out) ללא מעצורים. היותו "תמיד בכל מקום", משמעותו להיות א- לוקאלי, תמיד בסביבה, אפילו באופן פוטנציאלי ובמיוחד בתוך עצמנו. בעוררנו את רוח וטיקו, אנו יוצרים באופן סימולטני (באמצעות החקירה האישית עצמה) את המיכל לו אנו זקוקים כדי ללמוד את החיידק ולהבין עם מה אנו בעצם מתמודדים, אנו לומדים כיצד הוא פועל בעולם, באחרים, ובאופן סובייקטיבי- בתוך עצמנו. על מנת שנוכל להשלים מעגל בתרגיל/ גירוש שדים[7] זה של התבוננות, עלינו להחזיר באופן הומיאופטי את המבט פנימה אל עצמנו. כמו בחלום שבו הפנים הוא החוץ, אנו יכולים להבין שוירוס וטיקו שהבחנו בו "בעולם החיצון", מחוץ לעצמנו, הוא השתקפות ומצוי ביחסי גומלין לתהליך זה  בתוך עצמנו. בתוך הסימפטומולוגיה של וירוס וטיקו, מקודדת תובנה עמוקה, משהו מהותי שעלינו לדעת.

מחלה של תרבות

וטיקו/ אגופרניה ממאירה הינה מחלה של תרבות או של היעדרה. אם לצטט את פורבס באופן חופשי "התפתחות מחלת הוטיקו מקבילה באופן בולט לעליית התרבות דרך עיניים מערביות, זהו אינו צירוף מקרים"[8]. האופי של החברה התעשייתית אינו בר- קיימא ודורש יותר ויותר אלימות על מנת לקיים ולתחזק אותו. המשמעות האמיתית של חברה, בפשטות הינה- לא להרוג אנשים. בהתייחס לחוסר התרבות של החברה המודרנית, נשאל גאנדי מה הוא חושב על החברה המערבית. תשובתו הייתה "אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב".זה הגיוני שבני אדם ילידיים ידעו על קיומה של אגופרניה ממאירה, אשר באמצעותה דוכאו, אבל לפחות בהתחלה- לא היו תחת ההשפעה המכשפת של התרבות המערבית. לחיות תחת שליטת התרבות המודרנית, יכול לחוש כאילו משהו זר לטבענו נכפה עלינו, או כאילו אנו חיים בשטח כבוש. התרבות המודרנית סובלת מדומיננטיות חד- צדדית בעיקרה של הרציונל, של המיינד האינטלקטואלי. חד- צדדיות אשר לכאורה מנתקת אותנו מן הטבע, מאמפטיה ומעצמנו. כתוצאה מן הדיססוציאציה שלה מן המכלול ההוליסטי- מחלת וטיקו הינה הפרעה של הסדר של האנושות ושל העולם הטבעי. זוהי מחלה המפיצה אגרסיה ואשר ביכולתה להצית אלימות בקרב יצורים חיים. וירוס וטיקו הינו שורש הסיבה של חוסר האנושיות המצוי בלב הטבע האנושי. "וירוס נפשי" זה, כשל זה במערכת, מיידע וממחיש את הטירוף של החברה לכאורה. אשר במערכת לולאתית של היזון חוזר: מנציחה ומזינה את הטירוף בתוך עצמה.

פורבס ממשיך: "מחלה זו, פסיכוזה (קניבליסטית) זו בשם וטיקו, הינה המחלה בסדר- הגודל האפידמי ביותר הידוע לאדם"[9]. אנו כמין אנושי מצויים בעיצומה של מגיפה נפשית נרחבת. פסיכוזה קולקטיבית מדבקת המתבשלת בקלדרון הנפש האנושית מאז שחר הימים. כמו פרקטאל, וטיקו פועל במימדים מרובים באופן סימולטני. במימד תוך- אישי (בתוך אינדבידואלים), במימד בין- אישי (בין אינדבידואלים) ובמימד קולקטיבי (כמין אנושי). "קניבליזם" במילותיו של פורבס הוא "צריכה של חייו של האחר למטרות רווח אישיות"[10]. אלו הנגועים בוירוס וטיקו, כמו קניבלים, צורכים את כוח החיים של האחר, אנושי ולא- אנושי למטרות אישיות או למטרות רווח ועושים זאת ללא נתינת שום דבר בתמורה מחייהם שלהם. דוגמא אחת המסמלת את טירוף ההרס- העצמי הקולקטיבי הוא הרס יערות- הגשם של האמזונס על ידי חברות הנפט. ריאותיה של פלנטת כדור- הארץ. זוהי דוגמא חיה הממחישה באופן בולט את מה שאנו עושים לעצמנו. עוד דוגמא מוחשית המגלמת באופן סימבולי את תסביך וטיקו בפעולה, היא הזרעים העקרים המיוצרים בהנדסה גנטית של תאגיד מונסנטו, אשר מנועים מלהתרבות לדור שני של זרעים וכופים על חקלאים לקנות מהתאגיד שוב ושוב זרעים חדשים ליבול השנה הקרובה. טרור חקלאות זה מקשה מאד על הישרדותם של חקלאים קטנים והצית גל של התאבדויות בקרב חקלאים, בעת שתאגיד מונסנטו רק גדל ומתעשר בהתמדה בתהליך.

פורבס כותב: "המאפיין הכפייתי/ רומס של וטיקו  הוא העובדה שהוא צורך בני אנוש אחרים, או במילים אחרות הוא סוג של חיית- טרף וקניבל. זוהי המהות המרכזית של המחלה[11]. חיות טרף, ישויות וטיקו המתגלמות באופן גורף, אינן נמצאות בקשר עם האנושיות שלהן, ולכן אינן מסוגלות לראות אנושיות באחרים. במקום זאת, הן מתייחסות לאחרים כטרף פוטנציאלי או כאיום על הדומיננטיות שלהן . אינדבידואלים הנגועים לגמרי בפסיכוזת וטיקו , צורכים את חייהם של אחרים באופן פיזי, רגשי, נפשי ומטא- פיזיולוגי, מעבר לגוף החומרי ונכסים פיזיים- עד לרמת המשמעות עצמה. קורבנות וטיקו הם האנטי- אמנים של התרבות שלנו. מגלמים את ההיפך ממה שאמנים יצירתיים עושים. בשונה מאמן היוצר משמעות מעצימת- חיים ומעשיר את העולם מבלי לשדוד אחרים (ראו מאמרי: האמן כמרפא עולם), וטיקו צורך ולוקח מבלי לתת דבר בתמורה, מדלדל ומרוקן בהתמדה את העולם ממשאביו.

אנו מצויים כעת בעיצומה של המחלה האפידמית הגדולה ביותר הידועה לאדם (ראו מאמרי: דיאגנוזה: מגיפה נפשית). רבים מאיתנו אינם מודעים לכך, משום שהטירוף הקולקטיבי שלנו הינו כה נרחב עד שעבר "נורמליזציה". טירופנו הקולקטיבי הפך שקוף עבורנו, בעוד שאנו רואים ומפרשים את העולם דרכו, הופכים את טירופנו לבלתי- נראה, ומבלי משים קושרים קשר עם הפסיכוזה הקולקטיבית הזורעת חורבן ומוות על הפלנטה שלנו. בהיותו "שקוף"- טירופנו הינו הרבה מעבר לניראות, הוא בלתי נראה. הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו הינה בלתי- נראית עבורנו, משום שהיא מבטאת את עצמה הן באופן ההתבוננות שלנו והן באופן שבו אנו מותנים שלא להתבונן. בזכות גלימת ההיעלמות שלו, איננו מצליחים להבחין בטירוף שלנו, עיוורון נפשי ההופך אותנו לשותפים ביצירת הטירוף שלנו.

רבים מאיתנו אינם מסוגלים לתפוס את קנה – המידה של הרוע, אשר ישויות וטיקו מלאות נפלו להם קורבן ולמה הן מסוגלות. חוסר יכולתנו לדמיין את הרוע הקיים באופן פוטנציאלי באנושות, הינו תוצאה ישירה של חוסר באינטימיות עם פוטנציאל הרוע הקיים בתוכנו, המאפשר לאכזריות הוטיקו  לשלוט ללא מעצורים בעולמנו (ראו מאמרי: לשפוך אור על הרוע). באמצעות העיוורון הנפשי שלנו אנו הופכים שותפים בהפצת הרוע של פסיכוזת וטיקו, רוע סיסטמתי אשר עומקו מגיע הרבה מעבר ליכולת המילים לתארו. הרוע משתק את יכולתנו למלל את החוויה, ויוצר פער לכאורה בלתי ניתן לגישור בין השפה לבין האירוע המתואר. במוצאנו את המקום בו אוזלת השפה, אנו מגלים ויוצרים שפה חדשה, שפה אוניברסלית ומתעלה מעל השפה עצמה. שפה הידועה כאמנות.

פרזיט מסדר אחר

כאשר אנשים נגועים בוירוס וטיקו, כותב פורבס, הם הופכים להיות "המארחים" של פרזיט וטיקו[12]. וירוס הוטיקו הוא מעין "תולעת" נפשית, פרזיט של התודעה. בדומה לוירוסים במחשב או וירוסים של תוכנות זדוניות מדביקים ומתכנתים את המחשב להרוס את עצמו, וירוס תודעה כמו וטיקו יכול לתכנת את המחשב הביולוגי האנושי, לחשוב, להאמין ולהתנהג בדרכים שתוצאותיהן הן הרס- עצמי. וטיקו הינו פתוגן נפשי מדבק המגניב צורות מחשבה אל תוך תודעתנו המפעילות ומזינות אותו ובסופו של דבר הורגות את המארח (אנחנו). הפתוגן אינו רוצה להרוג אותנו מהר מידי, משום שעל מנת להוציא לפועל את האג'נדה שלו באופן מוצלח, להתרבות ולהפיץ את עצמו במרחב, עליו לאפשר למארח לחיות מספיק זמן כדי להפיץ את הווירוס. אם המארח מת מוקדם מיד, הווירוס יפונה בטרם עת ויסבול את אי- הנוחות הכרוכה בלמצוא לו דיור חדש.

כמו סרטן של הנפש השולח גרורות, במחלת וטיקו, חלק פתולוגי של הנפש מצרף ומכליל  את כל החלקים הבריאים אל עצמו כדי לשרת את הפתולוגיה שלו. האישיות מארגנת מחדש תצוגה חיצונית קוהרנטית סביב הליבה הפתוגנית, המסתירה את חוסר- התפקוד הפנימי ומקשים מאד על זיהויה. בהפיכה צבאית זו של הנפש, וירוס וטיקו מתיק את האישיות ומשתלט עליה והיא הופכת לבובת מריונטה שלו. כמו פרזיט, וירוס וטיקו יכול להשתלט על הרצון החופשי של חיה מפותחת יותר ממנו ובכך להפוך אותה למשרתת של האג'נדה המרושעת שלו. ברגע שהפרזיט משתרש היטב בתוך הנפש, הצו העיקרי המתאם את התנהגותו של האדם מגיע ישירות מן המחלה, אשר כעת היא המושכת בחוטים. ממש כפי שאדם נגוע בווירוס כלבת יתנגד לשתות מים אשר יכולים לשטוף החוצה את הזיהום, אדם נגוע בווירוס וטיקו יסרב לכל עזרה שיכולה לסייע לו להיפטר מן החלה. חולי וטיקו הם פוביים כלפי אור האמת, וממנו הם נמנעים כמו המחלה. בשלבים מתקדמים תהליך זה משתלט כליל על האדם עד שנוכל לומר בכנות שהאדם "אינו באמת שם", אלא קליפה ריקה המתפקדת דרך מה שנראה כיצור אנושי. האדם כעת מזדהה לגמרי עם המסכה שלו, הפרסונה שלו, אך נדמה כאילו אין שם איש מאחורי המסכה.

האנס אולריך

התפרצות זרה

המורה הרוחני דון חואן בספרי קרלוס קסטנדה, מדבר בשפתו שלו על וטיקו. הוא אומר כי השאמנים הקדומים הבהירו כי זהו "נושא הנושאים"[13]. דון חואן מסביר "יש לנו שותף לחיים.. יש לנו טורף שהגיע ממעמקי היקום ולקח את השליטה על חיינו. יצורי אנוש הם האסירים שלו. טורף זה הוא שליטנו"[14]. נראה כי זהו אותו מצב עניינים המתואר בברית החדשה כאשר מתוארת בבשורה על פי יוחנן התייחסות אל השטן כ"שליט העולם הזה" (14:30; 16:11). פאולוס מדבר על השטן כ"אלוהי העולם הזה" (Cor. 4:4). הבשורה הגנוסטית של פיליפ אומרת כי שורש השטן מקורו בתוך תוכנו ומרמזת למעשה כי אם איננו מכירים ברוע, "הוא שולט בנו, אנו עבדיו, והוא לוקח אותנו בשבי". (II, 3, 83.5-30) . בדברו על הטורף, ממשיך דון חואן: "הוא הפך אותנו לצייתנים, חסרי אונים. אם ברצוננו למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לנהוג בעצמאות, הוא דורש שלא נעשה כך"[15]. זה מרשים כיצד דון חואן מסביר כיצד השפעת וטיקו באה לידי ביטוי בחברתנו הנעשית צבאית יותר ויותר. חירויותינו וזכויותינו הולכות ונלקחות מאיתנו, ממש כאילו מתקיימת באופן סמוי ופנימי תבנית ארכיטיפלית בלתי מגולמת בתוך הנפש האנושית המתגלמת בתוך ומראה את עצמה דרך העולם החיצוני. אם לצטט את דון חואן "אנו אכן אסירים! זוהי הייתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מכסיקו העתיקה"[16]. דון חואן מתייחס ל"עובדה אנרגטית", במובן שכולנו יכולים להתחבר אליו, "משהו" בתוכנו המונע מאיתנו מלבטא את היצירתיות הגאונית הפנימית שלנו ולממש את הפוטנציאל המלא שלנו. "טורפים" אלו הנם "גנבי זמן", גוזלים את השעות היקרות של חיינו, כאילו אנו עבדים בשכר על פלנטת כליאה "doing time". כשהוא מעמיק אל תוך תיאור "חיות הטרף" הללו ממשיך דון חואן "הם השתלטו עלינו כי היינו מזון עבורם…אנו מקור המחיה שלהם. ממש כשם שאנו מעמידים תרנגולות בלולי תרנגולות (גאלינרוס), חיות הטרף מעמידים אותנו בלולים אנושיים (הומאנרוס)[17]. וירוס וטיקו נמצא בשגשוג בעיקר בערים מאוכלסות יתר על המידה בה בני אדם חיים בצפיפות רבה. בני האדם מובלים ככבשים מעבר לקצה צוק, או כבקר לטבח.

דון חואן ממשיך "חיות הטרף" נותנות לנו את תודעתם, שהופכת להיות תודעתנו"[18]. ממש כאילו הם נמצאים "בתחרות" עמנו לחלוק נתח מתודעתנו. חיית הטרף  משנה צורה ומתעצבת על פי צורתנו ואם איננו מודעים לתחפושתה, אנו נזדהה עם צורות המחשבה החודרניות שלה כאילו הן שלנו ונפעל לפיהן. באופן שגוי נחשוב שאנו פועלים על פי האימפולסים שלנו, בכוונות הטובות ביותר. חיית טרף זו, ממשיך דון חואן "חוששת בכל רגע יתגלו מהלכיה ומזון ימנע ממנה"[19].

טורף הוטיקו מונע על ידי כורח פנימי וקומפולסיביות ברוטלית הנולדת מתוך אימה הממשיכה להזין את עצמה מתוך רצון לדחות את מותה הצפוי. דון חואן ממשיך: "באמצעות התודעה, שהיא בסופו של דבר התודעה שלהם, מחדירות חיות הטרף אל תוך בני האדם את מה שנוח עבורם (חיות הטרף)"[20], מסתירים את עצמם בתוך צורתנו, חיית טרף זו חודרת מתחת לעורנו, ומסתווה תחתינו, משלה אותנו להכיר בגרסא השקרית של עצמנו (לכן קיצור השם של אגופרניה ממאירה הוא Malignant Egophrenia is "ME disease,") ומתייחסת לעיוות של זהותנו- תחושת ה"אני" שלנו). תחת שנהיה בעוצמה שלנו ובשירות לאחרים, אנו הופכים להיות כלי- שרת של חיית- הטרף. במקום שנכיר בסמכות הפנימית שלנו, וביצירת המציאות מתוך המחשבות שלנו, אנו מתהווים על ידם, כי חיית- הטרף חושבת בשבילנו ויושבת בכיסאנו.

רמדיוס ווארו

בדברו על המזימה של חיית- הטרף אומר דון חואן: "הוא מציע משהו, מסכים עם ההנחה של עצמו וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך"[21], ממש כאילו מצויה בתוכנו נוכחות זרה, ישות מטאפיזית חייזרית, הפולשת באופן סאבלימינלי אל תוך תודעתנו עד שאנו מזדהים עמה לגמרי ומתנתקים מתודעתנו אנו. דון חואן מתייחס למצב זה כעין "התקן זר", כאילו גזע חוצני הקים לו תחנה בתוך תודעתנו. זהו מה שהגנוסטים ("היודעים")  התכוונו בדברם על ישות זרה אותה כינו "הארקונים" ("Archons") החודרים ומסתננים אל תוך תודעתנו[22]  עד לרמה שאיננו ערים לכך שישות זרה השתלטה על הנפש שלנו. אנו מגויסים בעל כורחנו לאג'נדה האפלה של חיית הטרף, מבלי משים הופכים לעבדיה. מצב מלחמה פנימי זה המתחולל בתוך הנפש מהדהד ומשתקף באמצעות המהלכים הפסיכולוגיים והכוחות האפלים להם אנו עדים בעולם החיצוני. מחלה זו מוזנת על ידי חוסר- המודעות שלנו אליה.

ערפדים

פורבס כותב: "פסיכוזת וטיקו היא מחלה של הרוח הלוקחת בני אדם אל נתיב מכוער וחסר- לב…אחרי הכל, מחלת וטיקו הופכת בני אדם לאנשי זאב וערפדים, יצורים מעולם הסיוטים האירופאי ויצורים ממציאות וטיקו"[23]. אנשי זאב וערפדים הינם יצורים משני צורה, ייצוגים סימבוליים של הפוטנציאל המאיים המצוי בלב כולנו, העלול להשתלט ולהתגלם בפעולה כ"צל" הארכיטיפי, להחזירנו למצב רגרסיבי של הנפש להיות דמויי חיית טרף או יצור אל- אנושי. כאשר אנרגיות נפשיות טרום- אנושיות  אלו פורצות אל תוך התודעה ואינן מתווכות על ידי המודע, כותב יונג "הן סוחפות את כל מה שלפניהם כמבול והופכות בני- אדם ליצורים שעבורם המילה "מפלצות" היא מילה טובה מידי"[24].

ערפדים הנחשבים ליצור האפל ביותר בארסנל הרוע, משכו את דמיוננו במשך מאות רבות, משום שהם מייצגים תהליך חי המתקיים בלב הנפש האנושית. ערפד אינו דמות אנושית אלא יצור חסר נשמה, ישות שאיבדה את נשמתה ואם לא איבדה את נשמתה, היא הפכה ל"מקוללת", שמשמעותו אובדן נשמה. כך או כך, משהו חסר. מבודדת מן העולם, היא איבדה את הקשר עם החלק בעצמה אשר מתקשר עם כל דבר אחר. מנקודת מבטו, העולם קיים פשוט לשימושו. למרות שאיבד את ליבו ונשמתו, הערפד לא איבד את תודעתו, (למרות שבמובן מסוים הוא כן) שכן לעיתים קרובות ערפדים ניחנים באינטלקט חד המסתיר את הפתולוגיה שלהם ומקשה עלינו לראות אותה. הדבר דומה לאופן שבו אנשים המצויים במצב עמוק של טראומה יכולים להתברך במוח מבריק, מתנה המקלה עליהם להסתיר את היקף הטראומה שלהם, ומקשה על אבחנת החולי שלהם. תחת שתהיה חדות מוחו של הערפד מוקדשת לפיתוח תובנות פנימיות אל תוך החולי ולהחלמה ממנו, היא מוקדשת להעברתו של החולי הלאה ולהפצת האמנות האפלה שלו. כסוג של מת- חי, הערפד הינו מוות הלוקח צורה של חיים אנושיים. וירוס וטיקו אינו בסופו של דבר- מה חי, אלא צורה חיה של מוות. כמו וירוס, וטיקו היא חומר "חסר- חיים". כי רק בתוך יצורים חיים, וירוסים יכולים לקיים "חיים- בחריגה". ערפד הוא סוג של חי- מת. כמו ערפד בוגר, ישויות וטיקו מפותחות הופשטו מן האנושיות שלהן ונעשו מוליך לוירוס וטיקו הלא- אישי והטרנספרסונלי להתגלגל ולפעול דרכם. הם נעשו פורטל חי, פתח שנפער במארג התלת- מימדי של המרחב והזמן שדרכו מתפשט בשדה וירוס רב- מימדי מדבק באופן לוקאלי וא- לוקאלי.

מחוסרים מימד נשמתי, ישויות וטיקו הינם "מכונות" יעילות, המקדישים עצמם לשירות "המדינה, אשר [אם לצטט את פורבס] היא עצמה ישות וטיקו אשר השתלטה על מנגנוני הכוח"[25].

וטיקו בוגר הופך לאוטומט רובוטי, מותנה להגיב לסטימולציה רפלקסיבית. הם הופכים לחלק מן "המכונה", ללא ספונטניות, יצירתיות, מקוריות או חשיבה חופשית. ישויות וטיקו עוברים תהליך של דה- הומניזציה ומאבדים קשר עם חוש האסתטיקה ועם היכולת להעריך את היופי האינהרנטי של החיים והופכים ל"אנ-אסתטיים" (מורדמים/ "an-aesthetic") משוללי תחושה ורגש לכל מה שהוא אנושי. שליחים של "חברה" פלנטרית פטריאכלית, צבאית ואוטוריטרית, חיידק וטיקו משריץ פאשיזם וטרור. אם לצטט את המרפא הדגול וילהלם רייך, "פאשיזם הוא הערפד הנצמד אל הגוף החי. הדחף להרוג מקבל שליטה מוחלטת."[26] פאשיזם הוא הביטוי הפוליטי הקולקטיבי החיצוני של הנוף הפנימי ההרסני של אינדבידואל שדוכא והוטל בו מום על ידי הציוויליזציה האוטוריטטיבית של "המכונה".

כמו ערפד, אצל ישות וטיקו בשלה "אין איש בבית", וזוהי אחת מן הסיבות מדוע באופן סימבולי, לערפדים אין השתקפות במראה (אשר מנקודת מבט מיתולוגית, משקפת חזרה דימוי של הנפש האנושית). אנשי וטיקו בשלים הם ריקים עד העצם, כך שאין דבר שיכול להשתקף. מבחינה פנימית ישנו רק ריק אינסופי, ספוג שלעולם לא יוכל לספוג, חור שחור בולעני אשר ניזון מן היקום. נשמתם המנוונת רוקנה מתוכן כמו גזע עץ חלול שרוקן על ידי טרמיטים של הנפש. אנשי וטיקו בשלים רדופים באופן קומפולסיבי על ידי הלא- מודע במתכונתו ההרסנית, שוללת- המודעות שאין ביכולתם לראות או לחוות את עצמם, באופן שהפילוסופית חנה ארנדט טוענת שהוא אחד מן המאפיינים העיקריים של הרוע. משוללי יכולת התבוננות עצמית, אין להם גישה אל מנגנון הנפש המאפשר פעולה זו. אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים לראות השתקפות ערפד במראה היא בגלל שהערפד הלא- מודע הפנימי שלנו מעמעם את ההשתקפות והמשמעות היא שרוח הרפאים הבלתי- מיודעת של ה"צל" של עצמנו חוסמת את מבטנו.

לאונור פיני

ערפד אינו מטיל צל. על מנת להטיל צל חייב להיות מקור של אור. בתוך ערפד אין אור, רק חשכה אינסופית. משום שהוא אינו יצור חי, לערפד אין מציאות אינהרנטית, אין מהות. רק עצם בעל קיום מהותי יכול לייצר צל. ערפדים אינם יכולים להטיל צל משום שהם התגלמות חיה של ארכיטיפ "הצל". צל אינו יכול להטיל צל בעצמו והוא משולל מהות. יש יתרונות מסוימים בכך שערפד אינו מטיל צל- זה מאפשר לו להסתיר ביתר קלות את זהותו האמיתית, לנוע בין הצללים, להפוך לבלתי נראה ולארוב לאנשים. הערפד, יצור משנה צורה ואמן של הסתוות והתחפשות, יכול ביתר קלות לפתות ולהדיח את התמימים, ממש כפי שערפד מצופה סוכר לוכד אותנו באמצעות "הצל" הלא מודע ונקודות העיוורון שלנו. במובן הזה, התכחשות ל"צל" שלנו עלולה להביא לערפדות אנרגטית. ארכיטיפ הערפד מופעל בתוכנו כאשר אנו מפנים גב ומתכחשים לחשכה הפנימית שלנו והופכים אותה לבלתי- נראית עבורנו. איננו מצליחים לראות ערפדים כוון שבחרנו לא לראות את האספקטים החשוכים "הערפדיים" בתוכנו. אי- רצוננו לראות את האיכויות "הערפדיות" בתוכנו מעוורות אותנו לתכונות ה"ערפדיות" באחרים.

בנוסף לחלשים ולחסרי ההגנה, הערפד מחפש גם את אלו שנמצאים על סף של קפיצה קוואנטית אבולוציונית בתודעה אך עדיין לא הצליחו למזג את תובנותיהם באופן אינטגרטיבי ו"לצאת מן הצד השני". בני אדם כאלה נמצאים במצב טעון ורגיש מבחינה אנרגטית. פתיחות הלב והפגיעות שלהם מזמינה פנימה ישויות ערפדיות לחמוד ולהיזון על האור של תודעתם המתרחבת. האסטרטגיה של חיות טרף אלו היא להסיט את תשומת הלב שלנו החוצה, ובכך למנוע מאיתנו להכיר באורנו הפנימי, מה ש"יהרוג" את הערפד. אם נחזיק מעלה את המראה ונשקף את הטירוף המוקרן אלינו מן האנשים לוקים בו, אנו מסתכנים בכך שאנו נהיה אלו שנכונה "מטורפים". אם נצליח לקבל גישה אל האור שבתוכנו וננסה לחלוק אותו עם אחרים, יתכן כי ישויות ערפדיות א- לוקאליות (מה שכיניתי בעבר ישויות דמוניות א- לוקאליות) אשר אינן מוגבלות לקיום התלת- מימדי ולחוקי המרחב והזמן, ינסו באמצעות גישתם אל השדה הא- לוקאלי, לחסום אותנו על ידי השפעה על בני אדם אחרים שיפעלו נגדנו. תהליך זה עלול להרוס אותנו, אלא אם כן תהיה לנו המטא- מודעות לראות את זה בפעולה -תהיה לנו המיומנות לנווט בחכמה את דרכנו וזה יעמיק את חוסננו וכוונתנו, יעמיק את הברית שלנו עם אור הצלילות, יחזק את היכולת היצירתית שלנו לשדר את תובנותינו ולטפח חמלה ופתיחות הלב. נראה הדבר כאילו אותן ישויות ערפדיות נפשיות א- לוקאליות, הינן שומרות הסף של האבולוציה.

ממש כמו ערפדים, ישויות וטיקו בשלות חשות צמא עז כלפי עצם הדבר שהן חסרות- המהות המיסטית של החיים, "דם" נשמתנו. בחמדה בני אדם אחרים, מחלת וטיקו הינה סוג של "הפרעת אכילה" נפשית, בה הנפש הפגועה "צורכת" נפשות אחרות, והן את עצמה בסופו של עניין. ישויות וטיקו הן סוג של "אוכלי נשמה", נהרסות על ידי הפראיות של רעבונן הבלתי פוסק, על ידי תאבונן שאינו ניתן לסיפוק. האכלה ומפירית זו הינה פארודיה בלתי טבעית, השתקפות שטנית של ההתחדשות העצמית של החיים. תהליך פנימי לא- טבעי זה מוקרן אלינו באופן קולקטיבי על ידי החברה הצרכנית שאנו חלק ממנה, תרבות אשר ללא הרף מלבה את הלהבה של ההשתוקקות הבלתי- פוסקת, מתנה אותנו תמיד לרצות יותר. אנו מצויים בהשתוללות של הזנה, מנסים למלא ריק ללא תחתית, כאילו אנו גוועים ברעב. תהליך אלים זה של צריכה אובססיבית/ קומפולסיבית, הינו בבואה של תחושה משותפת, פנימית ועמוקה של רעב רוחני. הישות של המערכת הכלכלית הגלובלית עצמה, היא סמל חי של מחלת וטיקו חסרת- שליטה בפעולה.

בשושלת ומפירית מושגת ההשתכפלות העצמית באמצעות המערכת המשפחתית (משפחת המקור, או המשפחה האנושית). מורשת ההתעללות (פיזית, מינית, פוליטית, פסיכולוגית או רוחנית) מועברת בין הדורות באופן אישי וקולקטיבי, מתגלגלת בהתמדה בין החיים. וירוס וטיקו מעביר הלאה את ההיגיון השבור ואת הקוד המעוות שלו אל תוך הגופנפש של האחר באמצעות הניפוץ הטראומטי של השלמות שלנו. מיננו סובל מהפרעת פוסט- טראומה קולקטיבית שהועברה בירושה, ממש כאילו הוא נתון תחת קללה.

פרנצ'סקו גויה

סכנת הידבקות גבוהה

בדברו על וטיקו אומר פורבס "הם לא שפויים במובן האמיתי של המילה. הם פגועי נפש ובאופן טראגי, מחלת נפש זו שהם נושאים היא מדבקת"[27]. פסיכוזת וטיקו היא כאמור מידבקת מאד, מתפשטת באמצעות הערוץ של הלא- מודע הקולקטיבי שלנו. נתיבי ההידבקות וההתפשטות אינם נעים כמו פתוגן פיזיקלי. חיידק נומאדי נודד זה נע באופן "פלסמטי", חודר וניזון מנקודות העיוורון הלא- מודעות שלנו ומחזק אותן במערכת היזון חוזר וכך מפיץ את עצמו בשדה באופן א- לוקאלי. בוטיקו ישנו "קוד" או הגיון מסוים המשפיע / מדביק את התודעה בצורה מקבילה לאופן שבו הד.נ.א. של וירוס עובר ומדביק את התא. אנשים אשר מתקשרים את התדר של וטיקו מתיישרים [align] אחד עם השני באמצעות תהודה נפשית [psychic resonance] המחזקת את ההסכמה המשותפת ומקיימת את תפיסתם המעוותת של המציאות. כשהם משתפים פעולה עם הפסיכוזה המשותפת שלהם, קבוצות של אנשים הנאספות יחד על ידי הלא- מודע, עלולות באופן פוטנציאלי להפוך לכוח סוציו- פוליטי עמו יש להתמודד. כאשר קבוצה של אנשים נמצאת בהסכמה, ללא קשר אם זה נכון או לא, ההתיישרות שלהם אחד עם השני יוצרת שדה- כוח מגנטי מדבק העלול לסחוף ולמגנט את האדם הלא- מודע אליו.

אנשים שהשתלט עליהם וירוס וטיקו בדרך כלל לא חושדים ש"רומו". תרבות הוטיקו אינה מציעה תמריצים כלשהם עבורם, להתבונן על עצמם ולהגות על מצבם העגום. נהפוך הוא, השדה הא- לוקאלי מתכנת את עצמו לקשור קשר, ולאפשר להמשיך לטפח את הפסיכוזה. כאשר מישהו הינו ישות וטיקו מלאה אך שאינה מכירה בעצמה, השדה סביבם מתפתל על מנת להגן, לקשור קשר ולהיזון מן הפסיכוזה באופן שמשאיר את מי שסביבם כשרויים בטראנס.

תחת כישוף הוטיקו, הם מאבדים את היכולת להכיר בפתולוגית וטיקו באחרים. בסיטואציה של "נרקיסיזם חברתי", ישויות וטיקו בשלבים שונים של המחלה לוקחים עמדות מסוימות ותפקידים באופן יחסי לאחרים, במטרה להגן על עצמם מפני הטירוף והחשכה של עצמם. הם מחזקים ומזינים את הנרקיסיזם אחד של השני, משום שזה מחזק את שלהם. פורבס כותב כי סוג האישיות אשר עלולה באופן טיפוסי ליפול קורבן לוירוס וטיקו הינו האינדבידואל אשר "אחרים מושכים בחוטים שלהם, או כאלה הצועדים בנתיב חיים המוכתב על ידי אחרים. הם כאלה הבשלים עבור וירוס וטיקו"[28]. משום שהם אינם בקשר עם ההדרכה הפנימית שלהם, הם מקרינים סמכות חיצונית לעצמם והופכים מאד נוחים להשפעה בנוגע לדעת הקונצנזוס והדעות המוסכמות של הקבוצה הדומיננטית. בגלל שהם איבדו את היכולת להבחנה פנימית ולחשיבה ביקורתית, הופכים "אנשי ההמון" לעדר חסר דעת ונופל קורבן לחשיבה קבוצתית, אשר חבריה מאפשרים בצורה של תלות- הדדית את הגרסא שלהם על העולם (וטיקו). הקונצנזוס הקבוצתי שלהם על טבע המציאות נעשה קשה יותר ויותר לתחזוקה ככל שעובר הזמן, אך כמו מגדל קלפים העומד להתמוטט בכל רגע, תפיסת המציאות שלהם מבוססת על טעות פונדומנטלית. באופן מוזר, אנשים הנתונים תחת ההיקסמות הקולקטיבית של וטיקו, נעשים לעיתים לתומכים פנאטים באג'נדה אשר לחלוטין נוגדת את האינטרסים שלהם. זוהי השתקפות חיצונית של המצב הפנימי של להיות נתון להיסחפות אחר ההרס העצמי הנגרם מן הפרזיט וטיקו.

נדמה אף כאילו ישות חסרת- קדושה, שלילית או "טמאה" [unclean] השתלטה על האדם הנתון לוטיקו ומתגוררת בהם. אנשים כאלה מנוצלים שלא ברצונם ככלים, כסוכנים סמויים של הישות האפלה והטמאה הזו, כדי לאפשר לה להפיץ עצמה בשדה הרחב. כסוכנים סמויים של המחלה, הסוד של וטיקו הינו סוד עצמי, סוד שהם מסתירים אפילו מעצמם. כמו שלעיתים משהו גדול מאיתנו משתלט עלינו, כך קורבנות וטיקו אינם יודעים עד כמה הם נשלטים בכל רגע ורגע. החוויה של להיות נשלט על ידי משהו עצום ממך, מתרחשת בנקודות העיוורון שלהם (ראו מאמרי "Are We Possessed?").

פרנצ'סקו גויה

חיידק וטיקו משפיע על התפיסה שלנו בגניבה ובתחבולה במטרה להתחבא ולבלבל אותנו מלהיות נראה. וטיקו זורע את זרעיו ומכה שורש בתוך התודעה. כמו עלווה צמחית מנטלית, הוא מכסה, מסיח את דעתנו ומסיט אותנו מן הקריאה של יעודנו האמיתי ומן הנתיב הרוחני שלנו. אפקט ההרחקה והזרות של וירוס וטיקו, בדיוק הדבר שעלינו להבחין בו, מתחבא בתוך התפיסה, המחשבה והמשמעות שאנו מעניקים לחוויה שלנו. כאשר מישהו הופל לחבר מלא ב"כת" וטיקו (ראו מאמרי "The Bush Cult"), נדמה כאילו תודעתם אוכלסה על ידי הווירוס באופן כזה שלהם אין מושג קלוש על מצבם הפתולוגי. ישויות וטיקו לא תופסות את עצמם כזקוקות לעזרה, עבורם, אנשים אחרים הם תמיד "הבעיה". המחלה שלהם אינה מפריעה להם והם אינם מכירים בה, משום שהיא כל מה שהם מכירים ומנהיגיהם והחברה בה הם חיים מעודדת אותם. אין להם שום הערכה של ההפרעה שלהם והם אינם מבינים עד כמה הם חולים.

פורבס כותב, "אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את הצורה הקיצונית השלילית של וטיקואיזם הינה יהירות"[29]. ישויות וטיקו מלאות הם אפופי חשיבות עצמית, כלים "מנופחים" של הרוע ובאופן יהיר, בור וצדקני, בטוחים שהם פועלים בשירות האמת והטוב הכללי. נדמה כי הם אינם מצליחים להבחין בשליליות של מעשיהם וחושבים כי כל מה שהם עושים הוא טוב. פורבס מסיים "בכל אופן, מחלת וטיקו, מחלת הניצול מופצת בהרחבה בכמה אלפי השנה האחרונות. משום שאיננו מחוסנים בפניה, נראה כי היא מחמירה עם הזמן. יותר ויותר אנשים נדבקים בה, בצורה יותר רחבת- היקף, ואותם אנשים הופכים להיות המורים של הדור הצעיר"[30]. תרבויות וטיקו נלמדות הן בבית והן ב"אקדמיה" בה אנשים הופכים להיות "מוסמכים" בנבכי העולם הזה ואי לכך מקבלים קרדיט והעצמה בהפצת הדרכים המושחתות בצורה רחבת- היקף יותר מאי פעם.

כשהוא כותב על ההפצה רחבת ההיקף של וירוס וטיקו כותב פורבס "היא מופצת על ידי ישויות וטיקו עצמן, המגייסות ומשחיתות אחרים. היא מופצת באמצעות הספרי ההיסטוריה, הטלוויזיה, תוכניות האימונים הצבאיות, המשטרתיות, ספרי קומיקס, מגזינים פורנוגרפיים, סרטים, תנועות הימין, פנאטיות מסוגים שונים, קבוצות מסיונריות בלחץ גבוה ואינספור ממשלות"[31].

כל המוסדות המיינסטרימיים התאגידיים, מוכפפי הסנקציות החברתיות, נמצאים בעסק של אינדוקטרינציה (שטיפת מוח), אומרים לנו על מה לחשוב ועל מה לא לחשוב, וכמובן איך לחשוב. תודעתנו מעוצבת לצורה מסוימת על ידי החברה השלטת, ודומה ש"פנינו האמיתיות" עוברות מתיחת פנים. אנו נשדדים מהשפע הרוחני שלנו. כמדומה, החברה שלנו הפכה להיות השופר עבור איבר התעמולה של המחלה, מהפנטת אותנו להשתכנע אל תוך התפיסה הזו בזמן שאנו מקיזים את מה שחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. התרבות שמיידעת ומתעצבת סביב מחלת וטיקו היא עצמה ערוץ של ההפצה שלה. אם נחתום על הקו המקווקו ונפעל על פי התפיסה שוללת- החיים שלה, היא לבסוף תכלה אותנו ואנו נהפוך להיות השלוחות של פקודותיה. כך פועלת "האימפריה הנפשית" של הפסיכוזה הקולקטיבית המפיצה את עצמה ומתרחבת ומנסה להתקרב לתפוצה מלאה.

ישויות וטיקו מלאות עלולות להיות עריצים קטנוניים בבית או בעבודה, אך גם יכולות להיות בצד המדולדל והמדוכא שאינו מפעיל שום עוצמה בעולם שסביבו. כשפורבס מדבר על "וטיקו גדולים" הוא מתייחס לישויות וטיקו מלאות ש"עלו בסולם הוטיקו", קפצו דרך טבעות הוטיקו ועלו במעמד הוטיקו ומצאו את עצמם מכהנים בעמדות כוח באמצעותן הם יכולים להשפיע ולשלוט באירועים בעולמנו ולהפעיל את המערכת. "וטיקו גדולים" המנווטים את מנופי השליטה, בין אם הם העשירים ביותר, מנהלי תאגידים, בנקאים או מנהיגי מדינה הינם מסוכנים במיוחד, משום שהם מגדירים את תנאי הדיאלוג, ושולטים בנארטיב ההיסטורי השגור. מנהלים את התפיסות שלנו באמצעות מנועי התעמולה של המדיה התאגידית המיינסטרימית הנשלטת על ידם (ראו מאמרי "The War on Consciousness"). וטיקו גדולים בעמדות כוח יוצרים את מגבלות השיח והדיון. וטיקו הינו וירוס אידאולוגי אשר המטבע שלו הוא התחביר הרעיוני.

גראנט מוריסון

וטיקו מסיט את התחביר המנטלי שלנו, את חוקי יצירת השפה שלנו ועל כן מעוות את הסמנטיקה (הדקדוק), את המשמעות שאנו מייחסים לחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם. וטיקו הינו הפרעת סמנטיקה, משום שהוא משנה את האקסיומות שדרכם הנפש מעצבת, מקרינה ומכשפת את המילים, ומשם שואבת את החוויה. צורות המחשבה והאמונות  המבטאות ומייצגות את מעשה וטיקו הויראלי כמערכת אינהרנטית של שליטה, מעצבות את גבולות הדמיון של מה שאנו חווים כאפשרי, כאינדבידואלים, כאומות וכמין אנושי. וטיקואיזם תומך ומנציח את המיתוסים, הסיפורים, הדוגמות  והספרים ה(לא) קדושים אשר מאשררים את האג'נדה בשירות העצמי שלהם.  ספרים וצורות מידע אחרות אשר אינן תומכות בגרסא הוטיקויאנית של סדר הדברים, "נשרפים" באופן מטאפורי (או באופן ממשי במקרים מסויימים- כמו במקרה של ספריו של דר' וילהלם רייך הנזכר לעיל, שנשרפו על ידי ממשלת ארצות הברית. בתארו את מה שהוא כינה "המגיפה הנפשית", הצביע רייך בדרכו שלו על הרוע של וירוס וטיקו).

אנו חיים בתוך עולם אשר בדומה לחלום, מהווה מראה אינטרקאטיבית בלתי- נפרדת מישותנו הפנימית האישית. כהשתקפות של מצב עמוק בתוך עצמנו, וטיקו הינו תופעה בלתי מתווכת, מניפסטציה ישירה של טבעו דמוי- החלום של היקום, וזו ההבנה העמוקה שוטיקו מראה לנו. ההכרה בטבעו דמוי- החלום של מצבנו מייצרת נוגדן חי העשוי ממודעות  המעוצבת באופן אישי על מנת לנטרל את הפתוגן הנפשי של וטיקו. במילים אחרות, בתוך הפתוגן עצמו מצויה תובנה, התגלות, אשר היא התרופה למחלה (אנא ראו מאמרי "Shadow Projection is its own Medicine"). ההכרה העצמית של וטיקו מציעה ריפוי נפשי, אך על מנת ליהנות מיתרונות התרופה, עלינו להכיר ולהבין לעומק את הנס של שמירת הבריאות הפסיכו- רוחנית. כמה מדהים הוא שהדבר שיכול באופן פוטנציאלי להרוס אותנו, הינו בו- זמנית מה שמעיר אותנו. זרז  פוטנציאלי עבור האבולוציה שלנו כמין אנושי, כולנו יוצרים וחולמים במשותף את וטיקו יחד. וטיקו הינו ממש תופעה קוואנטית, בכך שהוא הרעל הקטלני ביותר והתרופה המרפאת ביותר, מצורפים יחדיו. האם וטיקו יהרוג אותנו? או האם הוא יעיר אותנו? הכל תלוי באם נכיר במה שהוא מגלה לנו באופן פוטנציאלי. הפרוגנוזה עבור וטיקו/ אגופרניה ממאירה, תלויה באופן שבו נחלום אותה.

כעת, כשיש ברשותנו את ההבנה והידיעה (dia-gnosis and pro-gnosis), כל מה שעלינו לעשות הוא לגלות את התרופה, דבר אשר כשלעצמו מצריך הבנה (gnosis).

גראנט מוריסון

כל הזכויות שמורות לפול לוי

תרגום: יסמין ברגנר

This article first appeared on Paul Levy's website. © Copyright 2010.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=nq2WY_MD3Dk
[2] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xv.
[3] ‘psychic' is used throughout this article as the adjective form of "psyche" and not with any parapsychological connotation
[4] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 46
[5] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xvii-xviii
[6] C. G. Jung, Nietzsche's Zarathustra, vol. 2, p. 1321.
[7] במקור: contemplative exercise/exorcise
[8] Ibid., p. 39.
[9][9] Ibid., p. xvi
[10]  Ibid., p. 24
[11] Ibid., p. 49
[12] Ibid., p. 60
[13] Castaneda, The Active Side of Infinity, p. 218
[14] Ibid., p. 218
[15] Ibid., p. 218
[16] Ibid., p. 219
[17] Ibid., p. 219
[18] Ibid., p. 220
[19] Ibid., p. 220
[20] Ibid., p. 220
[21] Ibid., p. 229
[22] Please see Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, by John Lash. His website is metahistory.org.
[23] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 188.
[24] Jung, The Symbolic Life, CW 18, par. 1374.
[25] Forbes, Columbus and other Cannibals,  p. 153.
[26] Reich, The Mass Psychology of Fascism, p. xvii
[27] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 18.
[28] Ibid., p. 43
[29] Ibid., p. 52
[30]  Ibid., p. xix
[31] Ibid., p. 49

The post ווטיקו | המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות | מאת פול לוי | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה – בת'אני וובסטר – מאנגלית: יסמין ברגנר

כמומחית בעלת שם עולמי בנוגע לפצע האם אצל נשים, אני מתבקשת לעיתים קרובות לדבר על פצע האם אצל גברים. בתקופה מכריעה זו של חשיפה של תקיפות מיניות רציתי לכתוב מאמר שיחקור כיצד פצע האם הוא החוליה החסרה בהבנת תופעת המיזוגניה. במאמר זה אבחן כיצד מתפתחים נערים בעולם המודרני, אבחן את הזעם הלא- מעובד החבוי מתחת לפני השטח בחייהם של גברים, את תפקיד הפריבילגיה ואת העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

עבור נערות ונערים גם יחד, מערכת היחסים עם אימהותנו, היא אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר שנזכה לחוות במהלך חיינו. לא ניתן להמעיט בערכה הפונדמנטלי של מערכת היחסים הזו והאופן שבו היא משפיעה על ה WELL BEING עד לבגרותנו.

בשבועות  והחודשים הראשונים לחיינו, האם היא מזון, האם היא העולם, האם היא הגוף והאם היא העצמי. עבור נשים וגברים כאחד, פצע האם הוא תוצר של הפטריארכיה, תוצר של החיים בחברה שבבסיסה שליטה בנשים.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

ברמה האישית, פצע האם הוא מערכת דפוסים ואמונות מגבילות מופנמת – העולה מתוך מערכת היחסים עם האם. פצע האם מתקיים על הסקאלה שבין מערכת אם- ילד בריאה ותומכת לבין מערכת אם- ילד טראומטית ומתעללת. גורמים רבים ומורכבים מגדירים את הייחודיות שבה מתבטא פצע האם האישי והיכן הוא מצוי על הספקטרום. אצל גברים, זה תלוי בעיקר בדינאמיקה הספציפית המתקיימת בין הילד לבין אימו ובאופן שבו האב תמך או התנגד לקשר הראשוני הזה.

פטריארכיה היא עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב. לדוגמא, נערים מסוימים חוו את אימהותיהן כמזניחות או דומיננטיות. חלקם חוו את אימהותיהן כקורבנות של אבותיהם, ואחרים חוו את אמם כהורה הדומיננטי ואת אביהם כהורה הפאסיבי יותר.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת  המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כוללת ברמה מסויימת הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים (ראו מקורות בסוף המאמר). מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית.

ריפוי טראומה אישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה.

בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בתהליך זה מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה ככורת הברית עם האם, עם המקור.

עבור גברים לבנים, יש לפריבילגיה תפקיד מכריע. בנוסף על דיכוי רגשותיהם והעצמת הדומיננטיות שלהם, מאפשרת להם החברה יתרון לא הוגן, יתרון אשר נמנע מקבוצות אחרות  בכללן נשים ומיעוטים. לפי הסוציולוג האמריקאי, פרופ' מייקל קימל, פריבילגיה הינה בלתי נראית עבור אלו שיש להם אותה. זה מותיר גברים לבנים עם פצע משולש: פגיעה ביכולתם לעבד את רגשותיהם, עיוורון ביחס לפריבילגיה שברשותם, ומחסור באמפטיה כלפי אלו בהם הם פוגעים. פצע משולש זה אצל גברים לבנים נותר באופן יחסי בלתי- מודע עד כה וגורם לסבל בלתי יתואר בעולמנו.

נתקלתי בציטוט מטלטל של אדריאן ריץ' משנת 1977 מתוך מאמרה מן הספר "על שקרים, סודות ושתיקה" (לא תורגם לעברית) המדבר בעוצמתיות על הקשר בין מיזוגניה  ופצע האם אצל גברים:

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

תקיפה כעויינות בעלת אופי מיני

תקיפה מינית אינה קשורה לסקס אלא לשליטה. אלכסנדה קטהאקיס, מטפלת מינית ומנהלת קלינית במרכז למיניות בריאה בלוס אנג'לס, מסבירה זאת באופן הבא: "גברים המעורבים בסוג כזה של התנהגות מחזיקים בזעם עצום כלפי נשים ולעיתים סבלו מהתעללות בילדותם. לדוגמא, יתכן ואימהותיהם היו מתעללות רגשיות או שלא הגנו עליהם מפני התעללות מצד אבותיהם. ככל שגברים אלו מתבגרים, הם מחצינים את הזעם שהם חשים כלפי נשים בשפה של מין. הם מייחסים אופי מיני לרגשותיהם משום שאין ברשותם כל דרך אחרת להתנהג".

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. (ראו מאמרי https://womboflight.com/the-most-insidious-forms-of-patriarchy-pass-through-the-mother). כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

עבור גברים ונשים כאחד, ליבת משימת הריפוי של פצע האם היא אחת: להפריד את ממברנת ה"אם" הסימביוטית מן החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד, על מנת להתחבר למלוא הפוטנציאל והמימוש הפנימיים.

בספרו "תחת צילו של שבתאי", מסכם הסופר והאנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הוליס באופן הזה:

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר. איש המלבורו, האינבידואליסט המחוספס, דווקא הוא עשוי למצוא עצמו מותקף על ידי הנשיות הפנימית שבו, כלפיה הוא מצוי בהכחשה גמורה. בכל עת בה נדרש גבר להיות "ילד טוב" או כאשר הוא חש שעליו להיות דווקא "ילד רע" או גבר "פראי", הוא עדיין מפצה על כוחו של קומפלקס האם.

אינני אומרת כי זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי. אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק לאמהות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.

להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.

למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.

להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.

ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

שון וסטל מסביר כי תקיפה מינית במקום העבודה אינה תוצאה של חוסר הכשרה או הבנה מצד גברים, אלא דווקא בשל מה שגברים מבינים טוב מידי: שהם יכולים להתחמק מעונש. שהם יכולים לתרץ, להסתיר, להצדיק ולעשות רציונליזציה, ואיש לא יאלץ אותם לתת דין וחשבון. "במילים אחרות, עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה. בעקרון, גברים נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. אם נחזור לציטוטה של ריץ', נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשוייכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב  של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

להרשות לעצמנו להיות מושפעים רגשית מעומק הזוועות שבוצעו כתוצאה מזכאות- היתר שלנו היא שלב שלעיתים קרובות יש נטייה להימנע ממנו אך הוא חיוני אם ברצוננו  ליצור שוויון אמיתי בין אנשים. ממש כשם נשים לבנות נדרשות להתחבר לחוויה של זעזוע כנה כלפי האופן שבו אנו מתווכות עליונות לבנה על בני מיעוטים, כך גם גברים לבנים נדרשים לעשות אותו דבר ביחס לבורות שלהם כלפי זכאות- היתר שהם נהנים ממנה ולהפנים את הכאב העצום שזה יוצר בעולם כלפי נשים, בני מיעוטים והפלנטה עצמה.

"תפקידו של האמן זהה לתפקידו של המאהב. אם אני אוהב אותך, עלי לגרום לך להיות מודע לדברים שאינך רואה".  ג'יימס בולדווין.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

כל הזכויות שמורות לבת'אני ובסטר 2017

מאנגלית: יסמין ברגנר

—————————————————————————————–

Resources for Men:

Under Saturn’s Shadow: The Wounding and Healing of Men by James Hollis

Understanding Patriarchy by bell hooks

King, Warrior, Magician, Lover: Rediscovering the Archetypes of the Mature Masculine by Robert Moore and Douglas Gillette.

The Middle Passage: From Misery to Meaning in Midlife by James Hollis

The Eden Project: The Search for the Magical Other by James Hollis

Iron John: A Book about Men by Robert Bly

Castration and Male Rage: The Phallic Wound by Eugene Monick

Finding our Fathers by Sam Osherson

Phallos: Sacred Image of the Masculine by Eugene Monick

The Macho Paradox: Why Some Men Hurt Women and How All Men Can Help by Jackson Katz

The Mankind Project

Jackson Katz

לינק למאמר המקורי של בת'אני וובסטר באנגלית:

What's Going on With Men? The Mother Wound as the Missing Link in Understanding Misogyny

https://womboflight.com/article-169257?inf_contact_key=ab86940a678457697b23467d7088042a961eaf5a928775508567868441a3dda5

The post מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה | בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

חלק ראשון: דחיית האלה ומות הפגאניזם- הרצח של היפאטיה

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן. לעיתים קרובות היא החנתה את כרכרתה הרתומה לסוסים בלב העיר, כדי לפטפט עם המקומייםות או כדי לעסוק בשיחה ערה על פילוסופיה עם כל מי שחפצ/ה לדבר עמה. הפתיחות והנעימות האלגנטית שלה הביאו לה הערכה ואהבה מצד בני ובנות העיר.

היפאטיה היתה פעילה באופן רשמי בענייני העיר, זירה שנשלטה בעיקר על ידי גברים. נאמר עליה כי השליטה העצמית שלה, נעימות הליכותיה, שהיו תוצאה של עבודה פנימית ושכלול תודעתי רב שנים, סייעו לה להביע את קולה באיפוק ובקור רוח באסיפות שלטוניות רבות מספור בהם השתתפה. יכולת זו הביאה לה יעילות ודיוק בהשגת מטרותיה החינוכיות והחברתיות, וקנה לה הערצה וכבוד בכל מקום אשר הלכה.

יופייה של היפאטיה נחשב לאגדי, ונאמר שהשתווה רק לאינטליגנציה שלה. גבוהה ובטוחה בעצמה, כשהיא מפקדת על כרכרתה בנינוחות, כשהיא לבושה בגלימה ארוכה ובצעיף של מעמד המחנכים/ות, היא הייתה בוודאי מראה יוצא דופן ברחובות מלאי החיים של העיר הקוסמופוליטית אלכסנדיה. לצערנו לא שרד אף דיוקן ריאליסטי שלה.

במרץ שנת 415, נכנסה היפאטיה לכיכר ציבורית בסמוך לכנסיה של קיסר, שבה מומרים נוצרים היו מתאספים, ומצאה כי דרכה נחסמה על ידי המון זועם. את ההמון הנהיג אדם בשם פיטר "הקורא" והוא עורר את ההמון באותו יום הרה גורל, לסגור על היפאטיה ולחסום את דרכה. מומר נוצרי שהעריץ את סיריל, (בישוף נוצרי שחי באלכסנדריה) אמר על פיטר "הקורא" כי הוא היה "אדם מאמין בכל ליבו בישו המשיח". באותה העת תבע מושל מקומי את אחד מבני טיפוחיו של סיריל אשר תקף באופן פומבי דוקטרינות פגאניות. היפאטיה תמכה בתביעתו והתוקף ננזף בצורה חמורה. הבישוף סיריל החזיק טינה להיפאטיה על עמדתה, אך לא יכול היה להרשות לעצמה להיראות רע ולתקוף אותה באופן ישיר. תקופה ארוכה אחרי יום הרצח המחריד, תהו בני העיר אלכסנדריה אם פיטר "הקורא" לא נשלח על ידי אדונו סיריל, או פעל באופן עצמאי, מתוך תקווה לזכות באמון הפטריארך.

הדעה הציבורית הייתה שהבישוף סיריל קשר קשר לרצוח את היפאטיה, משום שבהזדמנויות שונות האשים אותה באופן פומבי בכישוף. פיטר הסית את ההמון להשליך על היפאטיה אריחים כבדים ולהפיל אותה מכרכרתה. גלימותיה וצעיפה הארוך יצרו יתרון להמון הזועם והם גברו עליה במהרה על ידי משיכות חזקות בבגדיה הקלים והארוכים מכל העברים. היפאטיה נלחמה בכל כוחותיה להימלט, אך לשווא. המוני הזרועות אחזו בה בכוח והחלו להפשיט אותה ממלבושיה. קהל מקומי התאסף בשולי המהומה, משותק וחסר אונים, אחוז אימה משפיכות הדמים המתרחשת מול עיניהם.

אלימות ההמון הזועם הוסלמה הודות לקריאות העידוד של פיטר "הקורא", אשר כינה את היפאטיה כופרת מחרידה. מכשפה אשר מוליכה שולל אנשים באמצעות יופייה ולימודיה, אשר אינם אלא חילול הקודש על ידי השטן. היפאטיה מחתה וקראה לעזרה, אך מכה חדה שכוונה אל לסתה, מנעה ממנה לדבר. בתוך דקות מעטות, כשהיא על ברכיה בשלולית מדמה שלה, הוכתה היפאטיה למוות ממכות ובעיטות אכזריות. ההמון לא שבע מהריגתה הברוטלית והמשיך להתעלל בגופתה עד שלא נשאר דבר מלבד עצמותיה. הסיטואציה הייתה כה נוראה ואיש מן העדים לה, לא הית/ה מסוגל/ת להתערב מפחד טירוף האלימות התוקפים. קריאות הזעם של המון המומרים הנוצרים הפכו לתרועות ניצחון ושבח על הרצח שעכשיו ביצעו. כוח זר ומחוסר אנושיות השתלט עליהם ויצר חשמל של אלימות משולחת רסן באוויר. הרוצחים לקחו את העצמות למקום ששמו סינדרון ושרפו את עצמותיה לעפר.

היפאטיה היתה ביתו של המתמטיקאי תיאון מאלכסנדריה,  המורה האחרון הידוע, של מסורות בתי הספר למסתורין, האוניברסיטאות הרוחניות של העת העתיקה. היפאטיה נולדה בסביבות 370 לספירה, מה שהופך אותה לבת 45 במותה.

היסטוריונים מחשיבים את מותה בתור "האירוע"  אשר הגדיר את סופה של התרבות הקלאסית של אירופה המזרח – תיכונית. אירוע טראומטי זה סימן את הכחדתו של הפגאניזם ואת עליית ימי הביניים. (פגאניזם – הוא השם הגנרי הניתן לאמונות פנתיאיסטיות. מרובות אלים ואלות ופולחן טבע).

תיאון היה מנהל המוזיאון של העיר אלכסנדריה במצרים, המקום המוקדש למוזות, בנותיהן של אלת הזיכרון מנמוסינה. כל אחת מן המוזות גילמה אמנות מקודשת כמו: אסטרונומיה, שירה והיסטוריה. תשע בנות אלת הזיכרון הציגו מודל לימוד ומחקר בבתי הספר למסתורין העתיקים.

בשנת 400, כשהיא בערך כבת 30, התמנתה היפאטיה ליושבת ראש החוג למתמטיקה באוניברסיטה. היא השתכרה משכורת שוות ערך לפרופסורה באוניברסיטה מודרנית. בתו של תיאון נודעה גם בשליטתה המושלמת בפילוסופיה אפלטונית, בפרקטיקה של עבודה רוחנית בשם Theurgy, שהיתה סוג של עבודה מאגית שניתן להשוותה לעבודת דמיון פעיל יונגיאנית ולפרקטיקות דמיון פעיל של דזוגצ'ן וטנטרה. יכולותיה הדיאלקטיות היו יוצאות דופן ושוכללו באמצעות הכשרתה המתמטית. נאמר עליה כי בדיונים פילוסופים בנוגע לרוחניות והנשגב, היפאטיה היתה יכולה להתמודד עם כל עמדה בדוקטרינה הנוצרית בצפון מצרים. יכולותיה התיאולוגיות איפיינו את המעמד האינטלקטואלי הפגאני (הגנוסטים- אלה "היודעים"- המבינים בענייני הרוח), אך היא התמחתה גם בגיאומטריה, פיזיקה ואסטרונומיה. הלימוד הקדום היה רב- תחומי ואקלקטי, ניגוד גמור לעידן עכשווי במערב, בו יש נטיה להמתקצע ולהתמחות בתחום אחד וצר בדרך כלל. המילה "פילוסופיה" משמעותה אהבת החכמה. עבור הגנוסטים "סופיה" היתה יישות שמימית נערצת, האלה שאת סיפורה הם הסבירו בכתבי הקוסמולוגיה המקודשת שלהם. עבור בני האדם של התקופה, היפאטיה הייתה החכמה בהתגלמותה.

בנוסף לתפקידם הרוחני, בתי הספר למסתורין סיפקו מסגרת לחינוך רב- תחומי. הגנוסטים היו בעלי כשרון יוצא דופן, אנשי אשכולות וכותבים פורים. בין 600 לפנה"ס ועד לזמנה של היפאטיה, חיברו הגנוסטים את אלפי המגילות והכתבים שאוחסנו בספריה הגדולה של אלכסנדריה ובספריות נוספות כדוגמת הנאג חמאדי (שתיהן במצרים) שהיו מחוברות למרכזי הלימוד ברחבי אגן המזרח התיכון. היפאטיה כתבה חיבורים ומאמרים באריתמטיקה, אסטרונומיה, שאף אחד מהם לא שרד לפי מיטב ידיעתנו. אך ישנם 8 מקורות היסטוריים המתעדים את נסיבות מותה והישגיה (האחרון: לא תמיד בנימה מחמיאה). הבישוף סיריל, אשר נחשד בקשירת קשר לרצוח את היפאטיה, נודע אח"כ כאחד ממובילי התיאולוגיה של השילוש הקדוש, ביחד עם אידאולוגים נוצרים נוספים אשר אמונתם הפונדומנטליסטית חגגה את נצחון הכנסיה על "כופרים" כמו היפאטיה.

חלק שני: בין הולדת הפטריארכיה ודחיית הטבע להתהוותו של מיתוס חדש – תיאוריית גאיה

האמנויות בפרה – היסטוריה, הבודהיסטית, הטנטרית, המצרית והיוונית וכל מה שמכונה "פגאני", היו המשך ישיר של הכוחות הפועמים בטבע. בתרבות המערבית נפגעה לנו היכולת לראות בטבע לבדו את הנשגב. ג'וזף קמבל אומר שזוהי תוצאה של עליית הדתות המונותיאיסטיות.  בספר מלכים ובשמואל מלכי העברים "העלו קרבן על ההרים והם עשו את הרע בעיני יהוה".

מה משמעות משפט זה וכיצד ניתן לפרש אותו בראיה ביקורתית? למעשה פולחן יהווה היה תנועה מסויימת בקהילה העברית, תנועה שבסופו של דבר הייתה ידה על העליונה. זה היה קידום של אל מסוים המוגבל למקדשו, כנגד פולחן הטבע שהתקיים בכל רחבי הארץ. חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל אומר ששלושת הדתות המערביות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות, קוראות בשמות שונים לאותו אל מקראי, אינן מצליחות לחיות זו לצד זו. הן תקועות עם הדימוי שלהן מבלי להבין למה הוא מתייחס. המיתוס והאתוס התרבותי שלהם הוא מעגל סגור אינו מצליח להיפתח ומנציח אלימות זה כנגד זה.  כל מיתולוגיה צומחת בחברה מסויימת ותחומה לשטח הגיאוגרפי שלה ואז המיתולוגיות מתנגשות, ומנהלות מערכות יחסים, מתמזגות ויוצרות נראטיב גדול יותר. יש שני סדרי מיתולוגיות שונים לגמרי.

לפי ג'וזף קמפבל: יש מיתולוגיה אוניברסאלית הבונה את היחס בינך לבין טבעך ועולם הטבע, שאתה חלק ממנו, ויש מיתולוגיה חברתית הקושרת אותך לחברה מסוימת. המיתולוגיה החברתית היא לרוב של עמי נוודים הנעים ממקום למקום, כך שאתה לומד ששם נמצא המרכז שלך, באותה קבוצה. המיתולוגיה הטבעית תשתייך לעמים עובדי אדמה. המסורת המקראית היא בעלת אוריינטציה חברתית המוקיעה את הטבע ומנסה לשלוט בו. דתות של טבע לא מנסות לשלוט אלא להגיע להרמוניה עם הטבע. כשהטבע נתפס כמשהו מרושע, אינך שואף להגיע להרמוניה איתו. אתה שולט בו, או לפחות מנסה, ומכאן המתח, החרדה, כריתת היערות, האימפריאליזם והשמדת עמים ילידיים. "בתנך הנצח נסוג, הטבע מושחת, הטבע גורש מגן העדן. בחשיבה המקראית אנחנו חיים בגלות".

לפי קמפבל, האנושות זקוקה למיתוסים שלא יזהו את הפרט עם קבוצתו המקומית, אלא עם גאיה, כוכב הלכת שלנו. כיום אין כבר גבולות, המיתולוגיה היחידה שיש לה תוקף בר- קיימא, הוא מיתולוגיית כוכב הלכת. מיתולוגיה שתספר את נראטיב ההתהוות והזהות האמיתית של הפלנטה שלנו.  בבודהיזם יש סיפורים הקרובים למיתולוגיה פלנטרית, וכן גם במיתולוגיה המצרית ובכתבים הגנוסטים שצמחו ממנה. הכתבים הגנוסטיים מתחברים עם מה שמלמדת אותנו ביולוגיה אבולוציונית ותיאוריית גאיה, המתייחסת לכדור- הארץ כמערכת אקולוגית שיש לה היסטוריה של ויסות עצמי ושניתן לראות אותה כיישות תבונית הוליסטית אשר כל מה שיש עליה הוא גופה. כשאנחנו שמים גזע, תרבות ומין לפני האנושיות שלנו, אנחנו מונעים מעצמנו מלהכיר באופן עמוק את מה שמכונה "אנתרופוס"- הזהות האמיתית שלנו כמין אנושי ועתיד הברית שלנו עם הפלנטה גאיה.

לפי קמפבל, המיתוס ממלא 4 תפקידים: הראשון הוא *התפקיד המיסטי*-  להזכיר לנו עד כמה היקום נפלא ועד כמה מופלאים אנחנו ואת יראת הכבוד בפני המסתורין הגדול. אם אנו רואים מסתורין בכל דבר- אז הכל הופך לתמונה מקודשת. התפקיד השני הוא *התפקיד הקוסמולוגי*- המחבר בין מדע ורוחניות, בהקשר הזה- גיאומטריה מקודשת היא השפה הסמלית הארכיטיפלית של צורת היקום, אבל באופן שמראה לנו את המסתורין. התפקיד השלישי הוא *התפקיד הסוציולוגי*- תומך ומסביר את הסדר החברתי הקיים, וכן נכנסים הבדלים עצומים בין מקום אחד לשני. למשל מיתולוגיה שלמה שתומכת בפוליגמיה לעומת מיתולוגיה שתומכת במונוגמיה. שתי המיתולוגיות הן תלויות מקום ותקופה.

בתרבותנו המערבית, התפקיד הסוציולוגי של המיתוס השתלט על עולמנו. התפקיד הרביעי של המיתוס  והוא התפקיד (שלדעת קמפבל), כולנו צריכים ללמוד להתייחס אליו- הוא *התפקיד הפדגוגי*- כיצד לחיות חיי אנוש בכל נסיבות שהן, חיבור של מיתוס ואתוס אוניברסאלי. ויש הרבה מיתוסים שיכולים ללמד את האדם לעשות זאת. עלינו להגיע מחדש להרמוניה עם חכמת הטבע ולממש שוב את האחווה שלנו עם כל הממלכות. המיתוס של העתיד שיצמח כאן, ידבר על כאיה, כדור הארץ וכל מה שעליו. והוא יצטרך להתמודד עם כל מה שהמיתוסים לפניו נאלצו להתמודד- הבשלת הפרט, מתלות ועד לבגרות ואז יציאה מהעולם הפיזי. מה יהיה היחס של חברה כזאת אל העולם, לטבע ולקוסמוס. זה יהיה המיתוס של החברה האנושית כולה.

ג'וזף קמפבל אומר כי במסורת המקראית, שהיא הבסיס לשלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, החיים החומריים הם טמאים וכל דחף הוא חטא. למעט אם נימול או הוטבל. הנחש הוא שהביא את החטא לעולם והאישה היא זו שהביאה את התפוח לאדם. זיהוי האישה עם החטא, ולפיכך, זיהוי החיים עם החטא, הינו האופן שבו עוות הסיפור כולו במיתוס המקראי ובדוקטרינת הגירוש מגן העדן.

ההסבר ההיסטורי לפי קמפבל, מבוסס על כיבוש כנען בידי העברים והכנעת עמי כנען בידיהם. "האלוהות העיקרית של עמי כנען הייתה האלה, והנחש מקושר עם האלה. זה סמל המיסטריה של החיים. הקבוצה שקידמה אל- זכר דחתה אותו. במילים אחרות, בסיפור גן העדן מרומזת דחייה היסטורית של האלה האם".

השפה העברית מאלצת אותנו בלי הפסקה להתאמץ ולבחור שוב ושוב, אם להשתמש בלשון זכר או נקבה, באופן שתמיד עלול להדיר או להקטין אחד מהמינים. ברירת המחדל בשפה היא להשתמש בלשון זכר כנורמה, דבר הממחיש שוב ושוב את הפטריארכיה בתוך השפה. ההתייחסות ל"אלוהים" היא תמיד בלשון זכר, ועד כמה שמזכירים לנו שהוא אינו זכר או נקבה, בהתאם לכללי הדיקדוק- התמונה שעולה לכולנו, היא של אל זכר.

הסיפור גם עושה עוול גדול לנשים מכוון שחווה מלוהקת כמי שאחראית לגירוש מגן העדן. הנשים מייצגות את החיים, הגבר אינו יכול להיכנס לעולם החיים, אלא באמצעות אישה, כך שהאישה היא המביאה אותנו לעולם זה של צמדי ניגודים וסבל. בתפיסה המקראית, החטא מתחיל ביציאה מתוך איזור זמן החלום המיתולוגי של גן העדן, שבו אין זמן, שבו גברים ונשים אפילו אינם יודעים שהם שונים זה מזה ואז הם אוכלים מהתפוח ומתעוררים לעולם הדואליות והניגודים. בתפיסה המונותאיסטית, אלוהים הוא "האב", אך בדתות שבהן האל או הבורא הינם אם, העולם כולו הוא גופה, אין מקום אחר.

חלק שלישי: אז מה קורה עם הגברים? החוליה החסרה להבנת המיזוגניה

*קטעים נבחרים מתוך מאמרה של בת'אני וובסטר (המאמר המלא כאן באתר)

רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. נחשול אמיץ של נשים חושפות בשנים האחרונות תיעוד של הטרדות מיניות דרך תנועת ה#metoo . כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

התפתחות נערים וגברים בעולם המודרני מציבה אותם בעמדה פריבילגית, אשר מתחתיה חבוי זעם לא- מעובד מתחת לפני השטח. מהי העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב? פטריארכיה מהווה את עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

בת'אני וובסטר אומרת כי על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם, מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כולל במידה רבה הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים. מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית עבור כל המין האנושי והפלנטה כמכלול.

ריפוי הטראומה האישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה. בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בטכס מעבר וחניכה זה, מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה כזה שמנתק את הברית עם האם, עם המקור.

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

החוקר והתרפיסט תמיר אשמן אומר שמערכת הכליאה היא עיר הבירה של התרבות הפטריארכלית, מקום שבו מתמזגת הגבריות הפוצעת עם הגבריות הפצועה.

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר.

וובסטר אומרת כי אין זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי (ובחלק 2 עמדנו על המקורות העמוקים של תלות הגבר באישה, שהיא הדרך היחידה עבורו "להכנס את החיים"). אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק להורות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

1. עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.
2. להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.
3. למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.
4. להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.
5. ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, ולנהוג באלימות פיזית, שאת תוצאותיה אנו רואים ורואות מתגברת בעולם ובארצנו, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות בחקיקה, באכיפה משטרתית ומשפטית ובהגנה על נשים במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים המשפחתיות שלהן אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה.

בעקרון, גברים עצמם נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשויכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

מקורות:

בת'אני וובסטר- פצע האם כחוליה החסרה להבנת המיזוגניה, מאמר

https://womboflight.com/article-169257

ג'ון לאמב לאש

 Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, Chelsea Green Publishing, Vermont, 2006

ג'וזף קמפבל, כוחו של מיתוס, מודן הוצאה לאור, מאנגלית: מתי בן יעקב, 1998

Elisabet Sahtouris, ErathDance, Living systems in evolution, I University Press, USA, 2000

רינה קסם, דרך הקסם- המדריך העברי הראשון לדת הקדומה, אמנות הכשף, וויקה ותנועת האלה, הוצאת אסטרולוג, 2006

מדוע זה קריטי עבור נשים לרפא את פצע האם, בת'אני וובסטר, מאמר, 2015, מאנגלית: יסמין ברגנר (מגזין חיים אחרים, 2017)

https://www.facebook.com/notes/yasmine-bergner/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%96%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%99-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A8%D7%A4%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%A4%D7%A6%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%98%D7%A8/10208677320510123/

The post הרצח של הפילוסופית היפאטיה ותולדות המיזוגניה | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

במידה רבה אין מתאים ממאור, יליד 1951, לאצור תערוכה קבוצתית המהווה נדבך נוסף ומרשים להתעמקותו רבת-השנים בנושא. בפתיחת הקטלוג המלווה את התערוכה הוא כותב כי "[…] גם עתה, כשאני שב לנושא זה כאוצר ומורה, איני חדל מלעסוק בו כאמן. דמותו של קין וגלגוליו, אות הקין ומבטים המופנים אל "אחרים", נושאים אלה הם רבי חשיבות, והעיסוק בהם מלווה אותי שנים רבות". מהלך אוצרותי זה הינו חלק מתהליך ארוך שנים של הרחבת היריעה, מחקירה בין-אישית של מאור, לחקירה קולקטיבית של נושא זה בעולם האמנות הישראלי, וכן כתופעה אוניברסלית.

במקביל מוצגת כעת תערוכת יחיד רחבת היקף של מאור הנקראת "הם אני" במוזיאון הפתוח בעומר (אוצרת: רות אופק). התערוכה מביאה לידי ביטוי מנעד רחב של יצירתו הבין-תחומית של האמן ומזקקת תכנים שבהם הוא עוסק במשך השנים. התערוכה מורכבת מששה חדרים, כשכל חדר מוקדש לדמות אחרת שיש לה זיקה לחייו של מאור ובאמצעותה הוא מטפל במושג ה"אחר". החדר הראשון בתערוכה מוקדש לדמותו של "קין" ואות הקין, למושג ה"כפיל" / ה"צל" המזנב. חדר אחר מוקדש למערכת היחסים השבירה עם גרמנים דור שני ושלישי לשואה, לתהום הפעורה בינינו לבינם, בצד הנסיון הכן לאחות את הפצע, באמצעות סוזנה, ידידה גרמנייה של מאור. חדרים אחים מוקדשים לאנתולוגיה המשפחתית של מאור, שהינה מיקרוקוסמוס של רצח עם, גניאולוגיה של זיכרון. חדר אחר מוקדש לחאדר ואשח ומשפחתו, אמן פלסטיני הנשוי לבדווית, ול"אחר" הפלסטיני. מכלול החדרים מהווים מעין מפה תודעתית של התייחסות ותפיסת עולם הומניסטית, התבוננות כנה בנפש האדם. כל חדר בנוי כחלל עצמאי המתהווה מתוך מרכז פנימי. במרכז כל חדר מוצבת עבודה אחת מרכזית הפועלת כמצפן (ויזואלי ואתי), והעבודות התלויות על הקירות הסובבים מתייחסות אליה.

בשנת 1978 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של מאור, שנקראה "אות קין" (גלריה הקיבוץ, אצרה: מרים טוביה בונה). התבוננות ביצירתו של לאורך השנים, מאפשרת להבין טוב יותר את הרקע הקונטקסטואלי והרגשי לתערוכה "דיוקנאות קין". מכלול עבודתו החלוצי כאמן גוף מאז שנות ה-70 הינו מן המרשימים שנראו בישראל. בהשוואה לאמנות הגוף האמריקאית והאירופאית הענפה, בשנות השבעים פעלו בישראל רק קומץ אמני גוף ישראלים לצד חיים מאור, שהבולטים בהם יוכבד וינפלד, גדעון גכטמן, מיכאל דרוקס ומוטי מזרחי (השניים האחרונים מציגים בתערוכה "דיוקנאות קין").

עבודות הפרפורמנס שיצר מאור בין 1975 ל-1980 עוסקות במובהק במורשת האישית הטראומטית המכבידה של אמן "דור שני לשואה", בייצוגים של דיכוי וסטיגמה באמצעות סימנים ותחימת גבולות הגוף (ראו התייחסותי במאמר "בעלות גופנית על הסמל"). המיתוס המשפחתי של קין הופך למיתוס המכונן לאירועים היסטוריים רצחניים רחבי היקף וחמורים יותר, כדוגמת השואה (ח. מאור, מתוך הקטלוג 2012). הוא יוצר הקשרים ויזואליים בין מושגים כמו "סימון", "קורבן" ו"עקידה" באמצעות נוכחות גופנית מטלטלת. רוחב משמעות זה מחזק את תפיסת הדיכוי החברתי כתופעה אנושית אוניברסלית.

"דיוקנאות קין" מתבוננת בדמותו של קין ומהותו של אות הקין מנקודות מבט רבות. זהו נושא המעורר כיום עניין רב בקרב אמנים וחוקרים. ההתעניינות והפרשנות האקדמית, ההגותית, הספרותית והאמנותית בסיפור המקראי, ניזונה מהמציאות החברתית, הפוליטית, הדתית והפלילית, בארץ ובעולם, ומגיבה אליה. מאור מציין כי מעל לתערוכה מרחפות דמותם של הפסיכולוג החברתי דן בר-און, שעסק בחקר ה"אחרים" בתוכנו ולצידנו, ושל האמן מיכאל סגן כהן אשר הציע פרשנויות מרתקות על אודות דמות האמן כ"קין".

כבר בספר בראשית (פרק ד' פסוק טו') בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". קין הופך לנווד, לגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע (תיק רצח מס 001). לא נאמר מהי מהות ה"אות" אך כנראה שמדובר באות חיצונית כלשהי, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. יש כאן כפל משמעות של סמל שהוא מצד אחד אות קלון חושפנית, ומצד שני סמל הגנה. מאז הפך "אות הקין" לארכיטיפ המסמל מבט המופנה אל האחר, אופני הסימון שנוקטת החברה כלפי בני אדם. מעשה הסימון הוא אמצעי ראשון למידורם, נידויים, החרמתם, השפלתם ולעיתים חיסולם של המסומנים. פרשנויות רבות נקשרו לסיפור קין והבל שהמרכזי שהם הוא אולי מלחמתו הפנימית של האדם בכוחות הטוב והרע המצויים בתוכו:
"הלוא אם תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול בו" (בראשית פרק ד' פסוק ז'). פרשנות היסטוריונית מפרשת את הקונפליקט שבין התרבות החקלאית הקדומה לבין תרבות הרועים – בין היושבים קבע על אדמתם לבין הנודדים בעקבות צאנם.

לא בכדי לוותה התערוכה "דיוקנאות קין" בכנס בין תחומי מרתק, אשר הזמין חוקרים מתחומי מחקר שונים להתעמק בסוגיות של תיוג וסטיגמה, לחקור את האמצעים הסוציו-סמנטים העומדים לרשות החברה, אשר יוצרים מצד אחד הגנה והאדרה, ומצד שני הדרה וקיפוח. התערוכה מציגה פנים רבות כאלה, יהודים וערבים, דתיים מתנחלים וחילונים, גברים ונשים, מבוקשים וצלפים, ציידים וניצודים, שבויים, אסירים ועוד. בחלק מן העבודות הדימוי הסטריאוטיפי משובש, מופר או מוסט להקשרים של זמן ומקום אחרים. בחלק מן העבודות האמנים מציגים עצמם או את בני דמותם כמסומנים באות קין ולעיתים מתקוממים ויוצאים חוצץ כנגד היותם מסומנים. סימון וזהות, אם כן, הם מונחים מורכבים ומסועפים כשלעצמם והם מלווים את העבודות התלויות בתערוכה בדרכים שונות. הם שופכים אור על סוגיות חברתיות, פוליטיות, דתיות ומגדריות המתקיימות הן בעבודות והן בחברה בה נוצרו. אותן הגדרות המשמשות אותנו כנראה עוד משחר ההיסטוריה. הקונפליקט מתעורר במפגש בין המערכות השונות אשר מתנגדות זו לזו או מביעות חוסר סובלנות כלפי קבוצה אחרת. בטקסט קטלוג התערוכה טוען בחכמה מאור, כי זהותו של המסמן חשובה לא פחות מן המסומן ומסימני הזיהוי שלו.

בולטת מאד עבודתו של מיכה בר-עם "ש=שבוי", המהווה דוגמא מצמררת למחיקה של זהות. השבויים מצולמים מאחור כשעל גב החולצה מתנוססת חותמת שחורה גדולה בדמות האות "ש" ("שבוי"). השבויים הם חסרי פנים, חסרי זהות. הסימן מהווה  גורם מכריע  ביצירת דה- הומניזציה של המסומנים. בהצצה מעל לגווים הכפופים, עולה כמו אגרוף בבטן, תחושת ההשפלה שמתלווה לשלילת צלם אנוש. "ש" גם = "שבור". "העבודה היא דוגמא לניסיונו המתמשך של בר-עם ליצור דימויים מורכבים ומרובדים, שחורגים מתיעוד "יבש" של הנושאים המצולמים. זווית הצילום, חושפת בפני הצופה את עמדתו ואת הפרשנות שהוא מעניק למצבים אליהם הוא נקלע במהלך עבודתו כצלם שטח.

בעבודה "סימון, שביתת מסחר, מזרח ירושלים", מקבלים המושגים "סימון" ו"הצבעה" פרשנות בקשר לאות קין במספר אופנים: כמייצגים סימון מוחשי שנועד להבליט עצם (דלת של חנות סגורה), וכשיוך למעמד כלשהו (כמו שבוי מלחמה). האות "ש" המודפסת על גב השבויים (הדומה גם לסימן על לוח של מטרת ירי) או האיקס התחום בעיגול הצבוע על דלת הברזל המצולמת הם סימנים בעלי עוצמה דמויי לוגו. בר-עם אינו נרתע מהדגשת הסימן הסטיגמטי בצורה המעוררת תחושות מעורבות, קשות ופרובוקטיביות "בדומה להצגת צריבה בבשר החי או בכתובת קעקע", כדבריו", (ביסמוט, עומר, ליבוביץ 2012).

חוקר המקרא מאיר בר אילן מצביע על ממצאים מרתקים החושפים את קיומה של תרבות קעקועים יהודית בתקופת המקרא ומביא לכך עדויות לכך במאמרו המדהים "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה" (2011). הוא סובר כי המתקעקעים המקראיים נהגו לסמן עצמם באות האחרונה באל"ף בי"ת היהודי הקדום, אשר הייתה ככל הנראה הסימן "איקס". פשוט בשל היות סימן זה האמצעי הפשוט והברור ביותר של סימון. הלכות תורה שונות נכתבו על מנת לסייג מהו קעקוע "ראוי" של עבודת אל, לעומת קעקוע "כמנהג הגויים". קעקוע שנעשה עבור עבודת אל, היה חלק מהותי בפולחן והתכווננות מקודשת לפני הכניסה לחזון המרכבה המיסטי. ישנה סברה כי קין המקראי, קועקע באמצעות סימן זה. סקירה אתנוגרפית שערכתי של תרבויות קעקוע שבטיות שונות, מראה בבירור כי סימן ה"איקס" או "צלב" הינה הארכיטיפ המקועקע הקדום והנפוץ ביותר בכל העולם, ומקורו בפולחן השמש בתפיסה האנימיסטית הקדומה, ערש הדתות.

עבודתו של אריק וייס מציגה את דיוקנו הכפול, בפוזיטיב ובנגטיב, המהדהד שלטי חוצות. על מצחו מוטבע אות קין בדמות התפוח הנגוס, הלוגו של חברת "אפל". הכיתוב מתחת לדיוקנאות ICain, מאזכר את המילה IPad, מוצר הדגל של החברה. "וייס משתמש במותג בכדי להסיטו להקשר חדש: מן ההקשר המקראי אודות קין ועונשו, הוא מתקשר לסיפור העכשווי על אודות השתעבדות למותגים. אות הקין שעל מצחו – בעבודתו של וייס – רומז על החטא הקדמון של הוריו, אכילת פרי עץ הדעת (תפוח). בהקשר העכשווי, וייס מגיב על כך ש"בעולם של ימינו, ה"חוטאים" הם הממותגים כלפי עצמם. הם מאבדים את אישיותם העצמית- פנימית והופכים לחלק מעדר משתמשים, אשר עובדים את אליליהם "אותות חיצוניים, חפצים- מותגים" (מאור, 2012).

"פאול גולדמן הכתיר את הצילום המוצג בתערוכה בכותרת "ניצולת שואה, נהלל, 1945" אך לא הותיר כל מידע על אודות המצולמת, נסיבות התצלום והקשריו. אין עוררין לגבי עוצמת הדימוי המזעזע והמשמעות הנרמזת בו – נשים יהודיות בשואה, שנאלצו לשמש כ"זונות שדה". אולם מבחינה היסטורית ומבחינות אחרות, הצילום מעורר תהיות ואין מי שיספק תשובה ודאית על אודותיו. ישנן השערות שהצילום מבוים. מהימנותו של הצילום כתיעוד אותנטי של ניצולת שואה מתערער על רקע העובדה שהמילים על חזה האישה ("זונת שדה") נכתבות בגרמנית כמילה אחת, Feldhure ולא כשתי מילים המופרדות ברווח כפי שנראה בתצלום. בנוסף, קעקוע כגון זה קועקע על גבן של נשים ולא על החזה. התהייה העיקרית היא העובדה כי נשים יהודיות לא שימשו כזונות שדה לסיפוק צרכיהם של חיילים או קצינים גרמניים, משום שחוקי הגזע אסרו כל מגע בין גברים ארים לנשים יהודיות. "זונות שדה" היו רק נשים פולניות או גרמניות. עם זאת, תצלום זה הוא אחד מן הדימויים האמנותיים המצמיתים ביותר בהקשר לשואה" (תשובה, אלון, ברנשטיין, 2012).

בין היתר משתתפים בתערוכה, אסד עזי, אייל אדלר קלנר, עדי נס, מיכה קירשנר, ורדי כהנא, ורד אהרונוביץ, ארז ישראלי, חאדר ושאח, מיכאל דרוקס, קן גולדמן, בועז לניר, אסי משולם, מוטי מזרחי.
הציטוטים במאמר לקוחים מקטלוג התערוכה.

"דיוקנאות קין", תערוכה קבוצתית, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות במחלקה לאמנויות, אפריל 2012 עד יוני 2012
חיים מאור: "הם אני", תערוכת יחיד, המוזיאון הפתוח עומר, אוצרת: רות אופק, פברואר 2012 עד ספטמבר 2012

The post אות קלון וסמל הגנה | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.