תולדות תרבות קעקועים בישראל | מאת יסמין ברגנר

דימוי פותח: שער ספרו של דוד מוסקו המלח המקעקע "קעקועים – סודות מן האמנות האסורה" 1980

קעקועים במאה ה21 בישראל – פריחה מאוחרת

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באיזורנו אם כי באיחור. מדוע רנסאנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים ביחס לארה"ב ואירופה ולשאר העולם?  פרידמן (2015) מציינת שמגמות תחיית הקעקוע שניצפות באיזורים אחרים בעולם כמו באיי האוקיינוס השקט, טרם חדרו לאפריקה ולמזרח התיכון, אך עם זאת תהליך הגלובליזציה השאיר את חותמו על אפריקה והמזרח התיכון, ופורחת לה אמנות קעקוע רבת סגנונות והשפעות מיובאות ממזרח וממערב. אמנות הקעקוע משגשגת בעיקר באיזורים אורבניים מרכזיים, בעיקר בצפון אפריקה וישראל. ההשפעות האמנותיות של אמני הקעקוע באיזורינו אינן ילידיות אלא גלובליות [1]. גם מסביבנו נובטת לה סצנת קעקוע מחתרתית. בקהיר פועלים כמה מכוני קעקוע על ידי שילוב של מקעקעים מקומיים ומקעקעים נודדים מרחבי העולם וב2015 נערך כנס הקעקוע הראשון בקהיר.  גם בלבנון, בירדן ובדובאי מתחילה לשגשג לה סצנה מקומית ובינלאומית של קעקוע.

ספרי אספנות של קעקועים, באדיבות דוד מוסקו, המלח המקעקע 

עד סוף שנות השבעים, סבלה אמנות הקעקוע בישראל מתדמית שלילית בשל כמה סיבות:

1. סטיגמה ודעות קדומות: רוב הקעקועים שנצפו ברחוב הישראלי עד תחילת שנות ה80 נעשו בצורה חובבנית, והיו מקושרים לפשיעה, חוסר השכלה ותרבות שוליים[2]. תופעת הקעקוע היתה קטנה בהיקפה ונדיר היה לראות אנשים מקועקעים במרחב הציבורי.

2. האיסור היהדותי: הגישה הרווחת בציבור היא כי היהדות מתנגדת לקעקועים באופן גורף. טיעון זה היה עד לפני זמן לא רב אלמנט רב משקל שהביא לגישה תרבותית הרואה בקעקוע "טאבו". כיום נכנסים לשיח הציבורי מחקרים ופרשנויות חדשות המכירות באפשרות הקיום של תרבות קעקועים יהודית קדומה (ראו מאמריו של מאיר בר- אילן)

3. השואה: סימונם של מיליוני יהודים בשואה, הפך את פעולת ההתקעקעות כשלעצמה למוקצה מחמת מיאוס, ולא אפשרית עבור ישראלים רבים, בעיקר בני דור ראשון ושני לשואה. בזיכרון הקולקטיבי נתפסה פעולה הקעקוע כמזוהה ישירות עם כפייה, עבדות ודה- הומניזציה של המוני בני אדם למטרות מנגנון רצחני וחסר אנושיות ולא כאמנות בעלת יופי ומשמעות [3].

4. פיקוח חברתי הדוק על הפרט:  עד שנות השמונים היה למודל הסמכות ההורית, מערכת החינוך והצבא בישראל, משקל כבד בתוך המערכת האינטימית והמשפחתית של מדינת ישראל,."הסנקציה על חריגה מתו התקן הקולקטיבי, ובמיוחד על הבלטת העצמי, הייתה עד שנות השבעים קשה ומכאיבה, והרתיעה צעירים רבים מלמרוד במוסכמות הציוניות […]ישראל הפרולטארית ודלת המשאבים של שני העשורים הראשונים דחתה ביטויים של עידונים אסתטיים, והאדירה אורח חיים צנוע, נזירי וחסכני, שמצא את ביטויו בין השאר בהימנעות מראוותנות חיצונית."[4]

5. מסורת ימאית לא מפותחת: "ישראלים אינם ידועים כמי שהוציאו מקרבם מגלי ארצות הרפתקנים או אדמירלים קשוחים. חיל הים הישראלי היה תמיד חיל זעיר במערך הצה"לי, וצי הסוחר היה קטן למדי והעסיק לא מעט אנשי צוות ים זרים."[5] בהקשר זה, מעניין שהמקעקע הישראלי הראשון דוד מוסקו היה מלח במקצועו ושאב את השראתו מתרבות הקעקוע העולמית במהלך נדודיו בים.

חוסר במידע ובספרות מקצועית בעברית בנושא אנתרופולוגיה והיסטוריה של קעקוע, הביאה לקיבעון בתפיסה הזו בישראל במשך שנים ארוכות.

דימויים באדיבות דוד מוסקוביץ (מוסקו) המלח המקעקע

אנתרופולג הקעקועים (הלא רשמי) הראשון בישראל

תרבות הקעקוע כמראה של המצב הקיומי הישראלי

כל חברה מעודדת גוף מסוים ומדכאת גוף אחר. המשמעות שניתנת לגוף, גם היא נקבעת בחברה. ניתן לכנות את הגוף אותו מעודדת החברה ליצור כגוף הנבחר. אנו נעסוק בגוף הנבחר בחברה הישראלית. הפיקוח על גבולות החברה עוקב אחרינו עוד מן המסורת והדת היהודית.

חוקר האמנות גדעון עפרת מציין עובדה מדהימה: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך ומופיעה לראשונה במקורותינו בתלמוד (בערבית: גִ'יפָה). לעומת זאת, המילה "גוף" חוזרת 92 פעם ב"ברית החדשה", בדרך כלל בהתייחס לגופו של ישו. התנ"ך מכיר רק את המילה "גופה", במשמעות של גווייה: "וישאו את גופת שאול ואת גופות בניו" (דברי הימים א', 10, 12). המילה "גוף" מציינת בשפה העברית את עיקרו של דבר: "לגופו של עניין". האני מזוהה בעברית עם גוף: "גוף ראשון", "גוף שני" וכו'. "עם זאת, אין בין כל ה"גופים" הללו לבין הגוף של הבשר-דם-יצר ולא כלום. גוף העברית נטול אֶרוס".[6]

היהודים במהלך ההסטוהיה מזהים עצמם כנרדפים על ידי גורמים חיצוניים. ליהדות חוקים נוקשים של שמירה על הגוף-חוקי כשרות, טהרה ועוד. חוקי ההלכה ברורים לגבי צורת הגוף היהודי (נימול, שלם לקבורה), והם מבדילים בין היהודי לבין הזר. דמות החלוץ והצבר מהוות את האתוס של דמות הישראלי, אליו לא משתייכים ערבים. החברה הישראלית שרויה במצב מלחמה תמידי ובמצב של גבולות מדינה נזילים אשר יוצרים איום מתמיד על "גופה", בין אם התחושה אמיתית או מובנית על ידי הגוף הפוליטי. פגיס טוענת ל"קיומה של היררכיה של גופים בחברה הישראלית אשר בראשה עומד "הגוף הנבחר". גוף זה הוא גוף יהודי גברי, אשכנזי, בריא שלם ומושלם. עיצובו של גוף זה התחיל עם המהפכה הציונית אשר היתה גם מהפכה גופנית – עם הרוח הופך לעם האדמה, וממשיך עד היום"[7].

באדיבות דוד מוסקוביץ [מוסקו], מתוך התערוכה : קעקועים- גוף האדם כיצירת אמנות, אוצרת: יסמין ברגנר

עושה רושם שהנוער בישראל חי במצב קיומי רב-פנים ומשתנה.  צה"ל הינו הסוכן החזק ביותר של הגוף הפוליטי. בו ניתנת עדיפות  לגוף חזק וחסר פגמים. המשפחה והחברה הישראלית משתפות פעולה באופן בלתי מודע עם "יוקרת" הגוף הפוליטי. אנו עדים למודיפיקציה והסחרה של הגוף. גופו של החייל הקרבי הופך לגוף הפוליטי ולגוף הנבחר. המטרה האישית והמטרה החברתית מתאחדות. הגוף הפוליטי דרך צה"ל, אשר עוסק גם בפונקציות חינוכיות, יוצר גופות צייתנים  ( docile bodies –מישל פוקו). המכון לרפואה משפטית משקף את הגוף הפוליטי. בתחנה זו במחזור החיים של הגוף ישנה שליטה מלאה של הגוף הפוליטי על הגוף האינדוידואלי המתבטאת במילת היהודים הלא נימולים ו(בעבר) הסרת קעקועים.

"החברה הישראלית היא חברה קולקטיבית בעלת גבולות ברורים והיררכיה של גוף שבראשה עומד גוף החייל הקרבי המושלם. בחברה הישראלית יש קשר ישיר  בין אידיאולוגיה ופוליטיקה לדימויי הגוף. החברה הישראלית מיוחדת בכך שלמרות  שהיא חברה מורכבת היא עדיין קולקטיבית  והמעבר לאינדיווידואליזם הנפוץ בחברות המערביות לא ברור וחד משמעי[…] המאמר מהווה קריאה חתרנית חזקה כנגד תפיסות המובנות מאליו בחברה הישראלית " [8].

הדפוסים המורכבים של בני נוער ישראליים ניתנים להבנה רק דרך הפריזמה של המצב הקיומי הישראלי והשלכותיו על הדור הצעיר. החברה הישראלית היא מאוד מוכוונת-משפחה. משפחתיות היא ערך עליון בתרבות הישראלית המנוסח בעיקר כתלות הדדית ואינטימיות בין חברי המשפחה, תמיכה, שותפות גורל והסכמה לערכי המשפחה [9] ( Rappaport et al. 1995 אצל יעקבסון ולוצאטו).

יש אומרים כי הנוער הישראלי אינו מפתח דפוסי מחאה  בגלל ההזדהות העצומה של הפרט עם האידאולוגיה של הקולקטיב. זה עוזר להבין מדוע הנוער הישראלי (כמעט ולא) פיתח תרבויות נגד ובמיוחד כיום אנו עדים להתהוותן של מחאות חברתיות המצויות בשלב של "מהפכה שטרם הושלמה". אחד המאפיינים הבולטים של הנוער הישראלי הוא המרכזיות שלו. הנוער נחשב לנכס בטחוני למדינה. בעת שהצעירים נמצאים בשלבי המעבר בין ילדות לבגרות, הם מצופים להיות חיילים לעתיד, ומרוב הבנים מצופה להיות חיילים קרביים. מסיבה זו זוכה הנוער להרבה כבוד והתחשבות אפילו בגילאים צעירים מאוד, ומקבל במה להתבטא בנושאים מסויימים.  הנוער בישראל ער לאפשרות המוות על בסיס יומיומי – בין אם במוות שלהם עצמם או של חבריהם או קרובי משפחתם. נמצא שתודעת המוות בקרב ילדים ישראלים מתפתחת בגיל מוקדם יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות [10].

באדיבות דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

מתוך התערוכה "ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית"

אוניברסטית בן גוריון, אוצרות: יסמין ברגנר וחיים מאור

לפריחתה של תרבות הקעקוע בישראל בעשורים האחרונים נרשמים כמה היבטים חשובים:

1. תרבות המונים וירידה בפיקוח החברתי: תרבות הקעקוע בשנות השמונים מתאפיינת בסמלים ובקודים המאפיינים תת-תרבות צעירה, כחלק מתרבות פופולרית ולא כמחאה או הבעת עמדה פרטית. מאז שיצא MTV לראשונה ב 1982 נעשו כוכבי המוסיקה בעלי סמכות מובילה בתחומי האופנה השונים. הסגנון של MTV השפיע על תרבות המדיה הפופולרית כמכלול, הסופגת ומערבבת בין הכל והופכת צורות תרבותיות אלטרנטיביות כמו היפ-הופ וגראנג' למובילות אופנה ופרסום אלטרנטיביים.

תהליכים אלה מביאים לירידה הדרגתית בפיקוח החברתי, השוליים מתקרבים למרכז גבולות הסובלנות החברתית מורחבים בהתמדה. דור התרבות הצעירה של שנות התשעים והאלפיים שונה מקודמו בכך שהוא חי במצב משופר כלכלית מדור שנות השישים והשבעים ואכן כך הוא שתרבות הצריכה המתגברת, מעודדת את הטיפוח העצמי, את העיסוק במראה ובאופנה. אך כדי להבין את התופעה לעומקה ראוי להכיר באספקטים הפסיכולוגיים, הנפשיים והרוחניים של טיפוח ה"עצמי" כאמצעי ביטוי מעצים של הגדרה אישית. בכל מגמה תרבותית מתקיימת תנודה בין אופנתיות ושטחית חולפת לבין התפתחות תודעתית משמעותית ארוכת טווח.

2. הקעקוע כאסטרטגיה של לקיחת בעלות מחודשת על העצמי ששועבד על ידי צווים קפיטליסטיים פוסט- מודרניסטיים: קישוט הגוף בקעקועים מבטא באופן סמלי את הכמיהה לקחת בחזרה את השליטה שהופקעה מהאינדיבידואל במסגרת התרבות הקפיטליסטית ובמסגרות חינוכיות של ילדים ונוער (בתי ספר ופנימיות, הצבא ומנגנוני הכליאה לנוער).  שירות צבאי הינו מעצם הגדרתו טוטלי ודכאני, ומופעל בו מידה גבוהה של שליטה על הפרט.

בהקשר הזה הקעקוע יכול להפוך להיות חלק מתהליך לקיחת הבעלות המחודשת על העצמי, בעת שהצעירים שקועים באופן אינטנסיבי במוסדות אלו ובסיטואציות בהן הם חווים התערערות של החירות האישית ושל הזהות העצמית.Benson) 2000 , Douglas 1970, Kingwell 1996, אצל יעקובסון ולוצאטו) [11]. מצבים אלו יוצרים תנודות בין קונפורמיות למחאה: לעיתים המחאה הזאת מכוונת כנגד הממסד המפעיל לחץ, אך הוא לרוב מכוון כנגד מצב קיומי דכאני שנחשב לבלתי נמנע ושקשה לסבול אותו בגלל האחידות הכפויה שבו.

3. קישוט הגוף כאמצעי למחאה חברתית כנגד הממסד או הדור הקודם: הקעקועים כמבטאים עמדה או הזדהות עם אספקטים של דיכוי ושעבוד בחברה. השימוש בקעקוע יכול להוות הבעת עמדה המכוונת כלפי מבוגרים, והמשמעות המרכזית שלה היא לקיחת אחריות. נצחיות הקעקוע כפעולה בלתי הפיכה. בהקשר השיח הבין-דורי, הקעקועים יכולים לבטא מחאה כנגד העולם והערכים של הדור הקודם, הם מבטאים משא ומתן והתמקחות ביחס לגבולות ביטוי העצמי שלהם בתוך גבולות הקונפורמיות עם דמות ההורה. ההורים משתתפים במשא ומתן, ולפעמים אף תומכים בקעקוע.

חלקם אפילו מתקעקע בעצמם. זה עולה בקנה אחד עם מרכזיות המשפחה, שהיא אחת מהערכים האולטימטיביים של חברה הישראלית, מה שמחוזק ביתר שאת כשהמדינה נמצאת במצב מלחמה. השיח הזה לא רק מערב את מידת השליטה ההורית הלגיטימית על חופש הבחירה הסמלי של הצעירים, אלא גם עשוי לשמש כגשר בין המצבים הקיומיים השונים של הדורות. שפת הקעקוע והפירסינג היא רבת-פנים. משמעויות סמליות שונות מודגשות בהתאם להקשר, ומבטאות תנודה בין קונפורמיות מצד אחד, ואינדיבידואליזם או מחאה מצד שני. [12] .

בישראל מדווח שהעקומה הדמוגרפית מתיישרת עם הזמן, כלומר הקעקוע הופך בהדרגה לאופנה חוצה שכבות גיל ומעמד. המעמד הסוציו-אקונומי של המתקעקעים הולך ומתגוון. אם בעבר (עד שנות השבעים) הרוב המכריע היו גברים מהשכבה הפחות משכילה והמעמד הנמוך, מאז שנות השמונים עולה בהתמדה המעמד הסוציו-אקונומי של תרבות הקעקוע וכולל גם את המעמד הבינוני והגבוה – בתוכם מגוון של אנשים בעלי מקצועות חופשיים[13]. תהליך זה מקביל לשינויים הדמוגרפיים בארהב.

חוקרת הקעקועים מרגו דה מאלו [14] מציינת כי תרבות הקעקוע בארהב עוברת תהליך הדרגתי של שינוי סוציולוגי ודמוגרפי. מתחילת המאה הקודמת קעקועים משוייכים לאנשי שוליים, מלחים, זנות ועבריינות- כלומר המעמד הנמוך. בשנות ה80 ואילך קעקועים נצפים גם בקרב המעמד הבינוני ומשנות ה90 ואילך קעקועים משוייכים גם לבני המעמד העליון.

בצילום: מתקעקעיםות אהוביםות שלי: שני, אורן ודייב, כנרת, 2022

תרבות התרמילאים הענפה והתיירות הישראלית בעולם מוצאת עצמה מושפעת מאיקונוגרפיות ילידיות ומתרבויות הקעקוע במקומות  הרחוקים בהם הם מבקרים ואף מתקעקעים שם. מתחילת שנות ה2000 ועד היום, תרבות הקעקוע כבר אינה רק "תרבות צעירה" כי אם נוכחת גם בקרב מבוגרים יותר בגילאי 40-50 ומעלה.

העשור הראשון של שנות ה2000 היה פורה מאד בתחום תרבות הקעקוע בישראל. ב2002 הוצגה התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל בנושא הקעקועים, "קו על גוף" במוזיאון מגדל דוד בירושלים (אוצרת רנה סיוון). בתערוכה הוצגו חפצי אספנות שהושאלו מן המקעקע, האספן וחוקר הקעקועים ההולנדי, האנק שיפמאכר שקעקע מוסיקאים ידועים כמו פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז ועוד. שיפמאכר הקים את מוזיאון הקעקועים באמסטרדם, המציג כלי קעקוע מרחבי העולם, ואף מכונות קעקוע בעיצוב המלח המקעקע הישראלי, מוסקו דוד, כרזות קעקוע, חותמות, תצלומים היסטוריים וחפצים מיוחדים.

מאז התקיימו בארץ תערוכות נוספות בנושא תרבות קעקוע ואמנות [15] , מאמרים שחקרו את הקשר בין אמנות, תרבות וקעקוע [16]. והשיח הציבורי סביב תרבות הקעקוע התעצם בצורה דרסטית. כתיבה בלוגית אינטימית כמו זו של  "טאבולה ראסה" [17] (מאז 2010) מתעדת בצילום ובטקסט את תרבות הקעקוע בארץ ובעולם. הכתיבה הרגישה מתארת באמפטיות וסקרנות מלאת כבוד את מצולמיה המקועקעים:

"הגוף האנושי מרתק אותי. הגוף בתנועה, הגוף המחופש, הגוף העירום, הגוף הפצוע. דרך קעקועים אני נתקלת בכל פעם ברעיון הפטישיסטי הזה של גוף כטקסט. אולי הפעם הראשונה (אבל לא באמת) שנתקלתי ברעיון הזה הייתה כשצפיתי בסרט "כתוב בעור" של פיטר גרינאוויי, המתאר את סיפורה של אשה שציירו עליה בטקסיות מילדותה. הילדה גדלה ונהיית לסופרת שרוצה להוציא את ספריה לאור, אך המו"ל המפוקפק דוחה את ספריה שוב ושוב. ואז, עולה לה רעיון: היא תפתה אותו בגברים צעירים ויפים, החביבים עליו, ועל גופם תכתוב את ספריה. ככל שהיא ממשיכה בפרויקט, תוכן הספרים מופיע על הגוף כצורה. ספר הסודות כתוב בפינות הגוף הנסתרות. ספר הדממה כתוב על הלשון האילמת. המשמעות נהיית יותר מסתורית, יותר מקודדת".

מאז 2013 מתקיימים כנסי קעקוע שנתיים בתל אביב, בהם משתתפים עשרות מקעקעים ומקעקעות מהארץ ומחו"ל ומבקרים אלפי א/נשים מקועקעים וסקרנים.

שינויים מגדריים

ההבדלים המגדריים בבחירת קעקועים בישראל במהלך שנות השבעים ועד ה2000 עולים בקנה אחד עם ממצאים של מחקרים שהראו שטיפוח הגוף מודגש יותר אצל נשים, הנתונות לשליטה חברתית הדוקה יותר בנוגע למראה החיצוני שלהן (Silverstien et al. 1986, Stein and Nemeroff 1995, Udry and Eckland 1984 אצל יעקובסון ולוצאטו)[18]. במחקרם מתחילת שנות האלפיים הם מוצאים הבדלים בולטים בין נשים וגברים. נשים צעירות (מכל הגילאים) נוטות לייחס לבחירה שלהן משמעות סמלית המתקשרת למערכות יחסים ורגשות חיוביים כמו חברות, עדינות, אהבה והחיפוש אחר יופי.

יתר על כן, הבחירות הנשיות אל מול הגבריות עולות בקנה אחד עם ההבנייה המגדרית בחברה הישראלית, היכן שנשים מחונכות להיות תלויות במערכות יחסים רגשיות, להפגין התנהגות מעודנת ולהימנע מארגסיביות, בעוד שמגברים מצפים להפגין אסרטיביות ואגרסיביות ולהיות לוחמים. החירות המוגבלת הזאת מסמלת את מצב הנשים בחברה. לעומת זאת, גברים נוטים להעדיף קעקועים גדולים יותר (עופות דורסים וחיות פרא (המסמלים שליטה וכוח גופני) בין היתר כדי להוכיח גבריות, אומץ ויכולת לעמוד בכאב פיזי. לפעמים מיניות גברית מובעת באמצעות קישוט הגוף באזורים ארוגניים.

עד תחילת שנות ה2000, קעקועים בארץ נעשו בעיקר על ידי גברים. עד לפני עשור היה מספר המקעקעות המקצועיות בישראל קטן מאד אך כיום עוברת תרבות הקעקוע הישראלית תמורות משמעותיות בתחום זה. ישנן כבר כמה עשרות של מקעקעות מקצועיות. מספרית המצב עדיין רחוק מלהיות שווה- ערך לגברים אך הוא הולך ומתאזן. כאמור, נראה כי הבחירה בקעקוע בקרב צעירים ישראלים בתחילת שנות האלפיים קשורה למצב המגדרי הקיומי הישראלי, שגורם למידה גבוהה של קונפורמיות בקרב בני אותו המין ומבליט את ההבדל בין המגדרים.

בגילאים צעירים מאוד (13-14) יש פחות הבדל בין המגדרים, כי בנים ובנות נוטים לבחור דמויות מצוירות. הבדלים בולטים נרשמים בגילאים 15 -17 כשנערים בוחרים במוטיבים עוצמתיים יותר (מפלצות או חיות פרא) נראה שהשירות הצבאי מחזק ביתר שאת הבדלים מגדריים. כיום הבדלים מגדריים כאלו הולכים ומתאזנים, בעולם וכן בישראל. הקעקוע הולך ותופס חלק נרחב יותר על עורם/ן של המתקעקעים/ות, והסגנונות כבר הינם יוניסקס בעיקרם אם כי לא תמיד.

רוויטל וגיל

אופנה חולפת או התפתחות תרבותית משמעותית?

תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית, הינה ערב רב של השפעות בין- תרבותיות. קשה להצביע על קווים הומוגניים לדמותו של המתקעקע הישראלי הממוצע וזהו כנראה שילוב של העדפות אישיות והשפעות חברתיות. תרבות הקעקוע העולמית מחלחלת במהירות לתוך החברה הישראלית יותר מתמיד. נושאי קעקוע בישראל מושפעים בעיקר מתרבויות קעקוע מיובאות מרחבי העולם.  ההשאלה וההשראה האמנותית והערכית שהן מספקות הופכת משמעותית ומרובדת ומבססת עצמה יותר ויותר בתוך התרבות המקומית. אמנות הקעקוע בישראל אף מתפתחת כמקצוע. יותר ויותר ניתן למצוא מקעקעות/ים שמתמחים בסגנון ספציפי ובוירטואוזיות מרובה.

בהמשך לדיון בנושא "הגוף" הנבחר" בתרבות הישראלית,  הגוף כאובייקט המופעל, מעוצב, ומאולף על ידי מנגנוני הכוח. בהקשר הזה נושאי קעקועים שהופכים את גופם לפרוייקט התקעקעות נרחבת  ורב- שנים מייצגים תהליך הפוך השואף לשחרר את הפרט מן הדפוסים של "הגוף הצייתן". הגוף שהוכנע ונוצל על ידי צווים של מנגנוני כוח חברתיים, דתיים, פוליטיים וקפיטליסטיים- ממציא את עצמו מחדש ומשחרר את עצמו.

שיטות משמוע [DICIPLINE] היו קיימות מזה זמן רב (במנזרים, צבאות, מתקני כליאה, בתי החולים ובתי המלאכה) והפכוו בהדרגה לבעלי אופי משמעתי מליטריסטי שהגיע לשיאו במפעלים הפוסט- מודרניים). במאה ה17 וה18  נעשו לנוסחאות כלליות של שליט שהביאו להבניית דפוסים עמוקים של צייתנות ויעילות שהם לב ליבה של התרבות הקפיטליסטית. "הרגע ההיסטורי של המשמועים הוא זה שבו נולדת אמנות של הגוף האנושי, המכוונת לא רק לשגשוג מיומנותיו וגם לא עוד להכבדה על שעבודו, אלא ליצירת יחס שבאותו מכניזם עצמו עושה אותו צייתן יותר ככל שהוא מועיל יותר ולהיפך. מתגבשת אז פוליטיקה של כפיות שהן עבודה על הגוף, הפעלה מחושבת של מרכיביו, של מחוותיו, של התנהגויותיו. הגוף האנושי נכנס אל מערך של מנגנוני כוח החופר בו, מפרק אותו ומרכיבו מחדש, "אנטומיה פוליטית"[19].

מחקרים סוציולוגיים עכשוויים מראים כי הגוף חוזר לקדמת הבמה של מדעי החברה. מאז שנות ה-70 המאוחרות התעשר חקר הגוף באוסף של גישות תרבותיות, יחסיות ופוליטיות. נושאים הקשורים לגוף עלו לראש סדר היום של המחקר החברתי. וייס [20] מציינת כי חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי. הגוף החברתי, מקורו באנתרופולוגית מרי דאגלס [Mary Douglas], והוא מוגדר כאופן בו אנו משתמשים בגוף כסמל, כמושג דרכו אנו מבינים את החברה, הטבע והתרבות.  הגוף כאתר של הגדרה עצמית וחברתית, מראה המשקפת את מערכת היחסים בין הפרט לבין עצמו ובין עצמו לבין החברה בה הוא חי. בהקשר הזה, שפת הקעקוע ונשיאת סמלים על הגוף לנצח  מתפקדים כרשתות חברתיות המשוחחות זו עם זו [21].

"תפיסת הגוף שלנו, וכיצד הוא צריך להיות ולהראות, מושפעת מפיקוח חברתי. פיקוח חברתי על הגוף קיים בכל החברות האנושיות. בחברות פשוטות, מדובר בפיקוח ישיר וגלוי, שחוסר-ציות לו מביא לענישה מצד הקהילה. גם בחברה המודרנית קיים פיקוח על הגוף [22] , אך בצורה עקיפה ומוסווה יותר, כך שהיחיד מצוי רוב הזמן באשליה כאילו הוא או היא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית. אך למעשה, גם בחברה המודרנית קיימים ופועלים מנגנוני פיקוח שונים ומגוונים על הגוף, בהתאם לצו החברה והתרבות, המעמד והאופנה" [23].

אפי וליאל

הגוף נמצא תמיד בתהליך של התהוות. או כפי שאומרת המוסיקאית אני דיפרנקו "אנחנו עבודה בתהליך". זוהי דרך לבטא את הפער שבין הגוף האישי והגוף החברתי ותהליך האינטגרציה ביניהם. בעידן הפוסט-מודרני הגוף הוא "פרויקט בלתי גמור", אנחנו "עובדים על הגוף" ועבודה זאת איננה מסתיימת אף-פעם. הגוף מאופיין בחסר מתמיד, ובניסיון למלא חסר זה יכול היחיד להתקרב לאידיאל של הגוף השלם. אנשים שבחרו לכסות את גופם בקעקועים משתמשים בכלי הזה כדי להתקרב לאידאל הפרטי שלהם מבחינה חיצונית ופנימית.

הגוף המקועקע הוא מופע (פרפורמנס), הצהרה שברצוננו לחרוט בתודעתנו ובתודעת המתבונן. הסמל המקועקע על פני הגוף שלך מעניק לו מעמד ציבורי ולכן שוב פוליטי. הקעקוע הינו גם מהות פנימית וגם פעולה בזמן ובמרחב. לדעתי המטרה העיקרית של נושאי קעקועים ברחבי העולם ובישראל כיום היא בסופו של דבר בעיקר העצמה וביטוי אישי וחברתי.

סיכום

לסיכום, נראה כי בישראל 2016 (בה נכתב מאמר זה) אמנות הקעקוע שבתה את ליבנו והיא כאן להשאר. הרעיון של קעקוע כסמל של אינדווידואציה וביטוי אישי, כטקס מעבר וחניכה אישי מחלחל בהדרגה לתודעה. ישראלים רבים מספרים כי כל קעקוע מציין תקופות משמעותיות בחיים, רבים מתייחסים מתייחסים לקעקוע כסוג של קמע. מפתחים מערכות יחסים ארוכות טווח עם גופם. משנים ומעצבים אותו בהדרגה עד שהוא הופך להיות "הגוף הנבחר" מסוג חדש, אותנטי יותר. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן אנו הולכיםות, נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק. "יש משהו מעצים בכאב הפיזי, בידיעה שאתה בוחר בו ושהוא אינו דבר שלילי בהכרח, אלא חלק מהחיים. יש לקעקוע יכולת להפיק מהכאב יצירה. הקעקועים מחברים אותי למקום הזה אצלי ולכוחות הפנימיים שיש בי. זה כמו ללבוש את האמונות שלי על הגוף שלי" [24].

"קעקוע אינו חוצה את מעטפת העור ובכל זאת יש לו יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון- קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה שלנו. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי" [25]

[1] Anna Felicity Friedman, World Atlas of Tattoo, Yale Univ. press, 2015
[2] דוד מוסקו, "עולם הקעקועים, סודות מהאמנות האסורה", הוצאה עצמית, 1980
[3] יסמין ברגנר "בעלות גופנית על הסמל", מאמר, ערב רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות 2013.
[4] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, , עמ' 12 2008
[5] שם עמ' 12
[6] "הגוף הוא פוליטי", הדס עפרת, גדעון עפרת, דרור הררי, אורי דרומר, כתב עת: מחול עכשיו, גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 32-34
[7] "אנתרופולוגיה של הגוף- ניתוח תיזת הגוף הנבחר", מאמר, מיכל פגיס
[8] שם עמ' 7
[9] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[10]   Ibid p. 157
[11]    Ibid p. 157
[12] Ibid p. 160
[13] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, 2008
[14] Bodies of Inscription- A cultural history of the modern tattoo comunity, Duke University Press, Durham & London 2000
[15] ("אנססטורז", גלריה בנימין, תל אביב, יולי 2013, אוצרת: יסמין ברגנר ו"קעקועים- ייצוגי קעקוע באמנות העכשוית"[15], אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: יסמין ברגנר ופרופ' חיים מאור, אוקטובר 2013.
[16] ארכיון יסמין ברגנר, ערב- רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות, 2012- 2014
[17] http://tabularasa.haoneg.com/page/2
[18] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[19] לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג, 2015, מצרפתית: דניאלה יואל עמ 172
[20] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[21] Makiko Kuwahara, Tattoo- An anthropology, Berg, Oxford International publishers LTD, 2005,
[22] "לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג,  מצרפתית: דניאלה יואל 2015
P. 1[23] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[24] "קעקועים לדמותנו", מאמר, מגזין "חיים אחרים", אוריאנה שפי, 2016 (עמ' 40)
[25] שם, עמ' 43

מחקר וכתיבה: יסמין ברגנר