מדוע זה קריטי עבור נשים לרפא את פצע האם | מאת בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: Yasmine bergner, Follow me out of Darkness, 2013, Photography: Jude Moskovitch

רביםות אינםן מביניםות שהנושא המהותי העומד בבסיס העצמת האישה הוא פצע האם.

קשיים ואתגרים בין אמהות ובנות הם אלימים, משולחי רסן ונרחבים בחברה אך לעיתים רחוקות מדברים עליהם בפתיחות.

הטאבו בנוגע לדיבור על כאב פצע האם הוא מה שמשאיר אותו במקומו, משאיר אותו חבוי בצללים, מעלה עובש ומחוץ לטווח ראיה.

מהו בדיוק פצע האם?

פצע האם הוא הפצע של היות אישה, המועבר לאורך הדורות של נשים בחברות פטריאכליות.

הוא כולל את מכניזם ההתמודדות הלא- מתפקד שמשתמשים בו כדי לעבד את הכאב.

פצע האם כולל:

השוואה: תחושה שאני לא טובה מספיק

בושה: תחושת רקע מתמדת שמשהו לא בסדר איתי

פחיתות: תחושה שעלי להישאר קטנה כדי להישאר נאהבת

תחושה מתמדת של אשמה על שאני רוצה יותר ממה שיש לי כרגע.

The Great Mother, Pencil on paper, 2016, Yasmine bergner

פצע האם יכול גם להתבטא ב:

לא לחוות את העצמי המלא שלך משום שאינני רוצה לאיים על אחרים

להיות בעלת סובלנות גבוהה להתנהגות גרועה מצד אחרים

מערכות יחסים טיפוליות (Emotional care-taking)

תחרותיות עם נשים אחרות

חבלה עצמית

נוקשות ודומיננטיות יתר

תסמינים כגון הפרעות אכילה, דיכאון והתמכרויות

בחברה הפטריאכלית הגברית שלנו, נשים מותנות לחשוב על עצמן כפחותות ערך מגברים, לא ראויות או בעלות ערך. תחושת פחיתות הערך הופנמה ועוברת דרך דורות רבות מספור של נשים.

האטמוספירה החברתית של דיכוי האישה מציב את הבת בקונפליקט של מסר כפול.

בפשטות, אם בת מפנימה את האמונות הלא- מודעות של אימה (במובן מסויים סוג של "אני לא טובה מספיק") אז יש ברשותה את  אישורה של האם, אך בדרך מסוימת היא בוגדת בעצמה ובפוטנציאל שלה.

אך אם היא אינה מפנימה את האמונות הלא מודעות של אימה על מגבלותיהן, אלא מאשררת את העוצמה והפוטנציאל שלה, אך אז היא גם ערה לכך שיתכן ואימה מרגישה זאת באופן לא מודע ורואה זאת כדחייה אישית מצד הבת.

הבת אינה רוצה להסתכן באובדן אהבתה של האם והקבלה שלה ואז ההפנמה של אמונות מקטינות ולא- מודעות אלו הן סוג של "נאמנות" והישרדות רגשית עבור הבת.

יתכן וזה מרגיש מסוכן לנשים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן משום שהמשמעות של זה, היא הסתכנות בדחייה מסוימת מצד האם.

זה קורה בגלל שבאופן לא- מודע הבת חשה שהעצמה מלאה של עצמה, תפעיל תחושות של עצב או זעם, בשל חלקים שהאם עצמה הייתה צריכה לוותר עליהם בחייה שלה. החמלה שלה לאימה, הרצון לרצות אותה והחשש מעימות, עלול לגרום לה לשכנע את עצמה ש"טוב יותר להתכווץ  ולהיות קטנה".

התנגדות שכיחה להתעמת עם פצע האם הוא הרצון "להשאיר את העבר בעבר". אך למעשה אנו אף פעם לא באמת יכולים לברוח או לקבור את העבר. אם אנו נמנעות מלהתמודד עם הכאב הכרוך באחת ממערכות היחסים הקדומות והבסיסיות ביותר בחיינו, אנו חסרות את ההזדמנות המכרעת  לגלות את האמת על מי אנחנו באמת, ולחיות את האמת הזאת באותנטיות ושמחה.

Yasmine bergner, Follow me out of Darkness, 2013, Photography: Jude Moskovitch

סטריאוטיפים שמנציחים את פצע האישה

"תראי את כל מה שאימא שלך עשתה בשבילך!" (מאנשים אחרים)

"אימא שלי הקריבה כל כך הרבה למעני. זה יהיה כל כך אנוכי מצידי לעשות את מה שהיא עצמה לא הצליחה לעשות. אני לא רוצה לגרום לה להרגיש רע"

"אני חבה נאמנות לאימי, לא משנה מה. אם אעציב/ אעצבן אותה, היא תחשוב שאני לא מעריכה אותה"

הבת עלולה לחוות פחדים ביחס למימוש הפוטנציאל שלה בגלל שיתכן והיא תחשוש להשאיר את האם מאחור. יתכן והבת חוששת שהאם מאוימת על ידי חלומותיה ושאיפותיה. יתכן והיא חשה רגשות לא נוחים מצד אימה כמו קנאה או כעס. כל זה הינו מאד לא- מודע, לא מקבל הכרה בצורה פתוחה או מדובר כלל.

כולנו חשנו את הכאב שאימותינו נושאות. וכולנו נושאות את החשש שאולי אנו אשמות או אחראיות לו ברמה מסוימת. בלב תחושה זו חבויה האשמה. כל זה הגיוני בהביננו את מגבלות ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדה, הרואה עצמה כסיבת כל- הדברים. אם לא נתייחס לאמונות לא- מודעות אלה בבגרותנו, יתכן שעדיין נישא אותן ונגביל את עצמנו כתוצאה מכך.

האמת היא שאף ילדה לא יכולה להציל את אימה.

שום קורבן שבת תעשה עבור אימה לא יהיה מספיק כדי לפצות על המחיר הגבוה שהאם אולי הייתה צריכה לשלם על האובדנים שחוותה בחייה, רק עבור היותה אישה ואם בחברה שלנו. ועם זאת, זה מה שהמון נשים עושות עבור אימן מאד מוקדם בילדותן: הן מקבלות החלטה לא- מודעת לא לנטוש או לבגוד באימן על ידי הפיכה ל"מצליחות מידי", "חכמות מידי", או "הרפתקניות מידי". החלטה זו נעשית מתוך אהבה, נאמנות וצורך אמיתי בקבלה ובתמיכה הרגשית מן האם.

רבות מאיתנו מבלבלות בין נאמנות לאם לבין להיות נאמנה לפצעים שלהן, וכך לוקחות חלק פעיל בדיכוי של עצמן.

דינמיקות אלה הן מאד לא- מודעות ופועלות בהתמדה. גם מערכת- היחסים הבריאה ביותר בין אם ובת יכולה לכלול את הדינמיקה הזו ברמה מסוימת רק בשל החיים כאישה בתרבות שלנו. עבור בנות שיש להם אמהות הסובלות מבעיות רציניות (כמו התמכרויות, מחלות נפש וכו') ההשלכות יכולות להיות מאד פוגעניות ובוגדניות.

Yasmine bergner, Mother & Daugter, 2016, Photography: Jude Moskovitch

על אמהות לקחת אחריות ולעבד את האובדנים שלהן

להיות אם בחברה שלנו הינו קשה בצורה שלא תתואר. נשים רבות אומרות ש"אף אחד לא מכין אותך לכמה זה קשה" ו "שום דבר לא מכין אותך להגעה הביתה עם התינוק ולהבין מה נדרש ממך".

החברה שלנו ובעיקר בארה"ב מכבידה מאד על אימהות, מציעה מעט מאד תמיכה ורבות מגדלות את ילדיהן לבד.

המסר הלא- מילולי של החברה שלנו לנשים הוא:

"אם אמהות קשה לך, אז זה כנראה באשמתך"

"תתביישי לך אם אינך "סופר- וומן"

"יש "אמהות טבעיות" שהאמהות היא קלה עבורן. אם אינך אחת מן האמהות האלה, משהו כנראה לא בסדר איתך"

"את אמורה להיות מסוגלת לנהל את הכל ברוגע, לגדל ילדים מחונכים, להיות מושכת מינית, להיות אשת קריירה מצליחה ובנישואים יציבים".

עבור אמהות שאכן הקריבו כל כך הרבה עבור ילדיהן בחברה שלנו, זו אכן יכולה להחוות כדחייה, באם הילדים שלך מתעלים על החלומות שחשבת שאפשריים עבורך. זה יכול ליצור תחושה של בעלות- חוב, זכאות- יתר ורצון להכרה שמופעל על הילדים שלך, רגש לא מודע שיכול להיות מאד עדין אך מנגנון שליטה עוצמתי. דינמיקה זו יכולה לגרום לדור הבא של הבנות להשאיר עצמן מאד "קטנות"  כדי לאפשר לאם להמשיך לקבל אישור שהיא בעלת ערך בזהותה כאם. זהות שכה הרבה הקריבו עבורה, אך קיבלו עבורה בתמורה כה מעט תמיכה והכרה.

אמהות עלולות לשדר באופן לא- מודע זעם עמוק כלפי ילדיהן בדרכים סבלימינליות. למעשה הזעם אינו מכוון כלפי הילדים אלא מכוון כלפי החברה הפטריאכלית המבקשת מנשים להקריב ולהעלים את עצמן במטרה להיום אם לילדים.

עבור הילדה שזקוקה לאימה, המקריבה את עצמה על מנת לעזור לאם להתמודד עם כאבה זוהי החלטה לא- מודעת שנעשית מוקדם מאד בחיים ואינה מתגלה בתור הגורם של בעיות חבויות רבות רק הרבה יותר מאוחר בבגרות.

פצע האם קיים משום שאין מקום בטוח עבור אמהות לעבד את הזעם שלהן על הקורבנות שנאלצו להקריב בשל דרישות החברה. ומשום שבנות עדיין חרדות מדחייה באופן לא מודע בשל הבחירה שלהן לא לעשות את אותם קורבנות שעשו הדורות הקודמים.

בחברה שלנו אין מקום בטוח לאם לאוורר את זעמה ולכן לעיתים קרובות הזעם מתפרץ על הילדים באופן לא- מודע. בת היא מטרה קלה עבור זעם האם משום שהבת עדיין לא נאלצה לוותר על אישיותה עבור אימהותה. הבת יכולה להזכיר לאימה את הפוטנציאל הלא- ממומש שלה עצמה. ואם הבת מרגישה בעלת- ערך עד כדי שהיא מוכנה למרוד בחלק מן המנדטים הפטריאכליים שהאם נאלצה לבלוע, הבת עלולה להפעיל את הזעם החבוי אצל האם.

היא ראתה הכל, יסמין ברגנר, עפרון על נייר 2016

מובן שרוב האמהות רוצות את הטוב עבור בנותיהן. עם זאת, אם האם לא התמודדה עם הכאב שלה או השלימה ועיבדה את הקורבנות שנאלצה לעשות, אז תמיכתה בביתה תהיה מהולה במסרים סותרים שיחדירו בושה, אשמה או מחוייבות. מסרים אלה יצוצו בסיטואציות תמימות לכאורה , בדרך כלל דרך ביקורתיות או כמילות- שבח המוחזרות לאם עצמה. בדרך- כלל זהו אינו תוכנה של ההצהרה אלא האנרגיה בה היא רוויה אשר מגלמת טינה סמויה.

הדרך עבור האם להימנע מלהפנות את זעמה אל ביתה ולהעביר לה הלאה את פצע האם הוא לעשות עבודה של התמודדות עם האבל של האובדנים שלה. ולוודא שהיא אינה נסמכת על ביתה כמקור העיקרי לתמיכה רגשית עבור עצמה.

על אמהות להתאבל על מה שהיה עליהן לוותר, מה שהן רצו אך לעולם לא יהיה להן. על מה שילדיהן לעולם לא יוכלו לתת להן ועל העוול של מצבן. אך למרות העוול וחוסר הצדק ככל שיהיה, זו אינה אחריותה של הבת לפצות עליו או לחוש מחויבת לעשות ויתורים עבור אימה באותו האופן. נדרשת עוצמה עילאית ויושרה כדי לעשות זאת ואמהות זקוקות לתמיכה בתהליך.

אמהות משחררות את בנותיהן כאשר הן מעבדות באופן מודע את כאבן מבלי להפוך זאת לבעיה של בנותיהן. באופן זה, אמהות משחררות את בנותיהן ללכת אחרי חלומותיהן ללא אשמה, בושה או תחושת מחויבות.

כאשר אמהות גורמות מבלי דעת לבנותיהן לחוש אחראיות על האובדנים שלהן  ולחלוק איתן את כאבן, זה יוצר בלבול, כאוס וחוסר תפקוד, ומחזק את תפיסתה של הבת שהיא אינה ראויה לחלומותיה. זה גם מחזק את תפיסתה של הבת שהיא איכשהו אשמה בכאבה של אימה. וזה מטיל מום בבת בדרכים רבות:

עבור בנות הגדלות בחברה פטריאכלית קיימת תחושה שיש כורח לבחור בין "להיות מועצמת" לבין "להיות נאהבת"

רוב הבנות בוחרות להיות נאהבות במקום להיות מועצמות בשל תחושתן מבשרת הרעות שמיצוי מלא והעצמה יגרום לאובדן אהבה עצום מצד אנשים חשובים בחייהן, במיוחד אימהותיהן. כך נשים נשארות "קטנות" ולא ממומשות, מעבירות שלא במודע את פצע האם אל הדור הבא.

כאישה, ישנה תחושה עמומה אך בעלת עוצמה שכוחך יפגע במערכות היחסים שלך ונשים מותנות להעריך מערכות יחסים מעל לכל. אנו נאחזות בכל פירור של מערכת היחסים שלנו בזמן שהנשמה שלנו עורגת למימוש הפוטנציאל שלנו. אך האמת היא שמערכות היחסים שלנו לבדן לא יכולות לעולם להוות תחליף הולם, לרעב לחיות את חיינו במלואם.

יחסי הכוח העומדים בבסיס מערכת היחסים בין האם לביתה הוא נושא טאבו והמוקד העיקרי בבסיס פצע האם. הרבה מזה יורד למחתרת בגלל טאבואים וסטריאטיפים לגבי אמהות בתרבות שלנו:

כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות

על אמהות לעולם לא להרגיש כעס או טינה כלפי ביתן

אמהות ובנות אמורות להיות חברות הכי טובות

הסטריאוטיפ "כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות" מפשיט נשים מאנושיותן. משום שהחברה איננה נותנת רשות לנשים להיות בנות- אנוש מלאות, החברה מצדיקה את חוסר התמיכה המלאה והמשאבים עבור נשים.

האמת היא שאמהות הן בני אדם וכל האמהות חוות רגעים "לא אוהבים". וזה נכון שיש אמהות שהינן פשוט "לא אוהבות" רוב הזמן. בין אם בשל התמכרות, מחלות נפש או מאבקים אחרים. עד שנהיה מוכנים להתמודד עם המציאויות הללו, פצע האם יישאר בצללים וימשיך לעבור לאורך הדורות.

בתוך כולנו קיימת "פטריארכליות" מסוימת. נדרש מאיתנו לעכל אותה אל תוכנו על מנת לשרוד בתרבות שלנו. כאשר אנו מוכנות להתעמת עמה בכל עצמיותנו, אנו נתקלות בפטריאכליות גם באחרים, כולל אימותנו. זו יכולה להיות אחת החוויות הכי שוברות- לב שעלינו להתמודד עמן. אך אלא אם כן אנחנו מוכנות ללכת לשם, להתייחס לפצע האם, אנו משלמות ומשלמים מחיר מאד גבוה עבור האשליה של שקט והעצמה.

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2016, יסמין ברגנר

מהו המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם?

המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם הינו לחיות את חייך ללא סוף עם:

תחושה עמומה ומתמדת ש"משהו לא בסדר איתי"

לעולם לא למצות את הפוטנציאל הגבוה שלך בשל פחד מכישלון או אי קבלה.

גבולות חלשים עם אחרים ותחושת עצמיות לא ברורה.

תחושת חוסר- ערך  וחוסר- יכולת ליצור את מה שאת באמת חפצה בו.

לא להרגיש מוגנת "לתפוס מקום" ולתת קול לאמת שלך.

לארגן את חייך סביב "לא לטלטל את הסירה".

חבלה- עצמית כאשר את על סף פריצת דרך.

ציפייה מתמדת תת- מודעת הממתינה לאישור וקבלת האם לפני לקיחת אחריות בלעדית על חייך.

מהו הקשר בין פצע האם לבין הנשיות השמיימית (Divine Feminine)

יש שיח רחב לאחרונה ביחס ל"גילום הנשיות השמיימית" (Embodying the Divine Feminine) ולהפוך ל"אישה המתעוררת" (Awakened Woman). אך האמת היא שאיננו יכולות להוות מיכל חזק מספיק עבור הכוח של הנשיות השמימית אם עדיין לא התייחסנו למקומות בתוכנו בהם "גורשנו" והוגלינו מן הנשיות השמימית.

בואו נודה באמת: המפגש הראשון שלנו עם "האלה" היה עם אימותינו. עד שיהיה לנו האומץ לשבור את הטאבו  ולהתמודד עם הכאב שאנו חוות במערכת היחסים עם האמהות שלנו, "הנשיות השמימית" היא סתם עוד אגדה, פנטזיה על האם שאינה באה להציל אותנו. זה משאיר אותנו בחוסר בשלות רוחנית. עלינו להפריד בין האם בשר ודם מן הארכיטיפ על מנת להפוך למוליכות אמיתיות של האנרגיה הזו. עלינו לפרק  את המבנים השגויים בתוכנו לפני שנוכל לבנות מבנים חדשים ויציבים שנוכל להיאחז בהם. עד שנעשה זאת, אנו תקועות בלימבו שבו ההעצמה שלנו הינה קצרת- מועד וההסבר היחיד למצבנו המביך, הקשה והכואב הוא להאשים את עצמנו.

אם אנו נמנעים מלהכיר בהשפעה המלאה של כאב האם על חיינו, אנו נשארים במידה רבה, ילדים.

לבוא ברשות העצמה מלאה כרוכה בהתבוננות על מערכות היחסים שלנו עם אימותינו ולקבל את האומץ להפריד בין האמונות, הערכים האינדבידואליים שלנו, לשלה. זה כרוך בלחוש את האבל על חוסר הברירה להיות עדה לכאב  שהאמהות שלנו נאלצו לסבול, לעבד את הכאב הפרטי הלגיטימי שלנו, שאנו סבלנו כתוצאה מכך. זה כל כך מאתגר, אך זוהי תחילתה של חירות אמיתית.

ברגע שאנו חשות את הכאב, אנו יכולות להתמירו ואז הוא יחדל להציב מכשולים בחיינו.

וונוס מדבקות, יסמין ברגנר, סטיקרים ומדבקות על נייר, 2013

אז מה קורה כשאישה מרפאה את פצע האם?

כאשר אנו מרפאות את פצע האם, דינמיקת יחסי- הכוח מתפוגגת ומתאזנת בהדרגה משום שנשים אינן מבקשות יותר אחת מהשנייה להישאר "קטנות" על מנת להקל על כאבן. הכאב הכרוך בחיים בחברה הפטריאכלית מפסיק להיות טאבו. איננו צריכות להעמיד פנים  ולהתחבא מאחורי מסכות שווא שמסתירות את כאבנו, תחת הפסאדה של חוזק חסר מאמץ. הכאב אז יכול להחוות כלגיטימי, מוכל, מעובד ומשולב ובסופו של דבר- מותמר אל חכמה עמוקה ועוצמה.

ברגע שנשים מתחילות בהדרגה לעבד את הכאב של פצע האם, אנו יכולות ליצור מקומות בטוחים עבור נשים לבטא את האמת על כאבן  ולקבל תמיכה הנדרשת עמוקות. אמהות ובנות יכולות לתקשר אחת עם השנייה בלי פחד שהאמת על רגשותיהן יהרסו את מערכת היחסים שלהן. הכאב אינו צריך להיות חבוי מתחת לאדמה ובתוך הצללים, שם הוא מתבטא כמניפולציות, תחרותיות ושנאה עצמית. אנו יכולות להתאבל על כאבנו כדי שיוכל להפוך לאהבה, אהבה שיכולה להפוך לתמיכה ללא חת אחת בשנייה וקבלה עצמית עמוקה, שתשחרר אותנו להיות אותנטיות, יצירתיות ומוגשמות באופן נועז ואמיץ.

כאשר אנו מרפאות את פצע האם  אנו מתחילות להבין את ההשפעה המהממת של האם על הWELL BEING על חיי הילד והילדה, בעיקר בינקות המוקדמת שבה האם והילד הינם עדיין יחידה אחת. אימהותנו יוצקות את הבסיס ממנו אנו מתפתחות. האמונות שלנו מתחילות בתור האמונות שלה, ההרגלים שלנו מתחילים בתור ההרגלים שלה. חלק מזה הוא כל כך לא- מודע ובסיסי, עד שזה בקושי נתפס.

פצע האם בסופו של דבר לא מתמקד באם, אלא קשור בעיקר ללמידה לחבק ולהכיל את עצמך והמתנות שלך בלי אשמה.

אנו מתייחסות לפצע האם בגלל שזהו שלב חשוב במימוש עצמי ואמירת  * כ ן *  להיות אישה חזקה ועוצמתית,  וזוהי הקריאה שאנו מתבקשות לעשות. הריפוי מתמקד בהכרה ובנתינת כבוד לבסיס שאמהותינו נתנו לחיינו, כדי שנוכל להתרכז באופן מוחלט ביצירת החיים הייחודיים והאותנטיים שבהם אנו חפצות ויודעות שביכולתנו להשיגם.

יתרונות ריפוי פצע האם:

אנו הופכות להיות הרבה יותר מיומנות ורהוטות בניהול רגשותינו. לראות אותם כמקור של תבונה וידע.

אנו יוצרות גבולות בריאים אשר תומכים במימוש העצמיות הטוב הגבוה ביותר שלנו.

אנו מפתחות ויוצרות "אימא פנימית" יציבה המספקת לנו אהבה בלתי מותנית, תמיכה ונחמה עבור חלקינו הצעירים יותר.

אנו לומדות להכיר את עצמנו כבעלות יכולת, מסוגלות, והכל אפשרי. אנו פתוחות לניסים ולכל הדברים הטובים באשר הם.

אנו לומדות להיות בקשר מתמיד עם הטוב הפנימי שבתוכנו וביכולתנו להביא את הטוב הזה אל תוך כל דבר שנבחר לעשות.

אנו מפתחות חמלה עמוקה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

אנו לומדות לא לקחת את עצמנו ברצינות רבה מידי, איננו זקוקות לאישורים חיצוניים כדי להרגיש בסדר. לאיננו זקוקות להוכיח את עצמנו לאחרים.

לומדות לבטוח בחיים להביא לנו את מה שאנו זקוקות לו.

לומדות לחוש בטוחות בתוך עורנו ובעלות חירות לעשות מה שבא לנו.

ועוד הרבה יותר…

Awakening – In her Savior's Arms, סטילס מתוך פרפורמנס, פסטיבל ניסוי כלים 2012,

מנהל אמנותי ואוצר: גיל אלון, אוצרת: כרמית בלומנסון

תיעוד פרפורמנס: ג'וד מוסקוביץ'

ככל שאנו מעמיקות יותר ויותר אל תוך תהליך הריפוי, אנו מסירות לאט את מסך הערפל של ההשלכות שמשאיר אותנו תקועות ואז יכולות ביתר בהירות לראות, לאהוב ולהעריך את עצמנו. כבר איננו נושאות את המשא של כאבה של אימנו וכבר לא שומרות את עצמנו כ"קטנות".

אנו יכולות להתגלות בביטחון אל תוך חיינו, חמושות באנרגיה וחיוניות ליצור את מה שאנחנו רוצות באמת, ללא בושה או אשמה אלא עם תשוקה, עוצמה, שמחה, בטחון עצמי ואהבה.

עבור כל אדם, הפצע הראשוני, הפרימורדיאלי, פצע הלב הראשוני היה בנוכחות האם, בנוכחות הנשי. ודרך תהליך ריפוי הפצע, ליבותינו  מתבגרים  מתוך מצב של התפשרות, של התגוננות ופחד, אל רמה חדשה לגמרי של אהבה וכוח המחברת אותנו אל הלב השמימי של החיים עצמם. ומנקודה זו ואילך אנו מחוברות לארכיטיפ הלב הקולקטיבי, השוכן במהות כל הקיים והופכות להיות נושאות ומשדרות של חמלה ואהבה אמיתית שהעולם זקוק לו יותר מכל כעת.

פצע האם הוא למעשה הזדמנות וחניכה אל תוך הנשיות השמימית. זוהי הסיבה מדוע זה כל כך חשוב  לנשים לרפא את פצע האם: הריפוי האישי וההתחברות מחדש לליבם של החיים, דרך הנקבי, משפיע על המכלול ותומך באבולוציה הקולקטיבית שלנו.

כל הזכויות שמורות לבת'אני וובסטר 2014- 2016

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

קישור למאמר המקורי

http://www.womboflight.com/about-the-mother-wound/