מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה | בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר

בעיצומו של נחשול אמיץ של נשים החושפות תיעוד של הטרדות מיניות בתעשיות הרבות, רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה – בת'אני וובסטר – מאנגלית: יסמין ברגנר

כמומחית בעלת שם עולמי בנוגע לפצע האם אצל נשים, אני מתבקשת לעיתים קרובות לדבר על פצע האם אצל גברים. בתקופה מכריעה זו של חשיפה של תקיפות מיניות רציתי לכתוב מאמר שיחקור כיצד פצע האם הוא החוליה החסרה בהבנת תופעת המיזוגניה. במאמר זה אבחן כיצד מתפתחים נערים בעולם המודרני, אבחן את הזעם הלא- מעובד החבוי מתחת לפני השטח בחייהם של גברים, את תפקיד הפריבילגיה ואת העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

עבור נערות ונערים גם יחד, מערכת היחסים עם אימהותנו, היא אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר שנזכה לחוות במהלך חיינו. לא ניתן להמעיט בערכה הפונדמנטלי של מערכת היחסים הזו והאופן שבו היא משפיעה על ה WELL BEING עד לבגרותנו.

בשבועות  והחודשים הראשונים לחיינו, האם היא מזון, האם היא העולם, האם היא הגוף והאם היא העצמי. עבור נשים וגברים כאחד, פצע האם הוא תוצר של הפטריארכיה, תוצר של החיים בחברה שבבסיסה שליטה בנשים.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

ברמה האישית, פצע האם הוא מערכת דפוסים ואמונות מגבילות מופנמת – העולה מתוך מערכת היחסים עם האם. פצע האם מתקיים על הסקאלה שבין מערכת אם- ילד בריאה ותומכת לבין מערכת אם- ילד טראומטית ומתעללת. גורמים רבים ומורכבים מגדירים את הייחודיות שבה מתבטא פצע האם האישי והיכן הוא מצוי על הספקטרום. אצל גברים, זה תלוי בעיקר בדינאמיקה הספציפית המתקיימת בין הילד לבין אימו ובאופן שבו האב תמך או התנגד לקשר הראשוני הזה.

פטריארכיה היא עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב. לדוגמא, נערים מסוימים חוו את אימהותיהן כמזניחות או דומיננטיות. חלקם חוו את אימהותיהן כקורבנות של אבותיהם, ואחרים חוו את אמם כהורה הדומיננטי ואת אביהם כהורה הפאסיבי יותר.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת  המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כוללת ברמה מסויימת הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים (ראו מקורות בסוף המאמר). מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית.

ריפוי טראומה אישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה.

בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בתהליך זה מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה ככורת הברית עם האם, עם המקור.

עבור גברים לבנים, יש לפריבילגיה תפקיד מכריע. בנוסף על דיכוי רגשותיהם והעצמת הדומיננטיות שלהם, מאפשרת להם החברה יתרון לא הוגן, יתרון אשר נמנע מקבוצות אחרות  בכללן נשים ומיעוטים. לפי הסוציולוג האמריקאי, פרופ' מייקל קימל, פריבילגיה הינה בלתי נראית עבור אלו שיש להם אותה. זה מותיר גברים לבנים עם פצע משולש: פגיעה ביכולתם לעבד את רגשותיהם, עיוורון ביחס לפריבילגיה שברשותם, ומחסור באמפטיה כלפי אלו בהם הם פוגעים. פצע משולש זה אצל גברים לבנים נותר באופן יחסי בלתי- מודע עד כה וגורם לסבל בלתי יתואר בעולמנו.

נתקלתי בציטוט מטלטל של אדריאן ריץ' משנת 1977 מתוך מאמרה מן הספר "על שקרים, סודות ושתיקה" (לא תורגם לעברית) המדבר בעוצמתיות על הקשר בין מיזוגניה  ופצע האם אצל גברים:

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

תקיפה כעויינות בעלת אופי מיני

תקיפה מינית אינה קשורה לסקס אלא לשליטה. אלכסנדה קטהאקיס, מטפלת מינית ומנהלת קלינית במרכז למיניות בריאה בלוס אנג'לס, מסבירה זאת באופן הבא: "גברים המעורבים בסוג כזה של התנהגות מחזיקים בזעם עצום כלפי נשים ולעיתים סבלו מהתעללות בילדותם. לדוגמא, יתכן ואימהותיהם היו מתעללות רגשיות או שלא הגנו עליהם מפני התעללות מצד אבותיהם. ככל שגברים אלו מתבגרים, הם מחצינים את הזעם שהם חשים כלפי נשים בשפה של מין. הם מייחסים אופי מיני לרגשותיהם משום שאין ברשותם כל דרך אחרת להתנהג".

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. (ראו מאמרי https://womboflight.com/the-most-insidious-forms-of-patriarchy-pass-through-the-mother). כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

עבור גברים ונשים כאחד, ליבת משימת הריפוי של פצע האם היא אחת: להפריד את ממברנת ה"אם" הסימביוטית מן החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד, על מנת להתחבר למלוא הפוטנציאל והמימוש הפנימיים.

בספרו "תחת צילו של שבתאי", מסכם הסופר והאנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הוליס באופן הזה:

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר. איש המלבורו, האינבידואליסט המחוספס, דווקא הוא עשוי למצוא עצמו מותקף על ידי הנשיות הפנימית שבו, כלפיה הוא מצוי בהכחשה גמורה. בכל עת בה נדרש גבר להיות "ילד טוב" או כאשר הוא חש שעליו להיות דווקא "ילד רע" או גבר "פראי", הוא עדיין מפצה על כוחו של קומפלקס האם.

אינני אומרת כי זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי. אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק לאמהות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.

להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.

למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.

להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.

ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

שון וסטל מסביר כי תקיפה מינית במקום העבודה אינה תוצאה של חוסר הכשרה או הבנה מצד גברים, אלא דווקא בשל מה שגברים מבינים טוב מידי: שהם יכולים להתחמק מעונש. שהם יכולים לתרץ, להסתיר, להצדיק ולעשות רציונליזציה, ואיש לא יאלץ אותם לתת דין וחשבון. "במילים אחרות, עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה. בעקרון, גברים נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. אם נחזור לציטוטה של ריץ', נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשוייכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב  של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

להרשות לעצמנו להיות מושפעים רגשית מעומק הזוועות שבוצעו כתוצאה מזכאות- היתר שלנו היא שלב שלעיתים קרובות יש נטייה להימנע ממנו אך הוא חיוני אם ברצוננו  ליצור שוויון אמיתי בין אנשים. ממש כשם נשים לבנות נדרשות להתחבר לחוויה של זעזוע כנה כלפי האופן שבו אנו מתווכות עליונות לבנה על בני מיעוטים, כך גם גברים לבנים נדרשים לעשות אותו דבר ביחס לבורות שלהם כלפי זכאות- היתר שהם נהנים ממנה ולהפנים את הכאב העצום שזה יוצר בעולם כלפי נשים, בני מיעוטים והפלנטה עצמה.

"תפקידו של האמן זהה לתפקידו של המאהב. אם אני אוהב אותך, עלי לגרום לך להיות מודע לדברים שאינך רואה".  ג'יימס בולדווין.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

כל הזכויות שמורות לבת'אני ובסטר 2017

מאנגלית: יסמין ברגנר

—————————————————————————————–

Resources for Men:

Under Saturn’s Shadow: The Wounding and Healing of Men by James Hollis

Understanding Patriarchy by bell hooks

King, Warrior, Magician, Lover: Rediscovering the Archetypes of the Mature Masculine by Robert Moore and Douglas Gillette.

The Middle Passage: From Misery to Meaning in Midlife by James Hollis

The Eden Project: The Search for the Magical Other by James Hollis

Iron John: A Book about Men by Robert Bly

Castration and Male Rage: The Phallic Wound by Eugene Monick

Finding our Fathers by Sam Osherson

Phallos: Sacred Image of the Masculine by Eugene Monick

The Macho Paradox: Why Some Men Hurt Women and How All Men Can Help by Jackson Katz

The Mankind Project

Jackson Katz

לינק למאמר המקורי של בת'אני וובסטר באנגלית:

What's Going on With Men? The Mother Wound as the Missing Link in Understanding Misogyny

https://womboflight.com/article-169257?inf_contact_key=ab86940a678457697b23467d7088042a961eaf5a928775508567868441a3dda5