נובטת כיום מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקוע ומכירה בחשיבותו. התערוכה מציגה עבודות אמנות של אמנים מישראל ומחו"ל אשר מתייחסיםות באופני ביטוי שונים לאקט הקעקוע וחושפיםות את מגוון המניעים הפנימיים לעשיית קעקוע, בהקשרים של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, תודעתית ורוחנית.
בין האמניםות המשתתפיםות: רון עמיר, רונה יפמן, דוד עדיקא, גיא ברילר, רעיה ברוקנטל, ורדי כהנא, מאיר גל, אסתר כהן סקין, לארס קרוטק, אסי משולם, אריק וייס, דניאל כהן דינר, ועוד.
דימוי פותח: מלכיאלה בן שבת ודן בלילטי
מחקר: יסמין ברגנר
אוצרים: יסמין ברגנר וחיים מאור
5/11/13 ב 18:00 עד 14/1/14 גלריית הסנאט במרכז המבקרים ע"ש ג'ורג' סרוט, המרכז האוניברסיטאי ע"ש סמואל ומילדה איירטון, המחלקה לאמנויות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דפנה שפירא חסון ושונית גל במיצג מיוחד לתערוכה
מתוך קטלוג התערוכה:
בתרבויות שבטיות אמנות קעקוע הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהתרבות. עד סוף המאה ה-19, בתרבות המערב, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מאמנות הקעקוע והיא נתפסה כז'אנר "נחות" ו"דקדנטי" ונקשרה לאבחנות אודות נטייה לפשע.
בשנים האחרונות החברה המערבית נפתחת לאמנות הקעקוע. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי מתבסס והולך לאחר תיוגה במשך מאות שנים כתרבות-שוליים "נחותה". כיום נובטת מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקוע ומכירה בחשיבותו.
מהו הדחף אשר גורם לחקיקת "מסר" בעור, ל"חתונה" או ל"ברית" בין גוף לבין אידיאולוגיה?
הגוף האישי ומערכת היחסים שלו עם "הגוף החברתי" (The Social Body)- מושג שטבע מישל פוקו [Michel Foucault] בשנת 1977, הוא מוקד ההתבוננות, בבואנו לבחון את תופעת הקעקוע האוניברסלית. הגוף מהווה את מקור זהותנו האישית והבסיס ממנו אנו מזהיםות עצמנו כישות נפרדת. הגוף הוא המדיום שבאמצעותו האני מתקשר עם ה'אחר'. אנו יוצרים זהויות אישיות, על פיה מתבססות מערכות יחסים חברתיות. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע יכולה להתפרש כעיסוק פעיל בזהות עצמית ובהצבת עצמנו בתוך מערכות היחסים החברתיות שלנו.
המהפכות החברתיות השונות והחיים הפוסט-מודרניים הגדירו ומגדירים מחדש ערכים של "אינדיבידואליזם", "סובייקט" ו"הגוף הפרטי".
וורדי כהנא
חוקרת התרבות והמגדר אליזבת גרוס [Grosz Elizabeth] סוברת כי הגוף ה"אותנטי" בניגוד ל"גוף הצייתן" שהגדיר פוקו, אינו נכנע לתכתיבים חיצוניים של רגולציות, פיקוח והגבלה, אלא דווקא לתכתיבים פנימיים מועצמים, לניהול ושליטה עצמית. הגוף אינו מציית מתוך כבוד לסמכות, כי אם מתוך התמסרות לרצון, לתשוקה ולתודעה. תפיסות פוסט-מודרניסטיות שהגיעו להבשלה לאחרונה, מצליחות לנסח בצורה מורכבת ובהירה שיח פילוסופי פמיניסטי שעושה צדק עם מונחי "הגוף" וייצוגי ה"עצמי". בשנים האחרונות מצליח השיח הפמיניסטי להתייחס לגוף האישה במונחים של "פליאה, עונג ותשוקה" במקום במונחים של "פיקוח ושליטה".
קעקוע מייצר הגדרות ותיוגים חברתיים כגון "פגאני", "פרימיטיבי", "קפיטליסטי", "מערבי", "אקזוטי", "פמיניסטי", "גברי" וכולי. הוא מנכיח דפוסים של השתייכות ושל מרידה, של הכרה במעמד וסטאטוס, ויוצר ייצוגים של השתייכות וגבולות של הדרה.
משחר ההיסטוריה קיימות תרבויות קעקוע ברחבי העולם, אשר טעונות באידיאולוגיות שונות. אמונותיהם ותפיסות עולמם של בני אדם, משפיעות על שיפוטם ויחסם כלפי קעקוע. מערכות אמונה שונות של קוסמולוגיה, דת, אסתטיקה ופוליטיקה, והאופנים בהם הן מתייחסות כלפי הגוף, משפיעות על תפיסת תרבות קעקוע. תרבויות קעקוע מקומיות שינו את משמעותן במרוצת ההיסטוריה בשל שינויים ביחסי – כוחות פוליטיים ואבולוציה חברתית. החיים העכשוויים מאפשרים לנו התבוננות מחודשת בתרבויות קעקוע בעבר ובהווה, אימוץ וניכוס של תרבויות זרות והטמעתן זו בזו במסגרת תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. "זהות גוף" במונחים אישיים וקולקטיביים, הינה מושג שמשמעותו משתנה תדיר מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה.
דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת
משטרים פוליטיים, קונבנציות תרבותיות ודתיות , מערכות אירגוניות וחינוכיות מעצבות וממשמעות את חזות ומנהג "הגוף החברתי". למרות שזהותנו אינה מורכבת רק מהשפעות חברתיות, היא לעולם אינה מנותקת מההקשר החברתי. הגוף המקועקע אינו גוף "נטורליסטי" כיוון שהוא תוצאה של "סימון" בידי בני אדם. יתרה מכך, עצם סימונו הופך אותו, בנוסף לקיומו בממד הפיזי, לגוף מטפורי המתקיים במימד רוחני. הקדשה גופנית (Inscription) מתייחסת לגוף ככלי, כמצע, עליו נחקקים מסרים. "מסרים" ו"טקסטים" המיוצרים באמצעי קעקוע מגוונים, מייצרים גופים של "רשתות חברתיות" המשוחחות זו עם זו.
כחלק אינטגרלי מעולם האמנות, אמנות הקעקוע מתכתבת עם אמנות "פרימיטיבית", אמנות קלאסית, אמנות מודרנית ועכשווית. היא יוצרת חיבורים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה" ומבטלת היררכיות. היא פלורליסטית במהותה, סקרנית ושואפת ללמוד מן ה'אחר' על ידי הוויה של רב-תרבותיות כאג'נדה חברתית. באופן זה, מסורת רישום קלאסי יכולה לעמוד מול רישום עכשווי, ועיצוב גרפי דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי מוצאים את דרכם לתוך קעקועים בז'אנרים חדשים, רעננים ומהפכניים בתפיסתם.
אריק וייס
בתוך כל תרבות קעקוע מקומית מקודדות פיסות היסטוריה וסוציולוגיה בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה, נראטיבים אנתרופולוגיים, סדרים סוציו – דתיים, מגמות חברתיות וביטויים אמנותיים עמוקים.
במרוצת ההיסטוריה עברו תרבויות הקעקוע שינויים במשמעות, במקביל לשינויים סוציו – פוליטיים: לעיתים ניתנה לה משמעות עמוקה ומקודשת, ולעיתים נעשה בה שימוש דכאני, מבזה וגוזל חירות (כדוגמת קעקועי עבדים בעת העתיקה או קעקוע זרועם של אסירים במחנות הריכוז בשואה).
ניתן לגלות כי ההתפתחויות והשינויים של מעמד תרבות הקעקוע במרוצת ההיסטוריה המערבית היו מקבילים לשינויים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה תקופה. למעשה, הם ביטוי שלהם. בשונה מתרבות המערב, בתרבויות חוץ – מערביות (יפן, מזרח אסיה, איי פולינזיה, מרכז ודרום אמריקה והארקטיים), קעקוע מהווה פעולה מרכזית בתוך עיסוק פולחני מאגי, ותפיסת עולם שבטית שבה טקסי מעבר וחניכה שמאניים הינם חלק אינטגרלי מהקיום האנושי.
תרבויות שונות ברחבי העולם נושאות מיתולוגיות, תכנים, סמלים וארכיטיפים בעלי דמיון רב (מירצ'ה אליאדה) [Mircea Eliade] ויוצרות תבניות וסמלים אוניברסליים (אדמונד קרפנטר). [Carpenter E]
בתרבויות הללו קעקוע הוא למעשה זרז התפתחותי. דימויים וסמלים שהופיעו בקעקועים נחקרו בקשר שבין הפרטי לקולקטיבי: אצל קרל גוסטב יונג [Carl Gustav Jung] ביחס ל"על-מודע קולקטיבי" ואצל נועם חומסקי [Noam Chomsky] ביחס ל"דקדוק אוניברסלי".
מחקריו של דידייה אנז'יה [Didier Anzieu] על תודעת ה'אני-עור', מסייעים להבין את המשמעות הנפשית והרגשית של פעולת הקעקוע, המתעצבת בינקות ובגיל הרך כמראה של חווית הגוף-נפש. המגע הראשוני ואיכות החוויה הסנסורית בין האם לילד מעצב את בטחונו ובריאות הנפש שלו.
ג'ני בארסט
העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף והוא מחובר למערכת העצבים. הוא מתפקד כשומר – הסף של גבולות הגוף וההבחנה בין פנים לבין חוץ. לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. תחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת 'אני-עור' – מעטפת פסיכולוגית, שדרכה נחווה העולם.
בהקשר זה יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה.
"בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (אצל אנז'ייה בספרו ה"אני עור").
אקט הקעקוע מנכיח חומרי נפש באופן צורני. רעיון מופשט הנובע מנבכי נשמתו של המתקעקע/ת, הופך דרך הקעקוע לנוכחות יומיומית, פשוטה, וזו מאפשרת התבוננות מזככת. אמנים ומתקעקעים מבצעים פעולה שניתן להשוותה ל"מסגור". זהו ארכיטיפ ממוקד שמקבל ערך כ"מסמן חזותי" של חוויה נפשית ינקותית.
אין ספק, תרבות הקעקוע מאפשרת התבוננות לא שגרתית על כל תחומי החיים ובחינה מחודשת של תפיסות עולם.
לסיום, בנימה אישית, תערוכה זו החלה בעקבות מחקר עצמאי שערכתי, מתוך סקרנות להבין טוב יותר את המקצוע האהוב שלי – מקצוע המקעקעת והפך למקור השראה, יצירה ופרנסה אינסופי עבורי. ובמרוצת השנים פיתחתי את שיטת הליווי הרוחני באמצעות קעקוע©. באמצעות הקדשת זמני ומרצי ללמידת סמלים, ארכיטיפים והיסטוריה של תרבות הקעקועים העולמית, אני זוכה להיות מקעקעת מקצועית, איכותית ומועילה יותר למתקעקעיםות שלי. סקרנותי ואהבתי למקצוע הקעקוע, הובילו את חיי להרפתקה מופלאה של חקירה וגילוי מתמשכים. אני מוקסמת מהמקצוע הזה וחשה ברת מזל להיות חלק מקהילה מיוחדת ובעלת היסטוריה מרתקת המאפשרת לחדור לנבכי נפשו של אדם. ייעוד המאפשר לי לסייע לאחריםות לגלות, להגדיר ולעצב את עצמםן באופן יצירתי, כמנוף טרנספורמטיבי חיובי עבורםן.
תודותיי נתונות לכל החוקרים והמקורות הרבים מהן שאבתי לכתיבת המחקר.
*
התערוכה ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית מציגה מגוון מרתק של עבודות אמנות של אמניםות מישראל ומחו"ל אשר מתייחסיםות באופני ביטוי שונים לאקט הקעקוע וחושפים את מגוון המניעים הפנימיים לעשיית קעקוע בהקשרים של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, תודעתית ורוחנית.
יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מקעקעת וחוקרת
להורדת קטלוג התערוכה המלא
קטלוג קעקועים-אוניברסיטת בן גוריון
