מאמרים נוספים
הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר
עבודותיה של יסמין ברגנר מתכנסות אל תוך מרחב הלא- מודע ואל תוך סמלים ארכיטיפים באמצעות נוכחות פיזית.
העבודות מתארות תהליך אישי שבו ארכיטיפים מקבלים משמעות אישית. עבודות פיסול ספונטניות המתרחבות לרבדים נוספים על ידי פעולת פרפורמנס המתייחסת אליהן
שיתוף

קישוט הגוף וקעקועים באפריקה והמזרח התיכון | מאת יסמין ברגנר

סקירה היסטורית

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יתכן כי מנהג קישוט הגוף מרחיק עד כ 100 אלף שנה אל העבר ואף יותר. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס [1] [BLOMBOS CAVE] (כיום איזור דרום- אפריקה) נמצאו כשבתוכם שרידים של צבע שהוכן מאוכרה אדומה. ארכיאולוגים משערים כי המערה שימשה כסדנה להכנת צבעים. ככל הנראה זו עדות לטכנולוגיה, לייצור אמנות, לחשיבה ושפה סימבולית בתקופת האבן האמצעית.

ייתכן מאד כי האוכרה שמשה לצביעת הגוף והקונכיות ככלי קעקוע [2]. במערת הגדי [3] (מערת א- סח'ול) בחוף הכרמל ובמערת קפזה שבגליל, התגלו מערות בעלות אופי דומה המשוייכות לתרבות הציידים- הלקטים המוסטרית, המתוארכת לאותה תקופה ואף אולי מוקדמת יותר. במערות התגלו עצמות הומו ספיינס שנקברו ביחד עם עצמות חיה, כלים וצדפים. גם במערה זו התגלו גושי אוכרה גדולים שהובאו מאיזורים אחרים ומשוער ששימשו לקישוט הגוף או הקברים.

*הטקסט הוא חלק מקטלוג התערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות", מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר, מוז"א, 2016 -2017)

בכל רחבי אפריקה התקיימו פרקטיקות צילוק וקעקוע נרחבות ואף פרקטיקה המשלבת צילוק וקעקוע יחדיו, היוצרת מעין קעקוע בולט. התערבויות קולוניאליסטיות במאה ה20 הביאו להצטמצמות משמעותית של המנהג. כמו בכל מקום אחר בעולם, מיסיונריות ואימפריאליזם נוצרי, דיכאו אמנויות ילידיות מסורתיות.

פרקטיקות קעקוע וצילוק מסורתיות קיימות עדיין ברחבי אפריקה כדוגמת אתיופיה, קמרון, מאלי, קונגו, בנין, מוזמביק ועוד [4]. בתרבויות מסופוטמיות שונות התגלו צלמיות חימר הנושאות ציורי גוף בצבע האוכרה הנפוצה. לעיתים הדמויות הנשיות מראות חריתות על פני הגוף ואפשר לראותם כביטוי של אמנות גוף.

בתערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות" , מוצגות שלוש צלמיות נשיות (בצילום למטה בויטרינה באמצע), ככל הנראה שרידים מרתקים של תרבויות אלה קדומות מקומיות. התרבות הירמוכית היתה תרבות מקומית חשובה התקיימה לפני כ 8000 שנה בתקופה הניאוליתית הקרמית והיתה כנראה הראשונה באיזורנו להשתמש בקרמיקה. בין צלמיות הפריון הרבות שהתגלו באתר ארכיאולוגי בשער הגולן, התגלתה גם צלמית חימר עם חריתות גוף על אחת מרגליה. גם סמל הגביע (אלה נושאת מחבצה בויטרינה באמצע) הוא אחד הסמלים הבולטים של תרבויות האלה הגדולה הקדומות שמילאו את הגלובוס בין 30,000 ל5000 שנה לפני זמננו בקירוב.

 

צילומים: דר' לארס קרוטק, אנתרופולג קעקועים

ויטרינה: מימין: צלמית אלה, התרבות הירמוכית.

באמצע: אלה נושאת מחבצה (האישה מגילת),

משמאל: הצלמית מרבדים

באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים

תודה מיוחדת לדורית שפיר, אוצרת ראשית מחלקת תרבויות קדומות

 

 

תבנית מיוחדת נמצאה במספר מקומות בארץ ישראל. הצלמית מרבדים מציגה דמות נשית בעלת הבעה מיוסרת, ידיה מונחות קרוב לאיבר מינה, היא מיניקה תאומים היונקים משדיה ועל צווארה סמל הירח. על ירכיה חרותות חיות מקרינות ודקלים.  משוער כי מדובר בקמע הגנה ליולדות (כנראה של תאומים). החיות והדקלים כפי הנראה מהווים תזכורת חזותית של מיניות מקודשת, הולדה והרמוניה ביתית.

משוער [5] כי בתרבויות המזרח הקרוב, האישה והעץ היו דימויים שזורים זה בזה, מכוון שהן האישה והן העץ נושאים פרי ולכן היו מושא להערצה וסגידה כאלוהות נשית. פרחיה בק [6] מציינת שמיקום העיטורים על הירכיים משקף דמיון למנהג הקעקוע הנפוץ בתרבויות ניאוליתיות קרובות ובמצרים העתיקה, שם היה מנהג קעקוע הירכיים נפוץ מאד ומעלה את ההשערה כי אכן מדובר בקעקועים.

הסמלים המיוחדים שעליה: הירח, הגדיים והדקלים, פעולת ההנקה והוולווה (איבר המין) מעידים שקרוב לוודאי שהצלמית משתייכת לאחת מתרבויות האלה הקדומות באיזורנו, לפני אלפי שנה ומספרים על החיבור העמוק לאדמה ולתפיסה של הפלנטה כאמא מעניקת כל.

 צלמית אלה יולדת תאומים, רבדים, רישום: יסמין ברגנר בעקבות פרחיה בק

 

במזרח התיכון ובארץ ישראל התקיימו תרבויות קעקוע בקרב קהילות מוסלמיות בקרב נשים. טאסי [7] מציין כי נשים מצריות היו צובעות את ידיהן ומסביב לפיהן בנקודות כחולות קטנות שדקרו את עצמן במחטים ושפשפו פחם אל תוך הפצעים. אדוארד ליין [EDUARD LANE] (1860) מציין במהלך שהותו במצרים שנשים מהמעמדות הנמוכים קעקעו את פניהן בדגמים כחולים, בדרך כלל את סנטריהן ומצחיהן, אך גם את גבות ידן, זרועותיהן, כפות רגליהן ומרכז החזה שלהן. נקודות, עגולים וקווים פשוטים היו נפוצים.

קעקועים מילאו תפקיד בהגדרת היחיד ובתחזוק המשכיותם של היחסים החברתיים והיחידות החברתיות. בלקמן [8] [ (1937) כותבת כי אינדיגו ופחם הם בעלי תכונות אנטיספטיות שסייעו למנוע זיהומים וכן נעשה שימוש בעשבי מרפא כמו ציפורן או עלי סלק לבן לאחר שהקעקוע הושלם כדי לחזק את העיצוב ולהפחית נפיחות העור.

מסורות קעקוע התקיימו גם בקרב המסורת הבדואית בכל רחבי המזרח התיכון, אם כי פרשנויות שמרניות של הקוראן ביחס לפרקטיקה והשפעות פוליטיות פונדומנטליסטיות, הביאו לדיכוי והצטמצמות משמעותית של תרבות הקעקוע בקרב מוסלמים כיום בצפון אפריקה. בחדית' האיסלאמי נטען כי הקעקוע מהווה פגיעה בשלמות הרוחנית בפני האל. נטען כי הקעקוע מונע מפני מים לחדור אל העור בזמן פולחני היטהרות: אחד מחמשת העקרונות הפונדמנטליים של האיסלם. עם זאת תרבות קעקועים שרדה לאורך מאות בשנים בתרבויות אסלאמיות בצפון אפריקה. במרוקו למשל, אסופות תפילה עממיות שהכילו ציטטות של הנביא מוחמד קבעו כי קעקועים בין הגבות ועל הלחיים הם "מסורתיים" ועל כן לגיטימיים.

רישום: יסמין ברגנר בעקבות תומסון

 

הרופא הביזנטי אאתיוס [AETIUS] תיאר במאה השישית בחיבורו הרפואי TETRABIBLOM, את דרך הביצוע הקעקוע ואף סיפק מתכונים להכנת פיגמנט ודרכים להסרתם, למשל במקרים של עבדים משוחררים המקועקעים בפניהם [9].  לוי [10] כותב כי בתהליך ההתפשטות של הנצרות הקדומה אל תוך אגן הים התיכון, היא החלה תהליך מסיונרי בקרב קהילות פגאניות עתיקות יומין שנהגו להתקעקע. זה גרם לגישה אמביוולנטית ביחס לקעקוע בנצרות. במאה השמינית החלו נזירים נוצריים במצרים לקעקע על גופם סמלים המשתייכים לזרם הקעקוע הקופטי. יתכן שההשראה להתחיל בפרקטיקה הזו הייתה שכניהם הקופטים האתיופים שהתקעקעו בפניהם ובזרועותיהם. הוא מציין את התיעוד המוקדם ביותר של קעקוע צלב ירושלים על זרועו של צליין אירופי, האביר הגרמני אלכסנדר וון פפנהיים [VON PEPPENHEIM] במסעו לארץ ישראל בשנים 1653-4. ערבי יפואי קעקע לו צלב קטן עליו שילם מידין אחד. מי שבדרך כלל עסקו בקעקוע צלייני, היו המתורגמנים (הדרגומנים כפי שנקראו).  מקצוע זה מילא את הצורך בהעתקה משפה לשפה באיזור רווי מפגשים בין – תרבותיים כמו המזרח התיכון. הם הפכו לתושבי קבע בירושלים ובבית לחם, שימשו כמורי דרך של הצליינים וכמקעקעים של קעקועי צליינות, בעיקר בתקופת הפסחא.

כבר במאה ה17 יצא שמעו של הקעקוע הירושלמי למרחקים ותועדו בספרות המסעות לארץ ישראל. במאה ה18 מתמעט התיעוד ההיסטורי בנושא הקעקוע אך במחצית השניה של המאה ה19 מתרבים שוב המקורות המתארים את מנהגי הקעקוע הצלייני, מסיונרים, צליינים ונוסעים סקרניים אשר שמים לב לתופעה הצוברת פפולריות מחודשת בעת ביקורם בירושלים. הנוסע הצרפתי שרם סיפר בשנת 1880 כי קועקע בסמל צלב ירושלים בעיר העתיקה על ידי פרנסיס סובן. בחנותו של סובן הוא מצא כ200 המלצות ממוסגרות ובינהן אחת בזו הלשון: "וזאת לתעודה כי פרנסיס סובן קעקע את צלב ירושלים  על זרועו של הוד מלכותו הנסיך מווילס" (בנה של המלכה ויקטוריה ולימים המלך אדוארד השביעי). צלב ירושלים פיאר גם את זרועו של הדוכס מיורק, לימים ג'ורג' החמישי, גם על יורש העצר הפרוסי פרידריך (לימים הקיסר פרידריך השלישי) ב1869 [11].

ג'ון קרסוול [JOHN CARSWELL] ביקר בישראל בשנת 1956 וכתב ספר על הקעקוע הקופטי [12] לאחר שביקר בירושלים בסטודיו הקעקוע של משפחת רזוק הוותיקה אשר מקעקעת בעיר העתיקה קעקועי צליינות מאז המאה ה17.  קעקועים אלו היוו ביטוי לדבקות דתית וגם כסמל השתייכות דתית. וכנראה ביטאו הזדהות סימבולית לפצעי הסטיגמטה של ישו. הקעקוע הצלייני הוא תופעה ייחודית לארץ ישראל והוא נעשה בטכניקה ייחודית בעולם, אשר בה הקעקוע מועבר לעור על ידי חותמות עץ מגולפות להפליא בדימויים המאופיינים באיקונוגרפיה נוצרית מורכבת. הגלופות שהשתמרו מספקות לנו אפשרות להבין את משמעות הסמלים ושכיחותם בקרב המתקעקעים הצליינים. המצאת מכונת הקעקוע האלקטרונית המודרנית החליפה את העבודה הידנית [HAND POKING] אך השימוש בדוגמאות הקעקוע העתיקות נשמר.

דימויי חותמות עץ לקעקוע: באדיבות וואסים רזוק

 

תבנית חריגה בקטלוג של קרסוול (52א) מציגה כיתוב עברי "ירושלם". נראה בה חלק מרחבת הר הבית ובחלקה הקדמי נרמז מיקומו של הכותל המערבי. מרדכי לוי סובר כי הימצאותה של התבנית בידי מקעקעים קופטיים מרמזת כי למעשה היו גם יהודים שחפצו בקעקוע. הוא מוצא חיזוק להשערתו בזיכרונותיו של המקעקע האנגלי ג'ורג' בורשט, שערק בצעירותו מהצי הבריטי בעת שאנייתו עגנה ביפו. בבואו לירושלים כנראה בראשית שנות ה90 של המאה ה19, הוא פתח דוכן קעקועים קטן סמוך לכנסיית הקבר.

בורצ'ט מספר כי "עיר הקודש הפכה למרכז הקעקוע זה חמישים שנה. פעלו בה מקעקעים מבין היוונים, המרונים, הסורים, הצרפתים, היהודים והאיטלקים. למקעקעים בירושלים היתה תעסוקה מלאה בקעקוע צליינים ותיירים" [13].

תבנית נושאת את הכיתוב "ירושלם"

 

הפרקטיקה מתקיימת עד היום אצל הכורדים בצפון עירק ובדרום טורקיה ומקורותיה כנראה קשורים לקעקועים בלקניים. בעירק עד 1930 התקעקעו בעיקר גברים ונשים כאחד קעקועי הגנה וריפוי והן קעקועים מעצימי יופי.  נשים היו לרוב המקעקעות והדיו הוכן על ידי ערבוב של פיח וחלב – אם. העיצוב היה פשוט וגיאומטרי ונעשה בכל חלקי הגוף [14]. בעירק היו נשים מולות (mullah) עורכות טקסים משותפים של תפילה וקעקוע. המולה הייתה יושבת עם המקעקעת כשהיא קוראת פסוקים מן הקוראן, והופכת את המרחב הביתי של המתקעקע/ת למרחב מקודש. כשמביטים מנקודת מבט זו, נראה כי בטקס הקעקוע נוצר מארג ריתמי של תבניות גשמיות ורוחניות, שקשרו בין הנשים, שומרות הגחלת של המסורת, לבין מימד מקודש (El  tmk  אצל קרוטק Guindi, 1999, 86). מרחב אינטימי זה שנוצר באמצעות המילים המקודשות של הקוראן והבארכה שיישמה המקעקעת בעבודתה המקצועית, דוגמאותיה המורכבות והפיגמנטים המרפאים שלה, ייצרו חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת שנעשתה מקודשת עבור כל הנוכחים באמצעות החזרתיות הריתמית של תפילה וקעקוע, דיבור ומעשה [15]. (תרגום חופשי)

קהילות ברבר [BERBER] או "אמזיג" [AMAZIGH] כפריות באלג'יר, מרוקו, תוניס, לוב ומצרים וקהילות נומדיות כמו הטוארג [TUAREG] במאלי,  קיימו פרקטיקת קעקוע עשירה בעיקר בשל אמונה מוסלמית ייחודית ששילבה אלמנטים של אנימיזם אטביסטי, אמונה בכוח על – טבעי (בארכה) נשמה הנוכחת בבסיס כל הדברים. מנהג זה הולך ונעלם וניתן לראותו בעיקר על נשים קשישות. בעבר ילדים בני שני המינים היו מקבלים בילדותם קעקועי הגנה, בעיקר אם אחד מאחיהם נפטר. לרוב זו נחשבת פרקטיקה של נשים והקעקועים בעלי אופי של קמע מגן בפני רוחות רעות, העצמת יופי ופריון ולעיתים גם כהכנה לנישואים, אם כי לעיתים גם גברים התקעקעו בקהילות אלו [16].

 

קעקועים במרוקו, 1920, רישום: יסמין ברגנר בעקבות הרבר.

מתוך ספרו של לארס קרוטק The tattooing arts of tribal women

 

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Blombos_Cave
[2] Anna Felicity Friedman, World Atlas of tattoo, Yale Univ. press, 2015
[3] Bar-Yosef Mayer, Daniella E., Vandermeersch, Bernard & Bar-Yosef, Ofer (2009) Shells and ochre in Middle Paleolithic Skhul and Qafzeh , Israel: indications for modern behavior. Journal of Human Evolution, 56, 307-314.
[4] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015
Irit Ziffer, Western asiatic tree goddesses, Egypt and the levant, Vol 20, 2010, p 411-430, Austrian academy of sciences press  [5]

[6] pirhiya Beck, A new type of female figurine,In Imagery & Representation- studies in the art & iconography of ancient palastine: Collected articles. Authors: Beck pirhiya, Nadav naaman, Uza Zevulun, Irit Ziffer, Tel Aviv Uni, 2002
[7] Geoffrey J. Tassie , Identifying the Practice of Tattooing in Ancient Egypt and Nubia, in Papers from the Institute of Archaeology, Vol.14 (2003), p86. Institute of Archaeology, UCL

[8] Blackman, Winifred S, The Fellahim of upper Egypt, London: George G Harrap & Co LTD, 1927
[9] מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 ,  עמ 48
[10] שם עמ' 39
[11] שם עמ' 42-45
John Carswell, Coptic Tattoo Designs,1958,  Beiruth: American University of beiruth  [12]

[13] בורצ'ט עמ' 52,  אצל מרדכי לוי  "לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה", קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 עמ' 66
[14] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015 p. 216
[15] Lars Krutak, The tattooing arts of tribal woman, Bennett & Bloom, Desert heart, 2002- 2007, p. 39
[16]  ibid p. 25

 

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע