בספרה של היסטוריונית הקעקועים האמריקאית אנה פליסיטי פרידמן,  בהוצאת Yale University Press. יצא בשנת 2015

קעקועים באפריקה והמזרח התיכון. ציור השער: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית, מטפלת באמנות, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, וחוקרת תרבות

הפוסט אטלס הקעקועים העולמי | מאת אנה פליסיטי פרידמן הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

להורדת קובץ PDF של המאמר של בת'אני ובסטר בתרגום לעברית

הפצע הנשי – יסמין ברגנר

הפוסט הפצע הנשי | מאת בת'אני וובסטר | תרגמה מאנגלית: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

דצמבר 2017

להורדת קובץ PDF של המאמר המלא

הצורה האחת והיחידה יסמין ברגנר

הפוסט הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

אמניות משתתפות:

יסמין ברגנר, בתיה השקין, שונית גל, סיוון זריפי, ענתי טוקר, איילת טרלובסקי, מיריי שנאן, בל שפיר, דפנה – שפירא חסון.

גלריה שרה ארמן, תל אביב 2019

"אנו אוצרים זיכרונות בגופינו, אנו אוצרים תשוקה וכאבי לב. אנו אוצרים שמחה, רגעים של שלווה שמיימית. אם אנו רוצים שתהיה לנו גישה אליהם, אם אנו רוצים לנוע לתוכם ודרכם, אנחנו חייבים להכנס אל תוך גופינו…הגוף שלנו מספר סיפורים"

הזכות לכתוב/ ג'וליה קמרון

"תערוכת היסטוריות מיצב/ מיצג, מתייחסת למושג "היסטוריה" בתירגום המילולי מאנגלית – כ"סיפור שלו" History, אך בהיפוכו הפמיניסטי ל"סיפור שלה" – Herstory כלומר נקודת מבט נשית אישית על היסטוריה כסיפור אישי.

בשנות ה – 70 המוקדמות בארה"ב, החלו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו ללמד קורסים של אמנות לנשים. הן יזמו סדנאות, שבהן ביקשו מנשים לכתוב על חייהן האישיים כמוטיבציה לתהליך אישי וליצירת אמנות. חלק מהפרוייקט היה "בית הנשים" (WomanHouse, 1972, California) בית ששיפצו יחד כשכל אמנית מתייחסת לחלל ספציפי בבית.

התערוכה – היסטוריות מיצב/ מיצג, מנסה להצביע על סיפור אישי, הנרקם בתוך יצירת אמנות כשהגוף הנשי הוא חלק ממנה, כהמשך לתכנים הקשורים לאמנות פמיניסטית, וכסיפור פרטי הנרקם בין הגוף לאובייקטים שהוא מייצר (היא מייצרת).

בתערוכה מציגות 9 נשים, היוצרות במקביל מיצבים, אובייקטים, ומיצגים. בזמנים קבועים יפעלו 9 מיצגים ביחס ועם האובייקטים שבתערוכה, על ידי כל אחת מהאמניות. העובדה שהגלריה בה מוצגת התערוכה מתקיימת בתוך בית פעיל, מציבה את המיצגים כחלק מפעילות יומיומית של בית, כמקום מפגש בין פעולות, חפצים וסיפור אישי".

מתוך טקסט התערוכה:

טקסט ואוצרות: דפנה שפירא – חסון

להורדת הקטלוג המלא:

עיצוב: שונית גל

מיצב-מיצג 2019

הפוסט היסטוריות מיצב – מיצג | גלריה שרה ארמן | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

פורסם במקור ב:הבמה – מגזין מקוון לאמנות ותרבות 2018

עשר שנים לקח לי להחליט על הקעקוע הראשון שלי, ורבע שעה על השלישי. הנצחיות של הפורמט גרמה לכך שהייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין מה אומר אותי נכון כל כך שיישאר נכון תמיד, אבל ברגע שידעתי לנסח את זה, היה לי כבר קל לזהות את הסמלים שמדברים אותי במדויק.

על כך כנראה מבוסס אחד המושבים המעניינים המצפים לכם ב"כנס השפה העברית – לשון ראשון" המתקיים בהיכל התרבות ראשון לציון זו השנה ה-11, כשהפעם עומד הכנס בסימן 70 שנה למדינה, ואינספור שפות, כי כל דבר שאנחנו עושים מספר עלינו סיפור כלשהו, ולכל סיפור כזה יש שפה.

"קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לפרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי" [יסמין ברגנר]

יסמין ברגנר, צילום: ג'וד מוסקוביץ

סמלים, מילים ומסרים

לאורך ארבעה ימים, בין ה-7 ל-10 בפברואר, יגעו עשרות אמנים, זמרים, אנשי רוח, שחקנים, מרצים, חוקרים, סופרים ומשוררים – (ולמען הגילוי הנאות, כמי שמילים הן כלי העבודה החביב עליה, גם אני אשתתף השנה לראשונה באחד ממושבי הכנס) – בשפות השונות שלנו, משפת התנ"ך ועד שפת הפריפריה, משפת הילדים ועד שפת האופנה, משפת הקולנוע ועד, כן, שפת הקעקועים, שתעמוד במרכז המושב "קעקוע של סיפור" שייערך ביום חמישי, 8 בפברואר, בשעה 18:00.

"כשאנשים מתחתנים עם איזה סמל לנצח, הם לוקחים בעלות גופנית על הסמל המסוים הזה, ואומרים משהו, בינם לבין עצמם, או בינם לבין הסביבה", אומרת יסמין ברגנר, עורכת המושב, אחת המקעקעות המובילות בארץ, והיחידה העוסקת בטיפול וליווי רוחני באמצעות הציור על הגוף. "זה סוג של מסר. קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לאיזשהו פרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי. זה מדגיש את העובדה שאנחנו עבודה בתהליך. אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים, והגוף הופך לסוג של יומן חיים שמשתנה איתנו"

ושפת הקעקועים?

"קעקועים הם שפה לכל דבר. קעקוע הוא מידע, הוא בעצם מקודד אינפורמציה. קעקועים זו אחת האמנויות הכי עתיקות שיש. משחר ההיסטוריה, ממש מימי קדם אנשים קעקעו את עצמם, מכל מיני סיבות. כקישוט והאדרת הגוף, כסמל השתייכות וסטטוס שבטי, מעמדי, ככלי לביטוי של זהות אישית וחברתית."

מה שמאוד התעצם בחברה שלנו בעשורים האחרונים, כשהקעקוע הפך כמעט למיינסטרים.

"כן, בעשר השנים האחרונות, מאוד. ב-30-20 השנים האחרונות יש בעולם תופעה שנקראת 'רנסנס הקעקועים', הם הפכו להיות ז'אנר אמנות בפני עצמו, מאוד וירטואוזי. אמני קעקוע רציניים ממש מעכלים את כל תולדות האמנות ומקיאים אותם כז'אנרים חדשים על פני הגוף, לוקחים השראה מכל מה שרק אפשר – מתחריטים, מאמנות קלאסית, מעיצוב, מאמנות אקספרסיוניסטי, מכל דבר. גם מאמנות שבטית, שלזה יש תחייה גדולה בכל העולם, והכל מתמזג. אין מזרח ומערב. העולם הוא כפר גלובלי.

צילום: דר' לארס קרוטק, צילוק גוף בשבט ההאמר, אתיופיה

"משחר ההיסטוריה אנשים גם התקעקעו כדרך להעברת ידע מדור לדור, של תפיסת העולם השבטי, האמונות, הדרך בה האדם השבטי תפס את עצמו בתוך המציאות, כדרך להתחבר לאבות ולאימהות הקדמוניים, למציאות הנסתרת, למדריכים או לרוחות מיטיבות שבעצם נמצאות כאן כל הזמן ומתקשרות איתנו. קעקועים שימשו גם ככלי מדיציני, לריפוי גוף ונפש דרך סמלים מעצימים, טוטמים, וגם כסוג של דיקור קדום. יש למשל כל מיני מומיות עתיקות שמצאו עליהן קעקועים שהם לא ליופי אלא לריפוי. הם מקבילים לנקודות הדיקור בגוף ולטיפול בכל מיני כאבים ראומטיים"

תרבות הקעקוע ביהדות

במסגרת הפאנל ב"כנס השפה העברית" 2018 תציג ברגנר את תפקידיו השונים של הקעקוע מימי התרבויות העתיקות ועד ימינו, כשלצדה פרופ' חיים מאור, מומחה לתלמוד ותולדות ארץ ישראל, ואמן היודאיקה אריק וייס, ותנפץ את המיתוס לפיו הקעקוע אסור ביהדות.

"אני הולכת להרצות בפאנל על כל מיני הקשרים של תרבות הקעקוע בתוך היהדות המקראית. לכאורה יש לנו את האיסור על קעקועים ביהדות, ויש איזו דעה רווחת שיהודים לא מתקעקעים", אומרת ברגנר, "אבל מחקרים שונים מראים לנו שזה כנראה לא היה נכון, ויהודים בעת העתיקה נהגו לקעקע על עצמם את שמות האל כחלק מפולחן דתי.
"גם בקבלה יש כל מיני תיאורים מדהימים של מלאכים שהתורה חקוקה על הגוף שלהם במקומות שונים, הם קוראים לזה חותמות, ויש הרבה אזכורים לכתיבה על הגוף. בין אם כתיבה זמנית ובין אם ממש בדיו קבוע, את זה אנחנו לא לגמרי יודעים, אבל כן יש מסורת של כתיבה על הגוף. גם המילה עצמה, 'קעקוע', שהיא אונומטופיאה, כלומר מילה שהצליל שלה מעיד על המשמעות שלה, קושרת לכך שזו הייתה פרקטיקה קיימת. המילה היא בעצם הצליל של הנקישה שהשמיע תהליך הקעקוע במקלות שמקישים אחד על השני, 'קע, קע, קע, קע'.

"אז אני אדבר על כל מיני דוגמאות כאלה, אריק וייס, אמן גראפי ויזואלי ואמן יודאיקה עכשווי, שבעבודה שלו יש הרבה אהבה לכתיבה על הגוף ולקעקועים, ידבר על האמנות שלו, וחיים מאור, אוצר, ואחד האמנים הוותיקים בארץ, שעוסק בעבודותיו בכל מיני דרכים במספר של אביו מהשואה, ירצה בנושא."

"ובו תדבק", אריק וייס, צילום, 2015

הצד הרוחני והטיפולי

איזו דרך הובילה אותך להגדיר את עצמך כמלווה רוחנית באמצעות קעקועים?

"מלווה רוחנית באמצעות קעקועים זה, בעצם, מקצוע שפיתחתי במשך השנים, שמשלב את כל הדברים שאני יודעת לעשות הכי טוב, שזה אמנות – אני אמנית רב-תחומית, טיפול באמנות – שיש לי בזה תואר שני ורקע טיפולי, וקעקועים. אני עברתי דרך ארוכה, מ'בצלאל', דרך 'לסלי קולג" ללימודי טיפול באמנות, ואז נדלקתי על קעקועים. הרבה שנים אחר כך החלטתי שאני זונחת את המקצוע הטיפולי שלי ולומדת לקעקע.

"אחרי שנתיים, בגלל שתמיד הייתה לי משיכה לרוחניות ולפסיכולוגיה, התחיל להיות לי משעמם מסתם לעשות לאנשים קעקועים, בלי להבין מי הם ובלי לשאול למה הם רוצים לעשות את הקעקוע הזה, והתחלתי להיות מקעקעת יותר קשובה ומתעניינת.

אז התחלתי גם לחקור את ההיסטוריה של הקעקוע, מתוך מחשבה שזה יעזור לי להיות מקעקעת יותר טובה, וגיליתי שיש תחום שלם של אנתרופולוגיה של קעקועים. זו הייתה, מבחינתי, התפוצצות. BIG BANG, מה שנקרא. התאהבתי בזה, וירד לי האסימון. הבנתי שזו בעצם אמנות כל כך משמעותית וכל כך חשובה וכל כך קרובה לבית וקרובה לעצמות, ונעוצה כל כך עמוק בהיסטוריה, ושהמשמעויות שלה הן כל כך עמוקות לאדם, הרבה יותר מאיזה טרנד חולף, ואז זו נהייתה האג'נדה שלי להפיץ את הבשורה הזו, ולהראות לאנשים את המשמעות של זה.

"התחלתי לכתוב על זה מאמרים, ולעבוד עם אוריינטציה טיפולית. עם הזמן פיתחתי את הדרך שלי שבה אני קודם כל נפגשת עם האדם שבא לעשות קעקוע, ומנסה להבין מה מביא אותו לרצות לעשות את הקעקוע הזה דווקא בתקופה זו בחייו, איך זה קשור לדברים אחרים שעוברים עליו בתחומים אחרים בחיים, מה הוא היה רוצה לקבל מהקעקוע ברמת ההעצמה. אז אנחנו מתחילים לעצב את זה ביחד, לראות מאיזה עולם סגנוני אנחנו שואבים, לחקור, להבין את ההקשרים, כדי שלא נעשה משהו שאנחנו לא מבינים, ולומדים כל מה שצריך ללמוד בקשר לקעקוע, ואז זה הופך להיות באמת קמע, שיש לו השפעה במציאות."

איזה קעקוע שלך את הכי אוהבת?

"האחרונים שעשיתי. שני צמידים בסגנון מצרי על פרקי הידיים, כי אני מאד מחוברת לתרבות מצרים, וחוקרת אותם, ולומדת את זה לעומק, ובעיקר בגלל שהם עסקו המון בגיאומטריה מקודשת, והאמנות שלהם הייתה הדבר הכי מדהים בעולם. אחרי שנתיים בערך בתור מקעקעת התחלתי גם בשני תחומי מחקר עצמאיים שאני משלבת אותם בתוך העבודה, אחד מהם זה ההיסטוריה של הקעקוע, והשני זה גיאומטריה מקודשת."

אני טועה כשהמושג הזה לוקח אותי לצורת "המרכבה"?

"בדיוק.  גאומטריה מקודשת זו בעצם דרך אוניברסלית של צורות ותבניות-על, שיוצרות את היקום, ובאות להראות לנו שכל דבר ביקום מתהווה ובא לידי קיום דרך אותן צורות ותבניות-על גיאומטריות. התבניות האלה הן תוצאה של רטטים, ויברציות, סאונד. בעצם הכל זה סאונד, ולסאונד יש צורה גיאומטרית."

כמה קעקועים היו לך כשהתחלת לחשוב על הקעקוע כמקצוע?

"היה לי אז קעקוע אחד, ממש לא יותר מדי".

והיום?

"היום זה לא צפוי להיגמר".

כנס השפה העברית ה-11, "לשון ראשון", יתקיים בתאריכים 10-7 בפברואר 2018 בראשון לציון.

ריאיון: טל גורדון, מגזין מקוון "הבמה"

הפוסט כנס השפה העברית | קעקועים ביהדות | הרצאה מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

פולחן הקעקוע משקף את תפיסת העולם התרבותית של הקהילה, מידת החירות והפיקוח החברתי על הפרט. הקעקוע הוא כלי המהווה חלק מטכסי מעבר וחניכה – שלבי החיים המשמעותיים של האדם בתרבות בה הוא/ היא חי/ה. הוא סמל השתייכות ומעמד, כלי להתפתחות אישית וקולקטיבית וכמובן כלי אסתטי להאדרת הגוף.

כיום יותר מאי פעם, תרבות הקעקוע העולמית היא חגיגה בין – תרבותית, מחברת בין מזרח ומערב, בין עבר להווה.

בעשורים האחרונים הפכו קעקועים לחלק אינטגרלי מעולם האמנות, מתכתבים ושואבים השראה מהמנות פרימיטיבית, קלאסית ופוסט – מודרניתומאתגרים את גבולות אמנות הגוף והגדרת העצמי.

אמנות הקעקוע העכשווית מחברת בין תרבויות גיאוגרפיות, מגמות ושפות אמנותיות שונות ואף מנוגדות. הגוף המקועקע במאה ה21 עושה שימוש וירטואוזי בתולדות האמנות: ריאליזם, קוביזם, גיאומטריה, פואנטליזם, עיצוב דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי, מוצאים את דרכם לתוך ז'אנרים חדשים, מהפכניים ורעננים של קעקועים.

בחינתן של תרבויות הקעקועים השונות במרוצת ההיסטוריה על פני הגלובוס, מעניקה לנו את היכולת לבחון את נפש האדם, במקביל לשינויים היסטוריים, אג'נדות פוליטיות, מגמות ומהפכות חברתיות עד ימינו.

תרבות הקעקוע נוגעת בכל תחומי החיים, היא אוניברסלית ולכן היא בעלת מסר הומניסטי ממדרגה ראשונה"

יסמין ברגנר

מתוך עבודת המחקר "תרבות הקעקוע בראי האמנות, ההיסטוריה והתרבות"

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: טל רשף

ייעוץ מקצועי לכנס: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: נועה רשף

ייעוץ מקצועי: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

הפוסט ללא מסגרת | כנס קעקועים | יועצת מקצועית: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

יד של אישה – מאמר מאת שונית גל

תמונה ראשונה:

יד מגולפת מעץ מחזיקה מברשת ומסרקת אישה באופן מכני. האישה יושבת פאסיבית בתהליך הסירוק, גופה שעון על מסעד הכסא וראשה מוטה הצידה, כששיערה הארוך פרוש כולו בפני פעולת המכונה.

תמונה שנייה:

יד העץ המחזיקה כעת ענף עץ כמכחול, מעוררת את האישה היושבת לקימה ואקטיביות. האמנית נעה ועל חזית גופה נרשם ציור, כששיערה הארוך מאחוריה ואינו מהווה עוד חייץ.

בדומה למצבי חלום, שתי התמונות מרכיבות את המיצג ומופיעות באופן, שאחת מקדימה ומעצימה את השנייה , ושתיהן יחד יוצרות את התמונה השלמה.

בשני המצבים האישה בעלת השיער הארוך והכהה, מנהלת את חדר המצב המבויים.

במצב הראשון היא עובדת את סירוק השיער הנשי המפתה, גם בתלבושתה החצי מעורטלת ובישיבתה. האישה מקרבת את עצמה לסירוק ומרחיקה כשותפה אקטיבית/פאסיבית לתנועת הזמן האינסופית, בה נשים בעלות שיער ארוך הסתרקו ומרקו את מחלפותיהן בציפייה לאביר המיני.

במצב השני היא מסיטה את אלמנט הגוף היצרי לכדי רישום. הפעם באופן אקטיבי רותמת את אנרגיית המכונה המונוטונית לפעולתה. היא מניעה את איבריה כך, שהמכחול מצייר על גופה, כמו ילדה, שמגלה את חדוות הציור, כגילוי של עליצות וראשוניות חופשית וכמקור חיים שופע.

בשני המצבים הגוף הוא זירת ההתרחשות, דרכו ועליו האמנית מספרת את הסיפור ללא מילים כלל.

האקדח, שמופיע במערכה הראשונה (הגולגולת על צידה השני של המברשת) מכיל את ההיסט המיני, שיבשר את המערכה השנייה. הגוף היצרי מסתרס (מסתרק) לטובת מעשה הרישום – האקט האמנותי, ומהווה את טקס החניכה , שעוברת האישה בקבלתה את השפה החדשה.

מברשת השיער היחודית משמשת לפעולת ההברשה אך בנוסף היא בפני עצמה דמות ראש מוקטנת, שמצידה האחד שיער ומצידה השני עצם הפנים – הגולגולת.

בציורו של אדוארד מונק 'נשיקת המוות' הגולגולת נעטפת בשיערה הארוך השחור של האישה כמו נושקת לה וכמו דמות תאומה מהעבר השני.

מברשת הגולגולת הינה דימוי א-מיני לפני היותנו מובחנים מינית [ז"א עם פנים/ חזות] וכן היא דימוי שלאחר המיניות,  מה שנשאר מהגוף שהוא כבר ללא תווי זיהוי – גולגולת ללא עור ובשר.

האמנית במיצג אינה מוותרת על שיערה הארוך הנשי במעבר לחלק השני, דימוי המעבר מתגלם במברשת. במעבר מהתמונה הראשונה לתמונה השנייה, האמנית מכבה את המכונה ומחליפה את מברשת הגולגולת לענף מכחול ציור אותו היא טובלת בצבע .

ההתרחשות המדומיינת של סירוק אישה ע"י מכונה אינה חייבת להשען על חומרי מציאות. היא יכולה להיות הקצנה של דימוי, שמטרתו לפרק את חומרי המציאות הפשוטים כעין התנגדות והתקוממות.

המכונה היא ההנגדה לאישה במיצג, האישה היצרית החשופה, שרגע יושבת, רגע קמה, חמקמקה, לא ניתנת להגדרה. המכונה מסמלת את המבנה הרציונלי, שעומד על רגליים יציבות, הזמן הקצוב, התעשייה, החוקים המוגדרים.

אבל הפרקטיקה, שיצרה את מכונת גלגלי השיניים היא כעת נחלת הכלל – ואכן גם האישה יכולה לעצור את המכונה ולהשתמש בתכונותיה.

בפעם הראשונה שמסרקים אותנו בילדותנו זהו שלב התום ואלו דמויות הורים, שאמורים לשמור על ייחודנו ועל שלמותנו הילדית (או שלא).

מהו הפגום, ה"לא-תיקני", שנזקק ליישור ע"י החלקת השיער במיצג?

השיער מהווה חייץ בין המכונה לאישה, שאין עוד צורך להחליקו, היא כבר 'יפה' ומיותר להשקיע עוד אנרגיה בהוכחת נשיותה. היפה מקביל כאן לישר ומסודר, ע"פ ה"תקן [Comme Ill Faut] "

איזה תקן? של המכונה כמובן. גם היום  נשים, למשל, נדרשות להחליק את תלתליהן כי אינן "עוברות מסך" (שורת השיערות המסורקות מייצגת שורה של אפשרויות, מחשבות, רעיונות, עשייה מלאה, שממתינה – אנרגיה סטטית.

המצב המונוטוני (השיעמום) מתאפשר רק כשאחד הצדדים הוא פאסיבי. מרגע שהיא מגלה את יכולת האקטיביות שלה, תוצאת המכונה אינה יכולה להיות שוב אחידה.

המכונה המונוטונית נכשלת ביכולת היצור. היא אינה יכולה לצייר.

רגע היקיצה הוא רגע הקימה מהכיסא ותחילת המסע לגילוי והיות בעלת הבית של גופה.

כהיפוך לבובה ממוכנת,  "ונשברתי לשברים…" – הדמות זהובת השיער בשירה של דליה רביקוביץ', כאן האמנית המקועקעת מייצגת את האחר. היא מגלה את החלקים ורושמת אותם/ מציגה אותם: הפאסיבי הוא גם אקטיבי[1].   גם לקצוות "חומת" השיער הכהה יש חזות. העצוב הוא גם עליז.

המברשת המונוטונית היא גם מכחול יצירתי. הם כעת הטריטוריה החדשה המסומנת.

המפה השלמה נרשמת ע"י הכרה בחלקי הארץ השונים.  מפה המתארת שלב חדש בהתפתחות נשית.

זו יחודיותה של העבודה [2] Awakening – in her Savior's arms. כמו חזרה מעגלית לראשוניות בלי לוותר על הגוף הנשי השלם. הגוף הנשי השלם נוכח גם כדימוי במעשה האמנות – כמקום של יצירת חיים והמשכיות לעומת מוות וסוף פעולה.

על כן זו יד של אישה, שבכוחה להחליף את המשמעות לכיוונים השונים. ועדיין המכונה [3] נשארת אותה מכונה והאישה נשארת אותה אישה. זו רק המשמעות שמשתנה.

הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר [4].

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ'

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,

ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים

וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת

וכל מנהגי היה שקול וצייתני,

אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני

כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה

בקנוקנת.

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות

אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים

ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים

והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות

והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן

והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

לצפייה בפרפורמנס המלא:

https://youtu.be/Sc3tb4yy9jg

[1] הקו הרישומי כשפה סודית, שעוד לא פוענחה, שעוד אין בה מבניות

[2]   – Awakening –  in her Savior's arms משחק מילים, שמרמז גם על התעוררות (רגשית, רוחנית, מינית) וגם על הסמל של המושיע, המובטח באגדות – שיבוא ויושיע את האישה. כאן ה-SAVIOR הוא לא זרועות האהוב אלא זרוע האמנית, שיצרה וגילפה בעץ והאפשרות להושיע את העצמי דרך היצירתיות האישית . ARMS הוא גם הזרועות וגם כלי נשק. החלק העליון של היד נראה כעצם ללא בשר. גם את מברשת הגולגולת גילפה האמנית בעבודת יד.  המברשת יושבת ביד העץ כחרב בנדן. מברשת הגולגולת היא גם דימוי שיכפול של האמנית המקעקעת שמציירת על עצמה.

[3] המכונה ממתכת בעלת שנים עשר גלגלי שיניים, ניצבת על ארבעה רגלי מתכת ובעלת כפתור כיבוי והדלקה.

[4] יסמין ברגנר היא אמנית קעקוע [בין היתר שבטית], שהיא פעולת ציור איטית ומדוייקת, הנעשית בעזרת מכונה על הגוף, באופן שקשה מאד להסיר, כמו זיכרון.

טקסט: שונית גל

צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

2012

הפוסט Awakening – In Her Savior's Arms | פרפורמנס מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

גליון 261, יוני 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 2 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 2

הפוסט ילד השדה חלק שני | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

גליון 260, מאי 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 1 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 1

הפוסט ילד השדה 1# | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

בטי וליאון ברונשטיין

משתתפיםות:

יסמין ברגנר, נעם אדרי, גיל יפמן, קרן שפילשר, סשה סרבר, שי עיד אלוני

"אלות וגלדיאטורים היא תערוכה של שישה אמנים צעירים שעושים שימוש בדימויים ובחומרים מתוך התרבות הפופולרית העכשווית, תוך קריצה לטכניקות, למסורות ולאיקונות של האמנות הקלאסית.

העבודות, במדיומים של פיסול, ציור, קולאז' ותחריט, מתייחסות גם לאתר המיוחד בו ממוקמת הגלריה -נמל קיסריה העתיק, ולמשמעויות שההיסטוריה שלו מעלה

[…] האובייקט האמנותי הפטישיסטי מייצג בעבודות חיפוש אחר זהות אמיתית בעולם שבו האינדבידואל נעלם בתוך תפיסות גלובליות על יופי ואסתטיקה, המחוברות חיבור הדוק לפרקטיקות של תרבות הצריכה.

אותן תפיסות של יופי  המגדירות את הנכון לעומת הלא – נכון, את השייך לעומת השונה, מכילות זרמים תת – קרקעיים של אלימות שדוחים את ה"אחר".

האובייקט האמנותי בעבודות בתערוכה משקף את ה"אחר" הזה, את היופי שבמורכבות, שבהיברידיות.

האובייקט הופך ל"גיבור", בין אם גיבור מוכר כבאטמן או אשת חיל, או גיבור פרטי ואנונימי, שמנסה לאגור בתוכו כוח מיסטי שיאפשר לו לשנות את המציאות.

הוא במקביל פטתי ויפייפה, נלעג ומלא בכוח, משתמש בכל אותן הגדרות של יופי רק כדי להפנות אותן אל החברה כמראה המשקפת את מגבלותיה, במבט מלא הומור וחמלה".

מתוך קטלוג התערוכה

אוצרת: מעיין שלף

גלריית העיר העתיקה קיסריה

באדיבות בטי וליאון ברונשטיין

משתתפיםות:

יסמין ברגנר, נעם אדרי, גיל יפמן, קרן שפילשר, סשה סרבר, שי עיד אלוני

כתבה מאת ים המאירי

הפוסט אלות וגלדיאטורים | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.