בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באיזורנו אם כי באיחור. מדוע רנסאנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים ביחס לארה"ב ואירופה ולשאר העולם?

"סירובו של המדע המודרני לחפש אחר סדר גבוה מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות שבהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור לגבי יכולותינו להתפתח. האנושות צועדת בכיוון הזה, אבל עלינו להגיע ליעד בזמן והטכנולוגיה המתקדמת חייבת לצאת בהקדם"

בחלק הראשון של המאמר דיברנו על טכנולוגיה חדשה המפותחת במעבדתו של הראמיין. בשנה שעברה יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדתו של הראמיין: קריסטלים המיוצרים במעבדה שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות

בבני אדם מובנות תבניות-על מולדות של מחשבה ושל רגש, שכונו על ידי קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מהחומרה האנושית, ואפשר למצוא את עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הם יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם נהפכים לנוקשים ולדעות קדומות.

רבים אינם מבינים שהנושא המהותי העומד בבסיס העצמת האישה הוא פצע האם. קשיים ואתגרים בין אמהות ובנות הם אלימים, משולחי רסן ונרחבים בחברה אך לעיתים רחוקות מדברים עליהם בפתיחות.

"ווטיקו" הוא מושג המגיע משבט הקרי בצפון אמריקה, מילה המבטאת מחלה פסיכולוגית המשפיעה על ההתנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה. הפסיכוזה האנושית הקולקטיבית שלנו.

בעיצומו של נחשול אמיץ של נשים החושפות תיעוד של הטרדות מיניות בתעשיות הרבות, רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן.

האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי', אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו. יסמין ברגנר על קצנשטיין האמן-השמאן

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

המיתוס המתייחס לכוחות הבריאה היה תמיד חלק בלתי נפרד מחיינו. השילוש מיתוס-פולחן-המקודש, החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה), מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

הפצעים העמוקים שהותירו השואה ומלחמת העולם השנייה קיבעו בתודעתנו את צלב הקרס כדימוי המשול לרוע שטני, לגזענות ולפאשיזם, חרף היותו של הסמל חף מפשע. שבעה עשורים לאחר השואה, והסווסטיקה הוא עדיין אחד הסמלים הבזויים והמושמצים ביותר.

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני ונחות, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה, כסמל או כפעולה אמנותית.

בתערוכה המתייחסת לתרבות הקעקוע האמריקאית ממשיכה רונה יפמן להתבונן בפרסונות הפועלות בתחושת דיכוי, ומגלות אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות החברתיות.

בניגוד לאמונה הרווחת, יהודי המקרא קיימו תרבות קעקועים עממית עשירה' הדעה הרווחת היא כי האמונה היהודית אוסרת על קעקועים באופן גורף. האם זהו צדק היסטורי?