דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יתכן כי מנהג קישוט הגוף מרחיק עד כ 100 אלף שנה אל העבר ואף יותר. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס [1] [BLOMBOS CAVE] (כיום איזור דרום- אפריקה) נמצאו כשבתוכם שרידים של צבע שהוכן מאוכרה אדומה. ארכיאולוגים משערים כי המערה שימשה כסדנה להכנת צבעים. ככל הנראה זו עדות לטכנולוגיה, לייצור אמנות, לחשיבה ושפה סימבולית בתקופת האבן האמצעית.

ייתכן מאד כי האוכרה שמשה לצביעת הגוף והקונכיות ככלי קעקוע [2]. במערת הגדי [3] (מערת א- סח'ול) בחוף הכרמל ובמערת קפזה שבגליל, התגלו מערות בעלות אופי דומה המשוייכות לתרבות הציידים- הלקטים המוסטרית, המתוארכת לאותה תקופה ואף אולי מוקדמת יותר. במערות התגלו עצמות הומו ספיינס שנקברו ביחד עם עצמות חיה, כלים וצדפים. גם במערה זו התגלו גושי אוכרה גדולים שהובאו מאיזורים אחרים ומשוער ששימשו לקישוט הגוף או הקברים.

*הטקסט הוא חלק מקטלוג התערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות", מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר, מוז"א, 2016 -2017)

בכל רחבי אפריקה התקיימו פרקטיקות צילוק וקעקוע נרחבות ואף פרקטיקה המשלבת צילוק וקעקוע יחדיו, היוצרת מעין קעקוע בולט. התערבויות קולוניאליסטיות במאה ה20 הביאו להצטמצמות משמעותית של המנהג. כמו בכל מקום אחר בעולם, מיסיונריות ואימפריאליזם נוצרי, דיכאו אמנויות ילידיות מסורתיות.

פרקטיקות קעקוע וצילוק מסורתיות קיימות עדיין ברחבי אפריקה כדוגמת אתיופיה, קמרון, מאלי, קונגו, בנין, מוזמביק ועוד [4]. בתרבויות מסופוטמיות שונות התגלו צלמיות חימר הנושאות ציורי גוף בצבע האוכרה הנפוצה. לעיתים הדמויות הנשיות מראות חריתות על פני הגוף ואפשר לראותם כביטוי של אמנות גוף.

בתערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות" , מוצגות שלוש צלמיות נשיות (בצילום למטה בויטרינה באמצע), ככל הנראה שרידים מרתקים של תרבויות אלה קדומות מקומיות. התרבות הירמוכית היתה תרבות מקומית חשובה התקיימה לפני כ 8000 שנה בתקופה הניאוליתית הקרמית והיתה כנראה הראשונה באיזורנו להשתמש בקרמיקה. בין צלמיות הפריון הרבות שהתגלו באתר ארכיאולוגי בשער הגולן, התגלתה גם צלמית חימר עם חריתות גוף על אחת מרגליה. גם סמל הגביע (אלה נושאת מחבצה בויטרינה באמצע) הוא אחד הסמלים הבולטים של תרבויות האלה הגדולה הקדומות שמילאו את הגלובוס בין 30,000 ל5000 שנה לפני זמננו בקירוב.

צילומים: דר' לארס קרוטק, אנתרופולג קעקועים

ויטרינה: מימין: צלמית אלה, התרבות הירמוכית.

באמצע: אלה נושאת מחבצה (האישה מגילת),

משמאל: הצלמית מרבדים

באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים

תודה מיוחדת לדורית שפיר, אוצרת ראשית מחלקת תרבויות קדומות

תבנית מיוחדת נמצאה במספר מקומות בארץ ישראל. הצלמית מרבדים מציגה דמות נשית בעלת הבעה מיוסרת, ידיה מונחות קרוב לאיבר מינה, היא מיניקה תאומים היונקים משדיה ועל צווארה סמל הירח. על ירכיה חרותות חיות מקרינות ודקלים.  משוער כי מדובר בקמע הגנה ליולדות (כנראה של תאומים). החיות והדקלים כפי הנראה מהווים תזכורת חזותית של מיניות מקודשת, הולדה והרמוניה ביתית.

משוער [5] כי בתרבויות המזרח הקרוב, האישה והעץ היו דימויים שזורים זה בזה, מכוון שהן האישה והן העץ נושאים פרי ולכן היו מושא להערצה וסגידה כאלוהות נשית. פרחיה בק [6] מציינת שמיקום העיטורים על הירכיים משקף דמיון למנהג הקעקוע הנפוץ בתרבויות ניאוליתיות קרובות ובמצרים העתיקה, שם היה מנהג קעקוע הירכיים נפוץ מאד ומעלה את ההשערה כי אכן מדובר בקעקועים.

הסמלים המיוחדים שעליה: הירח, הגדיים והדקלים, פעולת ההנקה והוולווה (איבר המין) מעידים שקרוב לוודאי שהצלמית משתייכת לאחת מתרבויות האלה הקדומות באיזורנו, לפני אלפי שנה ומספרים על החיבור העמוק לאדמה ולתפיסה של הפלנטה כאמא מעניקת כל.

 צלמית אלה יולדת תאומים, רבדים, רישום: יסמין ברגנר בעקבות פרחיה בק

במזרח התיכון ובארץ ישראל התקיימו תרבויות קעקוע בקרב קהילות מוסלמיות בקרב נשים. טאסי [7] מציין כי נשים מצריות היו צובעות את ידיהן ומסביב לפיהן בנקודות כחולות קטנות שדקרו את עצמן במחטים ושפשפו פחם אל תוך הפצעים. אדוארד ליין [EDUARD LANE] (1860) מציין במהלך שהותו במצרים שנשים מהמעמדות הנמוכים קעקעו את פניהן בדגמים כחולים, בדרך כלל את סנטריהן ומצחיהן, אך גם את גבות ידן, זרועותיהן, כפות רגליהן ומרכז החזה שלהן. נקודות, עגולים וקווים פשוטים היו נפוצים.

קעקועים מילאו תפקיד בהגדרת היחיד ובתחזוק המשכיותם של היחסים החברתיים והיחידות החברתיות. בלקמן [8] [ (1937) כותבת כי אינדיגו ופחם הם בעלי תכונות אנטיספטיות שסייעו למנוע זיהומים וכן נעשה שימוש בעשבי מרפא כמו ציפורן או עלי סלק לבן לאחר שהקעקוע הושלם כדי לחזק את העיצוב ולהפחית נפיחות העור.

מסורות קעקוע התקיימו גם בקרב המסורת הבדואית בכל רחבי המזרח התיכון, אם כי פרשנויות שמרניות של הקוראן ביחס לפרקטיקה והשפעות פוליטיות פונדומנטליסטיות, הביאו לדיכוי והצטמצמות משמעותית של תרבות הקעקוע בקרב מוסלמים כיום בצפון אפריקה. בחדית' האיסלאמי נטען כי הקעקוע מהווה פגיעה בשלמות הרוחנית בפני האל. נטען כי הקעקוע מונע מפני מים לחדור אל העור בזמן פולחני היטהרות: אחד מחמשת העקרונות הפונדמנטליים של האיסלם. עם זאת תרבות קעקועים שרדה לאורך מאות בשנים בתרבויות אסלאמיות בצפון אפריקה. במרוקו למשל, אסופות תפילה עממיות שהכילו ציטטות של הנביא מוחמד קבעו כי קעקועים בין הגבות ועל הלחיים הם "מסורתיים" ועל כן לגיטימיים.

רישום: יסמין ברגנר בעקבות תומסון

הרופא הביזנטי אאתיוס [AETIUS] תיאר במאה השישית בחיבורו הרפואי TETRABIBLOM, את דרך הביצוע הקעקוע ואף סיפק מתכונים להכנת פיגמנט ודרכים להסרתם, למשל במקרים של עבדים משוחררים המקועקעים בפניהם [9].  לוי [10] כותב כי בתהליך ההתפשטות של הנצרות הקדומה אל תוך אגן הים התיכון, היא החלה תהליך מסיונרי בקרב קהילות פגאניות עתיקות יומין שנהגו להתקעקע. זה גרם לגישה אמביוולנטית ביחס לקעקוע בנצרות. במאה השמינית החלו נזירים נוצריים במצרים לקעקע על גופם סמלים המשתייכים לזרם הקעקוע הקופטי. יתכן שההשראה להתחיל בפרקטיקה הזו הייתה שכניהם הקופטים האתיופים שהתקעקעו בפניהם ובזרועותיהם. הוא מציין את התיעוד המוקדם ביותר של קעקוע צלב ירושלים על זרועו של צליין אירופי, האביר הגרמני אלכסנדר וון פפנהיים [VON PEPPENHEIM] במסעו לארץ ישראל בשנים 1653-4. ערבי יפואי קעקע לו צלב קטן עליו שילם מידין אחד. מי שבדרך כלל עסקו בקעקוע צלייני, היו המתורגמנים (הדרגומנים כפי שנקראו).  מקצוע זה מילא את הצורך בהעתקה משפה לשפה באיזור רווי מפגשים בין – תרבותיים כמו המזרח התיכון. הם הפכו לתושבי קבע בירושלים ובבית לחם, שימשו כמורי דרך של הצליינים וכמקעקעים של קעקועי צליינות, בעיקר בתקופת הפסחא.

כבר במאה ה17 יצא שמעו של הקעקוע הירושלמי למרחקים ותועדו בספרות המסעות לארץ ישראל. במאה ה18 מתמעט התיעוד ההיסטורי בנושא הקעקוע אך במחצית השניה של המאה ה19 מתרבים שוב המקורות המתארים את מנהגי הקעקוע הצלייני, מסיונרים, צליינים ונוסעים סקרניים אשר שמים לב לתופעה הצוברת פפולריות מחודשת בעת ביקורם בירושלים. הנוסע הצרפתי שרם סיפר בשנת 1880 כי קועקע בסמל צלב ירושלים בעיר העתיקה על ידי פרנסיס סובן. בחנותו של סובן הוא מצא כ200 המלצות ממוסגרות ובינהן אחת בזו הלשון: "וזאת לתעודה כי פרנסיס סובן קעקע את צלב ירושלים  על זרועו של הוד מלכותו הנסיך מווילס" (בנה של המלכה ויקטוריה ולימים המלך אדוארד השביעי). צלב ירושלים פיאר גם את זרועו של הדוכס מיורק, לימים ג'ורג' החמישי, גם על יורש העצר הפרוסי פרידריך (לימים הקיסר פרידריך השלישי) ב1869 [11].

ג'ון קרסוול [JOHN CARSWELL] ביקר בישראל בשנת 1956 וכתב ספר על הקעקוע הקופטי [12] לאחר שביקר בירושלים בסטודיו הקעקוע של משפחת רזוק הוותיקה אשר מקעקעת בעיר העתיקה קעקועי צליינות מאז המאה ה17.  קעקועים אלו היוו ביטוי לדבקות דתית וגם כסמל השתייכות דתית. וכנראה ביטאו הזדהות סימבולית לפצעי הסטיגמטה של ישו. הקעקוע הצלייני הוא תופעה ייחודית לארץ ישראל והוא נעשה בטכניקה ייחודית בעולם, אשר בה הקעקוע מועבר לעור על ידי חותמות עץ מגולפות להפליא בדימויים המאופיינים באיקונוגרפיה נוצרית מורכבת. הגלופות שהשתמרו מספקות לנו אפשרות להבין את משמעות הסמלים ושכיחותם בקרב המתקעקעים הצליינים. המצאת מכונת הקעקוע האלקטרונית המודרנית החליפה את העבודה הידנית [HAND POKING] אך השימוש בדוגמאות הקעקוע העתיקות נשמר.

דימויי חותמות עץ לקעקוע: באדיבות וואסים רזוק

תבנית חריגה בקטלוג של קרסוול (52א) מציגה כיתוב עברי "ירושלם". נראה בה חלק מרחבת הר הבית ובחלקה הקדמי נרמז מיקומו של הכותל המערבי. מרדכי לוי סובר כי הימצאותה של התבנית בידי מקעקעים קופטיים מרמזת כי למעשה היו גם יהודים שחפצו בקעקוע. הוא מוצא חיזוק להשערתו בזיכרונותיו של המקעקע האנגלי ג'ורג' בורשט, שערק בצעירותו מהצי הבריטי בעת שאנייתו עגנה ביפו. בבואו לירושלים כנראה בראשית שנות ה90 של המאה ה19, הוא פתח דוכן קעקועים קטן סמוך לכנסיית הקבר.

בורצ'ט מספר כי "עיר הקודש הפכה למרכז הקעקוע זה חמישים שנה. פעלו בה מקעקעים מבין היוונים, המרונים, הסורים, הצרפתים, היהודים והאיטלקים. למקעקעים בירושלים היתה תעסוקה מלאה בקעקוע צליינים ותיירים" [13].

תבנית נושאת את הכיתוב "ירושלם"

הפרקטיקה מתקיימת עד היום אצל הכורדים בצפון עירק ובדרום טורקיה ומקורותיה כנראה קשורים לקעקועים בלקניים. בעירק עד 1930 התקעקעו בעיקר גברים ונשים כאחד קעקועי הגנה וריפוי והן קעקועים מעצימי יופי.  נשים היו לרוב המקעקעות והדיו הוכן על ידי ערבוב של פיח וחלב – אם. העיצוב היה פשוט וגיאומטרי ונעשה בכל חלקי הגוף [14]. בעירק היו נשים מולות (mullah) עורכות טקסים משותפים של תפילה וקעקוע. המולה הייתה יושבת עם המקעקעת כשהיא קוראת פסוקים מן הקוראן, והופכת את המרחב הביתי של המתקעקע/ת למרחב מקודש. כשמביטים מנקודת מבט זו, נראה כי בטקס הקעקוע נוצר מארג ריתמי של תבניות גשמיות ורוחניות, שקשרו בין הנשים, שומרות הגחלת של המסורת, לבין מימד מקודש (El  tmk  אצל קרוטק Guindi, 1999, 86). מרחב אינטימי זה שנוצר באמצעות המילים המקודשות של הקוראן והבארכה שיישמה המקעקעת בעבודתה המקצועית, דוגמאותיה המורכבות והפיגמנטים המרפאים שלה, ייצרו חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת שנעשתה מקודשת עבור כל הנוכחים באמצעות החזרתיות הריתמית של תפילה וקעקוע, דיבור ומעשה [15]. (תרגום חופשי)

קהילות ברבר [BERBER] או "אמזיג" [AMAZIGH] כפריות באלג'יר, מרוקו, תוניס, לוב ומצרים וקהילות נומדיות כמו הטוארג [TUAREG] במאלי,  קיימו פרקטיקת קעקוע עשירה בעיקר בשל אמונה מוסלמית ייחודית ששילבה אלמנטים של אנימיזם אטביסטי, אמונה בכוח על – טבעי (בארכה) נשמה הנוכחת בבסיס כל הדברים. מנהג זה הולך ונעלם וניתן לראותו בעיקר על נשים קשישות. בעבר ילדים בני שני המינים היו מקבלים בילדותם קעקועי הגנה, בעיקר אם אחד מאחיהם נפטר. לרוב זו נחשבת פרקטיקה של נשים והקעקועים בעלי אופי של קמע מגן בפני רוחות רעות, העצמת יופי ופריון ולעיתים גם כהכנה לנישואים, אם כי לעיתים גם גברים התקעקעו בקהילות אלו [16].

קעקועים במרוקו, 1920, רישום: יסמין ברגנר בעקבות הרבר.

מתוך ספרו של לארס קרוטק The tattooing arts of tribal women

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Blombos_Cave
[2] Anna Felicity Friedman, World Atlas of tattoo, Yale Univ. press, 2015
[3] Bar-Yosef Mayer, Daniella E., Vandermeersch, Bernard & Bar-Yosef, Ofer (2009) Shells and ochre in Middle Paleolithic Skhul and Qafzeh , Israel: indications for modern behavior. Journal of Human Evolution, 56, 307-314.
[4] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015
Irit Ziffer, Western asiatic tree goddesses, Egypt and the levant, Vol 20, 2010, p 411-430, Austrian academy of sciences press  [5]

[6] pirhiya Beck, A new type of female figurine,In Imagery & Representation- studies in the art & iconography of ancient palastine: Collected articles. Authors: Beck pirhiya, Nadav naaman, Uza Zevulun, Irit Ziffer, Tel Aviv Uni, 2002
[7] Geoffrey J. Tassie , Identifying the Practice of Tattooing in Ancient Egypt and Nubia, in Papers from the Institute of Archaeology, Vol.14 (2003), p86. Institute of Archaeology, UCL

[8] Blackman, Winifred S, The Fellahim of upper Egypt, London: George G Harrap & Co LTD, 1927
[9] מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 ,  עמ 48
[10] שם עמ' 39
[11] שם עמ' 42-45
John Carswell, Coptic Tattoo Designs,1958,  Beiruth: American University of beiruth  [12]

[13] בורצ'ט עמ' 52,  אצל מרדכי לוי  "לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה", קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 עמ' 66
[14] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015 p. 216
[15] Lars Krutak, The tattooing arts of tribal woman, Bennett & Bloom, Desert heart, 2002- 2007, p. 39
[16]  ibid p. 25

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

The post קישוט הגוף וקעקועים באפריקה והמזרח התיכון | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

קעקועים במאה ה21 בישראל – פריחה מאוחרת

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באיזורנו אם כי באיחור. מדוע רנסאנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים ביחס לארה"ב ואירופה ולשאר העולם?  פרידמן (2015) מציינת שמגמות תחיית הקעקוע שניצפות באיזורים אחרים בעולם כמו באיי האוקיינוס השקט, טרם חדרו לאפריקה ולמזרח התיכון, אך עם זאת תהליך הגלובליזציה השאיר את חותמו על אפריקה והמזרח התיכון, ופורחת לה אמנות קעקוע רבת סגנונות והשפעות מיובאות ממזרח וממערב. אמנות הקעקוע משגשגת בעיקר באיזורים אורבניים מרכזיים, בעיקר בצפון אפריקה וישראל. ההשפעות האמנותיות של אמני הקעקוע באיזורינו אינן ילידיות אלא גלובליות [1]. גם מסביבנו נובטת לה סצנת קעקוע מחתרתית. בקהיר פועלים כמה מכוני קעקוע על ידי שילוב של מקעקעים מקומיים ומקעקעים נודדים מרחבי העולם וב2015 נערך כנס הקעקוע הראשון בקהיר.  גם בלבנון, בירדן ובדובאי מתחילה לשגשג לה סצנה מקומית ובינלאומית של קעקוע.

ספרי אספנות של קעקועים, באדיבות דוד מוסקו, המלח המקעקע 

עד סוף שנות השבעים, סבלה אמנות הקעקוע בישראל מתדמית שלילית בשל כמה סיבות:

1. סטיגמה ודעות קדומות: רוב הקעקועים שנצפו ברחוב הישראלי עד תחילת שנות ה80 נעשו בצורה חובבנית, והיו מקושרים לפשיעה, חוסר השכלה ותרבות שוליים[2]. תופעת הקעקוע היתה קטנה בהיקפה ונדיר היה לראות אנשים מקועקעים במרחב הציבורי.

2. האיסור היהדותי: הגישה הרווחת בציבור היא כי היהדות מתנגדת לקעקועים באופן גורף. טיעון זה היה עד לפני זמן לא רב אלמנט רב משקל שהביא לגישה תרבותית הרואה בקעקוע "טאבו". כיום נכנסים לשיח הציבורי מחקרים ופרשנויות חדשות המכירות באפשרות הקיום של תרבות קעקועים יהודית קדומה (ראו מאמריו של מאיר בר- אילן)

3. השואה: סימונם של מיליוני יהודים בשואה, הפך את פעולת ההתקעקעות כשלעצמה למוקצה מחמת מיאוס, ולא אפשרית עבור ישראלים רבים, בעיקר בני דור ראשון ושני לשואה. בזיכרון הקולקטיבי נתפסה פעולה הקעקוע כמזוהה ישירות עם כפייה, עבדות ודה- הומניזציה של המוני בני אדם למטרות מנגנון רצחני וחסר אנושיות ולא כאמנות בעלת יופי ומשמעות [3].

4. פיקוח חברתי הדוק על הפרט:  עד שנות השמונים היה למודל הסמכות ההורית, מערכת החינוך והצבא בישראל, משקל כבד בתוך המערכת האינטימית והמשפחתית של מדינת ישראל,."הסנקציה על חריגה מתו התקן הקולקטיבי, ובמיוחד על הבלטת העצמי, הייתה עד שנות השבעים קשה ומכאיבה, והרתיעה צעירים רבים מלמרוד במוסכמות הציוניות […]ישראל הפרולטארית ודלת המשאבים של שני העשורים הראשונים דחתה ביטויים של עידונים אסתטיים, והאדירה אורח חיים צנוע, נזירי וחסכני, שמצא את ביטויו בין השאר בהימנעות מראוותנות חיצונית."[4]

5. מסורת ימאית לא מפותחת: "ישראלים אינם ידועים כמי שהוציאו מקרבם מגלי ארצות הרפתקנים או אדמירלים קשוחים. חיל הים הישראלי היה תמיד חיל זעיר במערך הצה"לי, וצי הסוחר היה קטן למדי והעסיק לא מעט אנשי צוות ים זרים."[5] בהקשר זה, מעניין שהמקעקע הישראלי הראשון דוד מוסקו היה מלח במקצועו ושאב את השראתו מתרבות הקעקוע העולמית במהלך נדודיו בים.

חוסר במידע ובספרות מקצועית בעברית בנושא אנתרופולוגיה והיסטוריה של קעקוע, הביאה לקיבעון בתפיסה הזו בישראל במשך שנים ארוכות.

דימויים באדיבות דוד מוסקוביץ (מוסקו) המלח המקעקע

אנתרופולג הקעקועים (הלא רשמי) הראשון בישראל

תרבות הקעקוע כמראה של המצב הקיומי הישראלי

כל חברה מעודדת גוף מסוים ומדכאת גוף אחר. המשמעות שניתנת לגוף, גם היא נקבעת בחברה. ניתן לכנות את הגוף אותו מעודדת החברה ליצור כגוף הנבחר. אנו נעסוק בגוף הנבחר בחברה הישראלית. הפיקוח על גבולות החברה עוקב אחרינו עוד מן המסורת והדת היהודית.

חוקר האמנות גדעון עפרת מציין עובדה מדהימה: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך ומופיעה לראשונה במקורותינו בתלמוד (בערבית: גִ'יפָה). לעומת זאת, המילה "גוף" חוזרת 92 פעם ב"ברית החדשה", בדרך כלל בהתייחס לגופו של ישו. התנ"ך מכיר רק את המילה "גופה", במשמעות של גווייה: "וישאו את גופת שאול ואת גופות בניו" (דברי הימים א', 10, 12). המילה "גוף" מציינת בשפה העברית את עיקרו של דבר: "לגופו של עניין". האני מזוהה בעברית עם גוף: "גוף ראשון", "גוף שני" וכו'. "עם זאת, אין בין כל ה"גופים" הללו לבין הגוף של הבשר-דם-יצר ולא כלום. גוף העברית נטול אֶרוס".[6]

היהודים במהלך ההסטוהיה מזהים עצמם כנרדפים על ידי גורמים חיצוניים. ליהדות חוקים נוקשים של שמירה על הגוף-חוקי כשרות, טהרה ועוד. חוקי ההלכה ברורים לגבי צורת הגוף היהודי (נימול, שלם לקבורה), והם מבדילים בין היהודי לבין הזר. דמות החלוץ והצבר מהוות את האתוס של דמות הישראלי, אליו לא משתייכים ערבים. החברה הישראלית שרויה במצב מלחמה תמידי ובמצב של גבולות מדינה נזילים אשר יוצרים איום מתמיד על "גופה", בין אם התחושה אמיתית או מובנית על ידי הגוף הפוליטי. פגיס טוענת ל"קיומה של היררכיה של גופים בחברה הישראלית אשר בראשה עומד "הגוף הנבחר". גוף זה הוא גוף יהודי גברי, אשכנזי, בריא שלם ומושלם. עיצובו של גוף זה התחיל עם המהפכה הציונית אשר היתה גם מהפכה גופנית – עם הרוח הופך לעם האדמה, וממשיך עד היום"[7].

באדיבות דוד מוסקוביץ [מוסקו], מתוך התערוכה : קעקועים- גוף האדם כיצירת אמנות, אוצרת: יסמין ברגנר

עושה רושם שהנוער בישראל חי במצב קיומי רב-פנים ומשתנה.  צה"ל הינו הסוכן החזק ביותר של הגוף הפוליטי. בו ניתנת עדיפות  לגוף חזק וחסר פגמים. המשפחה והחברה הישראלית משתפות פעולה באופן בלתי מודע עם "יוקרת" הגוף הפוליטי. אנו עדים למודיפיקציה והסחרה של הגוף. גופו של החייל הקרבי הופך לגוף הפוליטי ולגוף הנבחר. המטרה האישית והמטרה החברתית מתאחדות. הגוף הפוליטי דרך צה"ל, אשר עוסק גם בפונקציות חינוכיות, יוצר גופות צייתנים  ( docile bodies –מישל פוקו). המכון לרפואה משפטית משקף את הגוף הפוליטי. בתחנה זו במחזור החיים של הגוף ישנה שליטה מלאה של הגוף הפוליטי על הגוף האינדוידואלי המתבטאת במילת היהודים הלא נימולים ו(בעבר) הסרת קעקועים.

"החברה הישראלית היא חברה קולקטיבית בעלת גבולות ברורים והיררכיה של גוף שבראשה עומד גוף החייל הקרבי המושלם. בחברה הישראלית יש קשר ישיר  בין אידיאולוגיה ופוליטיקה לדימויי הגוף. החברה הישראלית מיוחדת בכך שלמרות  שהיא חברה מורכבת היא עדיין קולקטיבית  והמעבר לאינדיווידואליזם הנפוץ בחברות המערביות לא ברור וחד משמעי[…] המאמר מהווה קריאה חתרנית חזקה כנגד תפיסות המובנות מאליו בחברה הישראלית " [8].

הדפוסים המורכבים של בני נוער ישראליים ניתנים להבנה רק דרך הפריזמה של המצב הקיומי הישראלי והשלכותיו על הדור הצעיר. החברה הישראלית היא מאוד מוכוונת-משפחה. משפחתיות היא ערך עליון בתרבות הישראלית המנוסח בעיקר כתלות הדדית ואינטימיות בין חברי המשפחה, תמיכה, שותפות גורל והסכמה לערכי המשפחה [9] ( Rappaport et al. 1995 אצל יעקבסון ולוצאטו).

יש אומרים כי הנוער הישראלי אינו מפתח דפוסי מחאה  בגלל ההזדהות העצומה של הפרט עם האידאולוגיה של הקולקטיב. זה עוזר להבין מדוע הנוער הישראלי (כמעט ולא) פיתח תרבויות נגד ובמיוחד כיום אנו עדים להתהוותן של מחאות חברתיות המצויות בשלב של "מהפכה שטרם הושלמה". אחד המאפיינים הבולטים של הנוער הישראלי הוא המרכזיות שלו. הנוער נחשב לנכס בטחוני למדינה. בעת שהצעירים נמצאים בשלבי המעבר בין ילדות לבגרות, הם מצופים להיות חיילים לעתיד, ומרוב הבנים מצופה להיות חיילים קרביים. מסיבה זו זוכה הנוער להרבה כבוד והתחשבות אפילו בגילאים צעירים מאוד, ומקבל במה להתבטא בנושאים מסויימים.  הנוער בישראל ער לאפשרות המוות על בסיס יומיומי – בין אם במוות שלהם עצמם או של חבריהם או קרובי משפחתם. נמצא שתודעת המוות בקרב ילדים ישראלים מתפתחת בגיל מוקדם יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות [10].

באדיבות דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

מתוך התערוכה "ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית"

אוניברסטית בן גוריון, אוצרות: יסמין ברגנר וחיים מאור

לפריחתה של תרבות הקעקוע בישראל בעשורים האחרונים נרשמים כמה היבטים חשובים:

1. תרבות המונים וירידה בפיקוח החברתי: תרבות הקעקוע בשנות השמונים מתאפיינת בסמלים ובקודים המאפיינים תת-תרבות צעירה, כחלק מתרבות פופולרית ולא כמחאה או הבעת עמדה פרטית. מאז שיצא MTV לראשונה ב 1982 נעשו כוכבי המוסיקה בעלי סמכות מובילה בתחומי האופנה השונים. הסגנון של MTV השפיע על תרבות המדיה הפופולרית כמכלול, הסופגת ומערבבת בין הכל והופכת צורות תרבותיות אלטרנטיביות כמו היפ-הופ וגראנג' למובילות אופנה ופרסום אלטרנטיביים.

תהליכים אלה מביאים לירידה הדרגתית בפיקוח החברתי, השוליים מתקרבים למרכז גבולות הסובלנות החברתית מורחבים בהתמדה. דור התרבות הצעירה של שנות התשעים והאלפיים שונה מקודמו בכך שהוא חי במצב משופר כלכלית מדור שנות השישים והשבעים ואכן כך הוא שתרבות הצריכה המתגברת, מעודדת את הטיפוח העצמי, את העיסוק במראה ובאופנה. אך כדי להבין את התופעה לעומקה ראוי להכיר באספקטים הפסיכולוגיים, הנפשיים והרוחניים של טיפוח ה"עצמי" כאמצעי ביטוי מעצים של הגדרה אישית. בכל מגמה תרבותית מתקיימת תנודה בין אופנתיות ושטחית חולפת לבין התפתחות תודעתית משמעותית ארוכת טווח.

2. הקעקוע כאסטרטגיה של לקיחת בעלות מחודשת על העצמי ששועבד על ידי צווים קפיטליסטיים פוסט- מודרניסטיים: קישוט הגוף בקעקועים מבטא באופן סמלי את הכמיהה לקחת בחזרה את השליטה שהופקעה מהאינדיבידואל במסגרת התרבות הקפיטליסטית ובמסגרות חינוכיות של ילדים ונוער (בתי ספר ופנימיות, הצבא ומנגנוני הכליאה לנוער).  שירות צבאי הינו מעצם הגדרתו טוטלי ודכאני, ומופעל בו מידה גבוהה של שליטה על הפרט.

בהקשר הזה הקעקוע יכול להפוך להיות חלק מתהליך לקיחת הבעלות המחודשת על העצמי, בעת שהצעירים שקועים באופן אינטנסיבי במוסדות אלו ובסיטואציות בהן הם חווים התערערות של החירות האישית ושל הזהות העצמית.Benson) 2000 , Douglas 1970, Kingwell 1996, אצל יעקובסון ולוצאטו) [11]. מצבים אלו יוצרים תנודות בין קונפורמיות למחאה: לעיתים המחאה הזאת מכוונת כנגד הממסד המפעיל לחץ, אך הוא לרוב מכוון כנגד מצב קיומי דכאני שנחשב לבלתי נמנע ושקשה לסבול אותו בגלל האחידות הכפויה שבו.

3. קישוט הגוף כאמצעי למחאה חברתית כנגד הממסד או הדור הקודם: הקעקועים כמבטאים עמדה או הזדהות עם אספקטים של דיכוי ושעבוד בחברה. השימוש בקעקוע יכול להוות הבעת עמדה המכוונת כלפי מבוגרים, והמשמעות המרכזית שלה היא לקיחת אחריות. נצחיות הקעקוע כפעולה בלתי הפיכה. בהקשר השיח הבין-דורי, הקעקועים יכולים לבטא מחאה כנגד העולם והערכים של הדור הקודם, הם מבטאים משא ומתן והתמקחות ביחס לגבולות ביטוי העצמי שלהם בתוך גבולות הקונפורמיות עם דמות ההורה. ההורים משתתפים במשא ומתן, ולפעמים אף תומכים בקעקוע.

חלקם אפילו מתקעקע בעצמם. זה עולה בקנה אחד עם מרכזיות המשפחה, שהיא אחת מהערכים האולטימטיביים של חברה הישראלית, מה שמחוזק ביתר שאת כשהמדינה נמצאת במצב מלחמה. השיח הזה לא רק מערב את מידת השליטה ההורית הלגיטימית על חופש הבחירה הסמלי של הצעירים, אלא גם עשוי לשמש כגשר בין המצבים הקיומיים השונים של הדורות. שפת הקעקוע והפירסינג היא רבת-פנים. משמעויות סמליות שונות מודגשות בהתאם להקשר, ומבטאות תנודה בין קונפורמיות מצד אחד, ואינדיבידואליזם או מחאה מצד שני. [12] .

בישראל מדווח שהעקומה הדמוגרפית מתיישרת עם הזמן, כלומר הקעקוע הופך בהדרגה לאופנה חוצה שכבות גיל ומעמד. המעמד הסוציו-אקונומי של המתקעקעים הולך ומתגוון. אם בעבר (עד שנות השבעים) הרוב המכריע היו גברים מהשכבה הפחות משכילה והמעמד הנמוך, מאז שנות השמונים עולה בהתמדה המעמד הסוציו-אקונומי של תרבות הקעקוע וכולל גם את המעמד הבינוני והגבוה – בתוכם מגוון של אנשים בעלי מקצועות חופשיים[13]. תהליך זה מקביל לשינויים הדמוגרפיים בארהב.

חוקרת הקעקועים מרגו דה מאלו [14] מציינת כי תרבות הקעקוע בארהב עוברת תהליך הדרגתי של שינוי סוציולוגי ודמוגרפי. מתחילת המאה הקודמת קעקועים משוייכים לאנשי שוליים, מלחים, זנות ועבריינות- כלומר המעמד הנמוך. בשנות ה80 ואילך קעקועים נצפים גם בקרב המעמד הבינוני ומשנות ה90 ואילך קעקועים משוייכים גם לבני המעמד העליון.

בצילום: מתקעקעיםות אהוביםות שלי: שני, אורן ודייב, כנרת, 2022

תרבות התרמילאים הענפה והתיירות הישראלית בעולם מוצאת עצמה מושפעת מאיקונוגרפיות ילידיות ומתרבויות הקעקוע במקומות  הרחוקים בהם הם מבקרים ואף מתקעקעים שם. מתחילת שנות ה2000 ועד היום, תרבות הקעקוע כבר אינה רק "תרבות צעירה" כי אם נוכחת גם בקרב מבוגרים יותר בגילאי 40-50 ומעלה.

העשור הראשון של שנות ה2000 היה פורה מאד בתחום תרבות הקעקוע בישראל. ב2002 הוצגה התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל בנושא הקעקועים, "קו על גוף" במוזיאון מגדל דוד בירושלים (אוצרת רנה סיוון). בתערוכה הוצגו חפצי אספנות שהושאלו מן המקעקע, האספן וחוקר הקעקועים ההולנדי, האנק שיפמאכר שקעקע מוסיקאים ידועים כמו פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז ועוד. שיפמאכר הקים את מוזיאון הקעקועים באמסטרדם, המציג כלי קעקוע מרחבי העולם, ואף מכונות קעקוע בעיצוב המלח המקעקע הישראלי, מוסקו דוד, כרזות קעקוע, חותמות, תצלומים היסטוריים וחפצים מיוחדים.

מאז התקיימו בארץ תערוכות נוספות בנושא תרבות קעקוע ואמנות [15] , מאמרים שחקרו את הקשר בין אמנות, תרבות וקעקוע [16]. והשיח הציבורי סביב תרבות הקעקוע התעצם בצורה דרסטית. כתיבה בלוגית אינטימית כמו זו של  "טאבולה ראסה" [17] (מאז 2010) מתעדת בצילום ובטקסט את תרבות הקעקוע בארץ ובעולם. הכתיבה הרגישה מתארת באמפטיות וסקרנות מלאת כבוד את מצולמיה המקועקעים:

"הגוף האנושי מרתק אותי. הגוף בתנועה, הגוף המחופש, הגוף העירום, הגוף הפצוע. דרך קעקועים אני נתקלת בכל פעם ברעיון הפטישיסטי הזה של גוף כטקסט. אולי הפעם הראשונה (אבל לא באמת) שנתקלתי ברעיון הזה הייתה כשצפיתי בסרט "כתוב בעור" של פיטר גרינאוויי, המתאר את סיפורה של אשה שציירו עליה בטקסיות מילדותה. הילדה גדלה ונהיית לסופרת שרוצה להוציא את ספריה לאור, אך המו"ל המפוקפק דוחה את ספריה שוב ושוב. ואז, עולה לה רעיון: היא תפתה אותו בגברים צעירים ויפים, החביבים עליו, ועל גופם תכתוב את ספריה. ככל שהיא ממשיכה בפרויקט, תוכן הספרים מופיע על הגוף כצורה. ספר הסודות כתוב בפינות הגוף הנסתרות. ספר הדממה כתוב על הלשון האילמת. המשמעות נהיית יותר מסתורית, יותר מקודדת".

מאז 2013 מתקיימים כנסי קעקוע שנתיים בתל אביב, בהם משתתפים עשרות מקעקעים ומקעקעות מהארץ ומחו"ל ומבקרים אלפי א/נשים מקועקעים וסקרנים.

שינויים מגדריים

ההבדלים המגדריים בבחירת קעקועים בישראל במהלך שנות השבעים ועד ה2000 עולים בקנה אחד עם ממצאים של מחקרים שהראו שטיפוח הגוף מודגש יותר אצל נשים, הנתונות לשליטה חברתית הדוקה יותר בנוגע למראה החיצוני שלהן (Silverstien et al. 1986, Stein and Nemeroff 1995, Udry and Eckland 1984 אצל יעקובסון ולוצאטו)[18]. במחקרם מתחילת שנות האלפיים הם מוצאים הבדלים בולטים בין נשים וגברים. נשים צעירות (מכל הגילאים) נוטות לייחס לבחירה שלהן משמעות סמלית המתקשרת למערכות יחסים ורגשות חיוביים כמו חברות, עדינות, אהבה והחיפוש אחר יופי.

יתר על כן, הבחירות הנשיות אל מול הגבריות עולות בקנה אחד עם ההבנייה המגדרית בחברה הישראלית, היכן שנשים מחונכות להיות תלויות במערכות יחסים רגשיות, להפגין התנהגות מעודנת ולהימנע מארגסיביות, בעוד שמגברים מצפים להפגין אסרטיביות ואגרסיביות ולהיות לוחמים. החירות המוגבלת הזאת מסמלת את מצב הנשים בחברה. לעומת זאת, גברים נוטים להעדיף קעקועים גדולים יותר (עופות דורסים וחיות פרא (המסמלים שליטה וכוח גופני) בין היתר כדי להוכיח גבריות, אומץ ויכולת לעמוד בכאב פיזי. לפעמים מיניות גברית מובעת באמצעות קישוט הגוף באזורים ארוגניים.

עד תחילת שנות ה2000, קעקועים בארץ נעשו בעיקר על ידי גברים. עד לפני עשור היה מספר המקעקעות המקצועיות בישראל קטן מאד אך כיום עוברת תרבות הקעקוע הישראלית תמורות משמעותיות בתחום זה. ישנן כבר כמה עשרות של מקעקעות מקצועיות. מספרית המצב עדיין רחוק מלהיות שווה- ערך לגברים אך הוא הולך ומתאזן. כאמור, נראה כי הבחירה בקעקוע בקרב צעירים ישראלים בתחילת שנות האלפיים קשורה למצב המגדרי הקיומי הישראלי, שגורם למידה גבוהה של קונפורמיות בקרב בני אותו המין ומבליט את ההבדל בין המגדרים.

בגילאים צעירים מאוד (13-14) יש פחות הבדל בין המגדרים, כי בנים ובנות נוטים לבחור דמויות מצוירות. הבדלים בולטים נרשמים בגילאים 15 -17 כשנערים בוחרים במוטיבים עוצמתיים יותר (מפלצות או חיות פרא) נראה שהשירות הצבאי מחזק ביתר שאת הבדלים מגדריים. כיום הבדלים מגדריים כאלו הולכים ומתאזנים, בעולם וכן בישראל. הקעקוע הולך ותופס חלק נרחב יותר על עורם/ן של המתקעקעים/ות, והסגנונות כבר הינם יוניסקס בעיקרם אם כי לא תמיד.

רוויטל וגיל

אופנה חולפת או התפתחות תרבותית משמעותית?

תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית, הינה ערב רב של השפעות בין- תרבותיות. קשה להצביע על קווים הומוגניים לדמותו של המתקעקע הישראלי הממוצע וזהו כנראה שילוב של העדפות אישיות והשפעות חברתיות. תרבות הקעקוע העולמית מחלחלת במהירות לתוך החברה הישראלית יותר מתמיד. נושאי קעקוע בישראל מושפעים בעיקר מתרבויות קעקוע מיובאות מרחבי העולם.  ההשאלה וההשראה האמנותית והערכית שהן מספקות הופכת משמעותית ומרובדת ומבססת עצמה יותר ויותר בתוך התרבות המקומית. אמנות הקעקוע בישראל אף מתפתחת כמקצוע. יותר ויותר ניתן למצוא מקעקעות/ים שמתמחים בסגנון ספציפי ובוירטואוזיות מרובה.

בהמשך לדיון בנושא "הגוף" הנבחר" בתרבות הישראלית,  הגוף כאובייקט המופעל, מעוצב, ומאולף על ידי מנגנוני הכוח. בהקשר הזה נושאי קעקועים שהופכים את גופם לפרוייקט התקעקעות נרחבת  ורב- שנים מייצגים תהליך הפוך השואף לשחרר את הפרט מן הדפוסים של "הגוף הצייתן". הגוף שהוכנע ונוצל על ידי צווים של מנגנוני כוח חברתיים, דתיים, פוליטיים וקפיטליסטיים- ממציא את עצמו מחדש ומשחרר את עצמו.

שיטות משמוע [DICIPLINE] היו קיימות מזה זמן רב (במנזרים, צבאות, מתקני כליאה, בתי החולים ובתי המלאכה) והפכוו בהדרגה לבעלי אופי משמעתי מליטריסטי שהגיע לשיאו במפעלים הפוסט- מודרניים). במאה ה17 וה18  נעשו לנוסחאות כלליות של שליט שהביאו להבניית דפוסים עמוקים של צייתנות ויעילות שהם לב ליבה של התרבות הקפיטליסטית. "הרגע ההיסטורי של המשמועים הוא זה שבו נולדת אמנות של הגוף האנושי, המכוונת לא רק לשגשוג מיומנותיו וגם לא עוד להכבדה על שעבודו, אלא ליצירת יחס שבאותו מכניזם עצמו עושה אותו צייתן יותר ככל שהוא מועיל יותר ולהיפך. מתגבשת אז פוליטיקה של כפיות שהן עבודה על הגוף, הפעלה מחושבת של מרכיביו, של מחוותיו, של התנהגויותיו. הגוף האנושי נכנס אל מערך של מנגנוני כוח החופר בו, מפרק אותו ומרכיבו מחדש, "אנטומיה פוליטית"[19].

מחקרים סוציולוגיים עכשוויים מראים כי הגוף חוזר לקדמת הבמה של מדעי החברה. מאז שנות ה-70 המאוחרות התעשר חקר הגוף באוסף של גישות תרבותיות, יחסיות ופוליטיות. נושאים הקשורים לגוף עלו לראש סדר היום של המחקר החברתי. וייס [20] מציינת כי חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי. הגוף החברתי, מקורו באנתרופולוגית מרי דאגלס [Mary Douglas], והוא מוגדר כאופן בו אנו משתמשים בגוף כסמל, כמושג דרכו אנו מבינים את החברה, הטבע והתרבות.  הגוף כאתר של הגדרה עצמית וחברתית, מראה המשקפת את מערכת היחסים בין הפרט לבין עצמו ובין עצמו לבין החברה בה הוא חי. בהקשר הזה, שפת הקעקוע ונשיאת סמלים על הגוף לנצח  מתפקדים כרשתות חברתיות המשוחחות זו עם זו [21].

"תפיסת הגוף שלנו, וכיצד הוא צריך להיות ולהראות, מושפעת מפיקוח חברתי. פיקוח חברתי על הגוף קיים בכל החברות האנושיות. בחברות פשוטות, מדובר בפיקוח ישיר וגלוי, שחוסר-ציות לו מביא לענישה מצד הקהילה. גם בחברה המודרנית קיים פיקוח על הגוף [22] , אך בצורה עקיפה ומוסווה יותר, כך שהיחיד מצוי רוב הזמן באשליה כאילו הוא או היא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית. אך למעשה, גם בחברה המודרנית קיימים ופועלים מנגנוני פיקוח שונים ומגוונים על הגוף, בהתאם לצו החברה והתרבות, המעמד והאופנה" [23].

אפי וליאל

הגוף נמצא תמיד בתהליך של התהוות. או כפי שאומרת המוסיקאית אני דיפרנקו "אנחנו עבודה בתהליך". זוהי דרך לבטא את הפער שבין הגוף האישי והגוף החברתי ותהליך האינטגרציה ביניהם. בעידן הפוסט-מודרני הגוף הוא "פרויקט בלתי גמור", אנחנו "עובדים על הגוף" ועבודה זאת איננה מסתיימת אף-פעם. הגוף מאופיין בחסר מתמיד, ובניסיון למלא חסר זה יכול היחיד להתקרב לאידיאל של הגוף השלם. אנשים שבחרו לכסות את גופם בקעקועים משתמשים בכלי הזה כדי להתקרב לאידאל הפרטי שלהם מבחינה חיצונית ופנימית.

הגוף המקועקע הוא מופע (פרפורמנס), הצהרה שברצוננו לחרוט בתודעתנו ובתודעת המתבונן. הסמל המקועקע על פני הגוף שלך מעניק לו מעמד ציבורי ולכן שוב פוליטי. הקעקוע הינו גם מהות פנימית וגם פעולה בזמן ובמרחב. לדעתי המטרה העיקרית של נושאי קעקועים ברחבי העולם ובישראל כיום היא בסופו של דבר בעיקר העצמה וביטוי אישי וחברתי.

סיכום

לסיכום, נראה כי בישראל 2016 (בה נכתב מאמר זה) אמנות הקעקוע שבתה את ליבנו והיא כאן להשאר. הרעיון של קעקוע כסמל של אינדווידואציה וביטוי אישי, כטקס מעבר וחניכה אישי מחלחל בהדרגה לתודעה. ישראלים רבים מספרים כי כל קעקוע מציין תקופות משמעותיות בחיים, רבים מתייחסים מתייחסים לקעקוע כסוג של קמע. מפתחים מערכות יחסים ארוכות טווח עם גופם. משנים ומעצבים אותו בהדרגה עד שהוא הופך להיות "הגוף הנבחר" מסוג חדש, אותנטי יותר. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן אנו הולכיםות, נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק. "יש משהו מעצים בכאב הפיזי, בידיעה שאתה בוחר בו ושהוא אינו דבר שלילי בהכרח, אלא חלק מהחיים. יש לקעקוע יכולת להפיק מהכאב יצירה. הקעקועים מחברים אותי למקום הזה אצלי ולכוחות הפנימיים שיש בי. זה כמו ללבוש את האמונות שלי על הגוף שלי" [24].

"קעקוע אינו חוצה את מעטפת העור ובכל זאת יש לו יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון- קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה שלנו. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי" [25]

[1] Anna Felicity Friedman, World Atlas of Tattoo, Yale Univ. press, 2015
[2] דוד מוסקו, "עולם הקעקועים, סודות מהאמנות האסורה", הוצאה עצמית, 1980
[3] יסמין ברגנר "בעלות גופנית על הסמל", מאמר, ערב רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות 2013.
[4] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, , עמ' 12 2008
[5] שם עמ' 12
[6] "הגוף הוא פוליטי", הדס עפרת, גדעון עפרת, דרור הררי, אורי דרומר, כתב עת: מחול עכשיו, גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 32-34
[7] "אנתרופולוגיה של הגוף- ניתוח תיזת הגוף הנבחר", מאמר, מיכל פגיס
[8] שם עמ' 7
[9] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[10]   Ibid p. 157
[11]    Ibid p. 157
[12] Ibid p. 160
[13] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, 2008
[14] Bodies of Inscription- A cultural history of the modern tattoo comunity, Duke University Press, Durham & London 2000
[15] ("אנססטורז", גלריה בנימין, תל אביב, יולי 2013, אוצרת: יסמין ברגנר ו"קעקועים- ייצוגי קעקוע באמנות העכשוית"[15], אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: יסמין ברגנר ופרופ' חיים מאור, אוקטובר 2013.
[16] ארכיון יסמין ברגנר, ערב- רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות, 2012- 2014
[17] http://tabularasa.haoneg.com/page/2
[18] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[19] לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג, 2015, מצרפתית: דניאלה יואל עמ 172
[20] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[21] Makiko Kuwahara, Tattoo- An anthropology, Berg, Oxford International publishers LTD, 2005,
[22] "לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג,  מצרפתית: דניאלה יואל 2015
P. 1[23] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[24] "קעקועים לדמותנו", מאמר, מגזין "חיים אחרים", אוריאנה שפי, 2016 (עמ' 40)
[25] שם, עמ' 43

מחקר וכתיבה: יסמין ברגנר

The post תולדות תרבות קעקועים בישראל | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

טכנולוגיה לבישה

בשנת 2015 יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדתו של הראמיין: קריסטלים המיוצרים במעבדה שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות האנרגטית שביכולתנו לקבל ממנו. התוצאות מביאות לכך שחשיפת מים אליהם מגבירה את התהודה של המים. למשל, אם נשקה צמחים במים שנחשפו לקריסטלים כאלה, הצמח יגדל פי 300 אחוזים מהר יותר,
והאיכות של זרעים מוגברת בכעשרה אחוזים.

"כלומר, לתהודה שיוצרים הקריסטלים הסינתטיים האלה יש השפעה מיטיבה על הביולוגיה. מכיוון שאנחנו עשויים בעיקר ממים, רציתי ליצור קריסטלים שאפשר לענוד על הגוף, להבנות מחדש את המים שבו ולקבל השפעות מבריאות ומיטיבות לגוף ולנפש. טכנולוגיית – האם שמייצרת את הקריסטלים נמצאת בפיתוח אשר מטרתו להעניק לעולם טכנולוגיה של שליטה בכבידה ותשחרר אליו אנרגיה חופשית".
קריסטלי ARK מבנים מחדש את האטומים ואת מולקולות המים, מעצימים אותם והופכים אותם לחיוניים יותר. זה מאפשר לגוף שלנו ולמערכות החקלאיות והאקולוגיות שלנו לייצר צמיחה ופעילות תאית בריאות יותר וליצור את התנאים המתאימים לאיזון, לשלמות ביולוגית. זוהי רק הצצה לשינויים הפוטנציאליים שיכולים להתרחש כשהעקרונות הבסיסיים של הפיזיקה המאוחדת ייושמו. בו בזמן, שינויים בערכים הפנימיים שלנו נהפכים לחלק טבעי בהתקדמות, כשאנחנו מאמצים תפיסת עולם הוליסטית ואינטגרלית יותר.

כיצד התחיל הרעיון ליצור את טכנולוגיית קריסטלי ARK?

נאסים: טכנולוגיית קריסטל ARK הוא הצד האיזוטרי יותר של המחקר שלי בפיזיקה ולכן חשוב לי שיבינו את הקונטקסט שבו זה נעשה. כבר כמה עשורים שאני בלתי מסופק מן המודל הסטנדרטי בפיזיקה. התחלתי ליצור תיאוריות משלי ולתקן טעויות במודל הפיזיקה הסטנדרטי. במקומות בהם המודל התפצל או הגיע למבוי סתום. בנוסף למחקר בפיזיקה, חשתי עמוקות כי ניתן ללמוד המון מתרבויות עתיקות, מכוון שהן שרדו אלפי שנים וחשבו על אותם נושאים שהפיזיקה המודרנית עוסקת בהם: מהו טבע המציאות, מהו טבע הקיום, והיקום. הייתה לי הרגשה שאולי אמצא שם משהו שהמדע המודרני מפספס.

עבודה עם גיאומטריה התגלתה עבורי כגורם משמעותי והבחנתי כי במדע הפיזיקה והמתמטיקה המושגית המודרנית אין התייחסות מספקת לגיאומטריה. אלברט אינשטיין יצר את הגיאומטריה של המרחב – זמן במסגרת תורת היחסות הכללית שלו, באמצעות מתמטיקה מושגית גבוהה מאד. לכן התחלתי ללמוד את האסכולה הפיתגוראית, את אפלטון, את מחקריו האיזוטריים של ניוטון. לא הרבה יודעים כי ניוטון היה אלכימאי ועסק במתמטיקה ופיזיקה איזוטרית וחקר את בית המקדש הראשון. למד וכתב הרבה  על הכתב העברי הקדום. ניוטון האמין כי אם נבין לעומק את המבנה של בית המקדש הראשון, נוכל להבין את עקרונות שליטת הכבידה (אנטי – גרביטציה).
לפי האמונה בית המקדש הראשון הוקם במטרה להחזיק את ארון הברית בקודש הקודשים. מרתק בעיניי שהמסורת העברית, המוסלמית והנוצרית נפגשות בהקשר של ארון הברית. אבן השתייה בהר הבית היא המוקד הקדוש ביותר למוסלמים – אשר לפי האמונה היתה בתוך קודש הקודשים בבית המקדש הראשון והמקום ממנו התעלה הנביא מוחמד. ארון הברית הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר ביהדות.

המחקרים שערכתי הובילו אותי להאמין כי עוצמתו של ארון הברית נבעה מהיותו מקור כוח טכנולוגי של שליטת כבידה. אני סבור כי מדובר בטכנולוגיה שנוצרה בתוך הפירמידות, הובאה ממצרים על ידי משה, שהיה בעל מעמד גבוה במצרים והיתה לו גישה לטכנולוגיה הזו. התנ"ך מתאר בבירור את משה מוביל את שבט בני ישראל ממצרים לעבר הים האדום, כשעמוד של אור ניצב  בלילה לפני המחנה ועמוד עשן במשך היום. שכיום אנו יכולים לפרש אותו כסוג של וורטקס.
אני סובר כי מדובר בטכנולוגיה מתקדמת ועתיקה הרבה יותר מהתרבות היהודית או המצרית. ככל הנראה תרבות שהתקיימה לפני עידן הקרח האחרון והאירוע הקטקליזמי של המבול. ארכיאולוגיםות ברחבי העולם ובעיקר בתחום חקר מצרים העתיקה, נעשים יותר תמימי דעים בנוגע לכך שהמבנים העתיקים שאנו רואים ברחבי העולם במצרים העתיקה, בתרבות המאיה והאינקה, הם שרידים של תרבויות עתיקות הרבה יותר שקדמו להן מלפני עידן הקרח האחרון.

אני מאמין כי ברשותן של תרבויות עתיקות אלו היו טכנולוגיות מתקדמות של שליטת כבידה. המונומנטים העתיקים שאנו מוצאים ברחבי העולם בנויים מאבנים עצומות במשקל של אלפי טונות שבקושי ניתן להזיז אותן גם בטכנולוגיה המתקדמת של ימינו. אבנים עצומות  אלו הועברו מרחקים של מאות קילומטרים במקרים מסוימים. בטכנולוגיה העומדת לרשותנו כיום אנחנו יכולים להזיז אבנים כאלה לא יותר ממאה מטר, אך לא מרחקים עצומים כאלה לאורך נהרות ודיונות.

אני עושה מחקר בטכנולוגית שליטת הכבידה המתקדמת  ARK – שהוא למעשה מיזוג בן פיזיקה מתקדמת של תורת השדות המאוחדים עם צורות עתיקות שאני מאמין שהיו ייצוגים של מקור הכוח והטכנולוגיה הזו – טכנולוגיה שמצליחה להתחבר למבנה המרחב – זמן עצמו. הפיזיקה שכתבתי בהקשר הזה הגיעה להישגים משמעותיים. הצלחתי לחזות את קנה המידה של גרעין האטום, הפרוטון והאלקטרון , וכל האלקטרונים של הטבלה המחזורית בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תיאוריה עכשווית אחרת שקיימת. ה

מודל הסטנדרטי בפיזיקה סוטה מהרדיוס של הפרוטון בכ-4%, שזה לא מעט במונחים של פיזיקה קוואנטית. התיאוריה שלי נמצאת בתוך טווח הטעות של הניסוי שזה נחשב לרמת דיוק מאד גבוהה. לכן חשוב לי להדגיש לקוראיםות כי רעיונות אלו אינם מגיעים רק מפילוסופיה וידע איזוטרי, אלא מתוך תיאוריות עכשוויות מבוססות מאד בפיזיקה מתקדמת – פיזיקה שביכולתה לצפות ולנבא מה שאנו רואים בעולם התופעות. בשלב מאוחר יותר החלתי בניסויים של פיזיקה ניסויית במטרה לייצר במעבדה את הטכנולוגיה הזו. אני מאמין כי כעת בשלב נוכחי זה באבולוציה של המין האנושי ניתנת לנו היכולת לפענח ולגלות מחדש את הידע הזה כדי שבסופו של דבר נוכל להפוך להיות חלק מהקהילה הגלקטית ולאפשר לנו לחקור את החלל החיצון. למעשה אין לנו ברירה. פלנטות הן בלתי יציבות ושינויים אקולוגיים וקטקליזמיים מתרחשים כל הזמן. עלינו להבין את עקרון שליטת הכבידה על מנת שנוכל להתרחב מחוץ לגבולות הפלנטה.

יסמין: סטיבן מלר, איג'יפטולוג עצמאי מהאקדמיה לקמטולוגיה בקהיר, כתב שני ספרים על החכמה המצרית העתיקה שהועברה לעבדל חכים אייוואן, ארכיאולוג ושומר חכמה מצרי.

לפי ההבנה הילידית, הפירמידות הקדומות היו מבנים של חניכה וטכנולוגיה נייחת של התמרת מים ואבן ויצירת אנרגיה סולרית. ומעולם לא שימשו לקבורה של פרעונים כפי שמקובל לחשוב. בשמן המקורי:  פר נטר [PER NETER] – בית האנרגיה או בית העקרון האוניברסלי: הם היו מבנה גיאומטרי שנועדו ליצור תהודה מותמרת בין מקורות נביעת מים טבעיים לבין האדמה וסלעי היסוד שהיו בסמוך להם.
נאסים:   המידע העתיק העולה כיום ממצרים הוא מדהים. ביליתי זמן לא מבוטל עם בית הספר לקמטולוגיה (מיסודה של משפחת אוויאן) באוקטובר האחרון בכנס השנתי הראשון של המכון שלי. הם ערכו לנו סיורים מודרכים באתרים מקודשים בכל רחבי מצרים.

יסמין: האם תרצה לספר על כנס קרן תהודה שהתקיים לאחרונה במצרים? איך זה היה ואיזה תובנות קיבלת מהכנס?
נאסים: אלו היו שלושה שבועות מדהימים. אני לומד את תרבות מצרים העתיקה, את הארכיטקטורה והמגליתים כבר 25 שנה, אך זה דבר אחד ללמוד מספרים וסיפור שונה לגמרי להיות שם ולחזות בפלא הזה במו עיניך. האנשים שלוקחים חלק בתוכנית השליחים הם אנשים כל כך אינטליגנטים ובעלי יכולות מדהימות. המדריכים שלנו היו מעולים, מעוריםות גם באיג'יפטולוגיה מסורתית וגם אלטרנטיבית, מה שמכונה כיום קמטולוגיה [Khemetology]. ולכן הם יכולים לגשר על הפערים שבין האסכולות. עשינו מחקר שדה מעמיק. להיות במקום ולראות את החיתוך המדוייק של האבנים, את הזויות המשוכללות ולהבין שזה בלתי אפשרי ליצור מבנים וחומרים קשים באמצעות איזמלי נחושת, שזה מה שמקובל לחשוב שהיו הכלים אז בעידן הברונזה. ההתבוננות הישירה מכה בך וגורמת לך להבין שההישגים שלהם נוצרו באמצעות טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת ממה שמקובל לחשוב. בנוסף  לכך האנרגיה במצרים עוצמתית ביותר. קשה לתאר עד כמה החוויה היתה טרנספורמטיבית לכולם ושינתה אותנו לנצח. ואני כבר ממש נרגש לקראת הכנס השנתי השני שיתקיים בפרו.

יסמין: האם יש לך משהו לומר לציבור הישראלי ששוקל לנסוע למצרים אך חושש מפאת המצב הפוליטי הרגיש?
נאסים:  אני חושב שיש כל כך הרבה רמות לסכסוך ולקונפליקט הפוליטי, ואני מאמין שזהו קונפליקט אנרגטי בבסיסו. הקונפליקט אינו בהכרח בין האנשים או בין תפיסות עולם דתיות, אלא בין כוחות פוליטיים וכלכליים. הקונפליקט מיוצר על ידי אג'נדות כלכליות שלטוניות שיש להם מה להרוויח מלהשאיר את המזרח התיכון במצב של חוסר יציבות. אני מאמין שאם האג'נדות הכלכליות של כוחות השלטון בעולם לא היו דוחפות ומעודדות את הקונפליקט, יהודים ומוסלמים היו מוצאים דרך לחיות בשלום ביניהם. יש לכם שורשים משותפים, אתם אחרים ואחיות. הקוראן מתייחס למשה והמסורת היהודית מוטמעת בתוכו. חוסר היציבות באיזור מיוצר ומונצח על ידי אירגונים צבאיים ותעשייתיים למטרות הרווח האישי שלהם.
בנקודה זו יתכן שעבודתי בנושא יכולה לעזור. כי הכל חוזר לאותו אירוע של יציאת מצרים ולטכנולוגיה שאולי היתה ברשות בני ישראל שהיתה מוחזקת בארון הברית. זוהי נקודה שטרם הובנה כיאות  המחברת לפי דעתי בין שלושת הדתות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות.

הקשר בן ישוע לארון הברית ולבית המקדש הראשון אינו מובן כהלכה לדעתי. בברית החדשה ישוע מכונה "ארון הברית החי" וכחלק מן המסע שלו הוא הולך לבית המקדש בנסיון להציב מחדש את ארון הברית בבית המקדש השני. אני מאמין כי ארון הברית הוצא מבית המקדש הרבה לפני לידתו של ישוע והובא לקהיליית האיסיים כחלק מ"תוכנית ב'" של הכהנים במקרה שבית המקדש יותקף. הרי מצאו מנהרות תת קרקעיות שהובילו מבית המקדש אל העיר. אני מאמין שמגילות ים המלח ובעיקר מגילת הנחושת, מתארות את הגעת ארון הברית לקהילית האיסיים בקומראן. אני משער כי ארון הברית היה ברשות קהילת האיסיים בים המלח במשך זמן לא מועט, לפחות עד המאה הראשונה לספירה, עד התרחשותם של האירועים המקושרים לדמותו ההיסטורית של ישוע.

יסמין: כיום מקובל בקרב החוקרים כי אנשי קומראן היו האיסיים. במחצית ימי בית שני, בתקופה שבה גלו מן המקדש בימי המחלוקת עם החשמונאים, ההשערה הרווחת היא היו אלה חוגים כהניים שונים שנמנע מהם לשרת בקודש בעקבות גלות, חורבן או פרישה מהמקדש. הם החזיקו בדוקטרינות והגות עצמאית. רבים מתוך הכתובים הרבים שנמצאו במערות קומראן ונלמדו על ידי קהילת היחד של קומראן (כפי שכנראה כינו את עצמם), לא היו ידועים לנו לפני גילויים באתר זה.  קהילת היחד תחזקה ספריה ענפה ובה נכסים רוחניים ואינטלקטואליים חשובים לעין ערוך, וחבריה עסקו בלימוד, בהגות, בכתיבה ובתרגום. מהות הקבוצה שנויה מאד במחלוקת ובמקומות מסויימים היא מתוארת כקהילה אידאלית, שוחרת שלום ומתבדלת. לא ידוע מיהם הכותבים וכנראה שמדובר בכ 500 כותבים בתקופות שונות.ישנה הנחה מעניינת כי מגילות קומראן מייצגות את מכלול היצירה היהודית הכתובה לפני תהליך הקנוניזציה והובאו למערות ים המלח לפני המרד הגדול.

הארכיאולוג ונדיל ג'ונס (שעליו מבוססת דמותו של אינדיאנה ג'ונס) מצא שרידים המתאימים למה שמתואר במגילת הנחושת במערה סמוכה לקומראן. אני מעלה תיאוריה שישוע נולד בתוך קהילת האיסיים. הכוחות מיוחדים שיוחסו לישוע כמו ריפוי חולים, אולי היו תופעה של העצמת התהודה של המולקולות של המים. וההליכה על המים אולי הייתה אפקט של שליטת כבידה, מכוון שהוא למד להשתמש בכוח שהיה בתוך ארון הברית. הברית החדשה מספרת שבגיל 32 הלך ישוע לבית המקדש במטרה להחזיר את הארון לבית המקדש. כשהוא מגיע לשם הוא נוכח שבית המקדש חולל והוכנסו אליו פסלי אלילים. מה שגורם לו לסערת רגשות. הכהן הגדול אינו רוצה לוותר על עמדת הכוח ולכן משכנע את הרומאים להוציא את ישוע להורג. אני מאמין שישוע לא מת על הצלב אלא נרפא באמצעות כוח הארון. אז דרך התפיסה הזו אנו רואים כי הנוצרים המוסלמים והיהודים, כולם נפגשים בסיפור ארון הברית.
הראמיין וונדיל ג'ונס אינם היחידים המשערים כי ארון הברית הובא לקהיליית האיסיים בקומראן. בספרה "ישו והאיסיים", אומרת ההיפנותרפיסטית החלוצית האמריקאית, דולורס קאנון כי דמותו ההיסטורית של ישו אכן התגוררה בקומראן. קאנון מדווחת על כך באמצעות מטופלת השרויה תחת היפנוזה עמוקה. תחת ההיפנוזה חוותה המטופלת, לטענתה בגלגול אחר, היתה מורה של ישו בקומראן.

יסמין: במצדה, הנמצאת בסמיכות לקומראן, יש פסיפס רצפה יפייפה בסגנון יווני- רומאי, ולמרות שהוא כמעט הרוס לגמרי, ניתן לראות את השרידים של פרח חיים במרכזו. וזוהי עדות ארכיאולוגית מאד נדירה. מאד נדיר למצוא שרידים ארכיאולוגים של גיאומטריה מקודשת בארץ ישראל, ואיש גם אינו נותן להם הסבר (ראו בצילום הבא).

נאסים: גלוסקמאות שנמצאו במערה בתלפיות בירושלים, שכיום נמצאות במוזיאון ישראל שנטען שישו ובני משפחתו נטמנו בהם. על דפנות הגלוסקמאות, המתוארכות למאה הראשונה לספירה, חרוטים זרעי חיים גדולים מאד.

שני זרעי חיים חרוטים על גלוסקמא שנמצאה במערת קבורה עתיקה. תלפיות ירושלים.

על הגלוסקמא חרוט השם ישוע בן דוד. ככל הנראה החריטה הגיאומטרית עתיקה בהרבה מחריטת הטקסט המאוחר יותר (י.ב)

יסמין: מעניין ללמוד כיצד היהדות שילבה גיאומטריה מקודשת בלימודים הרוחניים שלה ובתפיסת העולם שלה.

נאסים: חלק מעבודתי היה ההבנה כי עץ החיים הקבלי הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ולאחר מכן הבנתי שהכפלה של 8 עצי חיים יוצרים את המבנה הטטרהדרלי המורכב שהוא הארכיטיפ הגיאומטרי של היקום. כמן כן, גם המגן דוד הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ומאד יתכן שהוא ייצג את הכוח שהיה בתוך ארון הברית. ועל כן הוא נמצא על דגל ישראל. היום אנו יודעים שהמגן דוד בצורתו התלת מימדית הוא המבנה הפונדמנטלי של השדה הקוסמי. הוא השלד של דינאמיקת הטורוס ושל אנרגיית האפס. ספירות עץ החיים הן למעשה ספירות המייצגות את פרח החיים. המבנה הפרקטלי האינסופי של היקום מיוצג על ידי 10 הספירות. ובתוך כל ספירה ישנן 10 ספירות וכל הלאה לאינסוף.

יסמין: זה מדהים כצד המיתוסים הללו משפיעים עלינו היום, אלפי שנים אחכ. על הפוליטיקה במזרח התיכון. מיתוס העבדות היהודית, יציאת מצרים. מרתק לנסות להבין מדוע מיתוסים אלו השתרשו כל כך עמוק ומה עלינו לעשות כדי להשתחרר מהם.

נאסים: אני חושב שהסיפור האמיתי צריך לצאת לאור. מה באמת קרה, ומהי זהותו האמיתית של שבט עם ישראל והזיקות האמיתיות המצויות בין היהדות, הנצרות והאיסלאם. שכולם ניפגשים במיתוס ארון הברית. ואולי עם תיווצר הבנה אמיתית, זה יפתח את הדרך לפיוס בין התרבויות ובין העמים. זה יכול לעזור לנו לפתח חמלה אחד כלפי השני. הרי כולם רוצים אותו הדבר- לגדל את הילדים, לקבל מענה לצרכינו הבסיסיים, להיזון ולחוש בטוחים, ולאהוב ולחוש נאהבים. איש אינו נולד עם שנאה, זה קורה רק דרך מצבי מצוקה כשאנשים חשים שאין להם ברירה אחרת.

באופן טבעי אנשים נולדים יצורים מופלאים של טוהר ואהבה. כל כך חשוב שנפתח תפיסת עולם מחוברת,  בהבנה שכולנו צריכים לשגשג יחד. אני מאמין שמנגנוני הכוח הפוליטיים והצבאיים גם משתנים לטובה. ההתפתחות של טכנולוגיות אנרגיה חופשית יבטלו את הכורח להלחם על משאבי נפט, ועל כן יבטל את רוב הסכסוכים הטריטוריאליים.

אז יש הרבה תקווה, אך עלינו לשנס מתניים ולמהר לעשות את השינויים בכל חזית אפשרית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת

נאסים הראמיין הוא מדען, פיזיקאי וחוקר גיאומטריה מקודשת.

המאמר פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2018

The post ילד השדה | ריאיון עם נאסים הראמיין #2 | מראיינת: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

ווטיקו – המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות – מאת פול לוי

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: בוגרו, דאנטה ווירגיליוס בגיהנום, 1850

בספר קולומבוס וקניבלים אחרים, חוקר בחיוניות הסופר הילידי ג'ק ד. פורבס [1] מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה, אשר חשו על בשרם הילידים ביבשת אמריקה במשך שנים. לאחר שקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתאר את אותה מחלה פסיכו- רוחנית של הנפש, עליה כתבתי בספרי הטירוף של ג'ורג' וו. בוש: התבוננות על הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו. בו הצגתי את הרעיון שמאז שחר ההיסטוריה האנושית, נפל מיננו קורבן לפסיכוזה קולקטיבית, אותה אני מכנה אגופרניה ממאירה. בדברו על אותה מגיפה נפשית כותב פורבס: "במשך כמה אלפי שנים סבלו בני האדם ממגיפה. מחלה איומה יותר מצרעת, גרועה יותר ממלריה, קשה יותר מאבעבועות רוח" [2]. תרבויות ילידיות זיהו את אותו ווירוס נפשי [3], אותו אני מכנה אגופרניה ממאירה כבר מאות רבות. הם מכנים אותו "וטיקו"- מונח של שבט הקרי המתייחס לאדם או יישות שלילית המשליטה טרור באחרים. פרופסור פורבס, אשר היה אחד ממייסדי התנועה הילידית האמריקאית בשנות השישים אומר כי "באופן טראגי, ההיסטוריה האנושית ב 2000 השנה האחרונות מספרת את הסיפור של האפידמיולוגיה של מחלת הוטיקו [4].

וטיקו/ אגופרניה ממאירה היא "פסיכוזה" במובן האמיתי של המילה בהיותה מחלה של הרוח/ נפש. למרות שאנו משתמשים בשמות שונים, פורבס ואני מנסים להצביע על אותה מחלה של הנפש אשר מצויה בשורש ההתנהגות הלא- אנושית של האנושות כלפי עצמה.

בבואנו לחקור את ישות וטיקו עלינו לעורר את רוחה ולהיכנס למערכת יחסים עמה, ממש כאילו אנו שרויים בבצוע טקס מאגי. עלינו להרהר ולעסוק בוטיקו באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, ממש כאילו הוא מתקיים מחוץ לעצמנו. בשל מקורו הנפשי הייחודי, האפידמיולוגיה של וטיקו שונה מאד מכל מחלה אחרת. אתגר מהותי לחקירתנו של וירוס וטיקו הוא העובדה שהוא מתגלגל בתוך הנפש שהיא עצמה הכלי המשמש אותנו לחקירתנו. בהתייחס לפרדוקס הטמון בכך, אומר פורבס שהוא שואף לחקור את המחלה מפרספקטיבה שהיא חופשייה ככל האפשר מהנחות יסוד שנוצרו על ידי המחלה אותה אנו לומדים [5]. אם איננו מודעים לזווית- הראיה ממנה אנו בוחנים את וירוס וטיקו, חקירתנו תהיה נגועה על ידי הוירוס עצמו ותערפל את חדות- הראיה הנחוצה על מנת להתחיל בתהליך הריפוי. עלינו ללמוד כיצד וטיקו מתגלם באחרים וכן כיצד וטיקו מתגלם בתוכנו, זה יאפשר לנו לראותו ביתר- אובייקטיביות. ההתבוננות באופנים בהם המחלה הפסיכולוגית מתגלמת בעולם, היא בבואה שבאמצעותה אנו יכולים באופן פוטנציאלי להכיר באותה מחלה- העולה באופן סובייקטיבי מתוך תודעתנו שלנו.

האנס אולריך

בעוררנו ישות כמו וטיקו, אם ברצוננו לבחון אותה באופן האובייקטיבי ביותר הניתן, עלינו לאטמה באופן הרמטי בתוך מיכל אלכימי. זה מבטיח שרוחה המרקוריאנית לא תתאדה בחזרה אל תוך הלא- מודע הנסתר, שם היא תפעל עלינו ודרכנו.  יונג הדגיש באופן עקבי את חשיבותו של פיתוח כלי המיועד להכיל רוחות מטרידות כדוגמת וטיקו. יונג מציע להסיט את הרוח המטרידה ממקומה ולהניחה בתוך מיכל המצוי במרחק- מה בין האדם לבין שכנו. "למען אהבת האנושות עלינו לבנות מיכלים כאלה בהם נוכל להניח את כל הרעל הנתעב הזה. משום שהוא תמיד חייב להתקיים במקום כלשהו. לא ללכוד אותו, להתכחש לקיומו נותן לו את הסיכוי הטוב ביותר לגדול"[6].

וטיקו הינו ישות חמקמקה וזה מאד מאתגר למקד את המבט בנוגע למהותה, ועם זאת חשוב מאד לנתח אותה למרכיביה. בשונה מווירוס פיזיולוגי ,את וירוס הוטיקו לא ניתן לבודד מבחינה חומרית, אך ניתן להבחין ולגלות את מאפייניו הייחודיים דרך הפעולות יוצאות- הדופן של הנפש המצויה תחת כישופו. לא להכיר בקיומו של חיידק הוטיקו, – לומר כי "הוא אינו קיים"- מאפשר לזיהום הנפשי להתבטא בפעולה (Acting Out) ללא מעצורים. היותו "תמיד בכל מקום", משמעותו להיות א- לוקאלי, תמיד בסביבה, אפילו באופן פוטנציאלי ובמיוחד בתוך עצמנו. בעוררנו את רוח וטיקו, אנו יוצרים באופן סימולטני (באמצעות החקירה האישית עצמה) את המיכל לו אנו זקוקים כדי ללמוד את החיידק ולהבין עם מה אנו בעצם מתמודדים, אנו לומדים כיצד הוא פועל בעולם, באחרים, ובאופן סובייקטיבי- בתוך עצמנו. על מנת שנוכל להשלים מעגל בתרגיל/ גירוש שדים[7] זה של התבוננות, עלינו להחזיר באופן הומיאופטי את המבט פנימה אל עצמנו. כמו בחלום שבו הפנים הוא החוץ, אנו יכולים להבין שוירוס וטיקו שהבחנו בו "בעולם החיצון", מחוץ לעצמנו, הוא השתקפות ומצוי ביחסי גומלין לתהליך זה  בתוך עצמנו. בתוך הסימפטומולוגיה של וירוס וטיקו, מקודדת תובנה עמוקה, משהו מהותי שעלינו לדעת.

מחלה של תרבות

וטיקו/ אגופרניה ממאירה הינה מחלה של תרבות או של היעדרה. אם לצטט את פורבס באופן חופשי "התפתחות מחלת הוטיקו מקבילה באופן בולט לעליית התרבות דרך עיניים מערביות, זהו אינו צירוף מקרים"[8]. האופי של החברה התעשייתית אינו בר- קיימא ודורש יותר ויותר אלימות על מנת לקיים ולתחזק אותו. המשמעות האמיתית של חברה, בפשטות הינה- לא להרוג אנשים. בהתייחס לחוסר התרבות של החברה המודרנית, נשאל גאנדי מה הוא חושב על החברה המערבית. תשובתו הייתה "אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב".זה הגיוני שבני אדם ילידיים ידעו על קיומה של אגופרניה ממאירה, אשר באמצעותה דוכאו, אבל לפחות בהתחלה- לא היו תחת ההשפעה המכשפת של התרבות המערבית. לחיות תחת שליטת התרבות המודרנית, יכול לחוש כאילו משהו זר לטבענו נכפה עלינו, או כאילו אנו חיים בשטח כבוש. התרבות המודרנית סובלת מדומיננטיות חד- צדדית בעיקרה של הרציונל, של המיינד האינטלקטואלי. חד- צדדיות אשר לכאורה מנתקת אותנו מן הטבע, מאמפטיה ומעצמנו. כתוצאה מן הדיססוציאציה שלה מן המכלול ההוליסטי- מחלת וטיקו הינה הפרעה של הסדר של האנושות ושל העולם הטבעי. זוהי מחלה המפיצה אגרסיה ואשר ביכולתה להצית אלימות בקרב יצורים חיים. וירוס וטיקו הינו שורש הסיבה של חוסר האנושיות המצוי בלב הטבע האנושי. "וירוס נפשי" זה, כשל זה במערכת, מיידע וממחיש את הטירוף של החברה לכאורה. אשר במערכת לולאתית של היזון חוזר: מנציחה ומזינה את הטירוף בתוך עצמה.

פורבס ממשיך: "מחלה זו, פסיכוזה (קניבליסטית) זו בשם וטיקו, הינה המחלה בסדר- הגודל האפידמי ביותר הידוע לאדם"[9]. אנו כמין אנושי מצויים בעיצומה של מגיפה נפשית נרחבת. פסיכוזה קולקטיבית מדבקת המתבשלת בקלדרון הנפש האנושית מאז שחר הימים. כמו פרקטאל, וטיקו פועל במימדים מרובים באופן סימולטני. במימד תוך- אישי (בתוך אינדבידואלים), במימד בין- אישי (בין אינדבידואלים) ובמימד קולקטיבי (כמין אנושי). "קניבליזם" במילותיו של פורבס הוא "צריכה של חייו של האחר למטרות רווח אישיות"[10]. אלו הנגועים בוירוס וטיקו, כמו קניבלים, צורכים את כוח החיים של האחר, אנושי ולא- אנושי למטרות אישיות או למטרות רווח ועושים זאת ללא נתינת שום דבר בתמורה מחייהם שלהם. דוגמא אחת המסמלת את טירוף ההרס- העצמי הקולקטיבי הוא הרס יערות- הגשם של האמזונס על ידי חברות הנפט. ריאותיה של פלנטת כדור- הארץ. זוהי דוגמא חיה הממחישה באופן בולט את מה שאנו עושים לעצמנו. עוד דוגמא מוחשית המגלמת באופן סימבולי את תסביך וטיקו בפעולה, היא הזרעים העקרים המיוצרים בהנדסה גנטית של תאגיד מונסנטו, אשר מנועים מלהתרבות לדור שני של זרעים וכופים על חקלאים לקנות מהתאגיד שוב ושוב זרעים חדשים ליבול השנה הקרובה. טרור חקלאות זה מקשה מאד על הישרדותם של חקלאים קטנים והצית גל של התאבדויות בקרב חקלאים, בעת שתאגיד מונסנטו רק גדל ומתעשר בהתמדה בתהליך.

פורבס כותב: "המאפיין הכפייתי/ רומס של וטיקו  הוא העובדה שהוא צורך בני אנוש אחרים, או במילים אחרות הוא סוג של חיית- טרף וקניבל. זוהי המהות המרכזית של המחלה[11]. חיות טרף, ישויות וטיקו המתגלמות באופן גורף, אינן נמצאות בקשר עם האנושיות שלהן, ולכן אינן מסוגלות לראות אנושיות באחרים. במקום זאת, הן מתייחסות לאחרים כטרף פוטנציאלי או כאיום על הדומיננטיות שלהן . אינדבידואלים הנגועים לגמרי בפסיכוזת וטיקו , צורכים את חייהם של אחרים באופן פיזי, רגשי, נפשי ומטא- פיזיולוגי, מעבר לגוף החומרי ונכסים פיזיים- עד לרמת המשמעות עצמה. קורבנות וטיקו הם האנטי- אמנים של התרבות שלנו. מגלמים את ההיפך ממה שאמנים יצירתיים עושים. בשונה מאמן היוצר משמעות מעצימת- חיים ומעשיר את העולם מבלי לשדוד אחרים (ראו מאמרי: האמן כמרפא עולם), וטיקו צורך ולוקח מבלי לתת דבר בתמורה, מדלדל ומרוקן בהתמדה את העולם ממשאביו.

אנו מצויים כעת בעיצומה של המחלה האפידמית הגדולה ביותר הידועה לאדם (ראו מאמרי: דיאגנוזה: מגיפה נפשית). רבים מאיתנו אינם מודעים לכך, משום שהטירוף הקולקטיבי שלנו הינו כה נרחב עד שעבר "נורמליזציה". טירופנו הקולקטיבי הפך שקוף עבורנו, בעוד שאנו רואים ומפרשים את העולם דרכו, הופכים את טירופנו לבלתי- נראה, ומבלי משים קושרים קשר עם הפסיכוזה הקולקטיבית הזורעת חורבן ומוות על הפלנטה שלנו. בהיותו "שקוף"- טירופנו הינו הרבה מעבר לניראות, הוא בלתי נראה. הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו הינה בלתי- נראית עבורנו, משום שהיא מבטאת את עצמה הן באופן ההתבוננות שלנו והן באופן שבו אנו מותנים שלא להתבונן. בזכות גלימת ההיעלמות שלו, איננו מצליחים להבחין בטירוף שלנו, עיוורון נפשי ההופך אותנו לשותפים ביצירת הטירוף שלנו.

רבים מאיתנו אינם מסוגלים לתפוס את קנה – המידה של הרוע, אשר ישויות וטיקו מלאות נפלו להם קורבן ולמה הן מסוגלות. חוסר יכולתנו לדמיין את הרוע הקיים באופן פוטנציאלי באנושות, הינו תוצאה ישירה של חוסר באינטימיות עם פוטנציאל הרוע הקיים בתוכנו, המאפשר לאכזריות הוטיקו  לשלוט ללא מעצורים בעולמנו (ראו מאמרי: לשפוך אור על הרוע). באמצעות העיוורון הנפשי שלנו אנו הופכים שותפים בהפצת הרוע של פסיכוזת וטיקו, רוע סיסטמתי אשר עומקו מגיע הרבה מעבר ליכולת המילים לתארו. הרוע משתק את יכולתנו למלל את החוויה, ויוצר פער לכאורה בלתי ניתן לגישור בין השפה לבין האירוע המתואר. במוצאנו את המקום בו אוזלת השפה, אנו מגלים ויוצרים שפה חדשה, שפה אוניברסלית ומתעלה מעל השפה עצמה. שפה הידועה כאמנות.

פרזיט מסדר אחר

כאשר אנשים נגועים בוירוס וטיקו, כותב פורבס, הם הופכים להיות "המארחים" של פרזיט וטיקו[12]. וירוס הוטיקו הוא מעין "תולעת" נפשית, פרזיט של התודעה. בדומה לוירוסים במחשב או וירוסים של תוכנות זדוניות מדביקים ומתכנתים את המחשב להרוס את עצמו, וירוס תודעה כמו וטיקו יכול לתכנת את המחשב הביולוגי האנושי, לחשוב, להאמין ולהתנהג בדרכים שתוצאותיהן הן הרס- עצמי. וטיקו הינו פתוגן נפשי מדבק המגניב צורות מחשבה אל תוך תודעתנו המפעילות ומזינות אותו ובסופו של דבר הורגות את המארח (אנחנו). הפתוגן אינו רוצה להרוג אותנו מהר מידי, משום שעל מנת להוציא לפועל את האג'נדה שלו באופן מוצלח, להתרבות ולהפיץ את עצמו במרחב, עליו לאפשר למארח לחיות מספיק זמן כדי להפיץ את הווירוס. אם המארח מת מוקדם מיד, הווירוס יפונה בטרם עת ויסבול את אי- הנוחות הכרוכה בלמצוא לו דיור חדש.

כמו סרטן של הנפש השולח גרורות, במחלת וטיקו, חלק פתולוגי של הנפש מצרף ומכליל  את כל החלקים הבריאים אל עצמו כדי לשרת את הפתולוגיה שלו. האישיות מארגנת מחדש תצוגה חיצונית קוהרנטית סביב הליבה הפתוגנית, המסתירה את חוסר- התפקוד הפנימי ומקשים מאד על זיהויה. בהפיכה צבאית זו של הנפש, וירוס וטיקו מתיק את האישיות ומשתלט עליה והיא הופכת לבובת מריונטה שלו. כמו פרזיט, וירוס וטיקו יכול להשתלט על הרצון החופשי של חיה מפותחת יותר ממנו ובכך להפוך אותה למשרתת של האג'נדה המרושעת שלו. ברגע שהפרזיט משתרש היטב בתוך הנפש, הצו העיקרי המתאם את התנהגותו של האדם מגיע ישירות מן המחלה, אשר כעת היא המושכת בחוטים. ממש כפי שאדם נגוע בווירוס כלבת יתנגד לשתות מים אשר יכולים לשטוף החוצה את הזיהום, אדם נגוע בווירוס וטיקו יסרב לכל עזרה שיכולה לסייע לו להיפטר מן החלה. חולי וטיקו הם פוביים כלפי אור האמת, וממנו הם נמנעים כמו המחלה. בשלבים מתקדמים תהליך זה משתלט כליל על האדם עד שנוכל לומר בכנות שהאדם "אינו באמת שם", אלא קליפה ריקה המתפקדת דרך מה שנראה כיצור אנושי. האדם כעת מזדהה לגמרי עם המסכה שלו, הפרסונה שלו, אך נדמה כאילו אין שם איש מאחורי המסכה.

האנס אולריך

התפרצות זרה

המורה הרוחני דון חואן בספרי קרלוס קסטנדה, מדבר בשפתו שלו על וטיקו. הוא אומר כי השאמנים הקדומים הבהירו כי זהו "נושא הנושאים"[13]. דון חואן מסביר "יש לנו שותף לחיים.. יש לנו טורף שהגיע ממעמקי היקום ולקח את השליטה על חיינו. יצורי אנוש הם האסירים שלו. טורף זה הוא שליטנו"[14]. נראה כי זהו אותו מצב עניינים המתואר בברית החדשה כאשר מתוארת בבשורה על פי יוחנן התייחסות אל השטן כ"שליט העולם הזה" (14:30; 16:11). פאולוס מדבר על השטן כ"אלוהי העולם הזה" (Cor. 4:4). הבשורה הגנוסטית של פיליפ אומרת כי שורש השטן מקורו בתוך תוכנו ומרמזת למעשה כי אם איננו מכירים ברוע, "הוא שולט בנו, אנו עבדיו, והוא לוקח אותנו בשבי". (II, 3, 83.5-30) . בדברו על הטורף, ממשיך דון חואן: "הוא הפך אותנו לצייתנים, חסרי אונים. אם ברצוננו למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לנהוג בעצמאות, הוא דורש שלא נעשה כך"[15]. זה מרשים כיצד דון חואן מסביר כיצד השפעת וטיקו באה לידי ביטוי בחברתנו הנעשית צבאית יותר ויותר. חירויותינו וזכויותינו הולכות ונלקחות מאיתנו, ממש כאילו מתקיימת באופן סמוי ופנימי תבנית ארכיטיפלית בלתי מגולמת בתוך הנפש האנושית המתגלמת בתוך ומראה את עצמה דרך העולם החיצוני. אם לצטט את דון חואן "אנו אכן אסירים! זוהי הייתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מכסיקו העתיקה"[16]. דון חואן מתייחס ל"עובדה אנרגטית", במובן שכולנו יכולים להתחבר אליו, "משהו" בתוכנו המונע מאיתנו מלבטא את היצירתיות הגאונית הפנימית שלנו ולממש את הפוטנציאל המלא שלנו. "טורפים" אלו הנם "גנבי זמן", גוזלים את השעות היקרות של חיינו, כאילו אנו עבדים בשכר על פלנטת כליאה "doing time". כשהוא מעמיק אל תוך תיאור "חיות הטרף" הללו ממשיך דון חואן "הם השתלטו עלינו כי היינו מזון עבורם…אנו מקור המחיה שלהם. ממש כשם שאנו מעמידים תרנגולות בלולי תרנגולות (גאלינרוס), חיות הטרף מעמידים אותנו בלולים אנושיים (הומאנרוס)[17]. וירוס וטיקו נמצא בשגשוג בעיקר בערים מאוכלסות יתר על המידה בה בני אדם חיים בצפיפות רבה. בני האדם מובלים ככבשים מעבר לקצה צוק, או כבקר לטבח.

דון חואן ממשיך "חיות הטרף" נותנות לנו את תודעתם, שהופכת להיות תודעתנו"[18]. ממש כאילו הם נמצאים "בתחרות" עמנו לחלוק נתח מתודעתנו. חיית הטרף  משנה צורה ומתעצבת על פי צורתנו ואם איננו מודעים לתחפושתה, אנו נזדהה עם צורות המחשבה החודרניות שלה כאילו הן שלנו ונפעל לפיהן. באופן שגוי נחשוב שאנו פועלים על פי האימפולסים שלנו, בכוונות הטובות ביותר. חיית טרף זו, ממשיך דון חואן "חוששת בכל רגע יתגלו מהלכיה ומזון ימנע ממנה"[19].

טורף הוטיקו מונע על ידי כורח פנימי וקומפולסיביות ברוטלית הנולדת מתוך אימה הממשיכה להזין את עצמה מתוך רצון לדחות את מותה הצפוי. דון חואן ממשיך: "באמצעות התודעה, שהיא בסופו של דבר התודעה שלהם, מחדירות חיות הטרף אל תוך בני האדם את מה שנוח עבורם (חיות הטרף)"[20], מסתירים את עצמם בתוך צורתנו, חיית טרף זו חודרת מתחת לעורנו, ומסתווה תחתינו, משלה אותנו להכיר בגרסא השקרית של עצמנו (לכן קיצור השם של אגופרניה ממאירה הוא Malignant Egophrenia is "ME disease,") ומתייחסת לעיוות של זהותנו- תחושת ה"אני" שלנו). תחת שנהיה בעוצמה שלנו ובשירות לאחרים, אנו הופכים להיות כלי- שרת של חיית- הטרף. במקום שנכיר בסמכות הפנימית שלנו, וביצירת המציאות מתוך המחשבות שלנו, אנו מתהווים על ידם, כי חיית- הטרף חושבת בשבילנו ויושבת בכיסאנו.

רמדיוס ווארו

בדברו על המזימה של חיית- הטרף אומר דון חואן: "הוא מציע משהו, מסכים עם ההנחה של עצמו וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך"[21], ממש כאילו מצויה בתוכנו נוכחות זרה, ישות מטאפיזית חייזרית, הפולשת באופן סאבלימינלי אל תוך תודעתנו עד שאנו מזדהים עמה לגמרי ומתנתקים מתודעתנו אנו. דון חואן מתייחס למצב זה כעין "התקן זר", כאילו גזע חוצני הקים לו תחנה בתוך תודעתנו. זהו מה שהגנוסטים ("היודעים")  התכוונו בדברם על ישות זרה אותה כינו "הארקונים" ("Archons") החודרים ומסתננים אל תוך תודעתנו[22]  עד לרמה שאיננו ערים לכך שישות זרה השתלטה על הנפש שלנו. אנו מגויסים בעל כורחנו לאג'נדה האפלה של חיית הטרף, מבלי משים הופכים לעבדיה. מצב מלחמה פנימי זה המתחולל בתוך הנפש מהדהד ומשתקף באמצעות המהלכים הפסיכולוגיים והכוחות האפלים להם אנו עדים בעולם החיצוני. מחלה זו מוזנת על ידי חוסר- המודעות שלנו אליה.

ערפדים

פורבס כותב: "פסיכוזת וטיקו היא מחלה של הרוח הלוקחת בני אדם אל נתיב מכוער וחסר- לב…אחרי הכל, מחלת וטיקו הופכת בני אדם לאנשי זאב וערפדים, יצורים מעולם הסיוטים האירופאי ויצורים ממציאות וטיקו"[23]. אנשי זאב וערפדים הינם יצורים משני צורה, ייצוגים סימבוליים של הפוטנציאל המאיים המצוי בלב כולנו, העלול להשתלט ולהתגלם בפעולה כ"צל" הארכיטיפי, להחזירנו למצב רגרסיבי של הנפש להיות דמויי חיית טרף או יצור אל- אנושי. כאשר אנרגיות נפשיות טרום- אנושיות  אלו פורצות אל תוך התודעה ואינן מתווכות על ידי המודע, כותב יונג "הן סוחפות את כל מה שלפניהם כמבול והופכות בני- אדם ליצורים שעבורם המילה "מפלצות" היא מילה טובה מידי"[24].

ערפדים הנחשבים ליצור האפל ביותר בארסנל הרוע, משכו את דמיוננו במשך מאות רבות, משום שהם מייצגים תהליך חי המתקיים בלב הנפש האנושית. ערפד אינו דמות אנושית אלא יצור חסר נשמה, ישות שאיבדה את נשמתה ואם לא איבדה את נשמתה, היא הפכה ל"מקוללת", שמשמעותו אובדן נשמה. כך או כך, משהו חסר. מבודדת מן העולם, היא איבדה את הקשר עם החלק בעצמה אשר מתקשר עם כל דבר אחר. מנקודת מבטו, העולם קיים פשוט לשימושו. למרות שאיבד את ליבו ונשמתו, הערפד לא איבד את תודעתו, (למרות שבמובן מסוים הוא כן) שכן לעיתים קרובות ערפדים ניחנים באינטלקט חד המסתיר את הפתולוגיה שלהם ומקשה עלינו לראות אותה. הדבר דומה לאופן שבו אנשים המצויים במצב עמוק של טראומה יכולים להתברך במוח מבריק, מתנה המקלה עליהם להסתיר את היקף הטראומה שלהם, ומקשה על אבחנת החולי שלהם. תחת שתהיה חדות מוחו של הערפד מוקדשת לפיתוח תובנות פנימיות אל תוך החולי ולהחלמה ממנו, היא מוקדשת להעברתו של החולי הלאה ולהפצת האמנות האפלה שלו. כסוג של מת- חי, הערפד הינו מוות הלוקח צורה של חיים אנושיים. וירוס וטיקו אינו בסופו של דבר- מה חי, אלא צורה חיה של מוות. כמו וירוס, וטיקו היא חומר "חסר- חיים". כי רק בתוך יצורים חיים, וירוסים יכולים לקיים "חיים- בחריגה". ערפד הוא סוג של חי- מת. כמו ערפד בוגר, ישויות וטיקו מפותחות הופשטו מן האנושיות שלהן ונעשו מוליך לוירוס וטיקו הלא- אישי והטרנספרסונלי להתגלגל ולפעול דרכם. הם נעשו פורטל חי, פתח שנפער במארג התלת- מימדי של המרחב והזמן שדרכו מתפשט בשדה וירוס רב- מימדי מדבק באופן לוקאלי וא- לוקאלי.

מחוסרים מימד נשמתי, ישויות וטיקו הינם "מכונות" יעילות, המקדישים עצמם לשירות "המדינה, אשר [אם לצטט את פורבס] היא עצמה ישות וטיקו אשר השתלטה על מנגנוני הכוח"[25].

וטיקו בוגר הופך לאוטומט רובוטי, מותנה להגיב לסטימולציה רפלקסיבית. הם הופכים לחלק מן "המכונה", ללא ספונטניות, יצירתיות, מקוריות או חשיבה חופשית. ישויות וטיקו עוברים תהליך של דה- הומניזציה ומאבדים קשר עם חוש האסתטיקה ועם היכולת להעריך את היופי האינהרנטי של החיים והופכים ל"אנ-אסתטיים" (מורדמים/ "an-aesthetic") משוללי תחושה ורגש לכל מה שהוא אנושי. שליחים של "חברה" פלנטרית פטריאכלית, צבאית ואוטוריטרית, חיידק וטיקו משריץ פאשיזם וטרור. אם לצטט את המרפא הדגול וילהלם רייך, "פאשיזם הוא הערפד הנצמד אל הגוף החי. הדחף להרוג מקבל שליטה מוחלטת."[26] פאשיזם הוא הביטוי הפוליטי הקולקטיבי החיצוני של הנוף הפנימי ההרסני של אינדבידואל שדוכא והוטל בו מום על ידי הציוויליזציה האוטוריטטיבית של "המכונה".

כמו ערפד, אצל ישות וטיקו בשלה "אין איש בבית", וזוהי אחת מן הסיבות מדוע באופן סימבולי, לערפדים אין השתקפות במראה (אשר מנקודת מבט מיתולוגית, משקפת חזרה דימוי של הנפש האנושית). אנשי וטיקו בשלים הם ריקים עד העצם, כך שאין דבר שיכול להשתקף. מבחינה פנימית ישנו רק ריק אינסופי, ספוג שלעולם לא יוכל לספוג, חור שחור בולעני אשר ניזון מן היקום. נשמתם המנוונת רוקנה מתוכן כמו גזע עץ חלול שרוקן על ידי טרמיטים של הנפש. אנשי וטיקו בשלים רדופים באופן קומפולסיבי על ידי הלא- מודע במתכונתו ההרסנית, שוללת- המודעות שאין ביכולתם לראות או לחוות את עצמם, באופן שהפילוסופית חנה ארנדט טוענת שהוא אחד מן המאפיינים העיקריים של הרוע. משוללי יכולת התבוננות עצמית, אין להם גישה אל מנגנון הנפש המאפשר פעולה זו. אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים לראות השתקפות ערפד במראה היא בגלל שהערפד הלא- מודע הפנימי שלנו מעמעם את ההשתקפות והמשמעות היא שרוח הרפאים הבלתי- מיודעת של ה"צל" של עצמנו חוסמת את מבטנו.

לאונור פיני

ערפד אינו מטיל צל. על מנת להטיל צל חייב להיות מקור של אור. בתוך ערפד אין אור, רק חשכה אינסופית. משום שהוא אינו יצור חי, לערפד אין מציאות אינהרנטית, אין מהות. רק עצם בעל קיום מהותי יכול לייצר צל. ערפדים אינם יכולים להטיל צל משום שהם התגלמות חיה של ארכיטיפ "הצל". צל אינו יכול להטיל צל בעצמו והוא משולל מהות. יש יתרונות מסוימים בכך שערפד אינו מטיל צל- זה מאפשר לו להסתיר ביתר קלות את זהותו האמיתית, לנוע בין הצללים, להפוך לבלתי נראה ולארוב לאנשים. הערפד, יצור משנה צורה ואמן של הסתוות והתחפשות, יכול ביתר קלות לפתות ולהדיח את התמימים, ממש כפי שערפד מצופה סוכר לוכד אותנו באמצעות "הצל" הלא מודע ונקודות העיוורון שלנו. במובן הזה, התכחשות ל"צל" שלנו עלולה להביא לערפדות אנרגטית. ארכיטיפ הערפד מופעל בתוכנו כאשר אנו מפנים גב ומתכחשים לחשכה הפנימית שלנו והופכים אותה לבלתי- נראית עבורנו. איננו מצליחים לראות ערפדים כוון שבחרנו לא לראות את האספקטים החשוכים "הערפדיים" בתוכנו. אי- רצוננו לראות את האיכויות "הערפדיות" בתוכנו מעוורות אותנו לתכונות ה"ערפדיות" באחרים.

בנוסף לחלשים ולחסרי ההגנה, הערפד מחפש גם את אלו שנמצאים על סף של קפיצה קוואנטית אבולוציונית בתודעה אך עדיין לא הצליחו למזג את תובנותיהם באופן אינטגרטיבי ו"לצאת מן הצד השני". בני אדם כאלה נמצאים במצב טעון ורגיש מבחינה אנרגטית. פתיחות הלב והפגיעות שלהם מזמינה פנימה ישויות ערפדיות לחמוד ולהיזון על האור של תודעתם המתרחבת. האסטרטגיה של חיות טרף אלו היא להסיט את תשומת הלב שלנו החוצה, ובכך למנוע מאיתנו להכיר באורנו הפנימי, מה ש"יהרוג" את הערפד. אם נחזיק מעלה את המראה ונשקף את הטירוף המוקרן אלינו מן האנשים לוקים בו, אנו מסתכנים בכך שאנו נהיה אלו שנכונה "מטורפים". אם נצליח לקבל גישה אל האור שבתוכנו וננסה לחלוק אותו עם אחרים, יתכן כי ישויות ערפדיות א- לוקאליות (מה שכיניתי בעבר ישויות דמוניות א- לוקאליות) אשר אינן מוגבלות לקיום התלת- מימדי ולחוקי המרחב והזמן, ינסו באמצעות גישתם אל השדה הא- לוקאלי, לחסום אותנו על ידי השפעה על בני אדם אחרים שיפעלו נגדנו. תהליך זה עלול להרוס אותנו, אלא אם כן תהיה לנו המטא- מודעות לראות את זה בפעולה -תהיה לנו המיומנות לנווט בחכמה את דרכנו וזה יעמיק את חוסננו וכוונתנו, יעמיק את הברית שלנו עם אור הצלילות, יחזק את היכולת היצירתית שלנו לשדר את תובנותינו ולטפח חמלה ופתיחות הלב. נראה הדבר כאילו אותן ישויות ערפדיות נפשיות א- לוקאליות, הינן שומרות הסף של האבולוציה.

ממש כמו ערפדים, ישויות וטיקו בשלות חשות צמא עז כלפי עצם הדבר שהן חסרות- המהות המיסטית של החיים, "דם" נשמתנו. בחמדה בני אדם אחרים, מחלת וטיקו הינה סוג של "הפרעת אכילה" נפשית, בה הנפש הפגועה "צורכת" נפשות אחרות, והן את עצמה בסופו של עניין. ישויות וטיקו הן סוג של "אוכלי נשמה", נהרסות על ידי הפראיות של רעבונן הבלתי פוסק, על ידי תאבונן שאינו ניתן לסיפוק. האכלה ומפירית זו הינה פארודיה בלתי טבעית, השתקפות שטנית של ההתחדשות העצמית של החיים. תהליך פנימי לא- טבעי זה מוקרן אלינו באופן קולקטיבי על ידי החברה הצרכנית שאנו חלק ממנה, תרבות אשר ללא הרף מלבה את הלהבה של ההשתוקקות הבלתי- פוסקת, מתנה אותנו תמיד לרצות יותר. אנו מצויים בהשתוללות של הזנה, מנסים למלא ריק ללא תחתית, כאילו אנו גוועים ברעב. תהליך אלים זה של צריכה אובססיבית/ קומפולסיבית, הינו בבואה של תחושה משותפת, פנימית ועמוקה של רעב רוחני. הישות של המערכת הכלכלית הגלובלית עצמה, היא סמל חי של מחלת וטיקו חסרת- שליטה בפעולה.

בשושלת ומפירית מושגת ההשתכפלות העצמית באמצעות המערכת המשפחתית (משפחת המקור, או המשפחה האנושית). מורשת ההתעללות (פיזית, מינית, פוליטית, פסיכולוגית או רוחנית) מועברת בין הדורות באופן אישי וקולקטיבי, מתגלגלת בהתמדה בין החיים. וירוס וטיקו מעביר הלאה את ההיגיון השבור ואת הקוד המעוות שלו אל תוך הגופנפש של האחר באמצעות הניפוץ הטראומטי של השלמות שלנו. מיננו סובל מהפרעת פוסט- טראומה קולקטיבית שהועברה בירושה, ממש כאילו הוא נתון תחת קללה.

פרנצ'סקו גויה

סכנת הידבקות גבוהה

בדברו על וטיקו אומר פורבס "הם לא שפויים במובן האמיתי של המילה. הם פגועי נפש ובאופן טראגי, מחלת נפש זו שהם נושאים היא מדבקת"[27]. פסיכוזת וטיקו היא כאמור מידבקת מאד, מתפשטת באמצעות הערוץ של הלא- מודע הקולקטיבי שלנו. נתיבי ההידבקות וההתפשטות אינם נעים כמו פתוגן פיזיקלי. חיידק נומאדי נודד זה נע באופן "פלסמטי", חודר וניזון מנקודות העיוורון הלא- מודעות שלנו ומחזק אותן במערכת היזון חוזר וכך מפיץ את עצמו בשדה באופן א- לוקאלי. בוטיקו ישנו "קוד" או הגיון מסוים המשפיע / מדביק את התודעה בצורה מקבילה לאופן שבו הד.נ.א. של וירוס עובר ומדביק את התא. אנשים אשר מתקשרים את התדר של וטיקו מתיישרים [align] אחד עם השני באמצעות תהודה נפשית [psychic resonance] המחזקת את ההסכמה המשותפת ומקיימת את תפיסתם המעוותת של המציאות. כשהם משתפים פעולה עם הפסיכוזה המשותפת שלהם, קבוצות של אנשים הנאספות יחד על ידי הלא- מודע, עלולות באופן פוטנציאלי להפוך לכוח סוציו- פוליטי עמו יש להתמודד. כאשר קבוצה של אנשים נמצאת בהסכמה, ללא קשר אם זה נכון או לא, ההתיישרות שלהם אחד עם השני יוצרת שדה- כוח מגנטי מדבק העלול לסחוף ולמגנט את האדם הלא- מודע אליו.

אנשים שהשתלט עליהם וירוס וטיקו בדרך כלל לא חושדים ש"רומו". תרבות הוטיקו אינה מציעה תמריצים כלשהם עבורם, להתבונן על עצמם ולהגות על מצבם העגום. נהפוך הוא, השדה הא- לוקאלי מתכנת את עצמו לקשור קשר, ולאפשר להמשיך לטפח את הפסיכוזה. כאשר מישהו הינו ישות וטיקו מלאה אך שאינה מכירה בעצמה, השדה סביבם מתפתל על מנת להגן, לקשור קשר ולהיזון מן הפסיכוזה באופן שמשאיר את מי שסביבם כשרויים בטראנס.

תחת כישוף הוטיקו, הם מאבדים את היכולת להכיר בפתולוגית וטיקו באחרים. בסיטואציה של "נרקיסיזם חברתי", ישויות וטיקו בשלבים שונים של המחלה לוקחים עמדות מסוימות ותפקידים באופן יחסי לאחרים, במטרה להגן על עצמם מפני הטירוף והחשכה של עצמם. הם מחזקים ומזינים את הנרקיסיזם אחד של השני, משום שזה מחזק את שלהם. פורבס כותב כי סוג האישיות אשר עלולה באופן טיפוסי ליפול קורבן לוירוס וטיקו הינו האינדבידואל אשר "אחרים מושכים בחוטים שלהם, או כאלה הצועדים בנתיב חיים המוכתב על ידי אחרים. הם כאלה הבשלים עבור וירוס וטיקו"[28]. משום שהם אינם בקשר עם ההדרכה הפנימית שלהם, הם מקרינים סמכות חיצונית לעצמם והופכים מאד נוחים להשפעה בנוגע לדעת הקונצנזוס והדעות המוסכמות של הקבוצה הדומיננטית. בגלל שהם איבדו את היכולת להבחנה פנימית ולחשיבה ביקורתית, הופכים "אנשי ההמון" לעדר חסר דעת ונופל קורבן לחשיבה קבוצתית, אשר חבריה מאפשרים בצורה של תלות- הדדית את הגרסא שלהם על העולם (וטיקו). הקונצנזוס הקבוצתי שלהם על טבע המציאות נעשה קשה יותר ויותר לתחזוקה ככל שעובר הזמן, אך כמו מגדל קלפים העומד להתמוטט בכל רגע, תפיסת המציאות שלהם מבוססת על טעות פונדומנטלית. באופן מוזר, אנשים הנתונים תחת ההיקסמות הקולקטיבית של וטיקו, נעשים לעיתים לתומכים פנאטים באג'נדה אשר לחלוטין נוגדת את האינטרסים שלהם. זוהי השתקפות חיצונית של המצב הפנימי של להיות נתון להיסחפות אחר ההרס העצמי הנגרם מן הפרזיט וטיקו.

נדמה אף כאילו ישות חסרת- קדושה, שלילית או "טמאה" [unclean] השתלטה על האדם הנתון לוטיקו ומתגוררת בהם. אנשים כאלה מנוצלים שלא ברצונם ככלים, כסוכנים סמויים של הישות האפלה והטמאה הזו, כדי לאפשר לה להפיץ עצמה בשדה הרחב. כסוכנים סמויים של המחלה, הסוד של וטיקו הינו סוד עצמי, סוד שהם מסתירים אפילו מעצמם. כמו שלעיתים משהו גדול מאיתנו משתלט עלינו, כך קורבנות וטיקו אינם יודעים עד כמה הם נשלטים בכל רגע ורגע. החוויה של להיות נשלט על ידי משהו עצום ממך, מתרחשת בנקודות העיוורון שלהם (ראו מאמרי "Are We Possessed?").

פרנצ'סקו גויה

חיידק וטיקו משפיע על התפיסה שלנו בגניבה ובתחבולה במטרה להתחבא ולבלבל אותנו מלהיות נראה. וטיקו זורע את זרעיו ומכה שורש בתוך התודעה. כמו עלווה צמחית מנטלית, הוא מכסה, מסיח את דעתנו ומסיט אותנו מן הקריאה של יעודנו האמיתי ומן הנתיב הרוחני שלנו. אפקט ההרחקה והזרות של וירוס וטיקו, בדיוק הדבר שעלינו להבחין בו, מתחבא בתוך התפיסה, המחשבה והמשמעות שאנו מעניקים לחוויה שלנו. כאשר מישהו הופל לחבר מלא ב"כת" וטיקו (ראו מאמרי "The Bush Cult"), נדמה כאילו תודעתם אוכלסה על ידי הווירוס באופן כזה שלהם אין מושג קלוש על מצבם הפתולוגי. ישויות וטיקו לא תופסות את עצמם כזקוקות לעזרה, עבורם, אנשים אחרים הם תמיד "הבעיה". המחלה שלהם אינה מפריעה להם והם אינם מכירים בה, משום שהיא כל מה שהם מכירים ומנהיגיהם והחברה בה הם חיים מעודדת אותם. אין להם שום הערכה של ההפרעה שלהם והם אינם מבינים עד כמה הם חולים.

פורבס כותב, "אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את הצורה הקיצונית השלילית של וטיקואיזם הינה יהירות"[29]. ישויות וטיקו מלאות הם אפופי חשיבות עצמית, כלים "מנופחים" של הרוע ובאופן יהיר, בור וצדקני, בטוחים שהם פועלים בשירות האמת והטוב הכללי. נדמה כי הם אינם מצליחים להבחין בשליליות של מעשיהם וחושבים כי כל מה שהם עושים הוא טוב. פורבס מסיים "בכל אופן, מחלת וטיקו, מחלת הניצול מופצת בהרחבה בכמה אלפי השנה האחרונות. משום שאיננו מחוסנים בפניה, נראה כי היא מחמירה עם הזמן. יותר ויותר אנשים נדבקים בה, בצורה יותר רחבת- היקף, ואותם אנשים הופכים להיות המורים של הדור הצעיר"[30]. תרבויות וטיקו נלמדות הן בבית והן ב"אקדמיה" בה אנשים הופכים להיות "מוסמכים" בנבכי העולם הזה ואי לכך מקבלים קרדיט והעצמה בהפצת הדרכים המושחתות בצורה רחבת- היקף יותר מאי פעם.

כשהוא כותב על ההפצה רחבת ההיקף של וירוס וטיקו כותב פורבס "היא מופצת על ידי ישויות וטיקו עצמן, המגייסות ומשחיתות אחרים. היא מופצת באמצעות הספרי ההיסטוריה, הטלוויזיה, תוכניות האימונים הצבאיות, המשטרתיות, ספרי קומיקס, מגזינים פורנוגרפיים, סרטים, תנועות הימין, פנאטיות מסוגים שונים, קבוצות מסיונריות בלחץ גבוה ואינספור ממשלות"[31].

כל המוסדות המיינסטרימיים התאגידיים, מוכפפי הסנקציות החברתיות, נמצאים בעסק של אינדוקטרינציה (שטיפת מוח), אומרים לנו על מה לחשוב ועל מה לא לחשוב, וכמובן איך לחשוב. תודעתנו מעוצבת לצורה מסוימת על ידי החברה השלטת, ודומה ש"פנינו האמיתיות" עוברות מתיחת פנים. אנו נשדדים מהשפע הרוחני שלנו. כמדומה, החברה שלנו הפכה להיות השופר עבור איבר התעמולה של המחלה, מהפנטת אותנו להשתכנע אל תוך התפיסה הזו בזמן שאנו מקיזים את מה שחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. התרבות שמיידעת ומתעצבת סביב מחלת וטיקו היא עצמה ערוץ של ההפצה שלה. אם נחתום על הקו המקווקו ונפעל על פי התפיסה שוללת- החיים שלה, היא לבסוף תכלה אותנו ואנו נהפוך להיות השלוחות של פקודותיה. כך פועלת "האימפריה הנפשית" של הפסיכוזה הקולקטיבית המפיצה את עצמה ומתרחבת ומנסה להתקרב לתפוצה מלאה.

ישויות וטיקו מלאות עלולות להיות עריצים קטנוניים בבית או בעבודה, אך גם יכולות להיות בצד המדולדל והמדוכא שאינו מפעיל שום עוצמה בעולם שסביבו. כשפורבס מדבר על "וטיקו גדולים" הוא מתייחס לישויות וטיקו מלאות ש"עלו בסולם הוטיקו", קפצו דרך טבעות הוטיקו ועלו במעמד הוטיקו ומצאו את עצמם מכהנים בעמדות כוח באמצעותן הם יכולים להשפיע ולשלוט באירועים בעולמנו ולהפעיל את המערכת. "וטיקו גדולים" המנווטים את מנופי השליטה, בין אם הם העשירים ביותר, מנהלי תאגידים, בנקאים או מנהיגי מדינה הינם מסוכנים במיוחד, משום שהם מגדירים את תנאי הדיאלוג, ושולטים בנארטיב ההיסטורי השגור. מנהלים את התפיסות שלנו באמצעות מנועי התעמולה של המדיה התאגידית המיינסטרימית הנשלטת על ידם (ראו מאמרי "The War on Consciousness"). וטיקו גדולים בעמדות כוח יוצרים את מגבלות השיח והדיון. וטיקו הינו וירוס אידאולוגי אשר המטבע שלו הוא התחביר הרעיוני.

גראנט מוריסון

וטיקו מסיט את התחביר המנטלי שלנו, את חוקי יצירת השפה שלנו ועל כן מעוות את הסמנטיקה (הדקדוק), את המשמעות שאנו מייחסים לחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם. וטיקו הינו הפרעת סמנטיקה, משום שהוא משנה את האקסיומות שדרכם הנפש מעצבת, מקרינה ומכשפת את המילים, ומשם שואבת את החוויה. צורות המחשבה והאמונות  המבטאות ומייצגות את מעשה וטיקו הויראלי כמערכת אינהרנטית של שליטה, מעצבות את גבולות הדמיון של מה שאנו חווים כאפשרי, כאינדבידואלים, כאומות וכמין אנושי. וטיקואיזם תומך ומנציח את המיתוסים, הסיפורים, הדוגמות  והספרים ה(לא) קדושים אשר מאשררים את האג'נדה בשירות העצמי שלהם.  ספרים וצורות מידע אחרות אשר אינן תומכות בגרסא הוטיקויאנית של סדר הדברים, "נשרפים" באופן מטאפורי (או באופן ממשי במקרים מסויימים- כמו במקרה של ספריו של דר' וילהלם רייך הנזכר לעיל, שנשרפו על ידי ממשלת ארצות הברית. בתארו את מה שהוא כינה "המגיפה הנפשית", הצביע רייך בדרכו שלו על הרוע של וירוס וטיקו).

אנו חיים בתוך עולם אשר בדומה לחלום, מהווה מראה אינטרקאטיבית בלתי- נפרדת מישותנו הפנימית האישית. כהשתקפות של מצב עמוק בתוך עצמנו, וטיקו הינו תופעה בלתי מתווכת, מניפסטציה ישירה של טבעו דמוי- החלום של היקום, וזו ההבנה העמוקה שוטיקו מראה לנו. ההכרה בטבעו דמוי- החלום של מצבנו מייצרת נוגדן חי העשוי ממודעות  המעוצבת באופן אישי על מנת לנטרל את הפתוגן הנפשי של וטיקו. במילים אחרות, בתוך הפתוגן עצמו מצויה תובנה, התגלות, אשר היא התרופה למחלה (אנא ראו מאמרי "Shadow Projection is its own Medicine"). ההכרה העצמית של וטיקו מציעה ריפוי נפשי, אך על מנת ליהנות מיתרונות התרופה, עלינו להכיר ולהבין לעומק את הנס של שמירת הבריאות הפסיכו- רוחנית. כמה מדהים הוא שהדבר שיכול באופן פוטנציאלי להרוס אותנו, הינו בו- זמנית מה שמעיר אותנו. זרז  פוטנציאלי עבור האבולוציה שלנו כמין אנושי, כולנו יוצרים וחולמים במשותף את וטיקו יחד. וטיקו הינו ממש תופעה קוואנטית, בכך שהוא הרעל הקטלני ביותר והתרופה המרפאת ביותר, מצורפים יחדיו. האם וטיקו יהרוג אותנו? או האם הוא יעיר אותנו? הכל תלוי באם נכיר במה שהוא מגלה לנו באופן פוטנציאלי. הפרוגנוזה עבור וטיקו/ אגופרניה ממאירה, תלויה באופן שבו נחלום אותה.

כעת, כשיש ברשותנו את ההבנה והידיעה (dia-gnosis and pro-gnosis), כל מה שעלינו לעשות הוא לגלות את התרופה, דבר אשר כשלעצמו מצריך הבנה (gnosis).

גראנט מוריסון

כל הזכויות שמורות לפול לוי

תרגום: יסמין ברגנר

This article first appeared on Paul Levy's website. © Copyright 2010.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=nq2WY_MD3Dk
[2] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xv.
[3] ‘psychic' is used throughout this article as the adjective form of "psyche" and not with any parapsychological connotation
[4] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 46
[5] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xvii-xviii
[6] C. G. Jung, Nietzsche's Zarathustra, vol. 2, p. 1321.
[7] במקור: contemplative exercise/exorcise
[8] Ibid., p. 39.
[9][9] Ibid., p. xvi
[10]  Ibid., p. 24
[11] Ibid., p. 49
[12] Ibid., p. 60
[13] Castaneda, The Active Side of Infinity, p. 218
[14] Ibid., p. 218
[15] Ibid., p. 218
[16] Ibid., p. 219
[17] Ibid., p. 219
[18] Ibid., p. 220
[19] Ibid., p. 220
[20] Ibid., p. 220
[21] Ibid., p. 229
[22] Please see Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, by John Lash. His website is metahistory.org.
[23] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 188.
[24] Jung, The Symbolic Life, CW 18, par. 1374.
[25] Forbes, Columbus and other Cannibals,  p. 153.
[26] Reich, The Mass Psychology of Fascism, p. xvii
[27] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 18.
[28] Ibid., p. 43
[29] Ibid., p. 52
[30]  Ibid., p. xix
[31] Ibid., p. 49

The post ווטיקו | המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות | מאת פול לוי | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה – בת'אני וובסטר – מאנגלית: יסמין ברגנר

כמומחית בעלת שם עולמי בנוגע לפצע האם אצל נשים, אני מתבקשת לעיתים קרובות לדבר על פצע האם אצל גברים. בתקופה מכריעה זו של חשיפה של תקיפות מיניות רציתי לכתוב מאמר שיחקור כיצד פצע האם הוא החוליה החסרה בהבנת תופעת המיזוגניה. במאמר זה אבחן כיצד מתפתחים נערים בעולם המודרני, אבחן את הזעם הלא- מעובד החבוי מתחת לפני השטח בחייהם של גברים, את תפקיד הפריבילגיה ואת העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

עבור נערות ונערים גם יחד, מערכת היחסים עם אימהותנו, היא אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר שנזכה לחוות במהלך חיינו. לא ניתן להמעיט בערכה הפונדמנטלי של מערכת היחסים הזו והאופן שבו היא משפיעה על ה WELL BEING עד לבגרותנו.

בשבועות  והחודשים הראשונים לחיינו, האם היא מזון, האם היא העולם, האם היא הגוף והאם היא העצמי. עבור נשים וגברים כאחד, פצע האם הוא תוצר של הפטריארכיה, תוצר של החיים בחברה שבבסיסה שליטה בנשים.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

ברמה האישית, פצע האם הוא מערכת דפוסים ואמונות מגבילות מופנמת – העולה מתוך מערכת היחסים עם האם. פצע האם מתקיים על הסקאלה שבין מערכת אם- ילד בריאה ותומכת לבין מערכת אם- ילד טראומטית ומתעללת. גורמים רבים ומורכבים מגדירים את הייחודיות שבה מתבטא פצע האם האישי והיכן הוא מצוי על הספקטרום. אצל גברים, זה תלוי בעיקר בדינאמיקה הספציפית המתקיימת בין הילד לבין אימו ובאופן שבו האב תמך או התנגד לקשר הראשוני הזה.

פטריארכיה היא עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב. לדוגמא, נערים מסוימים חוו את אימהותיהן כמזניחות או דומיננטיות. חלקם חוו את אימהותיהן כקורבנות של אבותיהם, ואחרים חוו את אמם כהורה הדומיננטי ואת אביהם כהורה הפאסיבי יותר.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת  המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כוללת ברמה מסויימת הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים (ראו מקורות בסוף המאמר). מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית.

ריפוי טראומה אישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה.

בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בתהליך זה מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה ככורת הברית עם האם, עם המקור.

עבור גברים לבנים, יש לפריבילגיה תפקיד מכריע. בנוסף על דיכוי רגשותיהם והעצמת הדומיננטיות שלהם, מאפשרת להם החברה יתרון לא הוגן, יתרון אשר נמנע מקבוצות אחרות  בכללן נשים ומיעוטים. לפי הסוציולוג האמריקאי, פרופ' מייקל קימל, פריבילגיה הינה בלתי נראית עבור אלו שיש להם אותה. זה מותיר גברים לבנים עם פצע משולש: פגיעה ביכולתם לעבד את רגשותיהם, עיוורון ביחס לפריבילגיה שברשותם, ומחסור באמפטיה כלפי אלו בהם הם פוגעים. פצע משולש זה אצל גברים לבנים נותר באופן יחסי בלתי- מודע עד כה וגורם לסבל בלתי יתואר בעולמנו.

נתקלתי בציטוט מטלטל של אדריאן ריץ' משנת 1977 מתוך מאמרה מן הספר "על שקרים, סודות ושתיקה" (לא תורגם לעברית) המדבר בעוצמתיות על הקשר בין מיזוגניה  ופצע האם אצל גברים:

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

תקיפה כעויינות בעלת אופי מיני

תקיפה מינית אינה קשורה לסקס אלא לשליטה. אלכסנדה קטהאקיס, מטפלת מינית ומנהלת קלינית במרכז למיניות בריאה בלוס אנג'לס, מסבירה זאת באופן הבא: "גברים המעורבים בסוג כזה של התנהגות מחזיקים בזעם עצום כלפי נשים ולעיתים סבלו מהתעללות בילדותם. לדוגמא, יתכן ואימהותיהם היו מתעללות רגשיות או שלא הגנו עליהם מפני התעללות מצד אבותיהם. ככל שגברים אלו מתבגרים, הם מחצינים את הזעם שהם חשים כלפי נשים בשפה של מין. הם מייחסים אופי מיני לרגשותיהם משום שאין ברשותם כל דרך אחרת להתנהג".

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. (ראו מאמרי https://womboflight.com/the-most-insidious-forms-of-patriarchy-pass-through-the-mother). כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

עבור גברים ונשים כאחד, ליבת משימת הריפוי של פצע האם היא אחת: להפריד את ממברנת ה"אם" הסימביוטית מן החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד, על מנת להתחבר למלוא הפוטנציאל והמימוש הפנימיים.

בספרו "תחת צילו של שבתאי", מסכם הסופר והאנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הוליס באופן הזה:

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר. איש המלבורו, האינבידואליסט המחוספס, דווקא הוא עשוי למצוא עצמו מותקף על ידי הנשיות הפנימית שבו, כלפיה הוא מצוי בהכחשה גמורה. בכל עת בה נדרש גבר להיות "ילד טוב" או כאשר הוא חש שעליו להיות דווקא "ילד רע" או גבר "פראי", הוא עדיין מפצה על כוחו של קומפלקס האם.

אינני אומרת כי זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי. אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק לאמהות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.

להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.

למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.

להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.

ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

שון וסטל מסביר כי תקיפה מינית במקום העבודה אינה תוצאה של חוסר הכשרה או הבנה מצד גברים, אלא דווקא בשל מה שגברים מבינים טוב מידי: שהם יכולים להתחמק מעונש. שהם יכולים לתרץ, להסתיר, להצדיק ולעשות רציונליזציה, ואיש לא יאלץ אותם לתת דין וחשבון. "במילים אחרות, עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה. בעקרון, גברים נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. אם נחזור לציטוטה של ריץ', נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשוייכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב  של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

להרשות לעצמנו להיות מושפעים רגשית מעומק הזוועות שבוצעו כתוצאה מזכאות- היתר שלנו היא שלב שלעיתים קרובות יש נטייה להימנע ממנו אך הוא חיוני אם ברצוננו  ליצור שוויון אמיתי בין אנשים. ממש כשם נשים לבנות נדרשות להתחבר לחוויה של זעזוע כנה כלפי האופן שבו אנו מתווכות עליונות לבנה על בני מיעוטים, כך גם גברים לבנים נדרשים לעשות אותו דבר ביחס לבורות שלהם כלפי זכאות- היתר שהם נהנים ממנה ולהפנים את הכאב העצום שזה יוצר בעולם כלפי נשים, בני מיעוטים והפלנטה עצמה.

"תפקידו של האמן זהה לתפקידו של המאהב. אם אני אוהב אותך, עלי לגרום לך להיות מודע לדברים שאינך רואה".  ג'יימס בולדווין.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

כל הזכויות שמורות לבת'אני ובסטר 2017

מאנגלית: יסמין ברגנר

—————————————————————————————–

Resources for Men:

Under Saturn’s Shadow: The Wounding and Healing of Men by James Hollis

Understanding Patriarchy by bell hooks

King, Warrior, Magician, Lover: Rediscovering the Archetypes of the Mature Masculine by Robert Moore and Douglas Gillette.

The Middle Passage: From Misery to Meaning in Midlife by James Hollis

The Eden Project: The Search for the Magical Other by James Hollis

Iron John: A Book about Men by Robert Bly

Castration and Male Rage: The Phallic Wound by Eugene Monick

Finding our Fathers by Sam Osherson

Phallos: Sacred Image of the Masculine by Eugene Monick

The Macho Paradox: Why Some Men Hurt Women and How All Men Can Help by Jackson Katz

The Mankind Project

Jackson Katz

לינק למאמר המקורי של בת'אני וובסטר באנגלית:

What's Going on With Men? The Mother Wound as the Missing Link in Understanding Misogyny

https://womboflight.com/article-169257?inf_contact_key=ab86940a678457697b23467d7088042a961eaf5a928775508567868441a3dda5

The post מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה | בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

במידה רבה אין מתאים ממאור, יליד 1951, לאצור תערוכה קבוצתית המהווה נדבך נוסף ומרשים להתעמקותו רבת-השנים בנושא. בפתיחת הקטלוג המלווה את התערוכה הוא כותב כי "[…] גם עתה, כשאני שב לנושא זה כאוצר ומורה, איני חדל מלעסוק בו כאמן. דמותו של קין וגלגוליו, אות הקין ומבטים המופנים אל "אחרים", נושאים אלה הם רבי חשיבות, והעיסוק בהם מלווה אותי שנים רבות". מהלך אוצרותי זה הינו חלק מתהליך ארוך שנים של הרחבת היריעה, מחקירה בין-אישית של מאור, לחקירה קולקטיבית של נושא זה בעולם האמנות הישראלי, וכן כתופעה אוניברסלית.

במקביל מוצגת כעת תערוכת יחיד רחבת היקף של מאור הנקראת "הם אני" במוזיאון הפתוח בעומר (אוצרת: רות אופק). התערוכה מביאה לידי ביטוי מנעד רחב של יצירתו הבין-תחומית של האמן ומזקקת תכנים שבהם הוא עוסק במשך השנים. התערוכה מורכבת מששה חדרים, כשכל חדר מוקדש לדמות אחרת שיש לה זיקה לחייו של מאור ובאמצעותה הוא מטפל במושג ה"אחר". החדר הראשון בתערוכה מוקדש לדמותו של "קין" ואות הקין, למושג ה"כפיל" / ה"צל" המזנב. חדר אחר מוקדש למערכת היחסים השבירה עם גרמנים דור שני ושלישי לשואה, לתהום הפעורה בינינו לבינם, בצד הנסיון הכן לאחות את הפצע, באמצעות סוזנה, ידידה גרמנייה של מאור. חדרים אחים מוקדשים לאנתולוגיה המשפחתית של מאור, שהינה מיקרוקוסמוס של רצח עם, גניאולוגיה של זיכרון. חדר אחר מוקדש לחאדר ואשח ומשפחתו, אמן פלסטיני הנשוי לבדווית, ול"אחר" הפלסטיני. מכלול החדרים מהווים מעין מפה תודעתית של התייחסות ותפיסת עולם הומניסטית, התבוננות כנה בנפש האדם. כל חדר בנוי כחלל עצמאי המתהווה מתוך מרכז פנימי. במרכז כל חדר מוצבת עבודה אחת מרכזית הפועלת כמצפן (ויזואלי ואתי), והעבודות התלויות על הקירות הסובבים מתייחסות אליה.

בשנת 1978 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של מאור, שנקראה "אות קין" (גלריה הקיבוץ, אצרה: מרים טוביה בונה). התבוננות ביצירתו של לאורך השנים, מאפשרת להבין טוב יותר את הרקע הקונטקסטואלי והרגשי לתערוכה "דיוקנאות קין". מכלול עבודתו החלוצי כאמן גוף מאז שנות ה-70 הינו מן המרשימים שנראו בישראל. בהשוואה לאמנות הגוף האמריקאית והאירופאית הענפה, בשנות השבעים פעלו בישראל רק קומץ אמני גוף ישראלים לצד חיים מאור, שהבולטים בהם יוכבד וינפלד, גדעון גכטמן, מיכאל דרוקס ומוטי מזרחי (השניים האחרונים מציגים בתערוכה "דיוקנאות קין").

עבודות הפרפורמנס שיצר מאור בין 1975 ל-1980 עוסקות במובהק במורשת האישית הטראומטית המכבידה של אמן "דור שני לשואה", בייצוגים של דיכוי וסטיגמה באמצעות סימנים ותחימת גבולות הגוף (ראו התייחסותי במאמר "בעלות גופנית על הסמל"). המיתוס המשפחתי של קין הופך למיתוס המכונן לאירועים היסטוריים רצחניים רחבי היקף וחמורים יותר, כדוגמת השואה (ח. מאור, מתוך הקטלוג 2012). הוא יוצר הקשרים ויזואליים בין מושגים כמו "סימון", "קורבן" ו"עקידה" באמצעות נוכחות גופנית מטלטלת. רוחב משמעות זה מחזק את תפיסת הדיכוי החברתי כתופעה אנושית אוניברסלית.

"דיוקנאות קין" מתבוננת בדמותו של קין ומהותו של אות הקין מנקודות מבט רבות. זהו נושא המעורר כיום עניין רב בקרב אמנים וחוקרים. ההתעניינות והפרשנות האקדמית, ההגותית, הספרותית והאמנותית בסיפור המקראי, ניזונה מהמציאות החברתית, הפוליטית, הדתית והפלילית, בארץ ובעולם, ומגיבה אליה. מאור מציין כי מעל לתערוכה מרחפות דמותם של הפסיכולוג החברתי דן בר-און, שעסק בחקר ה"אחרים" בתוכנו ולצידנו, ושל האמן מיכאל סגן כהן אשר הציע פרשנויות מרתקות על אודות דמות האמן כ"קין".

כבר בספר בראשית (פרק ד' פסוק טו') בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". קין הופך לנווד, לגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע (תיק רצח מס 001). לא נאמר מהי מהות ה"אות" אך כנראה שמדובר באות חיצונית כלשהי, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. יש כאן כפל משמעות של סמל שהוא מצד אחד אות קלון חושפנית, ומצד שני סמל הגנה. מאז הפך "אות הקין" לארכיטיפ המסמל מבט המופנה אל האחר, אופני הסימון שנוקטת החברה כלפי בני אדם. מעשה הסימון הוא אמצעי ראשון למידורם, נידויים, החרמתם, השפלתם ולעיתים חיסולם של המסומנים. פרשנויות רבות נקשרו לסיפור קין והבל שהמרכזי שהם הוא אולי מלחמתו הפנימית של האדם בכוחות הטוב והרע המצויים בתוכו:
"הלוא אם תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול בו" (בראשית פרק ד' פסוק ז'). פרשנות היסטוריונית מפרשת את הקונפליקט שבין התרבות החקלאית הקדומה לבין תרבות הרועים – בין היושבים קבע על אדמתם לבין הנודדים בעקבות צאנם.

לא בכדי לוותה התערוכה "דיוקנאות קין" בכנס בין תחומי מרתק, אשר הזמין חוקרים מתחומי מחקר שונים להתעמק בסוגיות של תיוג וסטיגמה, לחקור את האמצעים הסוציו-סמנטים העומדים לרשות החברה, אשר יוצרים מצד אחד הגנה והאדרה, ומצד שני הדרה וקיפוח. התערוכה מציגה פנים רבות כאלה, יהודים וערבים, דתיים מתנחלים וחילונים, גברים ונשים, מבוקשים וצלפים, ציידים וניצודים, שבויים, אסירים ועוד. בחלק מן העבודות הדימוי הסטריאוטיפי משובש, מופר או מוסט להקשרים של זמן ומקום אחרים. בחלק מן העבודות האמנים מציגים עצמם או את בני דמותם כמסומנים באות קין ולעיתים מתקוממים ויוצאים חוצץ כנגד היותם מסומנים. סימון וזהות, אם כן, הם מונחים מורכבים ומסועפים כשלעצמם והם מלווים את העבודות התלויות בתערוכה בדרכים שונות. הם שופכים אור על סוגיות חברתיות, פוליטיות, דתיות ומגדריות המתקיימות הן בעבודות והן בחברה בה נוצרו. אותן הגדרות המשמשות אותנו כנראה עוד משחר ההיסטוריה. הקונפליקט מתעורר במפגש בין המערכות השונות אשר מתנגדות זו לזו או מביעות חוסר סובלנות כלפי קבוצה אחרת. בטקסט קטלוג התערוכה טוען בחכמה מאור, כי זהותו של המסמן חשובה לא פחות מן המסומן ומסימני הזיהוי שלו.

בולטת מאד עבודתו של מיכה בר-עם "ש=שבוי", המהווה דוגמא מצמררת למחיקה של זהות. השבויים מצולמים מאחור כשעל גב החולצה מתנוססת חותמת שחורה גדולה בדמות האות "ש" ("שבוי"). השבויים הם חסרי פנים, חסרי זהות. הסימן מהווה  גורם מכריע  ביצירת דה- הומניזציה של המסומנים. בהצצה מעל לגווים הכפופים, עולה כמו אגרוף בבטן, תחושת ההשפלה שמתלווה לשלילת צלם אנוש. "ש" גם = "שבור". "העבודה היא דוגמא לניסיונו המתמשך של בר-עם ליצור דימויים מורכבים ומרובדים, שחורגים מתיעוד "יבש" של הנושאים המצולמים. זווית הצילום, חושפת בפני הצופה את עמדתו ואת הפרשנות שהוא מעניק למצבים אליהם הוא נקלע במהלך עבודתו כצלם שטח.

בעבודה "סימון, שביתת מסחר, מזרח ירושלים", מקבלים המושגים "סימון" ו"הצבעה" פרשנות בקשר לאות קין במספר אופנים: כמייצגים סימון מוחשי שנועד להבליט עצם (דלת של חנות סגורה), וכשיוך למעמד כלשהו (כמו שבוי מלחמה). האות "ש" המודפסת על גב השבויים (הדומה גם לסימן על לוח של מטרת ירי) או האיקס התחום בעיגול הצבוע על דלת הברזל המצולמת הם סימנים בעלי עוצמה דמויי לוגו. בר-עם אינו נרתע מהדגשת הסימן הסטיגמטי בצורה המעוררת תחושות מעורבות, קשות ופרובוקטיביות "בדומה להצגת צריבה בבשר החי או בכתובת קעקע", כדבריו", (ביסמוט, עומר, ליבוביץ 2012).

חוקר המקרא מאיר בר אילן מצביע על ממצאים מרתקים החושפים את קיומה של תרבות קעקועים יהודית בתקופת המקרא ומביא לכך עדויות לכך במאמרו המדהים "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה" (2011). הוא סובר כי המתקעקעים המקראיים נהגו לסמן עצמם באות האחרונה באל"ף בי"ת היהודי הקדום, אשר הייתה ככל הנראה הסימן "איקס". פשוט בשל היות סימן זה האמצעי הפשוט והברור ביותר של סימון. הלכות תורה שונות נכתבו על מנת לסייג מהו קעקוע "ראוי" של עבודת אל, לעומת קעקוע "כמנהג הגויים". קעקוע שנעשה עבור עבודת אל, היה חלק מהותי בפולחן והתכווננות מקודשת לפני הכניסה לחזון המרכבה המיסטי. ישנה סברה כי קין המקראי, קועקע באמצעות סימן זה. סקירה אתנוגרפית שערכתי של תרבויות קעקוע שבטיות שונות, מראה בבירור כי סימן ה"איקס" או "צלב" הינה הארכיטיפ המקועקע הקדום והנפוץ ביותר בכל העולם, ומקורו בפולחן השמש בתפיסה האנימיסטית הקדומה, ערש הדתות.

עבודתו של אריק וייס מציגה את דיוקנו הכפול, בפוזיטיב ובנגטיב, המהדהד שלטי חוצות. על מצחו מוטבע אות קין בדמות התפוח הנגוס, הלוגו של חברת "אפל". הכיתוב מתחת לדיוקנאות ICain, מאזכר את המילה IPad, מוצר הדגל של החברה. "וייס משתמש במותג בכדי להסיטו להקשר חדש: מן ההקשר המקראי אודות קין ועונשו, הוא מתקשר לסיפור העכשווי על אודות השתעבדות למותגים. אות הקין שעל מצחו – בעבודתו של וייס – רומז על החטא הקדמון של הוריו, אכילת פרי עץ הדעת (תפוח). בהקשר העכשווי, וייס מגיב על כך ש"בעולם של ימינו, ה"חוטאים" הם הממותגים כלפי עצמם. הם מאבדים את אישיותם העצמית- פנימית והופכים לחלק מעדר משתמשים, אשר עובדים את אליליהם "אותות חיצוניים, חפצים- מותגים" (מאור, 2012).

"פאול גולדמן הכתיר את הצילום המוצג בתערוכה בכותרת "ניצולת שואה, נהלל, 1945" אך לא הותיר כל מידע על אודות המצולמת, נסיבות התצלום והקשריו. אין עוררין לגבי עוצמת הדימוי המזעזע והמשמעות הנרמזת בו – נשים יהודיות בשואה, שנאלצו לשמש כ"זונות שדה". אולם מבחינה היסטורית ומבחינות אחרות, הצילום מעורר תהיות ואין מי שיספק תשובה ודאית על אודותיו. ישנן השערות שהצילום מבוים. מהימנותו של הצילום כתיעוד אותנטי של ניצולת שואה מתערער על רקע העובדה שהמילים על חזה האישה ("זונת שדה") נכתבות בגרמנית כמילה אחת, Feldhure ולא כשתי מילים המופרדות ברווח כפי שנראה בתצלום. בנוסף, קעקוע כגון זה קועקע על גבן של נשים ולא על החזה. התהייה העיקרית היא העובדה כי נשים יהודיות לא שימשו כזונות שדה לסיפוק צרכיהם של חיילים או קצינים גרמניים, משום שחוקי הגזע אסרו כל מגע בין גברים ארים לנשים יהודיות. "זונות שדה" היו רק נשים פולניות או גרמניות. עם זאת, תצלום זה הוא אחד מן הדימויים האמנותיים המצמיתים ביותר בהקשר לשואה" (תשובה, אלון, ברנשטיין, 2012).

בין היתר משתתפים בתערוכה, אסד עזי, אייל אדלר קלנר, עדי נס, מיכה קירשנר, ורדי כהנא, ורד אהרונוביץ, ארז ישראלי, חאדר ושאח, מיכאל דרוקס, קן גולדמן, בועז לניר, אסי משולם, מוטי מזרחי.
הציטוטים במאמר לקוחים מקטלוג התערוכה.

"דיוקנאות קין", תערוכה קבוצתית, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות במחלקה לאמנויות, אפריל 2012 עד יוני 2012
חיים מאור: "הם אני", תערוכת יחיד, המוזיאון הפתוח עומר, אוצרת: רות אופק, פברואר 2012 עד ספטמבר 2012

The post אות קלון וסמל הגנה | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה),

מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

עתיד עתיק – מסע החניכה הגדול:

יסמין ברגנר על אמנות מיתית, על אמנות אוטופית ועל ההצעה הרוחנית הגורפת של הפסטיבלים הטרנספורמטיביים.

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב

זהותה של תנועה חברתית מתפתחת זו, כפי שהיא ניבטת אלינו מסדרת הסרטים התיעודיים "The Bloom", משקפת את לבלובו של רנסנס תרבותי גלובלי. יוצרי הסרטים, ג'יט קיי לונג ואקירה צ'אן, מראים כיצד באמצעות דרכי ביטוי קדומות וחדשות, השילוש מיתוס-פולחן-המקודש מתמזג באופן המשקף את העידן שבו אנו חיים, של תודעה מתפתחת.

אמנות מיתית שואפת ליצור את המיתוס הפרטי כך שינחה את דרכו האישית של האדם ויעניק לו את המפתחות לפצח את עצמו. מגמה אמנותית זו מראה כי אפשר לחיות את המיתוס והכמיהה. להתהלך בתוך האגדה שלך. אמנים חדשים אלה מביאים את הפרסונה שלהם למרחב הציבורי, נראים על-ידי אחרים ויוצרים אינטראקציה, במטרה לחצות קו ממרחב אחד למשנהו.

פסטיבל ברנינג מן

רעיונות המהדהדים מתוך האדמה

הפסטיבל "Faeryworlds" מתקיים בכל שנה באנגליה בטבע, לאחר הקציר הראשון, תקופה שנחגגת בעולם משחר ההיסטוריה. בחג פגאני עתיק זה מתפללים לאדמה שתמשיך ותהיה פורייה ושופעת במשך כל העונה ומעניקים לה מנחות. הפסטיבלים המודרניים דוגמת "Faeryworlds" מעוררים הכרת תודה והודיה ליקום ולשפע שממנו אנו מתקיימים.

העולם העכשווי והמהפכות התעשייתיות שיחררו אותנו מצדדים אפלים רבים של דעות קדומות וחשוכות, אך החיים בחברה המערבית המטריאליסטית, שבה הערך הגדול ביותר הוא מקסום רווחים, ובני-האדם מצומצמים ל"צרכנים" ו"נותני שירות", "לקוחות" ו"בוסים", מותירים רבים בחוסר משמעות ומוות רוחני.

כעת אנו חיים בחברה חילונית ושכלתנית שבה התרחש תהליך של "אי-היקסמות", או התפכחות מהמצב המיתי, הקמאי. לדתות יש מונופול על מושגי הרוחניות וגבולות הפולחן. התנועה החדשה מייצגת את הכמיהה לחזור למצב ההיקסמות, שבו מיתוסים משוחזרים באמצעות פולחן פרטי רבגוני ומרתק וכך ממלאים את חייהם של המשתתפים בתוכן שעד כה הוכתב להם.

הנארטיבים שאנו מספרים זה לזה ביחס למה "אמיתי" ומה "לא אמיתי" מאבדים אט-אט מתוקפם, בין השאר באמצעות תיאוריות פיזיקליות עכשוויות הממוטטות את התיאוריות הקודמות ומאתגרות את תפיסת המציאות. עלינו כאמנים אוטופיים מוטלות החובה והאחריות להיענות לקריאה ולהפיץ את הרעיונות הללו, המהדהדים מתוך האדמה הקוראת אלינו, כדי שנוכל לספר סיפור חדש של חיבור עם הקמאי. המיתוס הוא הכלי שמסייע לנו לספר את הסיפור הזה.

פרפורמנס הוא אחד הכלים החזקים ביותר שבאמצעותם מוחדר המיתוס. אמנות זו מכירה במשמעות עמוקה הטמונה בעצם מעשה האמנות והג'סטה התיאטרלית. הקשר עם המיתוס חיוני לנשמתו ולבו של האדם וליצירה משותפת של תרבות חדשה, המזמינה ומכילה אמנים מכל נתיבי היצירה.

זוהי המשכיות של נארטיב קולקטיבי שמתהווה מאז שחר ההיסטוריה. במיוחד כעת, בעידן הטכנולוגי, באפשרותנו "למשוך" את מה שרלבנטי עבורנו, לבחור איזה ארכיטיפ עלינו לגלם כעת כאמנים ולהביא את המיתוס אל הפרפורמנס, לבטא מצבי נפש שונים באמצעות מחול, תיאטרון, מוזיקה ואמנות פלסטית.

פסטיבל ברנינג מן

כל אדם הוא מראה של הקמאי, אספקט אחר של עצמנו. הפרפורמנס מתפקד כהשתקפות של העצמי. התנועה יוצרת קשר מחודש עם הגוף. בהצתת המודעות המחודשת לגוף יש פוטנציאל אדיר של התמרה. דווקא בעידן שבו אנו דבוקים למחשב שעות ארוכות, ראוי לחשוב מחדש על הקשר שלנו עם גופנו, לצאת החוצה ולחלוק את מה שאמיתי עבורנו, מה שמעורר בנו השראה.

זהו האופן שבו הרוח נעה דרכנו. אנו יכולים להחשיב את עצמנו כבני-מזל שהאמנות שלנו הופכת למיתוסים רחבים יותר עבור הסביבה שלנו. כך נוצרת תודעה קולקטיבית.

אחת המטרות של הפסטיבלים הטרנספורמטיביים היא לאפשר לתכנים פנימיים להיחשף ולהתגלם בעולם החיצוני. זוהי מגמה שהופכת את היוצרות ודורשת פירוז של המאסטר-נארטיב. מותר לנו לשחק ולהמציא מיתוסים חדשים, לעסוק בפולחן פרטי לגמרי שבו אנו מתחברים להשראה פנימית.

המיתוס נועד ליצור עבור בני-אדם מרחב מנטלי, מקדש של תודעה. ככל שהסיפור גדול יותר, כך הוא יכול להכיל יותר. בפסטיבל "ברנינג מן" רבים מהמיצגים מסתיימים במדורת אש גדולה (בדומה למקבילה הישראלית, קבוצת זיק). בעידן האפוקליפטי שבו אנו חיים, ההרס בא לידי ביטוי באופנים ויזואליים רבים. דוגמות רבות מתפרקות, ומה שמגיע בפתח עדיין אינו ברור. כאשר משהו מסתיים, מתפנה מקום לדברים מפתיעים.

בתרבויות שבטיות היו טקסי מעבר וחניכה חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולקטיבית. בתקופה שבה אנו חיים, טקסי מעבר וחניכה נעדרים כמעט לגמרי מחיינו בתרבות המערבית. פסטיבלים טרנספורמטיביים חוקרים כיצד טקסים יכולים להחזיר משמעות ומטרה לחוויה הקולקטיבית באופן שאינו כופה, אלא מזמין ומאפשר, ומעל הכל: מאפשר מהלך של חירות אישית ואמנותית.

הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח

האמן פרדוקס פולק אומר כי פולחן הוא "מיתוס הלכה למעשה". המיתולוגיה מגלמת עבורנו סמלים טעוני משמעות, ואילו הפולחן מבטא את האופן שבו בני-אדם מגלמים את התפיסה המיתית. פולחן הוא כלי המקרב אנשים ומעורר חיבור בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. קריאה לנשמה להתעלות.

ההתמקדות הפולחנית ממסגרת את המבט ותשומת הלב סביב משהו הנחווה כחשוב ומשמעותי באופן שחורג מחיי היומיום, אך גם חוזר אליו. האמנית לקס מודרנה מנסה בפסטיבלים טרנספורמטיביים לשמש קטליזטור של התנסות עבור חוויה של אחדות.

בפסטיבל שנערך בדרום אמריקה בסנכרון עם פסטיבל "ברנינג מן" הוזמנו שבטים אינדיאניים שונים להשתתף ולחלוק את הידע העתיק שלהם. הלימוד שלנו הוא שעל מנת לקבל, עלינו לתת, ועל מנת לתת, עלינו ללמוד לקבל. כך נוצר מעגל שבו אנו מוקירים תודה לאדמה על כל מה שאני מקבלים ממנה ומבקשים רשות להיות כאן וליצור מקום, מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים במרחב ולהיות אותנטיים, להתחבר זה לזה מהלב בזרועות פתוחות ללא קשר לרקע, לחוויות חיים.

ככל שנעשה עבודה אינטגרטיבית פנימית, כך נוכל להתגבר על העכבות שלנו ולהסיר את הלוט מעל מה שמונע מאיתנו להתחבר למהות. ככל שנוכל להחצין החוצה יופי ואמת, כך נוכל לגעת באחרים החווים עצמם כנפרדים. מהותם העתיקה של פסטיבלים אלו מקורם בכוונה; כוונה לזרוע זרעים או להוקיר תודה לגרמי השמים. מבחינה קהילתית יש בכך איכות מקרקעת. חיבור קולקטיבי בין שמים וארץ.

רעיונות שמחזיקים מעמד ומתמשכים לאורך ההיסטוריה והאבולוציה צריכים לגרות ולפתח את האינסטינקטים האנושיים. בעולם מתקיימות טרגדיות מדי יום ביומו, אך המערכות אינן עושות דבר כדי לשפר את המצב. הן אינן יודעות כיצד. אם לא נוציא החוצה את צערנו ואבלנו, נהיה חסומים.

"הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח", אומר חוקר המיתוסים מייקל מיד. באמצעות יצירת קהילה קולקטיבית ותומכת יכולה להתאפשר היכולת להכיל ולהתמודד עם אבל, צער ואובדן. עלינו להשתפר ביכולת התגובה הקהילתית לצער היחיד.

פסטיבל ברנינג מן

קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות

מתהווה כעת נארטיב קולקטיבי חדש המגדיר את המשמעות של היות אנושי, והוא מבוסס על קשר אינטימי למקור; היות כאן ועכשיו בקבלה. מגמה חברתית זו מתקרבת מהאזורים הפריפריאליים יותר של החברה אל המיינסטרים, אל תעשיית המוזיקה, הקולנוע והאמנות הפלסטית. סרטים כמו "מטריקס" ו"אווטאר" מציגים אג'נדות של התפתחות תודעתית ועמדות הומניסטיות ואקולוגיות, וככאלה הם הנציגים של יצירות אמנות חדשות שהפכו כבר לנכסי צאן ברזל, קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות בתרבות שלנו.

העידן הטכנולוגי מספק לנו מתנות יקרות ערך. כל המידע על מסורות לאורך הדורות וכל מיתולוגיות העולם נגישים לנו ברגע זה בלחיצת כפתור. יש באפשרותנו לפרקן ולהרכיבן מחדש, ליצור ביניהן אינטגרציה באופן שהוא רלבנטי משמעותי לחיינו. אנו עוברים קפיצה קוואנטית בהבנת האינדיבידואליות שלנו וכוחה, התחברות לאקסטזה הגלומה באיחוד מחודש עם האספקטים של העצמי והעולם. מגמה זו ממחישה כיצד תפילה יכולה להיות משחק או מעשה אמנות יומיומי, ושאנו יכולים בהחלט ליהנות מחיים של התמסרות.

טרנס מק'נה מכנה מגמה זו "Archaic Revival"; אינדיבידואלים המתייחסים לקהילה שלהם כ-Beloved יכולים לעורר את המקודש בקרב הקהילה. טרנספורמציה זו מסירה את הלוט מעל הסמלים המפריד אותנו מהקמאי והופכת אותם למשהו נגיש יותר.

הקשר שלנו לקמאי הוא למעשה המרכיב המהותי ביותר בחיינו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. זוהי הדרך הגבוהה ביותר להתחבר כבני אנוש. אם אנו הופכים את הקשר הזה למרכיב המרכזי, הוא הופך למפתח שפותח את הדלת לפוטנציאל אדיר של ביטוי החוכמה הפנימית באמצעות שירות קהילתי.

ג'יט קיי לונג, במאי סרטי "The Bloom", אומר כי הקשר הבין-אישי, ההכלה וההשראה המופצים באמצעות הפסטיבלים הטרנספורמטיביים מבטאים למעשה את התדרים הפונדמנטליים שלהם אנו זקוקים כבני-אדם. אנו זקוקים לדברים אלו בחברה הפרגמנטרית שבה אנו חיים כדי לממש את הפוטנציאל שלנו. "ברנינג מן" מייצג באופן המובהק ביותר את האתוס הזה.

מקדשים היו במקורם מרחב מנטלי לריפוי הנשמה, אומר האמן Shrine, היוצר מקדשים/מייצבים מרהיבים מחלקי פסולת. המקדש כמושג חוזר אל הנוף של לבנו. מרחבים משותפים של קומיוניון. אנו חייבים לקדש מחדש את האמנות, להיכנס אליה בלי לדעת דבר למעט כמיהתנו העירומה לסבסטנס אמיתי. זוהי התזכורת הבלתי ניתנת לערעור של החמלה. כריעת ברך ענווה בהיזכרנו כי כולנו פרקטלים של האחד.

מקורות:

מירצ'ה אליאדה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%A6%27%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%93%D7%94

ג'יט קיי לונג

סדרת הסרטים "The Bloom"
http://thebloom.tv/public/index.php/dashboard/view/25

חוקר המיתוסים מייקל מיד

לקס מודרנה
http://luxmoderna.bandcamp.com/

Shrine

Shrine

ברנינג מן
http://www.burningman.com/

The post עתיד עתיק | מסע החניכה הגדול | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.