אמנית הקעקועים יסמין ברגנר תציג בכנס השפה העברית את ההיבטים הרוחניים והתרבותיים של קעקועים משחר האנושות ועד ימינו.

בחינת תרבויות הקעקועים השונות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם נותנת לנו את היכולת לבחון את נפש האדם.

ייתכן כי נוהג קישוטי הגוף מתוארך לפני כ-100,000 שנה, או אפילו קודם לכן. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס נמצאו והכילו שרידי פיגמנט העשוי מאוקרה אדומה. ארכיאולוגים מאמינים כי המערה שימשה ככל הנראה כסדנה להכנת פיגמנטים.

הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר

עבודותיה של יסמין ברגנר מתכנסות אל תוך מרחב הלא- מודע ואל תוך סמלים ארכיטיפים באמצעות נוכחות פיזית.

העבודות מתארות תהליך אישי שבו ארכיטיפים מקבלים משמעות אישית. עבודות פיסול ספונטניות המתרחבות לרבדים נוספים על ידי פעולת פרפורמנס המתייחסת אליהן

הראמיין וונדיל ג'ונס אינם היחידים המשערים כי ארון הברית הובא לקהיליית האיסיים בקומראן

האנושות חייבת לאמץ את פיזיקת השדות המאוחדים וללמוד לשלוט בשדות הכבידה במטרה להשתחרר מהכורח לחיות על פני השטח של פלנטה ולהיהפך לחלק מקהילה גלקטית

שישה אמנים צעירים עושים שימוש בדימויים ובחומרים מתוך התרבות הפופולרית העכשווית

בעיצומו של נחשול אמיץ של נשים החושפות תיעוד של הטרדות מיניות בתעשיות הרבות, רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן.

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

המיתוס המתייחס לכוחות הבריאה היה תמיד חלק בלתי נפרד מחיינו. השילוש מיתוס-פולחן-המקודש, החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה), מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

הפצעים העמוקים שהותירו השואה ומלחמת העולם השנייה קיבעו בתודעתנו את צלב הקרס כדימוי המשול לרוע שטני, לגזענות ולפאשיזם, חרף היותו של הסמל חף מפשע. שבעה עשורים לאחר השואה, והסווסטיקה הוא עדיין אחד הסמלים הבזויים והמושמצים ביותר.

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני ונחות, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה, כסמל או כפעולה אמנותית.

בתערוכה המתייחסת לתרבות הקעקוע האמריקאית ממשיכה רונה יפמן להתבונן בפרסונות הפועלות בתחושת דיכוי, ומגלות אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות החברתיות.