"האנשים האלה שהסכימו לקעקע את עבודתי על עצמם הם סוג של שליחים ארוטיים בשבילי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, והבטתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים

"וואטיקו" הוא מושג שמקורו בשבט הקרי בצפון אמריקה, מילה המבטאת מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות אנושית הרסנית עצמית. הפסיכוזה האנושית הקולקטיבית שלנו.

רבות אינן מבינות שהנושא הבסיסי העומד בבסיס העצמת נשים הוא פצע האם. קשיים ואתגרים בין אמהות לבנות הם אלימים, חסרי מעצורים ונפוצים בחברה, אך לעתים

לבני אדם יש דפוסי-על מולדים של מחשבה ורגש, אותם כינה קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מחוקת האדם, וניתן למצוא עקבותיהם כתוצרים

בחלק הראשון של המאמר, דיברנו על טכנולוגיה חדשה שמפותחת במעבדת ראמין. בשנה שעברה שוחררה הגרסה הראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדת ראמין: גבישים שגודלו במעבדה

"סירובו של המדע המודרני לחפש סדר גבוה יותר מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות עליהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באזורנו, אם כי באיחור. מדוע רנסנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים בהשוואה לארה"ב, אירופה

מאז שחר ההיסטוריה, הגוף המקועקע היה אמצעי להאדרה ולהגדרה אישית וקולקטיבית של האדם. אמנות הקעקוע מקורה במסורות של טקסי מעבר וחניכה שמאניים בתרבויות ילידיות; כל

ייתכן כי נוהג קישוטי הגוף מתוארך לפני כ-100,000 שנה, או אפילו קודם לכן. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס נמצאו והכילו שרידי פיגמנט העשוי מאוקרה

בעיצומו של נחשול אמיץ של נשים החושפות תיעוד של הטרדות מיניות בתעשיות הרבות, רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים

המיתוס המתייחס לכוחות הבריאה היה תמיד חלק בלתי נפרד מחיינו. השילוש מיתוס-פולחן-המקודש, החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה), מוצא כיום

הפצעים העמוקים שהותירו השואה ומלחמת העולם השנייה קיבעו בתודעתנו את צלב הקרס כדימוי המשול לרוע שטני, לגזענות ולפאשיזם, חרף היותו של הסמל חף מפשע. שבעה

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני ונחות, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה,

בתערוכה המתייחסת לתרבות הקעקוע האמריקאית ממשיכה רונה יפמן להתבונן בפרסונות הפועלות בתחושת דיכוי, ומגלות אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות החברתיות.

בניגוד לאמונה הרווחת, יהודי המקרא קיימו תרבות קעקועים עממית עשירה' הדעה הרווחת היא כי האמונה היהודית אוסרת על קעקועים באופן גורף. האם זהו צדק היסטורי?