"וואטיקו" הוא מושג שמקורו בשבט הקרי בצפון אמריקה, מילה המבטאת מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות אנושית הרסנית עצמית. הפסיכוזה האנושית הקולקטיבית שלנו.

רבות אינן מבינות שהנושא הבסיסי העומד בבסיס העצמת נשים הוא פצע האם. קשיים ואתגרים בין אמהות לבנות הם אלימים, חסרי מעצורים ונפוצים בחברה, אך לעתים רחוקות מדוברים עליהם בגלוי.

לבני אדם יש דפוסי-על מולדים של מחשבה ורגש, אותם כינה קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מחוקת האדם, וניתן למצוא עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הם יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם הופכים נוקשים ודעות קדומות.

בחלק הראשון של המאמר, דיברנו על טכנולוגיה חדשה שמפותחת במעבדת ראמין. בשנה שעברה שוחררה הגרסה הראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדת ראמין: גבישים שגודלו במעבדה שניתן לענוד על הגוף. הגבישים מעוצבים ומובנים בצורה גיאומטרית היוצרת מבנה מולקולרי בעל יכולת להדהד עם שדה קוונטי. טכנולוגיה לבישה זו יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומשפרת את היעילות.

"סירובו של המדע המודרני לחפש סדר גבוה יותר מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות עליהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור של יכולותינו להתפתח. האנושות נעה בכיוון זה, אך עלינו להגיע ליעדנו בזמן וטכנולוגיה מתקדמת חייבת לצוץ בהקדם האפשרי."

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באזורנו, אם כי באיחור. מדוע רנסנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים בהשוואה לארה"ב, אירופה ושאר העולם?

"האנשים האלה שהסכימו לקעקע את עבודתי על עצמם הם סוג של שליחים ארוטיים בשבילי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, והבטתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו, הוא יצר רשת נסתרת של עצמו באלה שסביבו. יסמין ברגנר על קצנשטיין האמן-שאמאן

ייתכן כי נוהג קישוטי הגוף מתוארך לפני כ-100,000 שנה, או אפילו קודם לכן. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס נמצאו והכילו שרידי פיגמנט העשוי מאוקרה אדומה. ארכיאולוגים מאמינים כי המערה שימשה ככל הנראה כסדנה להכנת פיגמנטים.

בעיצומו של נחשול אמיץ של נשים החושפות תיעוד של הטרדות מיניות בתעשיות הרבות, רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן.

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

המיתוס המתייחס לכוחות הבריאה היה תמיד חלק בלתי נפרד מחיינו. השילוש מיתוס-פולחן-המקודש, החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה), מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

הפצעים העמוקים שהותירו השואה ומלחמת העולם השנייה קיבעו בתודעתנו את צלב הקרס כדימוי המשול לרוע שטני, לגזענות ולפאשיזם, חרף היותו של הסמל חף מפשע. שבעה עשורים לאחר השואה, והסווסטיקה הוא עדיין אחד הסמלים הבזויים והמושמצים ביותר.

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני ונחות, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה, כסמל או כפעולה אמנותית.

בתערוכה המתייחסת לתרבות הקעקוע האמריקאית ממשיכה רונה יפמן להתבונן בפרסונות הפועלות בתחושת דיכוי, ומגלות אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות החברתיות.

בניגוד לאמונה הרווחת, יהודי המקרא קיימו תרבות קעקועים עממית עשירה' הדעה הרווחת היא כי האמונה היהודית אוסרת על קעקועים באופן גורף. האם זהו צדק היסטורי?