דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יתכן כי מנהג קישוט הגוף מרחיק עד כ 100 אלף שנה אל העבר ואף יותר. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס [1] [BLOMBOS CAVE] (כיום איזור דרום- אפריקה) נמצאו כשבתוכם שרידים של צבע שהוכן מאוכרה אדומה. ארכיאולוגים משערים כי המערה שימשה כסדנה להכנת צבעים. ככל הנראה זו עדות לטכנולוגיה, לייצור אמנות, לחשיבה ושפה סימבולית בתקופת האבן האמצעית.

ייתכן מאד כי האוכרה שמשה לצביעת הגוף והקונכיות ככלי קעקוע [2]. במערת הגדי [3] (מערת א- סח'ול) בחוף הכרמל ובמערת קפזה שבגליל, התגלו מערות בעלות אופי דומה המשוייכות לתרבות הציידים- הלקטים המוסטרית, המתוארכת לאותה תקופה ואף אולי מוקדמת יותר. במערות התגלו עצמות הומו ספיינס שנקברו ביחד עם עצמות חיה, כלים וצדפים. גם במערה זו התגלו גושי אוכרה גדולים שהובאו מאיזורים אחרים ומשוער ששימשו לקישוט הגוף או הקברים.

*הטקסט הוא חלק מקטלוג התערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות", מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר, מוז"א, 2016 -2017)

בכל רחבי אפריקה התקיימו פרקטיקות צילוק וקעקוע נרחבות ואף פרקטיקה המשלבת צילוק וקעקוע יחדיו, היוצרת מעין קעקוע בולט. התערבויות קולוניאליסטיות במאה ה20 הביאו להצטמצמות משמעותית של המנהג. כמו בכל מקום אחר בעולם, מיסיונריות ואימפריאליזם נוצרי, דיכאו אמנויות ילידיות מסורתיות.

פרקטיקות קעקוע וצילוק מסורתיות קיימות עדיין ברחבי אפריקה כדוגמת אתיופיה, קמרון, מאלי, קונגו, בנין, מוזמביק ועוד [4]. בתרבויות מסופוטמיות שונות התגלו צלמיות חימר הנושאות ציורי גוף בצבע האוכרה הנפוצה. לעיתים הדמויות הנשיות מראות חריתות על פני הגוף ואפשר לראותם כביטוי של אמנות גוף.

בתערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות" , מוצגות שלוש צלמיות נשיות (בצילום למטה בויטרינה באמצע), ככל הנראה שרידים מרתקים של תרבויות אלה קדומות מקומיות. התרבות הירמוכית היתה תרבות מקומית חשובה התקיימה לפני כ 8000 שנה בתקופה הניאוליתית הקרמית והיתה כנראה הראשונה באיזורנו להשתמש בקרמיקה. בין צלמיות הפריון הרבות שהתגלו באתר ארכיאולוגי בשער הגולן, התגלתה גם צלמית חימר עם חריתות גוף על אחת מרגליה. גם סמל הגביע (אלה נושאת מחבצה בויטרינה באמצע) הוא אחד הסמלים הבולטים של תרבויות האלה הגדולה הקדומות שמילאו את הגלובוס בין 30,000 ל5000 שנה לפני זמננו בקירוב.

צילומים: דר' לארס קרוטק, אנתרופולג קעקועים

ויטרינה: מימין: צלמית אלה, התרבות הירמוכית.

באמצע: אלה נושאת מחבצה (האישה מגילת),

משמאל: הצלמית מרבדים

באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים

תודה מיוחדת לדורית שפיר, אוצרת ראשית מחלקת תרבויות קדומות

תבנית מיוחדת נמצאה במספר מקומות בארץ ישראל. הצלמית מרבדים מציגה דמות נשית בעלת הבעה מיוסרת, ידיה מונחות קרוב לאיבר מינה, היא מיניקה תאומים היונקים משדיה ועל צווארה סמל הירח. על ירכיה חרותות חיות מקרינות ודקלים.  משוער כי מדובר בקמע הגנה ליולדות (כנראה של תאומים). החיות והדקלים כפי הנראה מהווים תזכורת חזותית של מיניות מקודשת, הולדה והרמוניה ביתית.

משוער [5] כי בתרבויות המזרח הקרוב, האישה והעץ היו דימויים שזורים זה בזה, מכוון שהן האישה והן העץ נושאים פרי ולכן היו מושא להערצה וסגידה כאלוהות נשית. פרחיה בק [6] מציינת שמיקום העיטורים על הירכיים משקף דמיון למנהג הקעקוע הנפוץ בתרבויות ניאוליתיות קרובות ובמצרים העתיקה, שם היה מנהג קעקוע הירכיים נפוץ מאד ומעלה את ההשערה כי אכן מדובר בקעקועים.

הסמלים המיוחדים שעליה: הירח, הגדיים והדקלים, פעולת ההנקה והוולווה (איבר המין) מעידים שקרוב לוודאי שהצלמית משתייכת לאחת מתרבויות האלה הקדומות באיזורנו, לפני אלפי שנה ומספרים על החיבור העמוק לאדמה ולתפיסה של הפלנטה כאמא מעניקת כל.

 צלמית אלה יולדת תאומים, רבדים, רישום: יסמין ברגנר בעקבות פרחיה בק

במזרח התיכון ובארץ ישראל התקיימו תרבויות קעקוע בקרב קהילות מוסלמיות בקרב נשים. טאסי [7] מציין כי נשים מצריות היו צובעות את ידיהן ומסביב לפיהן בנקודות כחולות קטנות שדקרו את עצמן במחטים ושפשפו פחם אל תוך הפצעים. אדוארד ליין [EDUARD LANE] (1860) מציין במהלך שהותו במצרים שנשים מהמעמדות הנמוכים קעקעו את פניהן בדגמים כחולים, בדרך כלל את סנטריהן ומצחיהן, אך גם את גבות ידן, זרועותיהן, כפות רגליהן ומרכז החזה שלהן. נקודות, עגולים וקווים פשוטים היו נפוצים.

קעקועים מילאו תפקיד בהגדרת היחיד ובתחזוק המשכיותם של היחסים החברתיים והיחידות החברתיות. בלקמן [8] [ (1937) כותבת כי אינדיגו ופחם הם בעלי תכונות אנטיספטיות שסייעו למנוע זיהומים וכן נעשה שימוש בעשבי מרפא כמו ציפורן או עלי סלק לבן לאחר שהקעקוע הושלם כדי לחזק את העיצוב ולהפחית נפיחות העור.

מסורות קעקוע התקיימו גם בקרב המסורת הבדואית בכל רחבי המזרח התיכון, אם כי פרשנויות שמרניות של הקוראן ביחס לפרקטיקה והשפעות פוליטיות פונדומנטליסטיות, הביאו לדיכוי והצטמצמות משמעותית של תרבות הקעקוע בקרב מוסלמים כיום בצפון אפריקה. בחדית' האיסלאמי נטען כי הקעקוע מהווה פגיעה בשלמות הרוחנית בפני האל. נטען כי הקעקוע מונע מפני מים לחדור אל העור בזמן פולחני היטהרות: אחד מחמשת העקרונות הפונדמנטליים של האיסלם. עם זאת תרבות קעקועים שרדה לאורך מאות בשנים בתרבויות אסלאמיות בצפון אפריקה. במרוקו למשל, אסופות תפילה עממיות שהכילו ציטטות של הנביא מוחמד קבעו כי קעקועים בין הגבות ועל הלחיים הם "מסורתיים" ועל כן לגיטימיים.

רישום: יסמין ברגנר בעקבות תומסון

הרופא הביזנטי אאתיוס [AETIUS] תיאר במאה השישית בחיבורו הרפואי TETRABIBLOM, את דרך הביצוע הקעקוע ואף סיפק מתכונים להכנת פיגמנט ודרכים להסרתם, למשל במקרים של עבדים משוחררים המקועקעים בפניהם [9].  לוי [10] כותב כי בתהליך ההתפשטות של הנצרות הקדומה אל תוך אגן הים התיכון, היא החלה תהליך מסיונרי בקרב קהילות פגאניות עתיקות יומין שנהגו להתקעקע. זה גרם לגישה אמביוולנטית ביחס לקעקוע בנצרות. במאה השמינית החלו נזירים נוצריים במצרים לקעקע על גופם סמלים המשתייכים לזרם הקעקוע הקופטי. יתכן שההשראה להתחיל בפרקטיקה הזו הייתה שכניהם הקופטים האתיופים שהתקעקעו בפניהם ובזרועותיהם. הוא מציין את התיעוד המוקדם ביותר של קעקוע צלב ירושלים על זרועו של צליין אירופי, האביר הגרמני אלכסנדר וון פפנהיים [VON PEPPENHEIM] במסעו לארץ ישראל בשנים 1653-4. ערבי יפואי קעקע לו צלב קטן עליו שילם מידין אחד. מי שבדרך כלל עסקו בקעקוע צלייני, היו המתורגמנים (הדרגומנים כפי שנקראו).  מקצוע זה מילא את הצורך בהעתקה משפה לשפה באיזור רווי מפגשים בין – תרבותיים כמו המזרח התיכון. הם הפכו לתושבי קבע בירושלים ובבית לחם, שימשו כמורי דרך של הצליינים וכמקעקעים של קעקועי צליינות, בעיקר בתקופת הפסחא.

כבר במאה ה17 יצא שמעו של הקעקוע הירושלמי למרחקים ותועדו בספרות המסעות לארץ ישראל. במאה ה18 מתמעט התיעוד ההיסטורי בנושא הקעקוע אך במחצית השניה של המאה ה19 מתרבים שוב המקורות המתארים את מנהגי הקעקוע הצלייני, מסיונרים, צליינים ונוסעים סקרניים אשר שמים לב לתופעה הצוברת פפולריות מחודשת בעת ביקורם בירושלים. הנוסע הצרפתי שרם סיפר בשנת 1880 כי קועקע בסמל צלב ירושלים בעיר העתיקה על ידי פרנסיס סובן. בחנותו של סובן הוא מצא כ200 המלצות ממוסגרות ובינהן אחת בזו הלשון: "וזאת לתעודה כי פרנסיס סובן קעקע את צלב ירושלים  על זרועו של הוד מלכותו הנסיך מווילס" (בנה של המלכה ויקטוריה ולימים המלך אדוארד השביעי). צלב ירושלים פיאר גם את זרועו של הדוכס מיורק, לימים ג'ורג' החמישי, גם על יורש העצר הפרוסי פרידריך (לימים הקיסר פרידריך השלישי) ב1869 [11].

ג'ון קרסוול [JOHN CARSWELL] ביקר בישראל בשנת 1956 וכתב ספר על הקעקוע הקופטי [12] לאחר שביקר בירושלים בסטודיו הקעקוע של משפחת רזוק הוותיקה אשר מקעקעת בעיר העתיקה קעקועי צליינות מאז המאה ה17.  קעקועים אלו היוו ביטוי לדבקות דתית וגם כסמל השתייכות דתית. וכנראה ביטאו הזדהות סימבולית לפצעי הסטיגמטה של ישו. הקעקוע הצלייני הוא תופעה ייחודית לארץ ישראל והוא נעשה בטכניקה ייחודית בעולם, אשר בה הקעקוע מועבר לעור על ידי חותמות עץ מגולפות להפליא בדימויים המאופיינים באיקונוגרפיה נוצרית מורכבת. הגלופות שהשתמרו מספקות לנו אפשרות להבין את משמעות הסמלים ושכיחותם בקרב המתקעקעים הצליינים. המצאת מכונת הקעקוע האלקטרונית המודרנית החליפה את העבודה הידנית [HAND POKING] אך השימוש בדוגמאות הקעקוע העתיקות נשמר.

דימויי חותמות עץ לקעקוע: באדיבות וואסים רזוק

תבנית חריגה בקטלוג של קרסוול (52א) מציגה כיתוב עברי "ירושלם". נראה בה חלק מרחבת הר הבית ובחלקה הקדמי נרמז מיקומו של הכותל המערבי. מרדכי לוי סובר כי הימצאותה של התבנית בידי מקעקעים קופטיים מרמזת כי למעשה היו גם יהודים שחפצו בקעקוע. הוא מוצא חיזוק להשערתו בזיכרונותיו של המקעקע האנגלי ג'ורג' בורשט, שערק בצעירותו מהצי הבריטי בעת שאנייתו עגנה ביפו. בבואו לירושלים כנראה בראשית שנות ה90 של המאה ה19, הוא פתח דוכן קעקועים קטן סמוך לכנסיית הקבר.

בורצ'ט מספר כי "עיר הקודש הפכה למרכז הקעקוע זה חמישים שנה. פעלו בה מקעקעים מבין היוונים, המרונים, הסורים, הצרפתים, היהודים והאיטלקים. למקעקעים בירושלים היתה תעסוקה מלאה בקעקוע צליינים ותיירים" [13].

תבנית נושאת את הכיתוב "ירושלם"

הפרקטיקה מתקיימת עד היום אצל הכורדים בצפון עירק ובדרום טורקיה ומקורותיה כנראה קשורים לקעקועים בלקניים. בעירק עד 1930 התקעקעו בעיקר גברים ונשים כאחד קעקועי הגנה וריפוי והן קעקועים מעצימי יופי.  נשים היו לרוב המקעקעות והדיו הוכן על ידי ערבוב של פיח וחלב – אם. העיצוב היה פשוט וגיאומטרי ונעשה בכל חלקי הגוף [14]. בעירק היו נשים מולות (mullah) עורכות טקסים משותפים של תפילה וקעקוע. המולה הייתה יושבת עם המקעקעת כשהיא קוראת פסוקים מן הקוראן, והופכת את המרחב הביתי של המתקעקע/ת למרחב מקודש. כשמביטים מנקודת מבט זו, נראה כי בטקס הקעקוע נוצר מארג ריתמי של תבניות גשמיות ורוחניות, שקשרו בין הנשים, שומרות הגחלת של המסורת, לבין מימד מקודש (El  tmk  אצל קרוטק Guindi, 1999, 86). מרחב אינטימי זה שנוצר באמצעות המילים המקודשות של הקוראן והבארכה שיישמה המקעקעת בעבודתה המקצועית, דוגמאותיה המורכבות והפיגמנטים המרפאים שלה, ייצרו חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת שנעשתה מקודשת עבור כל הנוכחים באמצעות החזרתיות הריתמית של תפילה וקעקוע, דיבור ומעשה [15]. (תרגום חופשי)

קהילות ברבר [BERBER] או "אמזיג" [AMAZIGH] כפריות באלג'יר, מרוקו, תוניס, לוב ומצרים וקהילות נומדיות כמו הטוארג [TUAREG] במאלי,  קיימו פרקטיקת קעקוע עשירה בעיקר בשל אמונה מוסלמית ייחודית ששילבה אלמנטים של אנימיזם אטביסטי, אמונה בכוח על – טבעי (בארכה) נשמה הנוכחת בבסיס כל הדברים. מנהג זה הולך ונעלם וניתן לראותו בעיקר על נשים קשישות. בעבר ילדים בני שני המינים היו מקבלים בילדותם קעקועי הגנה, בעיקר אם אחד מאחיהם נפטר. לרוב זו נחשבת פרקטיקה של נשים והקעקועים בעלי אופי של קמע מגן בפני רוחות רעות, העצמת יופי ופריון ולעיתים גם כהכנה לנישואים, אם כי לעיתים גם גברים התקעקעו בקהילות אלו [16].

קעקועים במרוקו, 1920, רישום: יסמין ברגנר בעקבות הרבר.

מתוך ספרו של לארס קרוטק The tattooing arts of tribal women

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Blombos_Cave
[2] Anna Felicity Friedman, World Atlas of tattoo, Yale Univ. press, 2015
[3] Bar-Yosef Mayer, Daniella E., Vandermeersch, Bernard & Bar-Yosef, Ofer (2009) Shells and ochre in Middle Paleolithic Skhul and Qafzeh , Israel: indications for modern behavior. Journal of Human Evolution, 56, 307-314.
[4] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015
Irit Ziffer, Western asiatic tree goddesses, Egypt and the levant, Vol 20, 2010, p 411-430, Austrian academy of sciences press  [5]

[6] pirhiya Beck, A new type of female figurine,In Imagery & Representation- studies in the art & iconography of ancient palastine: Collected articles. Authors: Beck pirhiya, Nadav naaman, Uza Zevulun, Irit Ziffer, Tel Aviv Uni, 2002
[7] Geoffrey J. Tassie , Identifying the Practice of Tattooing in Ancient Egypt and Nubia, in Papers from the Institute of Archaeology, Vol.14 (2003), p86. Institute of Archaeology, UCL

[8] Blackman, Winifred S, The Fellahim of upper Egypt, London: George G Harrap & Co LTD, 1927
[9] מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 ,  עמ 48
[10] שם עמ' 39
[11] שם עמ' 42-45
John Carswell, Coptic Tattoo Designs,1958,  Beiruth: American University of beiruth  [12]

[13] בורצ'ט עמ' 52,  אצל מרדכי לוי  "לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה", קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 עמ' 66
[14] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015 p. 216
[15] Lars Krutak, The tattooing arts of tribal woman, Bennett & Bloom, Desert heart, 2002- 2007, p. 39
[16]  ibid p. 25

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

The post קישוט הגוף וקעקועים באפריקה והמזרח התיכון | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

קעקועים במאה ה21 בישראל – פריחה מאוחרת

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באיזורנו אם כי באיחור. מדוע רנסאנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים ביחס לארה"ב ואירופה ולשאר העולם?  פרידמן (2015) מציינת שמגמות תחיית הקעקוע שניצפות באיזורים אחרים בעולם כמו באיי האוקיינוס השקט, טרם חדרו לאפריקה ולמזרח התיכון, אך עם זאת תהליך הגלובליזציה השאיר את חותמו על אפריקה והמזרח התיכון, ופורחת לה אמנות קעקוע רבת סגנונות והשפעות מיובאות ממזרח וממערב. אמנות הקעקוע משגשגת בעיקר באיזורים אורבניים מרכזיים, בעיקר בצפון אפריקה וישראל. ההשפעות האמנותיות של אמני הקעקוע באיזורינו אינן ילידיות אלא גלובליות [1]. גם מסביבנו נובטת לה סצנת קעקוע מחתרתית. בקהיר פועלים כמה מכוני קעקוע על ידי שילוב של מקעקעים מקומיים ומקעקעים נודדים מרחבי העולם וב2015 נערך כנס הקעקוע הראשון בקהיר.  גם בלבנון, בירדן ובדובאי מתחילה לשגשג לה סצנה מקומית ובינלאומית של קעקוע.

ספרי אספנות של קעקועים, באדיבות דוד מוסקו, המלח המקעקע 

עד סוף שנות השבעים, סבלה אמנות הקעקוע בישראל מתדמית שלילית בשל כמה סיבות:

1. סטיגמה ודעות קדומות: רוב הקעקועים שנצפו ברחוב הישראלי עד תחילת שנות ה80 נעשו בצורה חובבנית, והיו מקושרים לפשיעה, חוסר השכלה ותרבות שוליים[2]. תופעת הקעקוע היתה קטנה בהיקפה ונדיר היה לראות אנשים מקועקעים במרחב הציבורי.

2. האיסור היהדותי: הגישה הרווחת בציבור היא כי היהדות מתנגדת לקעקועים באופן גורף. טיעון זה היה עד לפני זמן לא רב אלמנט רב משקל שהביא לגישה תרבותית הרואה בקעקוע "טאבו". כיום נכנסים לשיח הציבורי מחקרים ופרשנויות חדשות המכירות באפשרות הקיום של תרבות קעקועים יהודית קדומה (ראו מאמריו של מאיר בר- אילן)

3. השואה: סימונם של מיליוני יהודים בשואה, הפך את פעולת ההתקעקעות כשלעצמה למוקצה מחמת מיאוס, ולא אפשרית עבור ישראלים רבים, בעיקר בני דור ראשון ושני לשואה. בזיכרון הקולקטיבי נתפסה פעולה הקעקוע כמזוהה ישירות עם כפייה, עבדות ודה- הומניזציה של המוני בני אדם למטרות מנגנון רצחני וחסר אנושיות ולא כאמנות בעלת יופי ומשמעות [3].

4. פיקוח חברתי הדוק על הפרט:  עד שנות השמונים היה למודל הסמכות ההורית, מערכת החינוך והצבא בישראל, משקל כבד בתוך המערכת האינטימית והמשפחתית של מדינת ישראל,."הסנקציה על חריגה מתו התקן הקולקטיבי, ובמיוחד על הבלטת העצמי, הייתה עד שנות השבעים קשה ומכאיבה, והרתיעה צעירים רבים מלמרוד במוסכמות הציוניות […]ישראל הפרולטארית ודלת המשאבים של שני העשורים הראשונים דחתה ביטויים של עידונים אסתטיים, והאדירה אורח חיים צנוע, נזירי וחסכני, שמצא את ביטויו בין השאר בהימנעות מראוותנות חיצונית."[4]

5. מסורת ימאית לא מפותחת: "ישראלים אינם ידועים כמי שהוציאו מקרבם מגלי ארצות הרפתקנים או אדמירלים קשוחים. חיל הים הישראלי היה תמיד חיל זעיר במערך הצה"לי, וצי הסוחר היה קטן למדי והעסיק לא מעט אנשי צוות ים זרים."[5] בהקשר זה, מעניין שהמקעקע הישראלי הראשון דוד מוסקו היה מלח במקצועו ושאב את השראתו מתרבות הקעקוע העולמית במהלך נדודיו בים.

חוסר במידע ובספרות מקצועית בעברית בנושא אנתרופולוגיה והיסטוריה של קעקוע, הביאה לקיבעון בתפיסה הזו בישראל במשך שנים ארוכות.

דימויים באדיבות דוד מוסקוביץ (מוסקו) המלח המקעקע

אנתרופולג הקעקועים (הלא רשמי) הראשון בישראל

תרבות הקעקוע כמראה של המצב הקיומי הישראלי

כל חברה מעודדת גוף מסוים ומדכאת גוף אחר. המשמעות שניתנת לגוף, גם היא נקבעת בחברה. ניתן לכנות את הגוף אותו מעודדת החברה ליצור כגוף הנבחר. אנו נעסוק בגוף הנבחר בחברה הישראלית. הפיקוח על גבולות החברה עוקב אחרינו עוד מן המסורת והדת היהודית.

חוקר האמנות גדעון עפרת מציין עובדה מדהימה: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך ומופיעה לראשונה במקורותינו בתלמוד (בערבית: גִ'יפָה). לעומת זאת, המילה "גוף" חוזרת 92 פעם ב"ברית החדשה", בדרך כלל בהתייחס לגופו של ישו. התנ"ך מכיר רק את המילה "גופה", במשמעות של גווייה: "וישאו את גופת שאול ואת גופות בניו" (דברי הימים א', 10, 12). המילה "גוף" מציינת בשפה העברית את עיקרו של דבר: "לגופו של עניין". האני מזוהה בעברית עם גוף: "גוף ראשון", "גוף שני" וכו'. "עם זאת, אין בין כל ה"גופים" הללו לבין הגוף של הבשר-דם-יצר ולא כלום. גוף העברית נטול אֶרוס".[6]

היהודים במהלך ההסטוהיה מזהים עצמם כנרדפים על ידי גורמים חיצוניים. ליהדות חוקים נוקשים של שמירה על הגוף-חוקי כשרות, טהרה ועוד. חוקי ההלכה ברורים לגבי צורת הגוף היהודי (נימול, שלם לקבורה), והם מבדילים בין היהודי לבין הזר. דמות החלוץ והצבר מהוות את האתוס של דמות הישראלי, אליו לא משתייכים ערבים. החברה הישראלית שרויה במצב מלחמה תמידי ובמצב של גבולות מדינה נזילים אשר יוצרים איום מתמיד על "גופה", בין אם התחושה אמיתית או מובנית על ידי הגוף הפוליטי. פגיס טוענת ל"קיומה של היררכיה של גופים בחברה הישראלית אשר בראשה עומד "הגוף הנבחר". גוף זה הוא גוף יהודי גברי, אשכנזי, בריא שלם ומושלם. עיצובו של גוף זה התחיל עם המהפכה הציונית אשר היתה גם מהפכה גופנית – עם הרוח הופך לעם האדמה, וממשיך עד היום"[7].

באדיבות דוד מוסקוביץ [מוסקו], מתוך התערוכה : קעקועים- גוף האדם כיצירת אמנות, אוצרת: יסמין ברגנר

עושה רושם שהנוער בישראל חי במצב קיומי רב-פנים ומשתנה.  צה"ל הינו הסוכן החזק ביותר של הגוף הפוליטי. בו ניתנת עדיפות  לגוף חזק וחסר פגמים. המשפחה והחברה הישראלית משתפות פעולה באופן בלתי מודע עם "יוקרת" הגוף הפוליטי. אנו עדים למודיפיקציה והסחרה של הגוף. גופו של החייל הקרבי הופך לגוף הפוליטי ולגוף הנבחר. המטרה האישית והמטרה החברתית מתאחדות. הגוף הפוליטי דרך צה"ל, אשר עוסק גם בפונקציות חינוכיות, יוצר גופות צייתנים  ( docile bodies –מישל פוקו). המכון לרפואה משפטית משקף את הגוף הפוליטי. בתחנה זו במחזור החיים של הגוף ישנה שליטה מלאה של הגוף הפוליטי על הגוף האינדוידואלי המתבטאת במילת היהודים הלא נימולים ו(בעבר) הסרת קעקועים.

"החברה הישראלית היא חברה קולקטיבית בעלת גבולות ברורים והיררכיה של גוף שבראשה עומד גוף החייל הקרבי המושלם. בחברה הישראלית יש קשר ישיר  בין אידיאולוגיה ופוליטיקה לדימויי הגוף. החברה הישראלית מיוחדת בכך שלמרות  שהיא חברה מורכבת היא עדיין קולקטיבית  והמעבר לאינדיווידואליזם הנפוץ בחברות המערביות לא ברור וחד משמעי[…] המאמר מהווה קריאה חתרנית חזקה כנגד תפיסות המובנות מאליו בחברה הישראלית " [8].

הדפוסים המורכבים של בני נוער ישראליים ניתנים להבנה רק דרך הפריזמה של המצב הקיומי הישראלי והשלכותיו על הדור הצעיר. החברה הישראלית היא מאוד מוכוונת-משפחה. משפחתיות היא ערך עליון בתרבות הישראלית המנוסח בעיקר כתלות הדדית ואינטימיות בין חברי המשפחה, תמיכה, שותפות גורל והסכמה לערכי המשפחה [9] ( Rappaport et al. 1995 אצל יעקבסון ולוצאטו).

יש אומרים כי הנוער הישראלי אינו מפתח דפוסי מחאה  בגלל ההזדהות העצומה של הפרט עם האידאולוגיה של הקולקטיב. זה עוזר להבין מדוע הנוער הישראלי (כמעט ולא) פיתח תרבויות נגד ובמיוחד כיום אנו עדים להתהוותן של מחאות חברתיות המצויות בשלב של "מהפכה שטרם הושלמה". אחד המאפיינים הבולטים של הנוער הישראלי הוא המרכזיות שלו. הנוער נחשב לנכס בטחוני למדינה. בעת שהצעירים נמצאים בשלבי המעבר בין ילדות לבגרות, הם מצופים להיות חיילים לעתיד, ומרוב הבנים מצופה להיות חיילים קרביים. מסיבה זו זוכה הנוער להרבה כבוד והתחשבות אפילו בגילאים צעירים מאוד, ומקבל במה להתבטא בנושאים מסויימים.  הנוער בישראל ער לאפשרות המוות על בסיס יומיומי – בין אם במוות שלהם עצמם או של חבריהם או קרובי משפחתם. נמצא שתודעת המוות בקרב ילדים ישראלים מתפתחת בגיל מוקדם יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות [10].

באדיבות דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

מתוך התערוכה "ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית"

אוניברסטית בן גוריון, אוצרות: יסמין ברגנר וחיים מאור

לפריחתה של תרבות הקעקוע בישראל בעשורים האחרונים נרשמים כמה היבטים חשובים:

1. תרבות המונים וירידה בפיקוח החברתי: תרבות הקעקוע בשנות השמונים מתאפיינת בסמלים ובקודים המאפיינים תת-תרבות צעירה, כחלק מתרבות פופולרית ולא כמחאה או הבעת עמדה פרטית. מאז שיצא MTV לראשונה ב 1982 נעשו כוכבי המוסיקה בעלי סמכות מובילה בתחומי האופנה השונים. הסגנון של MTV השפיע על תרבות המדיה הפופולרית כמכלול, הסופגת ומערבבת בין הכל והופכת צורות תרבותיות אלטרנטיביות כמו היפ-הופ וגראנג' למובילות אופנה ופרסום אלטרנטיביים.

תהליכים אלה מביאים לירידה הדרגתית בפיקוח החברתי, השוליים מתקרבים למרכז גבולות הסובלנות החברתית מורחבים בהתמדה. דור התרבות הצעירה של שנות התשעים והאלפיים שונה מקודמו בכך שהוא חי במצב משופר כלכלית מדור שנות השישים והשבעים ואכן כך הוא שתרבות הצריכה המתגברת, מעודדת את הטיפוח העצמי, את העיסוק במראה ובאופנה. אך כדי להבין את התופעה לעומקה ראוי להכיר באספקטים הפסיכולוגיים, הנפשיים והרוחניים של טיפוח ה"עצמי" כאמצעי ביטוי מעצים של הגדרה אישית. בכל מגמה תרבותית מתקיימת תנודה בין אופנתיות ושטחית חולפת לבין התפתחות תודעתית משמעותית ארוכת טווח.

2. הקעקוע כאסטרטגיה של לקיחת בעלות מחודשת על העצמי ששועבד על ידי צווים קפיטליסטיים פוסט- מודרניסטיים: קישוט הגוף בקעקועים מבטא באופן סמלי את הכמיהה לקחת בחזרה את השליטה שהופקעה מהאינדיבידואל במסגרת התרבות הקפיטליסטית ובמסגרות חינוכיות של ילדים ונוער (בתי ספר ופנימיות, הצבא ומנגנוני הכליאה לנוער).  שירות צבאי הינו מעצם הגדרתו טוטלי ודכאני, ומופעל בו מידה גבוהה של שליטה על הפרט.

בהקשר הזה הקעקוע יכול להפוך להיות חלק מתהליך לקיחת הבעלות המחודשת על העצמי, בעת שהצעירים שקועים באופן אינטנסיבי במוסדות אלו ובסיטואציות בהן הם חווים התערערות של החירות האישית ושל הזהות העצמית.Benson) 2000 , Douglas 1970, Kingwell 1996, אצל יעקובסון ולוצאטו) [11]. מצבים אלו יוצרים תנודות בין קונפורמיות למחאה: לעיתים המחאה הזאת מכוונת כנגד הממסד המפעיל לחץ, אך הוא לרוב מכוון כנגד מצב קיומי דכאני שנחשב לבלתי נמנע ושקשה לסבול אותו בגלל האחידות הכפויה שבו.

3. קישוט הגוף כאמצעי למחאה חברתית כנגד הממסד או הדור הקודם: הקעקועים כמבטאים עמדה או הזדהות עם אספקטים של דיכוי ושעבוד בחברה. השימוש בקעקוע יכול להוות הבעת עמדה המכוונת כלפי מבוגרים, והמשמעות המרכזית שלה היא לקיחת אחריות. נצחיות הקעקוע כפעולה בלתי הפיכה. בהקשר השיח הבין-דורי, הקעקועים יכולים לבטא מחאה כנגד העולם והערכים של הדור הקודם, הם מבטאים משא ומתן והתמקחות ביחס לגבולות ביטוי העצמי שלהם בתוך גבולות הקונפורמיות עם דמות ההורה. ההורים משתתפים במשא ומתן, ולפעמים אף תומכים בקעקוע.

חלקם אפילו מתקעקע בעצמם. זה עולה בקנה אחד עם מרכזיות המשפחה, שהיא אחת מהערכים האולטימטיביים של חברה הישראלית, מה שמחוזק ביתר שאת כשהמדינה נמצאת במצב מלחמה. השיח הזה לא רק מערב את מידת השליטה ההורית הלגיטימית על חופש הבחירה הסמלי של הצעירים, אלא גם עשוי לשמש כגשר בין המצבים הקיומיים השונים של הדורות. שפת הקעקוע והפירסינג היא רבת-פנים. משמעויות סמליות שונות מודגשות בהתאם להקשר, ומבטאות תנודה בין קונפורמיות מצד אחד, ואינדיבידואליזם או מחאה מצד שני. [12] .

בישראל מדווח שהעקומה הדמוגרפית מתיישרת עם הזמן, כלומר הקעקוע הופך בהדרגה לאופנה חוצה שכבות גיל ומעמד. המעמד הסוציו-אקונומי של המתקעקעים הולך ומתגוון. אם בעבר (עד שנות השבעים) הרוב המכריע היו גברים מהשכבה הפחות משכילה והמעמד הנמוך, מאז שנות השמונים עולה בהתמדה המעמד הסוציו-אקונומי של תרבות הקעקוע וכולל גם את המעמד הבינוני והגבוה – בתוכם מגוון של אנשים בעלי מקצועות חופשיים[13]. תהליך זה מקביל לשינויים הדמוגרפיים בארהב.

חוקרת הקעקועים מרגו דה מאלו [14] מציינת כי תרבות הקעקוע בארהב עוברת תהליך הדרגתי של שינוי סוציולוגי ודמוגרפי. מתחילת המאה הקודמת קעקועים משוייכים לאנשי שוליים, מלחים, זנות ועבריינות- כלומר המעמד הנמוך. בשנות ה80 ואילך קעקועים נצפים גם בקרב המעמד הבינוני ומשנות ה90 ואילך קעקועים משוייכים גם לבני המעמד העליון.

בצילום: מתקעקעיםות אהוביםות שלי: שני, אורן ודייב, כנרת, 2022

תרבות התרמילאים הענפה והתיירות הישראלית בעולם מוצאת עצמה מושפעת מאיקונוגרפיות ילידיות ומתרבויות הקעקוע במקומות  הרחוקים בהם הם מבקרים ואף מתקעקעים שם. מתחילת שנות ה2000 ועד היום, תרבות הקעקוע כבר אינה רק "תרבות צעירה" כי אם נוכחת גם בקרב מבוגרים יותר בגילאי 40-50 ומעלה.

העשור הראשון של שנות ה2000 היה פורה מאד בתחום תרבות הקעקוע בישראל. ב2002 הוצגה התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל בנושא הקעקועים, "קו על גוף" במוזיאון מגדל דוד בירושלים (אוצרת רנה סיוון). בתערוכה הוצגו חפצי אספנות שהושאלו מן המקעקע, האספן וחוקר הקעקועים ההולנדי, האנק שיפמאכר שקעקע מוסיקאים ידועים כמו פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז ועוד. שיפמאכר הקים את מוזיאון הקעקועים באמסטרדם, המציג כלי קעקוע מרחבי העולם, ואף מכונות קעקוע בעיצוב המלח המקעקע הישראלי, מוסקו דוד, כרזות קעקוע, חותמות, תצלומים היסטוריים וחפצים מיוחדים.

מאז התקיימו בארץ תערוכות נוספות בנושא תרבות קעקוע ואמנות [15] , מאמרים שחקרו את הקשר בין אמנות, תרבות וקעקוע [16]. והשיח הציבורי סביב תרבות הקעקוע התעצם בצורה דרסטית. כתיבה בלוגית אינטימית כמו זו של  "טאבולה ראסה" [17] (מאז 2010) מתעדת בצילום ובטקסט את תרבות הקעקוע בארץ ובעולם. הכתיבה הרגישה מתארת באמפטיות וסקרנות מלאת כבוד את מצולמיה המקועקעים:

"הגוף האנושי מרתק אותי. הגוף בתנועה, הגוף המחופש, הגוף העירום, הגוף הפצוע. דרך קעקועים אני נתקלת בכל פעם ברעיון הפטישיסטי הזה של גוף כטקסט. אולי הפעם הראשונה (אבל לא באמת) שנתקלתי ברעיון הזה הייתה כשצפיתי בסרט "כתוב בעור" של פיטר גרינאוויי, המתאר את סיפורה של אשה שציירו עליה בטקסיות מילדותה. הילדה גדלה ונהיית לסופרת שרוצה להוציא את ספריה לאור, אך המו"ל המפוקפק דוחה את ספריה שוב ושוב. ואז, עולה לה רעיון: היא תפתה אותו בגברים צעירים ויפים, החביבים עליו, ועל גופם תכתוב את ספריה. ככל שהיא ממשיכה בפרויקט, תוכן הספרים מופיע על הגוף כצורה. ספר הסודות כתוב בפינות הגוף הנסתרות. ספר הדממה כתוב על הלשון האילמת. המשמעות נהיית יותר מסתורית, יותר מקודדת".

מאז 2013 מתקיימים כנסי קעקוע שנתיים בתל אביב, בהם משתתפים עשרות מקעקעים ומקעקעות מהארץ ומחו"ל ומבקרים אלפי א/נשים מקועקעים וסקרנים.

שינויים מגדריים

ההבדלים המגדריים בבחירת קעקועים בישראל במהלך שנות השבעים ועד ה2000 עולים בקנה אחד עם ממצאים של מחקרים שהראו שטיפוח הגוף מודגש יותר אצל נשים, הנתונות לשליטה חברתית הדוקה יותר בנוגע למראה החיצוני שלהן (Silverstien et al. 1986, Stein and Nemeroff 1995, Udry and Eckland 1984 אצל יעקובסון ולוצאטו)[18]. במחקרם מתחילת שנות האלפיים הם מוצאים הבדלים בולטים בין נשים וגברים. נשים צעירות (מכל הגילאים) נוטות לייחס לבחירה שלהן משמעות סמלית המתקשרת למערכות יחסים ורגשות חיוביים כמו חברות, עדינות, אהבה והחיפוש אחר יופי.

יתר על כן, הבחירות הנשיות אל מול הגבריות עולות בקנה אחד עם ההבנייה המגדרית בחברה הישראלית, היכן שנשים מחונכות להיות תלויות במערכות יחסים רגשיות, להפגין התנהגות מעודנת ולהימנע מארגסיביות, בעוד שמגברים מצפים להפגין אסרטיביות ואגרסיביות ולהיות לוחמים. החירות המוגבלת הזאת מסמלת את מצב הנשים בחברה. לעומת זאת, גברים נוטים להעדיף קעקועים גדולים יותר (עופות דורסים וחיות פרא (המסמלים שליטה וכוח גופני) בין היתר כדי להוכיח גבריות, אומץ ויכולת לעמוד בכאב פיזי. לפעמים מיניות גברית מובעת באמצעות קישוט הגוף באזורים ארוגניים.

עד תחילת שנות ה2000, קעקועים בארץ נעשו בעיקר על ידי גברים. עד לפני עשור היה מספר המקעקעות המקצועיות בישראל קטן מאד אך כיום עוברת תרבות הקעקוע הישראלית תמורות משמעותיות בתחום זה. ישנן כבר כמה עשרות של מקעקעות מקצועיות. מספרית המצב עדיין רחוק מלהיות שווה- ערך לגברים אך הוא הולך ומתאזן. כאמור, נראה כי הבחירה בקעקוע בקרב צעירים ישראלים בתחילת שנות האלפיים קשורה למצב המגדרי הקיומי הישראלי, שגורם למידה גבוהה של קונפורמיות בקרב בני אותו המין ומבליט את ההבדל בין המגדרים.

בגילאים צעירים מאוד (13-14) יש פחות הבדל בין המגדרים, כי בנים ובנות נוטים לבחור דמויות מצוירות. הבדלים בולטים נרשמים בגילאים 15 -17 כשנערים בוחרים במוטיבים עוצמתיים יותר (מפלצות או חיות פרא) נראה שהשירות הצבאי מחזק ביתר שאת הבדלים מגדריים. כיום הבדלים מגדריים כאלו הולכים ומתאזנים, בעולם וכן בישראל. הקעקוע הולך ותופס חלק נרחב יותר על עורם/ן של המתקעקעים/ות, והסגנונות כבר הינם יוניסקס בעיקרם אם כי לא תמיד.

רוויטל וגיל

אופנה חולפת או התפתחות תרבותית משמעותית?

תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית, הינה ערב רב של השפעות בין- תרבותיות. קשה להצביע על קווים הומוגניים לדמותו של המתקעקע הישראלי הממוצע וזהו כנראה שילוב של העדפות אישיות והשפעות חברתיות. תרבות הקעקוע העולמית מחלחלת במהירות לתוך החברה הישראלית יותר מתמיד. נושאי קעקוע בישראל מושפעים בעיקר מתרבויות קעקוע מיובאות מרחבי העולם.  ההשאלה וההשראה האמנותית והערכית שהן מספקות הופכת משמעותית ומרובדת ומבססת עצמה יותר ויותר בתוך התרבות המקומית. אמנות הקעקוע בישראל אף מתפתחת כמקצוע. יותר ויותר ניתן למצוא מקעקעות/ים שמתמחים בסגנון ספציפי ובוירטואוזיות מרובה.

בהמשך לדיון בנושא "הגוף" הנבחר" בתרבות הישראלית,  הגוף כאובייקט המופעל, מעוצב, ומאולף על ידי מנגנוני הכוח. בהקשר הזה נושאי קעקועים שהופכים את גופם לפרוייקט התקעקעות נרחבת  ורב- שנים מייצגים תהליך הפוך השואף לשחרר את הפרט מן הדפוסים של "הגוף הצייתן". הגוף שהוכנע ונוצל על ידי צווים של מנגנוני כוח חברתיים, דתיים, פוליטיים וקפיטליסטיים- ממציא את עצמו מחדש ומשחרר את עצמו.

שיטות משמוע [DICIPLINE] היו קיימות מזה זמן רב (במנזרים, צבאות, מתקני כליאה, בתי החולים ובתי המלאכה) והפכוו בהדרגה לבעלי אופי משמעתי מליטריסטי שהגיע לשיאו במפעלים הפוסט- מודרניים). במאה ה17 וה18  נעשו לנוסחאות כלליות של שליט שהביאו להבניית דפוסים עמוקים של צייתנות ויעילות שהם לב ליבה של התרבות הקפיטליסטית. "הרגע ההיסטורי של המשמועים הוא זה שבו נולדת אמנות של הגוף האנושי, המכוונת לא רק לשגשוג מיומנותיו וגם לא עוד להכבדה על שעבודו, אלא ליצירת יחס שבאותו מכניזם עצמו עושה אותו צייתן יותר ככל שהוא מועיל יותר ולהיפך. מתגבשת אז פוליטיקה של כפיות שהן עבודה על הגוף, הפעלה מחושבת של מרכיביו, של מחוותיו, של התנהגויותיו. הגוף האנושי נכנס אל מערך של מנגנוני כוח החופר בו, מפרק אותו ומרכיבו מחדש, "אנטומיה פוליטית"[19].

מחקרים סוציולוגיים עכשוויים מראים כי הגוף חוזר לקדמת הבמה של מדעי החברה. מאז שנות ה-70 המאוחרות התעשר חקר הגוף באוסף של גישות תרבותיות, יחסיות ופוליטיות. נושאים הקשורים לגוף עלו לראש סדר היום של המחקר החברתי. וייס [20] מציינת כי חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי. הגוף החברתי, מקורו באנתרופולוגית מרי דאגלס [Mary Douglas], והוא מוגדר כאופן בו אנו משתמשים בגוף כסמל, כמושג דרכו אנו מבינים את החברה, הטבע והתרבות.  הגוף כאתר של הגדרה עצמית וחברתית, מראה המשקפת את מערכת היחסים בין הפרט לבין עצמו ובין עצמו לבין החברה בה הוא חי. בהקשר הזה, שפת הקעקוע ונשיאת סמלים על הגוף לנצח  מתפקדים כרשתות חברתיות המשוחחות זו עם זו [21].

"תפיסת הגוף שלנו, וכיצד הוא צריך להיות ולהראות, מושפעת מפיקוח חברתי. פיקוח חברתי על הגוף קיים בכל החברות האנושיות. בחברות פשוטות, מדובר בפיקוח ישיר וגלוי, שחוסר-ציות לו מביא לענישה מצד הקהילה. גם בחברה המודרנית קיים פיקוח על הגוף [22] , אך בצורה עקיפה ומוסווה יותר, כך שהיחיד מצוי רוב הזמן באשליה כאילו הוא או היא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית. אך למעשה, גם בחברה המודרנית קיימים ופועלים מנגנוני פיקוח שונים ומגוונים על הגוף, בהתאם לצו החברה והתרבות, המעמד והאופנה" [23].

אפי וליאל

הגוף נמצא תמיד בתהליך של התהוות. או כפי שאומרת המוסיקאית אני דיפרנקו "אנחנו עבודה בתהליך". זוהי דרך לבטא את הפער שבין הגוף האישי והגוף החברתי ותהליך האינטגרציה ביניהם. בעידן הפוסט-מודרני הגוף הוא "פרויקט בלתי גמור", אנחנו "עובדים על הגוף" ועבודה זאת איננה מסתיימת אף-פעם. הגוף מאופיין בחסר מתמיד, ובניסיון למלא חסר זה יכול היחיד להתקרב לאידיאל של הגוף השלם. אנשים שבחרו לכסות את גופם בקעקועים משתמשים בכלי הזה כדי להתקרב לאידאל הפרטי שלהם מבחינה חיצונית ופנימית.

הגוף המקועקע הוא מופע (פרפורמנס), הצהרה שברצוננו לחרוט בתודעתנו ובתודעת המתבונן. הסמל המקועקע על פני הגוף שלך מעניק לו מעמד ציבורי ולכן שוב פוליטי. הקעקוע הינו גם מהות פנימית וגם פעולה בזמן ובמרחב. לדעתי המטרה העיקרית של נושאי קעקועים ברחבי העולם ובישראל כיום היא בסופו של דבר בעיקר העצמה וביטוי אישי וחברתי.

סיכום

לסיכום, נראה כי בישראל 2016 (בה נכתב מאמר זה) אמנות הקעקוע שבתה את ליבנו והיא כאן להשאר. הרעיון של קעקוע כסמל של אינדווידואציה וביטוי אישי, כטקס מעבר וחניכה אישי מחלחל בהדרגה לתודעה. ישראלים רבים מספרים כי כל קעקוע מציין תקופות משמעותיות בחיים, רבים מתייחסים מתייחסים לקעקוע כסוג של קמע. מפתחים מערכות יחסים ארוכות טווח עם גופם. משנים ומעצבים אותו בהדרגה עד שהוא הופך להיות "הגוף הנבחר" מסוג חדש, אותנטי יותר. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן אנו הולכיםות, נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק. "יש משהו מעצים בכאב הפיזי, בידיעה שאתה בוחר בו ושהוא אינו דבר שלילי בהכרח, אלא חלק מהחיים. יש לקעקוע יכולת להפיק מהכאב יצירה. הקעקועים מחברים אותי למקום הזה אצלי ולכוחות הפנימיים שיש בי. זה כמו ללבוש את האמונות שלי על הגוף שלי" [24].

"קעקוע אינו חוצה את מעטפת העור ובכל זאת יש לו יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון- קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה שלנו. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי" [25]

[1] Anna Felicity Friedman, World Atlas of Tattoo, Yale Univ. press, 2015
[2] דוד מוסקו, "עולם הקעקועים, סודות מהאמנות האסורה", הוצאה עצמית, 1980
[3] יסמין ברגנר "בעלות גופנית על הסמל", מאמר, ערב רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות 2013.
[4] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, , עמ' 12 2008
[5] שם עמ' 12
[6] "הגוף הוא פוליטי", הדס עפרת, גדעון עפרת, דרור הררי, אורי דרומר, כתב עת: מחול עכשיו, גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 32-34
[7] "אנתרופולוגיה של הגוף- ניתוח תיזת הגוף הנבחר", מאמר, מיכל פגיס
[8] שם עמ' 7
[9] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[10]   Ibid p. 157
[11]    Ibid p. 157
[12] Ibid p. 160
[13] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, 2008
[14] Bodies of Inscription- A cultural history of the modern tattoo comunity, Duke University Press, Durham & London 2000
[15] ("אנססטורז", גלריה בנימין, תל אביב, יולי 2013, אוצרת: יסמין ברגנר ו"קעקועים- ייצוגי קעקוע באמנות העכשוית"[15], אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: יסמין ברגנר ופרופ' חיים מאור, אוקטובר 2013.
[16] ארכיון יסמין ברגנר, ערב- רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות, 2012- 2014
[17] http://tabularasa.haoneg.com/page/2
[18] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[19] לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג, 2015, מצרפתית: דניאלה יואל עמ 172
[20] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[21] Makiko Kuwahara, Tattoo- An anthropology, Berg, Oxford International publishers LTD, 2005,
[22] "לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג,  מצרפתית: דניאלה יואל 2015
P. 1[23] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[24] "קעקועים לדמותנו", מאמר, מגזין "חיים אחרים", אוריאנה שפי, 2016 (עמ' 40)
[25] שם, עמ' 43

מחקר וכתיבה: יסמין ברגנר

The post תולדות תרבות קעקועים בישראל | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

"סירובו של המדע המודרני לחפש אחר סדר גבוה מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות שבהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור לגבי יכולותינו להתפתח. האנושות צועדת בכיוון הזה, אבל עלינו להגיע ליעד בזמן והטכנולוגיה המתקדמת חייבת לצאת בהקדם"

נאסים הראמיין

"האנושות חייבת לאמץ את פיזיקת השדות המאוחדים וללמוד לשלוט בשדות הכבידה במטרה להשתחרר מהכורח לחיות על פני השטח של פלנטה ולהיהפך לחלק מקהילה גלקטית, שברשותה גישה לכמעט אינסוף מקורות אנרגיה. אנחנו קרובים מאוד לפריצת דרך. הפעם זה קריטי במיוחד מכיוון שאם לא נצליח, אולי לא נשרוד".

"התהודה הגבוהה קטנה פי ביליונים מחלקיקים תת-אטומיים, ולכן זוהי פעילות קוונטית שאין לנו חוויה ישירה שלה, אך ככל הנראה מבנה התודעה עשוי ממנה וכך גם כל החומר שסביבנו. בדומה לדג השוחה במים ואינו מודע לקיומם סביבו, כך גם אנו 'שוחים' בשדה פלזמטי דמוי נוזל ואיננו מבחינים בקיומו".

"אם נכיר בכך שאנחנו נמצאים בשדה אינטליגנטי שמקיים אינטראקציה איתנו ומייצר את המציאות שלנו, נזין אל תוך השדה את מה שאנחנו רוצים שיקרה וכך נתחיל לקבל תוצאות מיטיבות וחיוביות עבורנו ועבור כלל האנושות", אומר המדען והחוקר נאסים הרמאיין, העוסק בגיאומטריה מקודשת, בתיאוריית השדות המאוחדים ובטכנולוגיית תהודה, בריאיון שנערך עמו. "היקום הוא כמו כונן קשיח, מערכת של זיכרון פעיל אינסופי"

נאסים הרמאיין (Nassim Haramein) נולד בז'נבה שבשווייץ בשנת 1962. ב30 השנים האחרונות הוא חוקר את הקשרים בין פיזיקה, מתמטיקה, גיאומטריה, קוסמולוגיה, מכניקת הקוונטים, ביולוגיה, כימיה, אנתרופולוגיה וחקר תרבויות עתיקות. מחקרים אלה הובילו את הרמאיין לתיאוריות פורצות דרך, למאמרים, להמצאות ולפטנטים בפיזיקה מאוחדת, הצוברים כעת הכרה וכבוד ברחבי העולם.

כיום ברור כי אנחנו מצויים בעיצומה של התפתחות רדיקלית של טכנולוגיות נרחבות – חקר המוח, חקר הלב, אנרגיה חלופית, מערכות מידע גלובליות, רובוטיקה, הנדסה גנטית, ננו – טכנולוגיה, גיאו – הנדסה ומניפולציה אלקטרומגנטית על היונוספרה של כדור הארץ. טכנולוגיות מתקדמות אלה משפיעות עלינו ועל סביבתנו. אנחנו נמצאים בנתיב מהיר של ניסוי כביר, לטוב ולרע.

הרמאיין מאמין שתפיסת העולם העכשווית מעמידה בפנינו סכנות.

"אנחנו אוחזים במודל מציאות לא שלם שמשפיע על הכלכלה, על הממשל, על הטכנולוגיה ועל התקשורת. כחברה גלובלית אנחנו סובלים מכשל ערכים חמור, הגורם לנו להתעלם מאלימות מערכתית, מגזענות, ממחסור ומהרס סביבתי. במהלך המאות האחרונות צבר המדע תפקיד רב השפעה והוא מעצב את הערכים שלנו, את אמונותינו ואת תפיסותינו הרוחניות. העקרונות והערכים שינחו אותנו ישפיעו באופן עמוק על האנושות ועל כל החיים על פני האדמה ויהדהדו לדורות הבאים".

ההגה הקטן

בשנת 2004 ייסד הראמיין את קרן מדע תהודה [Resonance Science Foundation] למחקר ולפיתוח עקרונות פיזיקה מאוחדת. הוא גם המנהל וההוגה של חברת Torus Tech, LLC – מעבדה פרטית למחקר ולפיתוח של טכנולוגיות אנרגיה נקייה ובלתי נדלית ולמחקר החלל בצורה בטוחה ובת קיימא. ב2014 הקימה קרן המחקר של הרמאיין את תכנית השליחים, תכנית אונליין לימודית ראשונה ויחידה מסוגה בתחום הפיזיקה המאוחדת והגיאומטריה המקודשת, המחנכת אלפי תלמידים מיותר מ90 מדינות ברחבי העולם.

כולנו בעידן המודרני חשים את טלטלות המעבר מפרדיגמות ישנות אל הפרדיגמות החדשות המתהוות, ונשאלת השאלה אם האנושות, בהתנהגותה ההרסנית, תביא את העולם אל קצו או תצליח לצלוח את שלב גיל ההתבגרות שלה, להתפתח רוחנית ולהבשיל למשהו חדש ומיטיב. קרן מדע תהודה, אקדמיית פרויקט תהודה ומכון הוואי לפיזיקה מאוחדת מנסים לשנות את תפיסת העולם ולסייע ביצירת אנושות מיטיבה יותר. תכנית השליחים מגדירה את שינוי הפרדיגמה בעולמנו כמעבר מתפיסת עולם מנותקת לתפיסת עולם מחוברת.

"עקרון הספין, הסחרור, הוא עיקרון מהותי שנזנח או לא הובן כהלכה בפיזיקה המודרנית, במובן שהוא עיקרון פונדמנטלי של התארגנות. עקרון הספין מאפשר את ההתארגנות של היקום כולו ויוצר קוהרנטיות. זוהי הסיבה שכדור הארץ, מערכת השמש, יתר הגלקסיות והיקום כולו מסתחררים. אנחנו מוצאים את זה בגיאומטריה המקודשת בכל מקום"

"השדה המאוחד הוא שדה תהודה ברמה הקוונטית. הוא מקור החומר, המסה והכבידה, אך גם מקור התודעה. הדינמיקה של השדה האלקטרומגנטי ושדה הכבידה יוצרת לולאה אינסופית של היזון חוזר – ההיזון היוצא הוא השדה האלקטרומגנטי הקורן החוצה, וההיזון החוזר הוא שדה הכבידה החוזר פנימה. זהו שדה מידע דחוס, שבו כל יחידת פלאנק היא ניצוץ דחוס של מידע".

תפיסת העולם השלטת במדע כיום היא תפיסת עולם מנותקת, המפרשת את היקום כ"מכונה" חסרת חיים שאפשר לפרק אותה למרכיביה וסבורה כי הטבע והחומר נטולי תודעה ותבוניות. תפיסה זו מכחישה את קיומה של תבנית הוליסטית המחברת בין כל מה שקיים. האבולוציה מקרית והיקום נע ממצב של בריאה וסדר לעבר אנטרופיה, אי – סדר. הוואקום הממלא את החלל הוא ריק ומשולל אנרגיה.

"סירובו של המדע המודרני לחפש אחר סדר גבוה מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות שבהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג", אומר הראמיין.

בניגוד לכך, תפיסת העולם המחוברת שמוגדרת בתכנית השליחים מפרשת את היקום כמערכת הוליסטית מלאת חיים ותבוניות. היא רואה בו שדה של פוטנציאל אינסופי בעל מבנה פרקטלי וסינרגטי. הגיאומטריה המקודשת והפיזיקה המאוחדת מזהות את התבניות הבסיסיות האלה ומחברות בין כל הקיים, מהמיקרו אל המקרו.

היקום הוא שדה אינטליגנטי ומלא חיים הלומד על עצמו ומתפתח לאינסוף במערכת של היזון חוזר. הכיוון של מערכות מתפתחות מכיל איזון בין סדר פוחת לסדר מתעצם. החלל בין חלקיקי החומר מלא במידע ובאנרגיה פוטנציאלית אדירה, המקשרת באופן נסתר בין כל הדברים.

"שינוי תפיסות עולם וערכים של משפחת האדם כולה הוא משימה מאתגרת הדורשת זמן", אומר הראמיין. "זה דומה לניסיון לשנות זרם אוקיאני כנגד זרם מנוגד חזק. במטרה לשנות כיוון, עלינו לסובב את 'ההגה הקטן' לפני שנשנה את 'ההגה הגדול' של הספינה. על ידי סיבוב של ההגה הקטן נפעיל לחץ מתון בתוך המים, שיתעצם בהדרגה עד שאפשר יהיה לסובב את ההגה הגדול ואת הספינה לכיוון השני.

"אני מאמין שההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור לגבי יכולותינו להתפתח בתחומי החברה, הטכנולוגיה והרוחניות. תכנית השליחים והתפתחותה של פיזיקת השדות המאוחדים שהיא חוקרת הן כנראה 'ההגה הקטן' שיסובב את הכיוון שבו נעה האנושות שלנו כמכלול. אם ביכולתנו לחזות זאת, ביכולתנו ליצור זאת. רעיון 'מטורף' של היום יכול להיהפך לנורמה של מחר.

"למשל, ב150 השנים האחרונות עברנו מסוס ומכרכרה למטוסים. זהו רעיון שנחשב בעבר לבלתי שפוי וחסר היגיון, אך כמה דורות קדימה הוא בגדר הנורמה. אז למה שבעוד כמה דורות בני אדם לא יוכלו לטוס אל מחוץ למערכת השמש ולתור את הגלקסיה באמצעות רכבי חלל הנעים באמצעות מנועי כבידה? אולי זה אינו רעיון מטורף כל כך.

"אני סבור שהאנושות צועדת בכיוון הזה, אבל עלינו להגיע ליעד בזמן. אנחנו נמצאים תחת אילוצים משמעותיים בתקופה הנוכחית ויכולתנו לשרוד כמין אנושי מאותגרת מאוד. לכן, רמה זו של טכנולוגיה מתקדמת חייבת לצאת בהקדם".

מימין: ניקולה טסלה, משמאל: וולטר ראסל

מעוררי השראה

רק לפני כחצי מאה, חוקרים כגון וולטר ראסל וניקולה טסלה הציעו לאנושות חזון וידע טכנולוגי שהיו בעלי פוטנציאל אדיר לשנות את החיים על פני האדמה, אך הם לא זכו לראות את החזון שלהם מתגשם. הם היו אנשי רוח ומדע יוצאי דופן.

"ראסל היה אדם מדהים ורבים אינם מודעים לפועלו", אומר הראמיין. "הוא היה פסל וארכיטקט אוטודידקט. כמדען הוא תרם בצורה נכבדת למדע המודרני. הוא זיהה רבים מהאלמנטים שבטבלה המחזורית וניבא את קיומם הרבה לפני שהתגלו בניסויי מעבדה. הוא חקר פיזיקה וגיאומטריה מקודשת וזיהה את הדינמיקה הסחרורית הבסיסית של הפיזיקה. הוא גם בנה מכשור תהודה מתקדם במעבדתו.

"ראסל וטסלה היו בקשר אישי, וטסלה המליץ לראסל לגנוז את עבודתו למשך אלף שנים מכיוון שהאנושות עדיין לא מוכנה תודעתית לטכנולוגיה הזאת. באותם ימים טסלה כבר היה למוד ניסיון מר לאור תגובת הקהילה המדעית ומנגנוני הכוח באותם ימים לפועלו. הבנתו של טסלה במקורות אנרגיה חופשית ובהולכת מקורות אנרגיה באופן אלחוטי לכל מקום בעולם נהפכה למרבה הצער לבעייתית עבור התאגידים הכלכליים השולטים ובעלי ההון. המחקר והניסוי הטכנולוגי שלו דוכאו ונעצרו במזיד על ידי מניעת מימון מחקרי".

"אף שהחברה המודרנית מבוססת על פיתוחיו הטכנולוגיים של ראסל, הוא נמחק כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה. הוא בילה את שארית חייו בבדידות ומת בחוסר כל, מנודה מהקהילה המדעית. לפני 30 שנה, כשהתחלתי להרצות, מרבית מהנדסי האלקטרוניקה והפיזיקאים לא ידעו אפילו מיהם ראסל וטסלה. אני מאמין ששני מדענים דגולים אלה הקדימו את זמנם. הם הכינו את האנושות לשלב האבולוציוני שבו אנו נמצאים כעת ולפרדיגמה החדשה.

"באופן מדהים, ראסל פיתח טכנולוגיה דומה מאוד לטכנולוגיה שאני מפתח כיום. כמה מהמחקרים שראסל נעל בכספת כדי לפתוח בעוד אלף שנים הודלפו. קיבלתי אחד מהם והוא דומה למה שאני בונה בעצמי. כשנחשפתי לחומר של ראסל, כבר כתבתי את החידושים שלי בפיזיקה מאוחדת ובמתמטיקה, אבל זה היה אישור עמוק ומעורר השראה עבורי. גם היום אני עדיין מקבל לעתים תגובות מבטלות ולועגות למחקר שלי, מה שממחיש כמה קשה היה לראסל ולטסלה להציע רעיונות רדיקליים כל כך בשלהי ובאמצע המאה ה-20".

וולטר ראסל: מימין: משרטוטי האלקטרו מגנטיזם שלו, פורטרט, וספרו המפורסם "תפיסה חדשה של היקום" 1950

הראמיין מקווה שהפעם נצליח לעשות זאת.

"הפעם זה קריטי במיוחד מכיוון שאם לא נצליח, אולי לא נשרוד. האנושות חייבת לאמץ את פיזיקת השדות המאוחדים וללמוד לשלוט בשדות הכבידה, במטרה להשתחרר מהכורח לחיות על פני השטח של פלנטה ולהיהפך לחלק מקהילה גלקטית שברשותה גישה לכמעט אינסוף מקורות אנרגיה. זה יכול להישמע מופרך, אבל אני מבטיח שאנחנו קרובים מאוד לפריצת דרך".

שינוי הפרדיגמה

בתכנית השליחים אומר הראמיין כי ייתכן שהאתגרים שפוקדים כעת את האנושות הוא חלק חיוני וטבעי בהתפתחות של חברה. עובדת היותנו על סף היכחדות תביא אותנו להתעוררות מכיוון שהחיים בעלי עוצמה יותר מכל דבר אחר.

"הלחץ של להיות על סף היכחדות מביא אותנו לזוז מאזור הנוחות, להתעורר אל השלכות מעשינו ולהתקדם אל עבר תפיסה הוליסטית שתאפשר לנו יותר עוצמה והשפעה חיוביות. עלינו לאפשר לשינוי להתרחש".

"זה מצחיק, אבל שינוי הוא הדבר היחיד הקבוע ביקום. המדע מאבד מתוקפו כשאנחנו מנסים להיאחז ברעיונות קודמים. עלינו לבחון תמיד רעיונות חדשים ולראות כיצד הם משתלבים עם הרעיונות הקודמים. הרעיונות החדשים תמיד מבוססים על המשכיות של הרעיונות הקודמים, אך לעתים מתרחשות קפיצות דרך בחשיבה, למשל הקפיצה מהחשיבה הניוטוניאנית לרעיונותיו של אלברט איינשטיין.

"תורת היחסות של איינשטיין שינתה לגמרי את חשיבתנו בנוגע לממדי הזמן והמרחב, למסה ולחומר, ואת האופן שבו אנו תופסים את העולם. לאיינשטיין היה מזל שזכה לתמיכתם של מקס פלאנק ואחרים כדי להישמע בתוך הקהילייה המדעית. גם אם איינשטיין היה מנסה לפרסם את תורת היחסות שלו היום, הוא היה נתקל בקשיים לא מעטים. גם היום קשה מאוד לחרוג מהסטטוס קוו וזה מצער מאוד. חברה שאינה מעודדת חשיבה מהפכנית היא חברה המונעת מעצמה יצירתיות ומידע חדש. אם לא נוכל לנוע קדימה ניאלץ להיכחד".

נראה כי האנושות נהפכה לכל מה שהוא ההפך מציוויליזציה אמיתית, ההפך מההתנהגויות המשתמעות מהמילה "תרבות": לא להרוג אחרים, לא לשלוט באחרים ולא לצרוך בלי לתת דבר בחזרה. ואולם, למרות השליליות העצומה יש גם תנועה חיובית בכיוון השני – תנועות חברתיות אקולוגיות, רוחניות ווירטואליות שמנסות ליצור שינוי חיובי, מודעות וקהילה.

תרומתך החשובה לתחום המדע והתודעה קושרת באלגנטיות את קצות החוטים שטסלה, ראסל ואיינשטיין השאירו מאחוריהם. באחרונה אף זכית בפרס אלברט איינשטיין.

"כן, אני חש התלהבות ואופטימיות ומרגיש שהאנושות צועדת בכיוון הנכון. הסטטוס קוו מופר בכל תחומי החיים – בכלכלה, בצבא ובפוליטיקה. החברה משתנה לנגד עינינו במהירות. אני רק מקווה, כאמור, שזה יקרה במהירות שתאפשר לחברה שלנו לשרוד את האתגרים האקולוגיים, הכלכליים והחברתיים. כל מי שמתפתח, שמתעורר, משמעותי לשינוי הפרדיגמה".

יקום הולופרקטלוגרפי

הרמאיין הגה את תיאוריית היקום ההולופרקטלוגרפי, החוקרת את הגיאומטריה הפונדמנטלית של המרחב המחבר בין כולנו – מקנה המידה הקוונטי והמולקולרי ועד לקנה המידה של עצמים קוסמולוגיים ביקום. החידוש שמביאה הפיזיקה המאוחדת לעומת הפיזיקה הקלאסית הוא העיקרון שהקוסמוס הוא שדה מאוחד.

הרעיון שהיקום הוא הולוגרפי הוצע לראשונה בשנות ה50 של המאה הקודמת על ידי הפיזיקאים קרל פריברם ודיוויד בוהם. הם טענו כי המידע מועבר ומוחלף דרך כל חלקי היקום באופן סימולטני וא – לוקאלי.

תפיסת היקום כפרקטל הוצעה לראשונה בשנות ה70 של המאה הקודמת על ידי בנואה מנדלברוט. פרקטלים הם תבניות בעלות דמיון עצמי החוזרות בכל רמות הקיום, מהמיקרו למקרו. התפיסה אומרת כי יש אינסוף ממדים השוכנים בתוך מספר אינסופי של קני מידה של מצבי גבול מאוחדים בתוך השלם. יש מתמטיקה ענפה בתחום הפרקטלים שמספקת לנו מודל שימושי המסביר את עקרונות הסדירות והדמיון העצמי בקרב מערכות מורכבות, כגון עננים, קווי חוף, קווי מתאר נוף ועוד.

אחת התרומות החשובות של הרמאיין לתחום הפיזיקה המאוחדת הוא פתרון למשוואות היחסות הכללית של איינשטיין שהגה עם עמיתתו ד"ר אליזבת ראושר. זהו פתרון שיש לו ביסוס מוצק יותר מכל מסגרת תיאורטית אחרת שקיימת כיום. ניסוי שבוצע בשנת 2013 בידי קבוצת חוקרים במכון פול שרר אישר את ההשערה המדעית של הרמאיין. הפתרון שלהם מוצא תבנית מתמטית מאחדת בין כל הקיים ומניח את קיומו של "שדה מאוחד" שכולנו מתקיימים בו ומצויים באינטראקציה בתוכו.

ברמה הקוונטית, חלקיקים תת – אטומיים, כגון אלקטרונים, מהבהבים ונעלמים בתדירות גבוהה מאוד שאינה נראית לעין. האלקטרונים מתגלים בתוך הממד הגלוי וחוזרים בחזרה אל הסמוי. שני ממדי המציאות האלה, הגלוי והסמוי, יוצרים דינמיקה שהפיזיקאי דויד בוהם כינה בשם "מערכת יחסים הדדית". זוהי דינמיקה שבה כל ממד מעצב ממד אחר ומשפיע עליו בתהליך מתמשך של התהוות והתגלמות.

תהליך זה קרוי אוסילציה או "תנודה ברטט גבוה". למשל, קפיץ מתכת – כשנמתח אותו הוא יחזור אלינו. ואולם, במציאות אין מדובר רק בתנועה אחורה וקדימה כמו בקפיץ פשוט, אלא בתנועה של סחרור המתקפלת ומתפרשת הלוך ושוב בדינמיקה הקרויה "פיתול".

"המורכבות של היקום תובעת היזון חוזר, משוב", אומר הרמאיין. "קהילת הפיזיקה הקלאסית מתעקשת על הגדרה של מקריות ביקום משום שאם היא תכיר בעובדה ששום דבר ביקום אינו תוצאה של מקריות, היא תיאלץ להכיר בהיבטים של רוחניות. אני מאמין שכל הקיים משתתף באופן פעיל בתוך מה שאנו מכנים 'השדה המאוחד', המחבר בין כל הקיים".

נראה כי "מפצים קטנים" מתרחשים ברמה הקוונטית כל הזמן. עלינו לזנוח את התפיסה שהתרחש מפץ גדול אי שם בהיסטוריה, מכיוון שהוא מתרחש ללא הרף בכל נשימה.

לרוב האנשים קשה להבין את מושג התהודה.

"נכון. עקרון הספין, הסחרור, הוא עיקרון מהותי שנזנח או לא הובן כהלכה בפיזיקה המודרנית, במובן שהוא עיקרון פונדמנטלי של התארגנות. עקרון הספין מאפשר את ההתארגנות של היקום כולו ויוצר קוהרנטיות. זוהי הסיבה שכדור הארץ, מערכת השמש, יתר הגלקסיות והיקום כולו מסתחררים. אנחנו מוצאים את זה בגיאומטריה המקודשת בכל מקום".

תליוני ARK – טכנולוגית תהודה לבישה – מכון מדע הרזוננס הוואי

טכנולוגיה לבישה

בשנה שעברה יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית תהודה ARK בפיתוחו של הרמאיין, שהיא קריסטלים המיוצרים במעבדתו שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי, היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות האנרגטית שביכולתנו לקבל ממנו.

"בדקנו את הקריסטלים האלה באלפי מבחני מעבדה. התוצאות מביאות לכך שחשיפת מים אליהם מגבירה את התהודה של המים. למשל, אם נשקה צמחים במים שנחשפו לקריסטלים כאלה, הצמח יגדל פי 300 אחוזים מהר יותר והאיכות של זרעים מוגברת בכעשרה אחוזים. כלומר, לתהודה שיוצרים הקריסטלים הסינתטיים האלה יש השפעה מיטיבה על הביולוגיה. מכיוון שאנחנו עשויים בעיקר ממים, רציתי ליצור קריסטלים שאפשר לענוד על הגוף, להבנות מחדש את המים שבו ולקבל השפעות מבריאות ומיטיבות לגוף ולנפש.

"הקריסטלים יכולים להשפיע לטובה על החקלאות ועל הביולוגיה בקנה מידה רחב. כל דבר ביולוגי שנחשף אליהם – אדם, בעל חיים, צמח או זרע – מתעצם בתהודה ובPH שלו. טכנולוגיית האם שמייצרת את הקריסטלים נמצאת בפיתוח ואני מקווה שהיא תעניק לעולם טכנולוגיה של שליטה בכבידה ותשחרר אליו אנרגיה חופשית".

הרמאיין מוסיף כי "קריסטלי ARK מבנים מחדש את האטומים ואת מולקולות המים, מעצימים אותם והופכים אותם לחיוניים יותר. זה מאפשר לגוף שלנו ולמערכות החקלאיות והאקולוגיות שלנו לייצר צמיחה ופעילות תאית בריאות יותר וליצור את התנאים המתאימים לאיזון, לשלמות ביולוגית. זוהי רק הצצה לשינויים הפוטנציאליים שיכולים להתרחש כשהעקרונות הבסיסיים של הפיזיקה המאוחדת ייושמו. בו בזמן, שינויים בערכים הפנימיים שלנו נהפכים לחלק טבעי בהתקדמות, כשאנחנו מאמצים תפיסת עולם הוליסטית ואינטגרלית יותר".

תוכנית השליחים של האקדמיה של נסים הראמיין ומכון מדע רזוננס הוואי במשלחת למצרים 2018

"תיאוריית השדות המאוחדים מראה שאנחנו יכולים לשלוט בשדה הכבידה. היא מציעה פוטנציאל מגוון ובטוח יותר של שינוע בסביבת כדור הארץ ובהמשך מסע בין כוכבים יכול להפוך לאפשרות רלוונטית. החברה הנוכחית שלנו מבוססת על היכולת שלנו לשלוט בשדות מגנטיים ואלקטרו-מגנטיים. השלב הבא באבולוציה שלנו הוא היכולת לשלוט בשדות כבידה. יש לציין שאין זו טכנולוגיה חדשה, אלא טכנולוגיה עתיקה שיש לה עדויות ארכיאולוגיות בכל רחבי העולם".

"תהודת הוואקום ברמה הקוונטית בעלת אורך גל קצר מאוד, מה שיוצר אנרגטיות גבוהה מאוד בתוך מרחב זעיר ביותר. אם נצליח להתחבר למקור האנרגיה הזה, אם נצליח לשאוב אפילו עשירית אחוז מהאנרגיה שמצויה ביחידת פלאנק, יחידה של מרחב, תהיה ברשותנו מספיק אנרגיה לתפעל את כל העולם למשך אלפי שנים.

"על פי התיאוריה שלי זהו מקור האנרגיה של כל מה שאנו רואים במציאות הנצפית; של כל החומר, המסה והכוחות הפיזיקליים הידועים לנו. יצירת מכשירים שיוכלו להסתנכרן עם אנרגית הוואקום יכולה להיות המפתח להישרדות האנושות".

מקור התודעה

"השדה המאוחד הוא שדה תהודה ברמה הקוונטית", מסביר הרמאיין. "הוא מקור החומר, המסה והכבידה, אך גם מקור התודעה. הדינמיקה של השדה האלקטרומגנטי ושדה הכבידה יוצרת לולאה אינסופית של היזון חוזר – ההיזון היוצא הוא שדה אלקטרומגנטי הקורן החוצה, וההיזון החוזר הוא שדה הכבידה החוזר פנימה.

"אפשר לדמיין את שדה המידע הדחוס הזה, שבו כל יחידת פלאנק היא ניצוץ דחוס של מידע, כמו כונן קשיח דחוס מאוד. המידע דמוי נוזל וצף בחלל, בדומה למים שמורכבים ממולקולות שצפות יחד. כשהשדה הפלזמטי הזה צף כלפי חוץ, הוא מכונה 'שדה אלקטרומגנטי', וכשהוא צף פנימה, הוא מכונה 'שדה כבידה'. אפשר ללמוד למזג בין העדשות האלה – להשתמש בשדה אלקטרומגנטי כדי ליצור שדה כבידה ולהפך. זוהי הצעה תקפה עבור פיזיקה ניסויית, אם מבינים את הדינמיקות ואת העקרונות הבסיסיים האלה".

הדינמיקה של תהודת הוואקום, מודל הטורוס הקשור אליה ועקרון הספין הם מהנושאים המרתקים ביותר בתחום. זהו נושא אינטואיטיבי, מדעי ורציונלי.

"נכון. אני מאמין כי מה שאנחנו מכנים 'רוחני' הוא הפיזיקה שטרם הובנה על ידינו, ולכן התחלתי לכתוב מאמרים בביו – פיזיקה, למשל מאמר שפרסמתי בשנה שעברה המכיל מודל חדש להגדרת התודעה'".

משרטוטיו של וולטר ראסל

המאמר שלך מקור הספין עזר לי להבין את הדינמיקה של כוח הפיתול, המסתחרר סחרור אינסופי בשדה פרקטלי.

"נכון. בשדה הפרקטלי מתקיימים אינסוף ממדים, קני מידה ודחיסויות בין המיקרו למקרו. מערכת היחסים בין ההתרחבות להצטמצמות היא בין השדה האלקטרומגנטי לשדה הכבידה. כשאנחנו מתבוננים בחומר, אנו מתבוננים במבנה הוואקום הקוונטי, המתקיים בתהודה ובתדר גבוהים ביותר".

"רבים שואלים 'מדוע איני יכול לחוש או לראות את השדה הזה?'. עלינו להבין שהתהודה הגבוהה הזאת קטנה פי ביליונים מחלקיקים תת – אטומיים, ולכן זוהי פעילות קוונטית שאין לנו חוויה ישירה שלה, אך ככל הנראה מבנה התודעה עשוי ממנה וכך גם כל החומר שסביבנו. בדומה לדג השוחה במים ואינו מודע לקיומם סביבו, כך גם אנו 'שוחים' בשדה פלזמטי דמוי נוזל ואיננו מבחינים בקיומו. לאן זה יכול להוביל אותנו? להבין את היקום ככונן קשיח, כמערכת של זיכרון פעיל אינסופי".

תוצאות בשטח

הרמאיין מוסיף בהקשר לחוק המשיכה, שאותו הוא מכנה "הנדסת הוואקום", ש"כשאנחנו מכירים בכך שאנו נמצאים בשדה אינטליגנטי, שמקיים אינטראקציה איתנו ומייצר את המציאות שלנו, ובכך שמה שאנו מזינים לתוך השדה חוזר במערכת ההיזון החוזר, אנו מתחילים להקפיד להזין אל תוך השדה את מה שאנחנו רוצים וחולמים שיקרה ולא מדמיינים את מה שאיננו רוצים שיקרה. כך אנחנו מתחילים לקבל תוצאות שעולות בקנה אחד עם מה שאנו חווים כמיטיב וחיובי עבורנו ועבור כלל האנושות. כל מי שמבין זאת יכול להשפיע יותר על השדה המורפוגנטי ולהיהפך למנהיג ולסוכן שינוי לאחרים".

כמי שמאמין בחינוך, כיצד לדעתך אפשר להפוך רעיונות מורכבים, כגון דינמיקת הטורוס, כוח הפיתול ותהודה, למכשירים פשוטים שידגימו זאת לילדים ולצעירים? זה יסייע לדור הצעיר להציע רעיונות רדיקליים להתפתחות האנושות ולהצלתה.

"כל אחד יכול להיות איינשטיין שטרם התגלה, אבל מערכת החינוך הנוכחית הגלובלית מדכאת באופן עמוק את היצירתיות ואת החשיבה המקורית של ילדים ונוער. מזלזלים באינטליגנציה שלהם וכופים עליהם שעות לימוד רבות של מקצועות שאינם תורמים להם. זה תהליך מזיק מאוד שמרחיק אותם מללמוד את מה שבאמת מרגש אותם.

"זוהי הסיבה שבעטיה הקמתי את אקדמיית תהודה ואת תכנית השליחים – להציע חלופה למערכת החינוך הקיימת וליצור נרטיב חדש. לתת מקום להיסטוריה אחרת של המדע ולהיסטוריה של האנושות כמכלול, וכמובן להציע מדע חדש הוליסטי שאנו מצויים בפיתוחו.

"אנחנו עובדים גם על שיתופי פעולה עם קרנות חינוכיות כדי להפיץ את החומר הלימודי. כך יוכלו יותר ויותר אנשים להבין את שינוי הפרדיגמה בעולמנו ולתרום לשינוי באופן אישי".

סוף חלק 1 (ראו המשך: ילד השדה 2)

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת

נאסים הראמיין הוא מדען, פיזיקאי וחוקר גיאומטריה מקודשת.

המאמר פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2018

The post ילד השדה | ריאיון עם נאסים הראמיין 1# | מראיינת: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

טכנולוגיה לבישה

בשנת 2015 יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדתו של הראמיין: קריסטלים המיוצרים במעבדה שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות האנרגטית שביכולתנו לקבל ממנו. התוצאות מביאות לכך שחשיפת מים אליהם מגבירה את התהודה של המים. למשל, אם נשקה צמחים במים שנחשפו לקריסטלים כאלה, הצמח יגדל פי 300 אחוזים מהר יותר,
והאיכות של זרעים מוגברת בכעשרה אחוזים.

"כלומר, לתהודה שיוצרים הקריסטלים הסינתטיים האלה יש השפעה מיטיבה על הביולוגיה. מכיוון שאנחנו עשויים בעיקר ממים, רציתי ליצור קריסטלים שאפשר לענוד על הגוף, להבנות מחדש את המים שבו ולקבל השפעות מבריאות ומיטיבות לגוף ולנפש. טכנולוגיית – האם שמייצרת את הקריסטלים נמצאת בפיתוח אשר מטרתו להעניק לעולם טכנולוגיה של שליטה בכבידה ותשחרר אליו אנרגיה חופשית".
קריסטלי ARK מבנים מחדש את האטומים ואת מולקולות המים, מעצימים אותם והופכים אותם לחיוניים יותר. זה מאפשר לגוף שלנו ולמערכות החקלאיות והאקולוגיות שלנו לייצר צמיחה ופעילות תאית בריאות יותר וליצור את התנאים המתאימים לאיזון, לשלמות ביולוגית. זוהי רק הצצה לשינויים הפוטנציאליים שיכולים להתרחש כשהעקרונות הבסיסיים של הפיזיקה המאוחדת ייושמו. בו בזמן, שינויים בערכים הפנימיים שלנו נהפכים לחלק טבעי בהתקדמות, כשאנחנו מאמצים תפיסת עולם הוליסטית ואינטגרלית יותר.

כיצד התחיל הרעיון ליצור את טכנולוגיית קריסטלי ARK?

נאסים: טכנולוגיית קריסטל ARK הוא הצד האיזוטרי יותר של המחקר שלי בפיזיקה ולכן חשוב לי שיבינו את הקונטקסט שבו זה נעשה. כבר כמה עשורים שאני בלתי מסופק מן המודל הסטנדרטי בפיזיקה. התחלתי ליצור תיאוריות משלי ולתקן טעויות במודל הפיזיקה הסטנדרטי. במקומות בהם המודל התפצל או הגיע למבוי סתום. בנוסף למחקר בפיזיקה, חשתי עמוקות כי ניתן ללמוד המון מתרבויות עתיקות, מכוון שהן שרדו אלפי שנים וחשבו על אותם נושאים שהפיזיקה המודרנית עוסקת בהם: מהו טבע המציאות, מהו טבע הקיום, והיקום. הייתה לי הרגשה שאולי אמצא שם משהו שהמדע המודרני מפספס.

עבודה עם גיאומטריה התגלתה עבורי כגורם משמעותי והבחנתי כי במדע הפיזיקה והמתמטיקה המושגית המודרנית אין התייחסות מספקת לגיאומטריה. אלברט אינשטיין יצר את הגיאומטריה של המרחב – זמן במסגרת תורת היחסות הכללית שלו, באמצעות מתמטיקה מושגית גבוהה מאד. לכן התחלתי ללמוד את האסכולה הפיתגוראית, את אפלטון, את מחקריו האיזוטריים של ניוטון. לא הרבה יודעים כי ניוטון היה אלכימאי ועסק במתמטיקה ופיזיקה איזוטרית וחקר את בית המקדש הראשון. למד וכתב הרבה  על הכתב העברי הקדום. ניוטון האמין כי אם נבין לעומק את המבנה של בית המקדש הראשון, נוכל להבין את עקרונות שליטת הכבידה (אנטי – גרביטציה).
לפי האמונה בית המקדש הראשון הוקם במטרה להחזיק את ארון הברית בקודש הקודשים. מרתק בעיניי שהמסורת העברית, המוסלמית והנוצרית נפגשות בהקשר של ארון הברית. אבן השתייה בהר הבית היא המוקד הקדוש ביותר למוסלמים – אשר לפי האמונה היתה בתוך קודש הקודשים בבית המקדש הראשון והמקום ממנו התעלה הנביא מוחמד. ארון הברית הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר ביהדות.

המחקרים שערכתי הובילו אותי להאמין כי עוצמתו של ארון הברית נבעה מהיותו מקור כוח טכנולוגי של שליטת כבידה. אני סבור כי מדובר בטכנולוגיה שנוצרה בתוך הפירמידות, הובאה ממצרים על ידי משה, שהיה בעל מעמד גבוה במצרים והיתה לו גישה לטכנולוגיה הזו. התנ"ך מתאר בבירור את משה מוביל את שבט בני ישראל ממצרים לעבר הים האדום, כשעמוד של אור ניצב  בלילה לפני המחנה ועמוד עשן במשך היום. שכיום אנו יכולים לפרש אותו כסוג של וורטקס.
אני סובר כי מדובר בטכנולוגיה מתקדמת ועתיקה הרבה יותר מהתרבות היהודית או המצרית. ככל הנראה תרבות שהתקיימה לפני עידן הקרח האחרון והאירוע הקטקליזמי של המבול. ארכיאולוגיםות ברחבי העולם ובעיקר בתחום חקר מצרים העתיקה, נעשים יותר תמימי דעים בנוגע לכך שהמבנים העתיקים שאנו רואים ברחבי העולם במצרים העתיקה, בתרבות המאיה והאינקה, הם שרידים של תרבויות עתיקות הרבה יותר שקדמו להן מלפני עידן הקרח האחרון.

אני מאמין כי ברשותן של תרבויות עתיקות אלו היו טכנולוגיות מתקדמות של שליטת כבידה. המונומנטים העתיקים שאנו מוצאים ברחבי העולם בנויים מאבנים עצומות במשקל של אלפי טונות שבקושי ניתן להזיז אותן גם בטכנולוגיה המתקדמת של ימינו. אבנים עצומות  אלו הועברו מרחקים של מאות קילומטרים במקרים מסוימים. בטכנולוגיה העומדת לרשותנו כיום אנחנו יכולים להזיז אבנים כאלה לא יותר ממאה מטר, אך לא מרחקים עצומים כאלה לאורך נהרות ודיונות.

אני עושה מחקר בטכנולוגית שליטת הכבידה המתקדמת  ARK – שהוא למעשה מיזוג בן פיזיקה מתקדמת של תורת השדות המאוחדים עם צורות עתיקות שאני מאמין שהיו ייצוגים של מקור הכוח והטכנולוגיה הזו – טכנולוגיה שמצליחה להתחבר למבנה המרחב – זמן עצמו. הפיזיקה שכתבתי בהקשר הזה הגיעה להישגים משמעותיים. הצלחתי לחזות את קנה המידה של גרעין האטום, הפרוטון והאלקטרון , וכל האלקטרונים של הטבלה המחזורית בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תיאוריה עכשווית אחרת שקיימת. ה

מודל הסטנדרטי בפיזיקה סוטה מהרדיוס של הפרוטון בכ-4%, שזה לא מעט במונחים של פיזיקה קוואנטית. התיאוריה שלי נמצאת בתוך טווח הטעות של הניסוי שזה נחשב לרמת דיוק מאד גבוהה. לכן חשוב לי להדגיש לקוראיםות כי רעיונות אלו אינם מגיעים רק מפילוסופיה וידע איזוטרי, אלא מתוך תיאוריות עכשוויות מבוססות מאד בפיזיקה מתקדמת – פיזיקה שביכולתה לצפות ולנבא מה שאנו רואים בעולם התופעות. בשלב מאוחר יותר החלתי בניסויים של פיזיקה ניסויית במטרה לייצר במעבדה את הטכנולוגיה הזו. אני מאמין כי כעת בשלב נוכחי זה באבולוציה של המין האנושי ניתנת לנו היכולת לפענח ולגלות מחדש את הידע הזה כדי שבסופו של דבר נוכל להפוך להיות חלק מהקהילה הגלקטית ולאפשר לנו לחקור את החלל החיצון. למעשה אין לנו ברירה. פלנטות הן בלתי יציבות ושינויים אקולוגיים וקטקליזמיים מתרחשים כל הזמן. עלינו להבין את עקרון שליטת הכבידה על מנת שנוכל להתרחב מחוץ לגבולות הפלנטה.

יסמין: סטיבן מלר, איג'יפטולוג עצמאי מהאקדמיה לקמטולוגיה בקהיר, כתב שני ספרים על החכמה המצרית העתיקה שהועברה לעבדל חכים אייוואן, ארכיאולוג ושומר חכמה מצרי.

לפי ההבנה הילידית, הפירמידות הקדומות היו מבנים של חניכה וטכנולוגיה נייחת של התמרת מים ואבן ויצירת אנרגיה סולרית. ומעולם לא שימשו לקבורה של פרעונים כפי שמקובל לחשוב. בשמן המקורי:  פר נטר [PER NETER] – בית האנרגיה או בית העקרון האוניברסלי: הם היו מבנה גיאומטרי שנועדו ליצור תהודה מותמרת בין מקורות נביעת מים טבעיים לבין האדמה וסלעי היסוד שהיו בסמוך להם.
נאסים:   המידע העתיק העולה כיום ממצרים הוא מדהים. ביליתי זמן לא מבוטל עם בית הספר לקמטולוגיה (מיסודה של משפחת אוויאן) באוקטובר האחרון בכנס השנתי הראשון של המכון שלי. הם ערכו לנו סיורים מודרכים באתרים מקודשים בכל רחבי מצרים.

יסמין: האם תרצה לספר על כנס קרן תהודה שהתקיים לאחרונה במצרים? איך זה היה ואיזה תובנות קיבלת מהכנס?
נאסים: אלו היו שלושה שבועות מדהימים. אני לומד את תרבות מצרים העתיקה, את הארכיטקטורה והמגליתים כבר 25 שנה, אך זה דבר אחד ללמוד מספרים וסיפור שונה לגמרי להיות שם ולחזות בפלא הזה במו עיניך. האנשים שלוקחים חלק בתוכנית השליחים הם אנשים כל כך אינטליגנטים ובעלי יכולות מדהימות. המדריכים שלנו היו מעולים, מעוריםות גם באיג'יפטולוגיה מסורתית וגם אלטרנטיבית, מה שמכונה כיום קמטולוגיה [Khemetology]. ולכן הם יכולים לגשר על הפערים שבין האסכולות. עשינו מחקר שדה מעמיק. להיות במקום ולראות את החיתוך המדוייק של האבנים, את הזויות המשוכללות ולהבין שזה בלתי אפשרי ליצור מבנים וחומרים קשים באמצעות איזמלי נחושת, שזה מה שמקובל לחשוב שהיו הכלים אז בעידן הברונזה. ההתבוננות הישירה מכה בך וגורמת לך להבין שההישגים שלהם נוצרו באמצעות טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת ממה שמקובל לחשוב. בנוסף  לכך האנרגיה במצרים עוצמתית ביותר. קשה לתאר עד כמה החוויה היתה טרנספורמטיבית לכולם ושינתה אותנו לנצח. ואני כבר ממש נרגש לקראת הכנס השנתי השני שיתקיים בפרו.

יסמין: האם יש לך משהו לומר לציבור הישראלי ששוקל לנסוע למצרים אך חושש מפאת המצב הפוליטי הרגיש?
נאסים:  אני חושב שיש כל כך הרבה רמות לסכסוך ולקונפליקט הפוליטי, ואני מאמין שזהו קונפליקט אנרגטי בבסיסו. הקונפליקט אינו בהכרח בין האנשים או בין תפיסות עולם דתיות, אלא בין כוחות פוליטיים וכלכליים. הקונפליקט מיוצר על ידי אג'נדות כלכליות שלטוניות שיש להם מה להרוויח מלהשאיר את המזרח התיכון במצב של חוסר יציבות. אני מאמין שאם האג'נדות הכלכליות של כוחות השלטון בעולם לא היו דוחפות ומעודדות את הקונפליקט, יהודים ומוסלמים היו מוצאים דרך לחיות בשלום ביניהם. יש לכם שורשים משותפים, אתם אחרים ואחיות. הקוראן מתייחס למשה והמסורת היהודית מוטמעת בתוכו. חוסר היציבות באיזור מיוצר ומונצח על ידי אירגונים צבאיים ותעשייתיים למטרות הרווח האישי שלהם.
בנקודה זו יתכן שעבודתי בנושא יכולה לעזור. כי הכל חוזר לאותו אירוע של יציאת מצרים ולטכנולוגיה שאולי היתה ברשות בני ישראל שהיתה מוחזקת בארון הברית. זוהי נקודה שטרם הובנה כיאות  המחברת לפי דעתי בין שלושת הדתות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות.

הקשר בן ישוע לארון הברית ולבית המקדש הראשון אינו מובן כהלכה לדעתי. בברית החדשה ישוע מכונה "ארון הברית החי" וכחלק מן המסע שלו הוא הולך לבית המקדש בנסיון להציב מחדש את ארון הברית בבית המקדש השני. אני מאמין כי ארון הברית הוצא מבית המקדש הרבה לפני לידתו של ישוע והובא לקהיליית האיסיים כחלק מ"תוכנית ב'" של הכהנים במקרה שבית המקדש יותקף. הרי מצאו מנהרות תת קרקעיות שהובילו מבית המקדש אל העיר. אני מאמין שמגילות ים המלח ובעיקר מגילת הנחושת, מתארות את הגעת ארון הברית לקהילית האיסיים בקומראן. אני משער כי ארון הברית היה ברשות קהילת האיסיים בים המלח במשך זמן לא מועט, לפחות עד המאה הראשונה לספירה, עד התרחשותם של האירועים המקושרים לדמותו ההיסטורית של ישוע.

יסמין: כיום מקובל בקרב החוקרים כי אנשי קומראן היו האיסיים. במחצית ימי בית שני, בתקופה שבה גלו מן המקדש בימי המחלוקת עם החשמונאים, ההשערה הרווחת היא היו אלה חוגים כהניים שונים שנמנע מהם לשרת בקודש בעקבות גלות, חורבן או פרישה מהמקדש. הם החזיקו בדוקטרינות והגות עצמאית. רבים מתוך הכתובים הרבים שנמצאו במערות קומראן ונלמדו על ידי קהילת היחד של קומראן (כפי שכנראה כינו את עצמם), לא היו ידועים לנו לפני גילויים באתר זה.  קהילת היחד תחזקה ספריה ענפה ובה נכסים רוחניים ואינטלקטואליים חשובים לעין ערוך, וחבריה עסקו בלימוד, בהגות, בכתיבה ובתרגום. מהות הקבוצה שנויה מאד במחלוקת ובמקומות מסויימים היא מתוארת כקהילה אידאלית, שוחרת שלום ומתבדלת. לא ידוע מיהם הכותבים וכנראה שמדובר בכ 500 כותבים בתקופות שונות.ישנה הנחה מעניינת כי מגילות קומראן מייצגות את מכלול היצירה היהודית הכתובה לפני תהליך הקנוניזציה והובאו למערות ים המלח לפני המרד הגדול.

הארכיאולוג ונדיל ג'ונס (שעליו מבוססת דמותו של אינדיאנה ג'ונס) מצא שרידים המתאימים למה שמתואר במגילת הנחושת במערה סמוכה לקומראן. אני מעלה תיאוריה שישוע נולד בתוך קהילת האיסיים. הכוחות מיוחדים שיוחסו לישוע כמו ריפוי חולים, אולי היו תופעה של העצמת התהודה של המולקולות של המים. וההליכה על המים אולי הייתה אפקט של שליטת כבידה, מכוון שהוא למד להשתמש בכוח שהיה בתוך ארון הברית. הברית החדשה מספרת שבגיל 32 הלך ישוע לבית המקדש במטרה להחזיר את הארון לבית המקדש. כשהוא מגיע לשם הוא נוכח שבית המקדש חולל והוכנסו אליו פסלי אלילים. מה שגורם לו לסערת רגשות. הכהן הגדול אינו רוצה לוותר על עמדת הכוח ולכן משכנע את הרומאים להוציא את ישוע להורג. אני מאמין שישוע לא מת על הצלב אלא נרפא באמצעות כוח הארון. אז דרך התפיסה הזו אנו רואים כי הנוצרים המוסלמים והיהודים, כולם נפגשים בסיפור ארון הברית.
הראמיין וונדיל ג'ונס אינם היחידים המשערים כי ארון הברית הובא לקהיליית האיסיים בקומראן. בספרה "ישו והאיסיים", אומרת ההיפנותרפיסטית החלוצית האמריקאית, דולורס קאנון כי דמותו ההיסטורית של ישו אכן התגוררה בקומראן. קאנון מדווחת על כך באמצעות מטופלת השרויה תחת היפנוזה עמוקה. תחת ההיפנוזה חוותה המטופלת, לטענתה בגלגול אחר, היתה מורה של ישו בקומראן.

יסמין: במצדה, הנמצאת בסמיכות לקומראן, יש פסיפס רצפה יפייפה בסגנון יווני- רומאי, ולמרות שהוא כמעט הרוס לגמרי, ניתן לראות את השרידים של פרח חיים במרכזו. וזוהי עדות ארכיאולוגית מאד נדירה. מאד נדיר למצוא שרידים ארכיאולוגים של גיאומטריה מקודשת בארץ ישראל, ואיש גם אינו נותן להם הסבר (ראו בצילום הבא).

נאסים: גלוסקמאות שנמצאו במערה בתלפיות בירושלים, שכיום נמצאות במוזיאון ישראל שנטען שישו ובני משפחתו נטמנו בהם. על דפנות הגלוסקמאות, המתוארכות למאה הראשונה לספירה, חרוטים זרעי חיים גדולים מאד.

שני זרעי חיים חרוטים על גלוסקמא שנמצאה במערת קבורה עתיקה. תלפיות ירושלים.

על הגלוסקמא חרוט השם ישוע בן דוד. ככל הנראה החריטה הגיאומטרית עתיקה בהרבה מחריטת הטקסט המאוחר יותר (י.ב)

יסמין: מעניין ללמוד כיצד היהדות שילבה גיאומטריה מקודשת בלימודים הרוחניים שלה ובתפיסת העולם שלה.

נאסים: חלק מעבודתי היה ההבנה כי עץ החיים הקבלי הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ולאחר מכן הבנתי שהכפלה של 8 עצי חיים יוצרים את המבנה הטטרהדרלי המורכב שהוא הארכיטיפ הגיאומטרי של היקום. כמן כן, גם המגן דוד הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ומאד יתכן שהוא ייצג את הכוח שהיה בתוך ארון הברית. ועל כן הוא נמצא על דגל ישראל. היום אנו יודעים שהמגן דוד בצורתו התלת מימדית הוא המבנה הפונדמנטלי של השדה הקוסמי. הוא השלד של דינאמיקת הטורוס ושל אנרגיית האפס. ספירות עץ החיים הן למעשה ספירות המייצגות את פרח החיים. המבנה הפרקטלי האינסופי של היקום מיוצג על ידי 10 הספירות. ובתוך כל ספירה ישנן 10 ספירות וכל הלאה לאינסוף.

יסמין: זה מדהים כצד המיתוסים הללו משפיעים עלינו היום, אלפי שנים אחכ. על הפוליטיקה במזרח התיכון. מיתוס העבדות היהודית, יציאת מצרים. מרתק לנסות להבין מדוע מיתוסים אלו השתרשו כל כך עמוק ומה עלינו לעשות כדי להשתחרר מהם.

נאסים: אני חושב שהסיפור האמיתי צריך לצאת לאור. מה באמת קרה, ומהי זהותו האמיתית של שבט עם ישראל והזיקות האמיתיות המצויות בין היהדות, הנצרות והאיסלאם. שכולם ניפגשים במיתוס ארון הברית. ואולי עם תיווצר הבנה אמיתית, זה יפתח את הדרך לפיוס בין התרבויות ובין העמים. זה יכול לעזור לנו לפתח חמלה אחד כלפי השני. הרי כולם רוצים אותו הדבר- לגדל את הילדים, לקבל מענה לצרכינו הבסיסיים, להיזון ולחוש בטוחים, ולאהוב ולחוש נאהבים. איש אינו נולד עם שנאה, זה קורה רק דרך מצבי מצוקה כשאנשים חשים שאין להם ברירה אחרת.

באופן טבעי אנשים נולדים יצורים מופלאים של טוהר ואהבה. כל כך חשוב שנפתח תפיסת עולם מחוברת,  בהבנה שכולנו צריכים לשגשג יחד. אני מאמין שמנגנוני הכוח הפוליטיים והצבאיים גם משתנים לטובה. ההתפתחות של טכנולוגיות אנרגיה חופשית יבטלו את הכורח להלחם על משאבי נפט, ועל כן יבטל את רוב הסכסוכים הטריטוריאליים.

אז יש הרבה תקווה, אך עלינו לשנס מתניים ולמהר לעשות את השינויים בכל חזית אפשרית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת

נאסים הראמיין הוא מדען, פיזיקאי וחוקר גיאומטריה מקודשת.

המאמר פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2018

The post ילד השדה | ריאיון עם נאסים הראמיין #2 | מראיינת: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בבני אדם מובנות תבניות-על מולדות של מחשבה ושל רגש, שכונו על ידי קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מהחומרה האנושית, ואפשר למצוא את עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הם יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם נהפכים לנוקשים ולדעות קדומות.

לתפיסתו של האמן החלוצי יוזף בויס, האמן הוגה ויוצר, וביצירתו העולם נוצר מחדש. האמן נהפך לשותף וממשיך את ההתהוות הקוסמית הבלתי פוסקת. מתוך איחודם מחדש של שלושת הענפים – המדע, האמנות והדת – תיווצר העוצמה הקיומית וההכרתית, שתוכל להתגבר על הדואליות שבין האדם לעולם, בין היחיד לחברה, ועל התהום הפעורה כיום בין חזון למציאות.

לעומת החברה המערבית, חברות קדומות ופרה – מודרניות מתייחדות בתפיסת עולם המתקוממת כנגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, ומתאפיינות בזיקה לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית. על פי תפיסת עולמן, תולדות העולם בנויות ממחזורים קוסמיים. אפשר לייצג את שתי התפיסות האלה באופן צורני: התפיסה החילונית של הזמן הליניארי היא קו, ואילו התפיסה הקדומה של הזמן המחזורי היא של מעגל.

מחקרם של האנתרופולוגים קרל שוסטר ואדמונד קרפנטר (בספרם המונומנטלי Patterns that connect) חושף תבניות אוניברסליות טבעיות של התארגנות עצמית, המצויות בבסיסן של אמנויות מסורתיות. תפקידו העיקרי של הזיכרון בהנצחתן של תרבויות מסורתיות טמון בייצור תבניות צורניות של התארגנות, שהן עתיקות מאוד ויציבות לאורך הזמן. זוהי הסיבה שמתקיים דמיון כה רב בין דוקטרינות דתיות לפולקלור, לאמנות ולארכיטקטורה ברחבי העולם.

עוצמה אדירה טמונה בצורות הגיאומטריות ובסמלים הקיימים בעולם, המהווים קודים הצפונים עמוק בתוך הDNA האנושי. באמצעות למידה וחיבור ויזואלי לצורות, אפשר להגדיל את טווח המידע לאפשרויות ולעומקים האינסופיים הקיימים בו. המשחק עם הצורות מרחיב את היכולת המוחית ליצור מבנים מחשבתיים מתחדשים שפורצים את גבולות המציאות העכשווית שלנו.

פנתיאון האלים והאלות המצריים הקדומים הוא דוגמה לתפיסות פגאניות המגלמות כוחות טבע אוניברסליים מעוררי יראה. כוחות אלה באים לידי ביטוי באדם ככוחות נפש, כארכיטיפים של מצבי תודעה. המקדש הוא סמל ליקום, מקום מפגש קהילתי לחוות ולמדוט על הארכיטיפים של חוקי היקום ולגלם אותם תודעתית בנפש. המקדש מייצג גם את העיקרון האלוהי, מבנה חי של עיקרון רוחני.

מחקרים ברחבי העולם מעידים על קיומן של תבניות – על נפשיות הטמונות בנו ועל חשיבות הסמלים לחיי הנפש שלנו. אנחנו עדיין רחוקיםות מלהבין את הדינמיקות בנפש ואת השלכותיהן, אך נראה כי לארכיטיפים האלה יש השפעה מכרעת עלינו. הם מעצבים את המערך הרגשי שלנו ואת תפיסת עולמנו האתית והמנטלית ומשפיעים על מערכות היחסים שלנו ועל ייעודנו השלם. הסמלים הארכיטיפיים בנפש פועלים על פי תבנית הוליסטית, והבנה מעמיקה שלהם יכולה לסייע בריפוי.

האמנות מבקשת לצלול אל המציאות, אל תוך צורות התהוותה ותהליכיה, אל תוך ההשתנות האינסופית שלה. מעשה האמנות הוא פעולה של זיהוי הסמלים, הצורות הארכיטיפיים בעולם סביבנו ונסיון למצוא בו שוב את מקומנו באמצעות חזרה על פעולה של בריאה מחדש, חזרה נצחית על אופן התהוות הצורה האורגנית.

יוהאן וולפגנג פון גתה אמר כי "ממכלול צורותיו של הטבע אנו לומדים על הצורה האחת והיחידה". באמצעות הנפרד מתגלה הארכיטיפ, ובעקבותיו יכולים להתגלות גם הצרכים המהותיים המשותפים לאנושות.

תבניות – על נפשיות

האיכות החמקמקה של הקשר בין האמנות לקמאי מצויה בתוך הדיאלוג עם הסמל והצורה בתהליך יצירת האמנות והופכת את מעשה האמנות לטקס חניכה, המאפשר לנו להיות בקשר עם הערכים המקודשים של החיים. תהליך היצירה הוא תעודה המעידה על האיכות הרגשית, הנפשית והמנטלית שלנו.

הפסיכואנליטיקן היונגיאני רוברט מור אומר כי בעתיד לא ישרדו אנשים "רגילים", משום שלא יהיו להם המשאבים הרוחניים לשרוד. ריפוי מגיע באמצעות הנומינוס, רצון האל שבתוכנו, מתוך חיבור אל המקודש.

מאז ומתמיד נוכח המיתוס מאחורי הקלעים של כל סגנון ותקופה באמנות. ההכרה באיכות העל – זמנית של המיתוס מצביעה על העובדה שמשהו נצחי, גם אם חבוי, נוכח תמיד ומשמש מרכיב הכרחי לשלמות החיים. הפנייה אל המיתוס מאפשרת קבלת עוצמה נפשית מכוחות נסתרים שמעל הבנתנו.

מאז שהתרבות המערבית איבדה את התפיסה המיתית שלה, את הקוסמולוגיה של העולם, נפער חור עמוק בהבנתם של המבנים הקוסמיים של היקום, של מקומו של האדם בתוך הקוסמוס ושל נפש האדם. עוני רוחני זה הביא להתהוותה של הפסיכולוגיה, ניסיון לגשר בין העולם הפרקטי לעולם המיתי. הפסיכולוגיה מדגימה בבירור כי הלוגיקה, הגיבורים והמעשים של המיתוס חיים וקיימים גם בעידן המודרני. בהיעדר מיתולוגיה כללית חיה ומוכרת בתרבות המערב, כל אחד מאיתנו אוצר בתוכו פנתיאון חלום פרטי שאינו זוכה להכרה, פנתיאון שהוא בסיסי ביותר ועם זאת גלומה בו עוצמה נסתרת*.

ג'וזף קמפבל כוחו של מיתוס

כוחות הלא מודע מהדהדים לא רק בקליניקה, אלא גם במיתולוגיה, בדת, באמנות ובפילוסופיה – בכל תחומי היצירה. ההנחה היא שבבני אדם מובנות תבניות – על מולדות של מחשבה ושל רגש, שכונו על ידי קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מהחומרה האנושית, ולכן טבעי שנמצא את עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הארכיטיפים הנפשיים יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם נהפכים לנוקשים ולדעות קדומות.

טקסי מעבר וחניכה הם הרפסודות שעליהן אנחנו שטים בעוברנו דרך חוויות חיינו המשמעותיות כגון התבגרות מינית, נישואים, סטטוס מעמדי, חברתי ומקצועי ותהליך המוות. הם מסייעים לנו לעבור אל השלב ההתפתחותי הבא.

טקסי מעבר וחניכה אותנטיים מכוננים משמעות בנתיב האישי של כל אחד ובנתיב הקולקטיבי האנושי, שבו המטרה העליונה היא לכונן חיים בעלי משמעות וליצור מיזוג נפשי בין הזכרי לנקבי הפנימיים – האנימה והאנימוס היונגיאנים. טקסים אלה מעוררים יסודות רדומים בתוכנו ורותמים אותם להתפתחות האישית שלנו. זוהי הסיבה לצורך שלנו במיתוסים. הם רלוונטיים לכינון משמעות וסיבה לחיינו, להבנה ולגילום נצחי של הצרכים הבסיסיים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם; לכל קהילה באשר היא.

התהוות קוסמית אינסופית

יוזף בויס ראה את עצמו כאמן – שמאן. הוא הושפע מהאנתרופוסופיה ובגוף עבודתו מצוי נרטיב מיתי. הוא האמין כי עלינו להתחבר אל הכוח המניע, ההופך את החיים ואת היצירה למקשה אחת, לראות כיצד בתוך כל מעשינו פועלת כממשות חיה תמונת אדם ועולם חדשה ולאחד מחדש את שלושת הענפים של חיי הרוח, שנקרעו זה מזה בתחילת העידן המודרני – המדע, האמנות והדת. כתוצאה מהקרע איבדה האנושות את הכוח המאחד של החיים החברתיים, התלוי בשלמות האנושית הפנימית של כל פרט ופרט.

לתפיסתו של בויס, האמן הוגה ויוצר, וביצירתו העולם נוצר מחדש. ואולם, החוקיות של השפה האמנותית מתגלה דרך תהליך היצירה כאותה חוקיות שיצרה את העולם מלכתחילה. האמן נהפך לשותף וממשיך את ההתהוות הקוסמית הבלתי פוסקת*. מתוך איחודם מחדש של שלושת הענפים, תיווצר העוצמה הקיומית וההכרתית, שתוכל להתגבר על הדואליות שבין האדם לעולם, בין היחיד לחברה, ועל התהום הפעורה כיום בין חזון למציאות.

ריטואל מאגי אינו מעשה קסמים, אלא התכווננות נפשית. ההגדרה הטובה ביותר למילים "קסם" ו"כישוף" היא "פעולה סמלית עם כוונה", וזוהי משמעות התהליך הטקסי. המילה "פעולה" היא בהקשר של משמעות יוצרת. זהו מעשה האמנות במובנו המקורי העמוק ביותר. האמנות נהפכת לחיים והחיים הם טקס ודבקות בחיים הנצחיים. הם נהפכים לדת של היומיום, להוויה חברתית חדשה. זוהי האמנות על פי בויס"*.

חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה מדבר בספרו המיתוס של השיבה הנצחית על מיתוסים ברחבי העולם, המבטאים כולם אותה חזרה אינסופית לנקודת המקור, לסינגולאריות, The First Time. לשיטתו, הפילוסופיה המערבית מסתכנת בפרובינציאליות, בכך שהיא מתרכזת באופן קנאי במסורת שלה אגב התעלמות מהבעיות ומהפתרונות של מחשבת המזרח ובכך שהיא מתעקשת לא לייחס חשיבות לחוויה של האדם הילידי השייך לחברות המסורתיות. לדעתו, האנתרופולוגיה הפילוסופית יכולה ללמוד הרבה מן האופן שבו האדם הילידי העריך את מצבו ביקום. הכרת תפיסות עולם ילידיות תרענן כמה הנחות יסוד בפילוסופיה.

עוד טוען אליאדה כי המיתוס הוא הפילוסופיה של ההיסטוריה. לעומת החברה המערבית, חברות ארכאיות ופרה – מודרניות מתייחדות בתפיסת עולם המתקוממת כנגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, ומתאפיינות בזיקה לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית. דחיית הזמן הליניארי, הקונקרטי, וההתנגדות לכל ניסיון של "היסטוריה" אוטונומית חסרת סדר ארכיטיפי הן תוצאה של תפיסת עולם ולפיה תולדות העולם בנויות ממחזורים קוסמיים ובתוך כל מחזור מתקיימת ההיסטוריה המוכרת לנו.

אפשר לייצג את שתי התפיסות האלה באופן צורני – קו מול מעגל. התפיסה החילונית של הזמן הליניארי היא קו, ואילו התפיסה הקדומה של הזמן המחזורי היא מעגל.

לחיות את המיתוס

לאדם הילידי, "הממשות היא פונקציה של חיקוי ארכיטיפ שמימי". הממשות מוענקת על ידי השתתפות ב"סימבוליזם של המרכז". הערים, המקדשים והבתים נהפכים לממשיים בכך שהם מזוהים עם "מרכז העולם" – אבן האומפאלוס באורקל מדלפי, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, הר הבית בירושלים, פסלי המואיי המונומנטליים באיי הפסחא ועוד. פולחנים ומעשים חילוניים משמעותיים מכיוון שהם חוזרים במתכוון על מעשים מסוימים שנעשו בראשונה על ידי האלים, הגיבורים או האבות והאימהות הקדומים.

כחברה מערבית פוסט – מודרנית, הדחקנו את העובדה כי האנתרופולוגיה, חקר תרבויות אוניברסלי, היא הסיפור השלם והמורשת האנושית השייכת לכולנו. הנרטיב האנתרופולוגי מקיף אותנו מכל עבר, וכל תרבות היא חוט יחידי במארג ססגוני. רק אם נבין זאת, נבין את רב הממדיות והעושר של החוויה האנושית.

האנתרופולוגים קרל שוסטר ואדמונד קרפנטר בספרם המכונן Patterns that connect חוקרים את הימצאותן של תבניות צורניות אוניברסליות, ארכיטיפים נפשיים שמתורגמים לארכיטיפים צורניים המופיעים בתרבויות שונות ברחבי העולם עוד משחר האנושות. מחקרם חושף תבניות אוניברסליות של התארגנות המצויות בבסיסן של אמנויות מסורתיות.

תפיסת עולם ליניארית וחינוך היסטורי עומדים בבסיס התרבות המערבית מאז עלייתה. תפקידו העיקרי של הזיכרון בהנצחתן של תרבויות מסורתיות טמון בייצור תבניות צורניות של התארגנות שהן עתיקות מאוד ויציבות לאורך הזמן. זוהי הסיבה שמתקיים דמיון כה רב בין דוקטרינות דתיות לפולקלור, לאמנות ולארכיטקטורה ברחבי העולם.

מתוך הספר: "אמנויות ילידיות מציעות לנו אמצעי חשוב לחדור לאזורים מסוימים של האמנות העתיקה – טרה אינקוגניטה, בעברית: "ארץ לא נודעת". אמנות סכמטית מתקופות פרהיסטוריות תיוותר נושא של השערות חסרות מענה אם לא נתבונן ונשווה אותה לעיצוב ילידי ולעיצוב מודרני עכשווי. התפיסה העומדת מאחורי השוואה זו פשוטה – אמנות מולידה אמנות. אם ברצוננו ללמוד את ערש האמנות המסורתית, עלינו לחפור עמוק"

לצד החיים בחברה המערבית המטריאליסטית, ניכרת גם מגמה גלובלית של קהילות וירטואליות ופיזיות, חברתיות, אקולוגיות ואמנותיות המעוניינות בהתפתחות תודעתית ורוחנית ופועלות ליצור אלטרנטיבות של קיימות. תנועה רוחנית גלובלית מתפתחת זו מדגישה כיצד באמצעות דרכי ביטוי קדומות וחדשות, מתמזג השילוש: מיתוס – פולחן – המקודש, באופן המשקף עידן מקביל של תודעה מתפתחת המחזיר את המיתוס לחיי היומיום.

האמנות המשתייכת לרנסנס רוחני זה של אמנות מיתית, לניאו – שבטיות, שואפת לבטא את המיתוס הפרטי של האמנ/ית, כך שינחה את הדרך האישית ויעניק את המפתחות לפצח את עצמם. מגמה אמנותית זו מראה כי אפשר לחיות את המיתוס ואת הכמיהה שלך. אמנות חדשה עתיקה זו,  מביאה את הפרסונה האמנותית למרחב הציבורי, בו היא נראית על ידי אחריםות ויוצרת אינטראקציה עם הקהילה.

אמנות במלוא המובן

המבנה הדתי הקמאי ביותר הוא אנימיזם – הרואה נשמה בכול, שבו הטבע הוא הדת והאדמה היא המקדש. בהקשר הזה, הרים, נהרות, ערים ומקדשים הם ביטוי ממשי לכוחות ארכיטיפליים ביקום. עולם החומר הוא "תבנית" או "כפיל" המתקיים ברמה הקוסמית, וכך מוענק מובן למושג הדואליות שבעולם המציאות.

חוקר המיתוסים מירצ'ה אליאדה מדבר על טריטוריות כארכיטיפים, על אזורים "פראיים" לעומת "מעובדים". טריטוריות מתורבתות מקושרות לרמה הקוסמית "העליונה", ואילו אזורים "בתוליים" בלתי נודעים מיוחסים לכאוס – לקיום בלתי מובחן חסר צורה טרום הבריאה. כיבוש טריטוריאלי של אזור בתולי מלווה בטקסים המעבירים תהליך של בריאה מחודשת, חזרה סמלית על מעשה הבריאה. האדם תמיד בונה על פי ארכיטיפים. הדגם קודם תמיד לאדריכלות הארצית ונמצא באזור אידיאלי של הנצח.

התבוננות מעמיקה באמנויות התרבויות הילידיות חושפת אינטליגנציה ואינטואיציה עמוקה, תפיסת עולם רוחנית לכידה, וירטואוזיות אמנותית ויכולת הפשטה. העיצובים המופשטים המרהיבים נובעים מהתבוננות בטבע. האדם הילידי הוא מדען הלומד מן הטבע שבו הוא נמצא. קרמיקה, גילוף, טקסטיל וקעקוע ילידי הם מחווה של התבוננות מעמיקה בטבע והכרה בכוחות הפועלים והמקיימים אותנו על פני האדמה, בקשרים הבין=דוריים עם האבות והאימהות הקדמונים.

בדרך כלל, הסמלים נבחרים מתוך שפת הסמלים והצורות של המורשת השבטית. כך נוצרים עיצובים בעלי אופי סמלי, השואבים השראה מתופעות העולם הטבעי כגון ביולוגיה, בוטניקה, גרמי השמים וגוף האדם, ונהפכים לתבניות צורניות וגיאומטריות ארכיטיפיות.

האדם המתקדש נהפך לאמן במלוא מובן המילה. הוא יוצר עולם חדש של זיקות ויחסים. הוא מבקש פעולה מודעת, מטמורפוזה וביטול של הניגודים במציאות הממשית. אין זו אשמתו של העולם שהוא מופיע בעינינו כאובייקט חסר חיים ונשמה, מכיוון שמקור ההפרדה מצוי בצורה מסוימת של מחשבתנו וחיינו. עלינו לבקש את המפתח לביטולה אך ורק באדם*.

אנתרופולוגית האמנות אלן דיסניאק טוענת כי "בתרבות המודרנית, החשוב והמשמעותי – כבר איננו מעניין אף אחד". האם מצבה המבלבל והבלתי מספק של האמנות בעולמנו קשור בעובדה שכבר לא חשובים לנו הדברים המשמעותיים? בחברה הנוחה להשפעה וההדוניסטית שלנו, שאיפות רוחניות מאבדות מתוקפן ומהרלוונטיות שלהן. חוויותינו את הבלתי רגיל מוסטות לעבר חוויות של תרבות צריכה קפיטליסטית, של אלימות ושל חוסר אחריות אקולוגי.

דיסניאק טוענת כי היצירה היא דחף אבולוציוני הטבוע בהומו ספיינס, ומכנה אותנו בשם "הומו אסתטיקוס". בתרבויות פרה – מודרנית ופרהיסטוריות, האמנות נוצרה עבור טקסי מעבר וחניכה אישיים וקהילתיים בהקשר רב – תחומי – במסגרת של אמנות פלסטית, מוזיקה וריקוד, קישוט הגוף וקעקוע, כתהליך הוליסטי. היה חשוב שכל בני הקהילה ישתתפו ולא רק מי שנחשבו לבעלי כישרון. המטרה הייתה ריפוי וטרנספורמציה דרך שלבי המעבר והחניכה. הפרקטיקה אפשרה לקהילה ללמוד ולחוות את העולם שסביבה באופן בלתי אמצעי. ארכיטקטורה פרה – מודרנית, קעקוע ואמנות טקסטיל, קרמיקה ועץ הם שפה אחת.

שפת האור והבריאה

עוצמה אדירה טמונה בצורות הגיאומטריות ובסמלים הקיימים בעולם, המהווים קודים הצפונים עמוק בתוך הדי=אן=איי האנושי. באמצעות למידה וחיבור ויזואלי לצורות, אפשר להגדיל את טווח המידע מעבר לקיים בנו, לאפשרויות ולעומקים האינסופיים הקיימים בו. לאט ובהדרגה אנחנו נזכרים בידע משום שהסמלים קיימים בתוכנו ומוכרים לתאי הגוף שלנו. כל סמל מכיל בתוכו מידע אינסופי שהוא הרבה מעבר לגבולות הידע הקיים במוחנו המודע כרגע.

המשחק עם הצורות מרחיב את היכולת המוחית ליצור מבנים מחשבתיים מתחדשים שפורצים את גבולות המציאות העכשווית שלנו. "העבודה עם הסמלים מעוררת את ידע הנשמה הטמון עמוק בתוכנו ומאפשרת לנוע בחיים בזרימה גלית ספירלית, נעימה ויצירתית, אגב חיבור לתדר קמאי, המחבר אותנו לאהבה ולאור אינסופי שקיים ביקום ובנו*", אומרת טליה טוקר, חוקרת תרבות המאיה.

גיאומטריה מקודשת היא שפה אוניברסלית המבטאת את חוקי היקום והכוחות הפועלים בו. היא ביטוי הן של המציאות הנצפית והן של המציאות הנסתרת. הארכיטקטורה הסמויה, העומדת בתשתית כל הקיים ומדגימה את הדינמיקות שבהן נוצר, מתהווה ומתקיימת בכל דבר בקוסמוס האינטליגנטי.

תבנית פרח החיים, למשל, היא תשתית גיאומטרית הנוצרת מספירות, עיגולים, בלבד ומתוכה נוצרים כל הצורות, הדפוסים ושדות הגל הידועים לנו. מפרספקטיבה פיזיקלית זוהי שפת האור, תנועת הגל והכבידה, שפת הבריאה האינסופית. הפיזיקה המאוחדת החדשה מוסיפה נדבך להבנה הזאת באמצעות המושג יקום פלסמטי, ושזירה קוואנטית. מחקרים בנושא גיאומטריה מקודשת מובילים אותנו להכרה שאנו חיים ביקום תבוני, מחובר ומלא חיים.

על פי רעיון היקום ההולוגרפי, הכול "אחד" על פני קני מידה שונים מן המיקרו אל המקרו, כמו רשת קורי עכביש שעליה אינספור טיפות טל. כל טיפת טל משקפת את המידע על כל טיפה אחרת, וכך המידע מוחלף דרך ממדי היקום במערכת יחסים הדדית. לולאה אינסופית של היזון חוזר, כשהרוחני והחומרי אחוזים יחד כמכלול וכדינמיקה סינרגטית.

גיאומטריה מקודשת היא שפה אוניברסלית של צורות גיאומטריות פונדמנטליות ותבניות – על שבאמצעותן היקום וכל אשר בו מתהווים. המילה "מקודשת" היא ערך שאי אפשר בלעדיו. כל דבר ביקום מתהווה על ידי עקרונות גיאומטריים זהים. יש תבנית – על היוצרת את היקום – אלוהים, בריאה או קוסמוס אינטליגנטי. ההבנה שיש תבנית – על היוצרת את היקום מעוררת צורך לערוך בחינה מחודשת של הבנתנו את היקום, תפקידנו בו והאחריות המוטלת עלינו כבני אדם.

כל דבר ביקום מתהווה אגב תנועה ספירלית במרחב רב – ממדי. סחרור הוא חוק דומיננטי המשפיע על הדינמיקה הנסתרת של עולמנו. אנחנו מבחינים בתנועה הזאת בטבע – בקונכיות, בפרחים, באצטרובלים, בDNA וברוטציה של גלקסיות רחוקות. כל הקיים ביקום הוא שדות גל מסתחררים, ויברציות הרוטטות במצבי כבידה וגיאומטריה שונים, היוצרים את עולם החומר. הצורות הגיאומטריות הבסיסיות האלה הן הארכיטקטורה הנסתרת של עולמנו.

רעיון מרכזי המשותף כמעט לכל האמונות הוא שהיקום הוא ישות חיה בעלת תודעה. אינטליגנציית העל הזאת שזרה יחדיו את חוטי המרחב, הזמן, האנרגיה, החומר, הביולוגיה והתודעה בדמותה. על אף גודלו העצום של היקום, נראה כי כולנו קשורים באופן אישי לאותה זהות נשגבת ונמשיך לחיות הרבה זמן לאחר מות גופנו הפיזי"*.

הבנת כוחות העולם

המילה "טנטרה" משמעה בסנסקריט "להתרחב", והיא מרמזת על גופים רחבים של ידע. בזכות הטנטרה אנחנו מבינים את מערכת הצ'אקרות. האדם לבדו לא יוכל עוד להיות סרגל המדידה של היקום. הוא ארוג באופן אינטגרלי עם כל הקיים ובכל דבר הוא מחפש את המהות התשתיתית הקרויה בשפת הטנטרה "העולם העדין", "Shastras".

כשחושבים על אמנות מופשטת, בדרך כלל חושבים במושגים של מרחב וזמן. אמנות טנטרה מרחיקה מעבר לכך ומביאה מושגים של קול ואור ולכך אין שום מקבילה באמנות המערבית. בתהליך רוחני זה, שפת סימנים חדשה המסמלת את יחסי האדם-יקום מתגלה ונהפכת לנגישה ולשימושית. אמנות טנטרית יכולה להיחשב, למשל, לאחת מצורותיה הבסיסיות המהותיות של היוגה.

לנוכח מגבלות השפה, פונה האמנות לסמליות מופשטת של קווים אופקיים ואנכיים, נקודות ועיגולים. לעומת זאת, האמנות הטנטרית תמיד מחפשת אחר ערכים בסיסיים ומהותיים, צורות המתחברות אל תוך תבניות ארכיטקטוניות וגיאומטריות. אלה הם הארכיטיפים הצורניים*.

הארכיטיפים הצורניים הבסיסיים – מעגל, ספירלה וקו, מהדהדים בתוכנו ברמות שונות. בעולם המציאות, הארכיטיפ נפגש עם עקרון הדואליות – נקבי וזכרי, ריק ומלא, הפרעה והתמזגות, עומק והשטחה, יציבות והסטה, תנועה וסטטיות, איזון ונזילה, סימטריה וא – סימטריה, פרטי ואוניברסלי, מקרי ומכוון, ארעי ועל – זמני.

סמלים וצורות טנטריות הם מאגר ידע עצום שמעט מאוד ידוע עליו. הם מאירים את הצורה והצבע ומנגישים את ההתפתחות הרוחנית. ידיעת הסדר הקוסמי מובילה את התלמיד הטנטרי להפוך את עצמו לחלק מהמסתורין. בעידן העתיק, זה מה שגילה לאמן הטנטרי את האמת, הפותחת פתח להבנה חדשה של כוחות העולם. כעת אמנים עכשוויים מנסים לבטא, לראות, לדעת, לגלות וליהנות מהתפקודים או מהכוחות האלה.

היכולת לראות את האמת תלויה ביכולת של התודעה להיות שקטה ודוממת כדי לקבלה. אמת יכולה להיחוות רק באופן אינטנסיבי. לכן, אמנים טנטרים מקדישים את עצמם למשימה של מיזוג ואינטגרציה של החזיונות שלהם. בהודו, המשימות האלה נחשבו לענף של היוגה וכללו, כמו כל פעילות רוחנית אחרת, דיסציפלינה ופולחן.

טקסטים טנטריים מדגישים את חשיבות הוויזואליזציה והמשמעות הנסתרת של הדברים. החזון מאפשר לאמן לראות ולחוות את המציאות בצורה נעלה של ריכוז ומיקוד שהם גבוהים יותר מאשר רק דימויים. באמצעות פולחן, מדקלם המאמין מנטרה המתארת את הישות השמימית ויוצר דימוי מנטלי מקביל. תפילותיו נענות באופן שמתייחס לצורה המדומיינת ולאותה "ההתמקדות" מובאות המנחות.

מצבי תודעה גבוהים

עושר של מחקרים ארכיאולוגיים, אסטרונומיים, מתמטיים, גיאולוגיים וקרטוגרפיים מצביע על הקבלות וזיקות ישירות בין מבנים ארכיאולוגיים קדומים וקונסטלציות כוכביות. מונומנטים כגון מאצ'ו פיצ'ו בפרו, מתחם שלוש הפירמידות בגיזה, מקדש אנקור ואט בקמבודיה וציורי הנסקה בפרו מכילים מידע מקודד ובו ידע מדעי מתקדם בתחומים שונים כגון אסטרונומיה, טריגונומטריה, גיאומטריה, ארכיטקטורה וסאונד.

בתחום הארכיאולוגיה העכשווית מצטברות ראיות רבות המבססות את האפשרות שהמצרים הקדמונים הבינו ויישמו היטב את עקרונות הגיאומטריה המקודשת. האיג'יפטולוג שוואלר דה לוביץ' חקר את האמנות ואת המונומנטים במצרים הקדומה והוא רואה בהם מדע מקודש המבוסס על סמליות, על פרופורציות הרמוניות ועל גיאומטריה מקודשת; תבונה עמוקה המקודדת בתוך ההירוגליפים, המונומנטים, המקדשים והאמנות המצרית הקדומה. כשהוא מפרש את ההירוגליפים כנשאים של מסר הרמטי, גילה דה לוביץ' במצרים את העדויות הקדומות ביותר למדע מקודש, שנהפך לבסיס של הפילוסופיה הנצחית, שפרגמנטים ממנה נשמרו עד היום בידי הגנוסטים, הסופים, המקובלים, הרוזנקרויצרים והבונים החופשיים, אך בעיקר בידי מורים רוחניים מוארים ורואי נסתר.

הכלים הסמליים המצריים נועדו לאפשר הבנה מיידית אינטואיטיבית יותר מאשר העברת מידע. הם היו אמצעי לחמוק מכבלי החומר, המגביל את האינטליגנציה האנושית, ולהתחבר למצבי תודעה גבוהים ונעלים יותר. המצרים לא הבחינו בין מצבי תודעה גבוהים לגוף הפיזי. להפך, הבחנה זו היא אשליה מנטלית. הכול ביקום היה עבורם דרגות שונות של מצבי תודעה.

במשך 15 השנים שבהן התגורר במצרים, גילה דה לוביץ' כי קומפלקס המקדשים בלוקסור מכיל "שיעורים גלובליים". כל מקדש הוא פרק של תמה ספציפית שבתוכה המדע המקודש הזה מתפתח. כל מקדש "מדבר" דרך התכנית הכוללת שלו, האוריינטציה התשתיתית הבסיסית של התכנון שלו, בחירת החומרים שלו והפתחים בקירותיו.

במקדש לוקסור גילה דה לוביץ' את מה שהוא כנראה המונומנט היחיד המייצג באופן אפקטיבי את ההדמיה הארכיטקטונית של האדם. המקדש מכיל ידע אזוטרי כגון מיקומן של בלוטות אנדוקריניות, מרכזי האנרגיה ההינדואיסטיים, הצ'אקרות ונקודות דיקור. הוא גילה כי האוריינטציה האסטרונומית של המקדש, הגיאומטריה של המבנה שלו, ההדמיות והכתובות הן ביטוי סמלי לגוף האדם ולמיקומים מדויקים מבחינה פיזיולוגית.

הגוף האנושי הוא סינתזה חיה של התפקודים הוויטליים החיוניים של היקום. בתוך המקדש מתרחש המאבק הפרימורדיאלי בין אור לחושך, בין יין ליאנג, בין כבידה לריחוף, בין האל לאלה, בין זכר לנקבה ובין מלך למלכה*. זהו מקדש שעל האדם לשכללו ולזקקו דרך הגלגולים עד ליצירת רפליקה של האדם הקוסמי.

עבור דה לוביץ' המקדש מייצג גם מידות קוסמיות ושמימיות והתכתבויות עם תנועת הגופים השמימיים ועם עידנים אסטרונומיים ספציפיים. ההשתלבויות בין מערכות היחסים והזיקות בין כוכבים, לפלנטות, למתכות, לצבעים ולצלילים וכן בין סוגים של צמחים, בעלי חיים ואיברים בגוף מתגלות באמצעות מדע שלם של מספרים*.

פנתיאון האלים והאלות המצריים הקדומים, הנקרא נטרו, דומה בתפיסתו לטיטאנים הקדומים ולתפיסות פגאניות נוספות, המגלמות כוחות טבע אוניברסליים מעוררי יראה. כוחות אלה באים לידי ביטוי באדם ככוחות נפש, כארכיטיפים של מצבי תודעה. המקדש הוא סמל ליקום, מקום מפגש קהילתי לחוות ולמדוט על הארכיטיפים של חוקי היקום ולגלם אותם תודעתית בנפש. המקדש מייצג את האל ואת העיקרון, מבנה חי של עיקרון רוחני.

בעת שהמדען מנסה להגיע אל הבלתי ידוע מבלי לפענחו באמת, מזכיר לו המטפיזיקאי כי אי אפשר לחקור את האמת, אלא רק לדעת באופן אינטואיטיבי או באמצעות חזון. כדבריו של ג'וזף קמפבל, המיתוס הוא הפתח הסודי שדרכו זורמות האנרגיות הבלתי נדלות של היקום כדי להתבטא בתרבות האנושית. דתות, השקפות עולם, אמנויות, המוסכמות החברתיות של האדם הקדמון והאדם ההיסטורי, תגליות המדע, הטכנולוגיה והחלומות שלנו, כולם מבעבעים ועולים מאותו בסיס.

"בסמלי המיתוס אי אפשר להשליט סדר וגם אי אפשר לדכאם לצמיתות. הם תוצרים ספונטניים של הנפש. בכל אחד מהם טמון בשלמותו זרע העוצמה של המקור שממנו נבע".

ג'וזף קמפבל הגיבור בעל אלף הפנים

מקורות ביבליוגרפיים

רודולף שטיינר, "אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גתה", הוצאת מיכאל, תרגום: אילן ויג, 1985-1971.

ישעיהו בן אהרון, "מחווה ליוזף בויס", מאמר, קו 8, מגזין, 1988.

מירצ'ה אליאדה, "המיתוס של השיבה הנצחית – ארכיטיפים וחזרה", מצרפתית: יותם ראובני, הוצאת כרמל ירושלים, 2000.

Carl Schuster & Edmund Carpenter, "Patterns that connect – Social Symbolism in ancient and tribal art", Harry N. Abrams, Inc., Publishers, New York.

יסמין ברגנר, "מסע החניכה הגדול", מאמר, "ערב רב" – מגזין מקוון לתרבות ולאמנות, 2013.

Ellen Dissanayake, "Homo Aestheticus – Where art comes from and why", University of Washington Press, Seattle & London, 1995.

www.mayazone.co.il

דויד וילקוק, "חקירות שדה המקור – מדע נסתר ותרבויות אבודות מאחורי הנבואות של 2012", הוצאת מרקם, 2015, מאנגלית: עופר משיח.

"The symbolic aspect of form", Alice Bonner, 1949

John Anthony West, "Serpent in the sky – the high wisdom of ancient Egypt", Quest books, theosophical publishing house, Wheaton IL. USA

ג'וזף קמפבל, "הגיבור בעל אלף הפנים", הוצאת בבל, תרגום: שלומית כנען, 2013 (פורסם ב  1949).

The post הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

רביםות אינםן מביניםות שהנושא המהותי העומד בבסיס העצמת האישה הוא פצע האם.

קשיים ואתגרים בין אמהות ובנות הם אלימים, משולחי רסן ונרחבים בחברה אך לעיתים רחוקות מדברים עליהם בפתיחות.

הטאבו בנוגע לדיבור על כאב פצע האם הוא מה שמשאיר אותו במקומו, משאיר אותו חבוי בצללים, מעלה עובש ומחוץ לטווח ראיה.

מהו בדיוק פצע האם?

פצע האם הוא הפצע של היות אישה, המועבר לאורך הדורות של נשים בחברות פטריאכליות.

הוא כולל את מכניזם ההתמודדות הלא- מתפקד שמשתמשים בו כדי לעבד את הכאב.

פצע האם כולל:

השוואה: תחושה שאני לא טובה מספיק

בושה: תחושת רקע מתמדת שמשהו לא בסדר איתי

פחיתות: תחושה שעלי להישאר קטנה כדי להישאר נאהבת

תחושה מתמדת של אשמה על שאני רוצה יותר ממה שיש לי כרגע.

The Great Mother, Pencil on paper, 2016, Yasmine bergner

פצע האם יכול גם להתבטא ב:

לא לחוות את העצמי המלא שלך משום שאינני רוצה לאיים על אחרים

להיות בעלת סובלנות גבוהה להתנהגות גרועה מצד אחרים

מערכות יחסים טיפוליות (Emotional care-taking)

תחרותיות עם נשים אחרות

חבלה עצמית

נוקשות ודומיננטיות יתר

תסמינים כגון הפרעות אכילה, דיכאון והתמכרויות

בחברה הפטריאכלית הגברית שלנו, נשים מותנות לחשוב על עצמן כפחותות ערך מגברים, לא ראויות או בעלות ערך. תחושת פחיתות הערך הופנמה ועוברת דרך דורות רבות מספור של נשים.

האטמוספירה החברתית של דיכוי האישה מציב את הבת בקונפליקט של מסר כפול.

בפשטות, אם בת מפנימה את האמונות הלא- מודעות של אימה (במובן מסויים סוג של "אני לא טובה מספיק") אז יש ברשותה את  אישורה של האם, אך בדרך מסוימת היא בוגדת בעצמה ובפוטנציאל שלה.

אך אם היא אינה מפנימה את האמונות הלא מודעות של אימה על מגבלותיהן, אלא מאשררת את העוצמה והפוטנציאל שלה, אך אז היא גם ערה לכך שיתכן ואימה מרגישה זאת באופן לא מודע ורואה זאת כדחייה אישית מצד הבת.

הבת אינה רוצה להסתכן באובדן אהבתה של האם והקבלה שלה ואז ההפנמה של אמונות מקטינות ולא- מודעות אלו הן סוג של "נאמנות" והישרדות רגשית עבור הבת.

יתכן וזה מרגיש מסוכן לנשים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן משום שהמשמעות של זה, היא הסתכנות בדחייה מסוימת מצד האם.

זה קורה בגלל שבאופן לא- מודע הבת חשה שהעצמה מלאה של עצמה, תפעיל תחושות של עצב או זעם, בשל חלקים שהאם עצמה הייתה צריכה לוותר עליהם בחייה שלה. החמלה שלה לאימה, הרצון לרצות אותה והחשש מעימות, עלול לגרום לה לשכנע את עצמה ש"טוב יותר להתכווץ  ולהיות קטנה".

התנגדות שכיחה להתעמת עם פצע האם הוא הרצון "להשאיר את העבר בעבר". אך למעשה אנו אף פעם לא באמת יכולים לברוח או לקבור את העבר. אם אנו נמנעות מלהתמודד עם הכאב הכרוך באחת ממערכות היחסים הקדומות והבסיסיות ביותר בחיינו, אנו חסרות את ההזדמנות המכרעת  לגלות את האמת על מי אנחנו באמת, ולחיות את האמת הזאת באותנטיות ושמחה.

Yasmine bergner, Follow me out of Darkness, 2013, Photography: Jude Moskovitch

סטריאוטיפים שמנציחים את פצע האישה

"תראי את כל מה שאימא שלך עשתה בשבילך!" (מאנשים אחרים)

"אימא שלי הקריבה כל כך הרבה למעני. זה יהיה כל כך אנוכי מצידי לעשות את מה שהיא עצמה לא הצליחה לעשות. אני לא רוצה לגרום לה להרגיש רע"

"אני חבה נאמנות לאימי, לא משנה מה. אם אעציב/ אעצבן אותה, היא תחשוב שאני לא מעריכה אותה"

הבת עלולה לחוות פחדים ביחס למימוש הפוטנציאל שלה בגלל שיתכן והיא תחשוש להשאיר את האם מאחור. יתכן והבת חוששת שהאם מאוימת על ידי חלומותיה ושאיפותיה. יתכן והיא חשה רגשות לא נוחים מצד אימה כמו קנאה או כעס. כל זה הינו מאד לא- מודע, לא מקבל הכרה בצורה פתוחה או מדובר כלל.

כולנו חשנו את הכאב שאימותינו נושאות. וכולנו נושאות את החשש שאולי אנו אשמות או אחראיות לו ברמה מסוימת. בלב תחושה זו חבויה האשמה. כל זה הגיוני בהביננו את מגבלות ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדה, הרואה עצמה כסיבת כל- הדברים. אם לא נתייחס לאמונות לא- מודעות אלה בבגרותנו, יתכן שעדיין נישא אותן ונגביל את עצמנו כתוצאה מכך.

האמת היא שאף ילדה לא יכולה להציל את אימה.

שום קורבן שבת תעשה עבור אימה לא יהיה מספיק כדי לפצות על המחיר הגבוה שהאם אולי הייתה צריכה לשלם על האובדנים שחוותה בחייה, רק עבור היותה אישה ואם בחברה שלנו. ועם זאת, זה מה שהמון נשים עושות עבור אימן מאד מוקדם בילדותן: הן מקבלות החלטה לא- מודעת לא לנטוש או לבגוד באימן על ידי הפיכה ל"מצליחות מידי", "חכמות מידי", או "הרפתקניות מידי". החלטה זו נעשית מתוך אהבה, נאמנות וצורך אמיתי בקבלה ובתמיכה הרגשית מן האם.

רבות מאיתנו מבלבלות בין נאמנות לאם לבין להיות נאמנה לפצעים שלהן, וכך לוקחות חלק פעיל בדיכוי של עצמן.

דינמיקות אלה הן מאד לא- מודעות ופועלות בהתמדה. גם מערכת- היחסים הבריאה ביותר בין אם ובת יכולה לכלול את הדינמיקה הזו ברמה מסוימת רק בשל החיים כאישה בתרבות שלנו. עבור בנות שיש להם אמהות הסובלות מבעיות רציניות (כמו התמכרויות, מחלות נפש וכו') ההשלכות יכולות להיות מאד פוגעניות ובוגדניות.

Yasmine bergner, Mother & Daugter, 2016, Photography: Jude Moskovitch

על אמהות לקחת אחריות ולעבד את האובדנים שלהן

להיות אם בחברה שלנו הינו קשה בצורה שלא תתואר. נשים רבות אומרות ש"אף אחד לא מכין אותך לכמה זה קשה" ו "שום דבר לא מכין אותך להגעה הביתה עם התינוק ולהבין מה נדרש ממך".

החברה שלנו ובעיקר בארה"ב מכבידה מאד על אימהות, מציעה מעט מאד תמיכה ורבות מגדלות את ילדיהן לבד.

המסר הלא- מילולי של החברה שלנו לנשים הוא:

"אם אמהות קשה לך, אז זה כנראה באשמתך"

"תתביישי לך אם אינך "סופר- וומן"

"יש "אמהות טבעיות" שהאמהות היא קלה עבורן. אם אינך אחת מן האמהות האלה, משהו כנראה לא בסדר איתך"

"את אמורה להיות מסוגלת לנהל את הכל ברוגע, לגדל ילדים מחונכים, להיות מושכת מינית, להיות אשת קריירה מצליחה ובנישואים יציבים".

עבור אמהות שאכן הקריבו כל כך הרבה עבור ילדיהן בחברה שלנו, זו אכן יכולה להחוות כדחייה, באם הילדים שלך מתעלים על החלומות שחשבת שאפשריים עבורך. זה יכול ליצור תחושה של בעלות- חוב, זכאות- יתר ורצון להכרה שמופעל על הילדים שלך, רגש לא מודע שיכול להיות מאד עדין אך מנגנון שליטה עוצמתי. דינמיקה זו יכולה לגרום לדור הבא של הבנות להשאיר עצמן מאד "קטנות"  כדי לאפשר לאם להמשיך לקבל אישור שהיא בעלת ערך בזהותה כאם. זהות שכה הרבה הקריבו עבורה, אך קיבלו עבורה בתמורה כה מעט תמיכה והכרה.

אמהות עלולות לשדר באופן לא- מודע זעם עמוק כלפי ילדיהן בדרכים סבלימינליות. למעשה הזעם אינו מכוון כלפי הילדים אלא מכוון כלפי החברה הפטריאכלית המבקשת מנשים להקריב ולהעלים את עצמן במטרה להיום אם לילדים.

עבור הילדה שזקוקה לאימה, המקריבה את עצמה על מנת לעזור לאם להתמודד עם כאבה זוהי החלטה לא- מודעת שנעשית מוקדם מאד בחיים ואינה מתגלה בתור הגורם של בעיות חבויות רבות רק הרבה יותר מאוחר בבגרות.

פצע האם קיים משום שאין מקום בטוח עבור אמהות לעבד את הזעם שלהן על הקורבנות שנאלצו להקריב בשל דרישות החברה. ומשום שבנות עדיין חרדות מדחייה באופן לא מודע בשל הבחירה שלהן לא לעשות את אותם קורבנות שעשו הדורות הקודמים.

בחברה שלנו אין מקום בטוח לאם לאוורר את זעמה ולכן לעיתים קרובות הזעם מתפרץ על הילדים באופן לא- מודע. בת היא מטרה קלה עבור זעם האם משום שהבת עדיין לא נאלצה לוותר על אישיותה עבור אימהותה. הבת יכולה להזכיר לאימה את הפוטנציאל הלא- ממומש שלה עצמה. ואם הבת מרגישה בעלת- ערך עד כדי שהיא מוכנה למרוד בחלק מן המנדטים הפטריאכליים שהאם נאלצה לבלוע, הבת עלולה להפעיל את הזעם החבוי אצל האם.

היא ראתה הכל, יסמין ברגנר, עפרון על נייר 2016

מובן שרוב האמהות רוצות את הטוב עבור בנותיהן. עם זאת, אם האם לא התמודדה עם הכאב שלה או השלימה ועיבדה את הקורבנות שנאלצה לעשות, אז תמיכתה בביתה תהיה מהולה במסרים סותרים שיחדירו בושה, אשמה או מחוייבות. מסרים אלה יצוצו בסיטואציות תמימות לכאורה , בדרך כלל דרך ביקורתיות או כמילות- שבח המוחזרות לאם עצמה. בדרך- כלל זהו אינו תוכנה של ההצהרה אלא האנרגיה בה היא רוויה אשר מגלמת טינה סמויה.

הדרך עבור האם להימנע מלהפנות את זעמה אל ביתה ולהעביר לה הלאה את פצע האם הוא לעשות עבודה של התמודדות עם האבל של האובדנים שלה. ולוודא שהיא אינה נסמכת על ביתה כמקור העיקרי לתמיכה רגשית עבור עצמה.

על אמהות להתאבל על מה שהיה עליהן לוותר, מה שהן רצו אך לעולם לא יהיה להן. על מה שילדיהן לעולם לא יוכלו לתת להן ועל העוול של מצבן. אך למרות העוול וחוסר הצדק ככל שיהיה, זו אינה אחריותה של הבת לפצות עליו או לחוש מחויבת לעשות ויתורים עבור אימה באותו האופן. נדרשת עוצמה עילאית ויושרה כדי לעשות זאת ואמהות זקוקות לתמיכה בתהליך.

אמהות משחררות את בנותיהן כאשר הן מעבדות באופן מודע את כאבן מבלי להפוך זאת לבעיה של בנותיהן. באופן זה, אמהות משחררות את בנותיהן ללכת אחרי חלומותיהן ללא אשמה, בושה או תחושת מחויבות.

כאשר אמהות גורמות מבלי דעת לבנותיהן לחוש אחראיות על האובדנים שלהן  ולחלוק איתן את כאבן, זה יוצר בלבול, כאוס וחוסר תפקוד, ומחזק את תפיסתה של הבת שהיא אינה ראויה לחלומותיה. זה גם מחזק את תפיסתה של הבת שהיא איכשהו אשמה בכאבה של אימה. וזה מטיל מום בבת בדרכים רבות:

עבור בנות הגדלות בחברה פטריאכלית קיימת תחושה שיש כורח לבחור בין "להיות מועצמת" לבין "להיות נאהבת"

רוב הבנות בוחרות להיות נאהבות במקום להיות מועצמות בשל תחושתן מבשרת הרעות שמיצוי מלא והעצמה יגרום לאובדן אהבה עצום מצד אנשים חשובים בחייהן, במיוחד אימהותיהן. כך נשים נשארות "קטנות" ולא ממומשות, מעבירות שלא במודע את פצע האם אל הדור הבא.

כאישה, ישנה תחושה עמומה אך בעלת עוצמה שכוחך יפגע במערכות היחסים שלך ונשים מותנות להעריך מערכות יחסים מעל לכל. אנו נאחזות בכל פירור של מערכת היחסים שלנו בזמן שהנשמה שלנו עורגת למימוש הפוטנציאל שלנו. אך האמת היא שמערכות היחסים שלנו לבדן לא יכולות לעולם להוות תחליף הולם, לרעב לחיות את חיינו במלואם.

יחסי הכוח העומדים בבסיס מערכת היחסים בין האם לביתה הוא נושא טאבו והמוקד העיקרי בבסיס פצע האם. הרבה מזה יורד למחתרת בגלל טאבואים וסטריאטיפים לגבי אמהות בתרבות שלנו:

כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות

על אמהות לעולם לא להרגיש כעס או טינה כלפי ביתן

אמהות ובנות אמורות להיות חברות הכי טובות

הסטריאוטיפ "כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות" מפשיט נשים מאנושיותן. משום שהחברה איננה נותנת רשות לנשים להיות בנות- אנוש מלאות, החברה מצדיקה את חוסר התמיכה המלאה והמשאבים עבור נשים.

האמת היא שאמהות הן בני אדם וכל האמהות חוות רגעים "לא אוהבים". וזה נכון שיש אמהות שהינן פשוט "לא אוהבות" רוב הזמן. בין אם בשל התמכרות, מחלות נפש או מאבקים אחרים. עד שנהיה מוכנים להתמודד עם המציאויות הללו, פצע האם יישאר בצללים וימשיך לעבור לאורך הדורות.

בתוך כולנו קיימת "פטריארכליות" מסוימת. נדרש מאיתנו לעכל אותה אל תוכנו על מנת לשרוד בתרבות שלנו. כאשר אנו מוכנות להתעמת עמה בכל עצמיותנו, אנו נתקלות בפטריאכליות גם באחרים, כולל אימותנו. זו יכולה להיות אחת החוויות הכי שוברות- לב שעלינו להתמודד עמן. אך אלא אם כן אנחנו מוכנות ללכת לשם, להתייחס לפצע האם, אנו משלמות ומשלמים מחיר מאד גבוה עבור האשליה של שקט והעצמה.

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2016, יסמין ברגנר

מהו המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם?

המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם הינו לחיות את חייך ללא סוף עם:

תחושה עמומה ומתמדת ש"משהו לא בסדר איתי"

לעולם לא למצות את הפוטנציאל הגבוה שלך בשל פחד מכישלון או אי קבלה.

גבולות חלשים עם אחרים ותחושת עצמיות לא ברורה.

תחושת חוסר- ערך  וחוסר- יכולת ליצור את מה שאת באמת חפצה בו.

לא להרגיש מוגנת "לתפוס מקום" ולתת קול לאמת שלך.

לארגן את חייך סביב "לא לטלטל את הסירה".

חבלה- עצמית כאשר את על סף פריצת דרך.

ציפייה מתמדת תת- מודעת הממתינה לאישור וקבלת האם לפני לקיחת אחריות בלעדית על חייך.

מהו הקשר בין פצע האם לבין הנשיות השמיימית (Divine Feminine)

יש שיח רחב לאחרונה ביחס ל"גילום הנשיות השמיימית" (Embodying the Divine Feminine) ולהפוך ל"אישה המתעוררת" (Awakened Woman). אך האמת היא שאיננו יכולות להוות מיכל חזק מספיק עבור הכוח של הנשיות השמימית אם עדיין לא התייחסנו למקומות בתוכנו בהם "גורשנו" והוגלינו מן הנשיות השמימית.

בואו נודה באמת: המפגש הראשון שלנו עם "האלה" היה עם אימותינו. עד שיהיה לנו האומץ לשבור את הטאבו  ולהתמודד עם הכאב שאנו חוות במערכת היחסים עם האמהות שלנו, "הנשיות השמימית" היא סתם עוד אגדה, פנטזיה על האם שאינה באה להציל אותנו. זה משאיר אותנו בחוסר בשלות רוחנית. עלינו להפריד בין האם בשר ודם מן הארכיטיפ על מנת להפוך למוליכות אמיתיות של האנרגיה הזו. עלינו לפרק  את המבנים השגויים בתוכנו לפני שנוכל לבנות מבנים חדשים ויציבים שנוכל להיאחז בהם. עד שנעשה זאת, אנו תקועות בלימבו שבו ההעצמה שלנו הינה קצרת- מועד וההסבר היחיד למצבנו המביך, הקשה והכואב הוא להאשים את עצמנו.

אם אנו נמנעים מלהכיר בהשפעה המלאה של כאב האם על חיינו, אנו נשארים במידה רבה, ילדים.

לבוא ברשות העצמה מלאה כרוכה בהתבוננות על מערכות היחסים שלנו עם אימותינו ולקבל את האומץ להפריד בין האמונות, הערכים האינדבידואליים שלנו, לשלה. זה כרוך בלחוש את האבל על חוסר הברירה להיות עדה לכאב  שהאמהות שלנו נאלצו לסבול, לעבד את הכאב הפרטי הלגיטימי שלנו, שאנו סבלנו כתוצאה מכך. זה כל כך מאתגר, אך זוהי תחילתה של חירות אמיתית.

ברגע שאנו חשות את הכאב, אנו יכולות להתמירו ואז הוא יחדל להציב מכשולים בחיינו.

וונוס מדבקות, יסמין ברגנר, סטיקרים ומדבקות על נייר, 2013

אז מה קורה כשאישה מרפאה את פצע האם?

כאשר אנו מרפאות את פצע האם, דינמיקת יחסי- הכוח מתפוגגת ומתאזנת בהדרגה משום שנשים אינן מבקשות יותר אחת מהשנייה להישאר "קטנות" על מנת להקל על כאבן. הכאב הכרוך בחיים בחברה הפטריאכלית מפסיק להיות טאבו. איננו צריכות להעמיד פנים  ולהתחבא מאחורי מסכות שווא שמסתירות את כאבנו, תחת הפסאדה של חוזק חסר מאמץ. הכאב אז יכול להחוות כלגיטימי, מוכל, מעובד ומשולב ובסופו של דבר- מותמר אל חכמה עמוקה ועוצמה.

ברגע שנשים מתחילות בהדרגה לעבד את הכאב של פצע האם, אנו יכולות ליצור מקומות בטוחים עבור נשים לבטא את האמת על כאבן  ולקבל תמיכה הנדרשת עמוקות. אמהות ובנות יכולות לתקשר אחת עם השנייה בלי פחד שהאמת על רגשותיהן יהרסו את מערכת היחסים שלהן. הכאב אינו צריך להיות חבוי מתחת לאדמה ובתוך הצללים, שם הוא מתבטא כמניפולציות, תחרותיות ושנאה עצמית. אנו יכולות להתאבל על כאבנו כדי שיוכל להפוך לאהבה, אהבה שיכולה להפוך לתמיכה ללא חת אחת בשנייה וקבלה עצמית עמוקה, שתשחרר אותנו להיות אותנטיות, יצירתיות ומוגשמות באופן נועז ואמיץ.

כאשר אנו מרפאות את פצע האם  אנו מתחילות להבין את ההשפעה המהממת של האם על הWELL BEING על חיי הילד והילדה, בעיקר בינקות המוקדמת שבה האם והילד הינם עדיין יחידה אחת. אימהותנו יוצקות את הבסיס ממנו אנו מתפתחות. האמונות שלנו מתחילות בתור האמונות שלה, ההרגלים שלנו מתחילים בתור ההרגלים שלה. חלק מזה הוא כל כך לא- מודע ובסיסי, עד שזה בקושי נתפס.

פצע האם בסופו של דבר לא מתמקד באם, אלא קשור בעיקר ללמידה לחבק ולהכיל את עצמך והמתנות שלך בלי אשמה.

אנו מתייחסות לפצע האם בגלל שזהו שלב חשוב במימוש עצמי ואמירת  * כ ן *  להיות אישה חזקה ועוצמתית,  וזוהי הקריאה שאנו מתבקשות לעשות. הריפוי מתמקד בהכרה ובנתינת כבוד לבסיס שאמהותינו נתנו לחיינו, כדי שנוכל להתרכז באופן מוחלט ביצירת החיים הייחודיים והאותנטיים שבהם אנו חפצות ויודעות שביכולתנו להשיגם.

יתרונות ריפוי פצע האם:

אנו הופכות להיות הרבה יותר מיומנות ורהוטות בניהול רגשותינו. לראות אותם כמקור של תבונה וידע.

אנו יוצרות גבולות בריאים אשר תומכים במימוש העצמיות הטוב הגבוה ביותר שלנו.

אנו מפתחות ויוצרות "אימא פנימית" יציבה המספקת לנו אהבה בלתי מותנית, תמיכה ונחמה עבור חלקינו הצעירים יותר.

אנו לומדות להכיר את עצמנו כבעלות יכולת, מסוגלות, והכל אפשרי. אנו פתוחות לניסים ולכל הדברים הטובים באשר הם.

אנו לומדות להיות בקשר מתמיד עם הטוב הפנימי שבתוכנו וביכולתנו להביא את הטוב הזה אל תוך כל דבר שנבחר לעשות.

אנו מפתחות חמלה עמוקה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

אנו לומדות לא לקחת את עצמנו ברצינות רבה מידי, איננו זקוקות לאישורים חיצוניים כדי להרגיש בסדר. לאיננו זקוקות להוכיח את עצמנו לאחרים.

לומדות לבטוח בחיים להביא לנו את מה שאנו זקוקות לו.

לומדות לחוש בטוחות בתוך עורנו ובעלות חירות לעשות מה שבא לנו.

ועוד הרבה יותר…

Awakening – In her Savior's Arms, סטילס מתוך פרפורמנס, פסטיבל ניסוי כלים 2012,

מנהל אמנותי ואוצר: גיל אלון, אוצרת: כרמית בלומנסון

תיעוד פרפורמנס: ג'וד מוסקוביץ'

ככל שאנו מעמיקות יותר ויותר אל תוך תהליך הריפוי, אנו מסירות לאט את מסך הערפל של ההשלכות שמשאיר אותנו תקועות ואז יכולות ביתר בהירות לראות, לאהוב ולהעריך את עצמנו. כבר איננו נושאות את המשא של כאבה של אימנו וכבר לא שומרות את עצמנו כ"קטנות".

אנו יכולות להתגלות בביטחון אל תוך חיינו, חמושות באנרגיה וחיוניות ליצור את מה שאנחנו רוצות באמת, ללא בושה או אשמה אלא עם תשוקה, עוצמה, שמחה, בטחון עצמי ואהבה.

עבור כל אדם, הפצע הראשוני, הפרימורדיאלי, פצע הלב הראשוני היה בנוכחות האם, בנוכחות הנשי. ודרך תהליך ריפוי הפצע, ליבותינו  מתבגרים  מתוך מצב של התפשרות, של התגוננות ופחד, אל רמה חדשה לגמרי של אהבה וכוח המחברת אותנו אל הלב השמימי של החיים עצמם. ומנקודה זו ואילך אנו מחוברות לארכיטיפ הלב הקולקטיבי, השוכן במהות כל הקיים והופכות להיות נושאות ומשדרות של חמלה ואהבה אמיתית שהעולם זקוק לו יותר מכל כעת.

פצע האם הוא למעשה הזדמנות וחניכה אל תוך הנשיות השמימית. זוהי הסיבה מדוע זה כל כך חשוב  לנשים לרפא את פצע האם: הריפוי האישי וההתחברות מחדש לליבם של החיים, דרך הנקבי, משפיע על המכלול ותומך באבולוציה הקולקטיבית שלנו.

כל הזכויות שמורות לבת'אני וובסטר 2014- 2016

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

קישור למאמר המקורי

http://www.womboflight.com/about-the-mother-wound/

The post מדוע זה קריטי עבור נשים לרפא את פצע האם | מאת בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

ווטיקו – המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות – מאת פול לוי

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: בוגרו, דאנטה ווירגיליוס בגיהנום, 1850

בספר קולומבוס וקניבלים אחרים, חוקר בחיוניות הסופר הילידי ג'ק ד. פורבס [1] מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה, אשר חשו על בשרם הילידים ביבשת אמריקה במשך שנים. לאחר שקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתאר את אותה מחלה פסיכו- רוחנית של הנפש, עליה כתבתי בספרי הטירוף של ג'ורג' וו. בוש: התבוננות על הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו. בו הצגתי את הרעיון שמאז שחר ההיסטוריה האנושית, נפל מיננו קורבן לפסיכוזה קולקטיבית, אותה אני מכנה אגופרניה ממאירה. בדברו על אותה מגיפה נפשית כותב פורבס: "במשך כמה אלפי שנים סבלו בני האדם ממגיפה. מחלה איומה יותר מצרעת, גרועה יותר ממלריה, קשה יותר מאבעבועות רוח" [2]. תרבויות ילידיות זיהו את אותו ווירוס נפשי [3], אותו אני מכנה אגופרניה ממאירה כבר מאות רבות. הם מכנים אותו "וטיקו"- מונח של שבט הקרי המתייחס לאדם או יישות שלילית המשליטה טרור באחרים. פרופסור פורבס, אשר היה אחד ממייסדי התנועה הילידית האמריקאית בשנות השישים אומר כי "באופן טראגי, ההיסטוריה האנושית ב 2000 השנה האחרונות מספרת את הסיפור של האפידמיולוגיה של מחלת הוטיקו [4].

וטיקו/ אגופרניה ממאירה היא "פסיכוזה" במובן האמיתי של המילה בהיותה מחלה של הרוח/ נפש. למרות שאנו משתמשים בשמות שונים, פורבס ואני מנסים להצביע על אותה מחלה של הנפש אשר מצויה בשורש ההתנהגות הלא- אנושית של האנושות כלפי עצמה.

בבואנו לחקור את ישות וטיקו עלינו לעורר את רוחה ולהיכנס למערכת יחסים עמה, ממש כאילו אנו שרויים בבצוע טקס מאגי. עלינו להרהר ולעסוק בוטיקו באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, ממש כאילו הוא מתקיים מחוץ לעצמנו. בשל מקורו הנפשי הייחודי, האפידמיולוגיה של וטיקו שונה מאד מכל מחלה אחרת. אתגר מהותי לחקירתנו של וירוס וטיקו הוא העובדה שהוא מתגלגל בתוך הנפש שהיא עצמה הכלי המשמש אותנו לחקירתנו. בהתייחס לפרדוקס הטמון בכך, אומר פורבס שהוא שואף לחקור את המחלה מפרספקטיבה שהיא חופשייה ככל האפשר מהנחות יסוד שנוצרו על ידי המחלה אותה אנו לומדים [5]. אם איננו מודעים לזווית- הראיה ממנה אנו בוחנים את וירוס וטיקו, חקירתנו תהיה נגועה על ידי הוירוס עצמו ותערפל את חדות- הראיה הנחוצה על מנת להתחיל בתהליך הריפוי. עלינו ללמוד כיצד וטיקו מתגלם באחרים וכן כיצד וטיקו מתגלם בתוכנו, זה יאפשר לנו לראותו ביתר- אובייקטיביות. ההתבוננות באופנים בהם המחלה הפסיכולוגית מתגלמת בעולם, היא בבואה שבאמצעותה אנו יכולים באופן פוטנציאלי להכיר באותה מחלה- העולה באופן סובייקטיבי מתוך תודעתנו שלנו.

האנס אולריך

בעוררנו ישות כמו וטיקו, אם ברצוננו לבחון אותה באופן האובייקטיבי ביותר הניתן, עלינו לאטמה באופן הרמטי בתוך מיכל אלכימי. זה מבטיח שרוחה המרקוריאנית לא תתאדה בחזרה אל תוך הלא- מודע הנסתר, שם היא תפעל עלינו ודרכנו.  יונג הדגיש באופן עקבי את חשיבותו של פיתוח כלי המיועד להכיל רוחות מטרידות כדוגמת וטיקו. יונג מציע להסיט את הרוח המטרידה ממקומה ולהניחה בתוך מיכל המצוי במרחק- מה בין האדם לבין שכנו. "למען אהבת האנושות עלינו לבנות מיכלים כאלה בהם נוכל להניח את כל הרעל הנתעב הזה. משום שהוא תמיד חייב להתקיים במקום כלשהו. לא ללכוד אותו, להתכחש לקיומו נותן לו את הסיכוי הטוב ביותר לגדול"[6].

וטיקו הינו ישות חמקמקה וזה מאד מאתגר למקד את המבט בנוגע למהותה, ועם זאת חשוב מאד לנתח אותה למרכיביה. בשונה מווירוס פיזיולוגי ,את וירוס הוטיקו לא ניתן לבודד מבחינה חומרית, אך ניתן להבחין ולגלות את מאפייניו הייחודיים דרך הפעולות יוצאות- הדופן של הנפש המצויה תחת כישופו. לא להכיר בקיומו של חיידק הוטיקו, – לומר כי "הוא אינו קיים"- מאפשר לזיהום הנפשי להתבטא בפעולה (Acting Out) ללא מעצורים. היותו "תמיד בכל מקום", משמעותו להיות א- לוקאלי, תמיד בסביבה, אפילו באופן פוטנציאלי ובמיוחד בתוך עצמנו. בעוררנו את רוח וטיקו, אנו יוצרים באופן סימולטני (באמצעות החקירה האישית עצמה) את המיכל לו אנו זקוקים כדי ללמוד את החיידק ולהבין עם מה אנו בעצם מתמודדים, אנו לומדים כיצד הוא פועל בעולם, באחרים, ובאופן סובייקטיבי- בתוך עצמנו. על מנת שנוכל להשלים מעגל בתרגיל/ גירוש שדים[7] זה של התבוננות, עלינו להחזיר באופן הומיאופטי את המבט פנימה אל עצמנו. כמו בחלום שבו הפנים הוא החוץ, אנו יכולים להבין שוירוס וטיקו שהבחנו בו "בעולם החיצון", מחוץ לעצמנו, הוא השתקפות ומצוי ביחסי גומלין לתהליך זה  בתוך עצמנו. בתוך הסימפטומולוגיה של וירוס וטיקו, מקודדת תובנה עמוקה, משהו מהותי שעלינו לדעת.

מחלה של תרבות

וטיקו/ אגופרניה ממאירה הינה מחלה של תרבות או של היעדרה. אם לצטט את פורבס באופן חופשי "התפתחות מחלת הוטיקו מקבילה באופן בולט לעליית התרבות דרך עיניים מערביות, זהו אינו צירוף מקרים"[8]. האופי של החברה התעשייתית אינו בר- קיימא ודורש יותר ויותר אלימות על מנת לקיים ולתחזק אותו. המשמעות האמיתית של חברה, בפשטות הינה- לא להרוג אנשים. בהתייחס לחוסר התרבות של החברה המודרנית, נשאל גאנדי מה הוא חושב על החברה המערבית. תשובתו הייתה "אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב".זה הגיוני שבני אדם ילידיים ידעו על קיומה של אגופרניה ממאירה, אשר באמצעותה דוכאו, אבל לפחות בהתחלה- לא היו תחת ההשפעה המכשפת של התרבות המערבית. לחיות תחת שליטת התרבות המודרנית, יכול לחוש כאילו משהו זר לטבענו נכפה עלינו, או כאילו אנו חיים בשטח כבוש. התרבות המודרנית סובלת מדומיננטיות חד- צדדית בעיקרה של הרציונל, של המיינד האינטלקטואלי. חד- צדדיות אשר לכאורה מנתקת אותנו מן הטבע, מאמפטיה ומעצמנו. כתוצאה מן הדיססוציאציה שלה מן המכלול ההוליסטי- מחלת וטיקו הינה הפרעה של הסדר של האנושות ושל העולם הטבעי. זוהי מחלה המפיצה אגרסיה ואשר ביכולתה להצית אלימות בקרב יצורים חיים. וירוס וטיקו הינו שורש הסיבה של חוסר האנושיות המצוי בלב הטבע האנושי. "וירוס נפשי" זה, כשל זה במערכת, מיידע וממחיש את הטירוף של החברה לכאורה. אשר במערכת לולאתית של היזון חוזר: מנציחה ומזינה את הטירוף בתוך עצמה.

פורבס ממשיך: "מחלה זו, פסיכוזה (קניבליסטית) זו בשם וטיקו, הינה המחלה בסדר- הגודל האפידמי ביותר הידוע לאדם"[9]. אנו כמין אנושי מצויים בעיצומה של מגיפה נפשית נרחבת. פסיכוזה קולקטיבית מדבקת המתבשלת בקלדרון הנפש האנושית מאז שחר הימים. כמו פרקטאל, וטיקו פועל במימדים מרובים באופן סימולטני. במימד תוך- אישי (בתוך אינדבידואלים), במימד בין- אישי (בין אינדבידואלים) ובמימד קולקטיבי (כמין אנושי). "קניבליזם" במילותיו של פורבס הוא "צריכה של חייו של האחר למטרות רווח אישיות"[10]. אלו הנגועים בוירוס וטיקו, כמו קניבלים, צורכים את כוח החיים של האחר, אנושי ולא- אנושי למטרות אישיות או למטרות רווח ועושים זאת ללא נתינת שום דבר בתמורה מחייהם שלהם. דוגמא אחת המסמלת את טירוף ההרס- העצמי הקולקטיבי הוא הרס יערות- הגשם של האמזונס על ידי חברות הנפט. ריאותיה של פלנטת כדור- הארץ. זוהי דוגמא חיה הממחישה באופן בולט את מה שאנו עושים לעצמנו. עוד דוגמא מוחשית המגלמת באופן סימבולי את תסביך וטיקו בפעולה, היא הזרעים העקרים המיוצרים בהנדסה גנטית של תאגיד מונסנטו, אשר מנועים מלהתרבות לדור שני של זרעים וכופים על חקלאים לקנות מהתאגיד שוב ושוב זרעים חדשים ליבול השנה הקרובה. טרור חקלאות זה מקשה מאד על הישרדותם של חקלאים קטנים והצית גל של התאבדויות בקרב חקלאים, בעת שתאגיד מונסנטו רק גדל ומתעשר בהתמדה בתהליך.

פורבס כותב: "המאפיין הכפייתי/ רומס של וטיקו  הוא העובדה שהוא צורך בני אנוש אחרים, או במילים אחרות הוא סוג של חיית- טרף וקניבל. זוהי המהות המרכזית של המחלה[11]. חיות טרף, ישויות וטיקו המתגלמות באופן גורף, אינן נמצאות בקשר עם האנושיות שלהן, ולכן אינן מסוגלות לראות אנושיות באחרים. במקום זאת, הן מתייחסות לאחרים כטרף פוטנציאלי או כאיום על הדומיננטיות שלהן . אינדבידואלים הנגועים לגמרי בפסיכוזת וטיקו , צורכים את חייהם של אחרים באופן פיזי, רגשי, נפשי ומטא- פיזיולוגי, מעבר לגוף החומרי ונכסים פיזיים- עד לרמת המשמעות עצמה. קורבנות וטיקו הם האנטי- אמנים של התרבות שלנו. מגלמים את ההיפך ממה שאמנים יצירתיים עושים. בשונה מאמן היוצר משמעות מעצימת- חיים ומעשיר את העולם מבלי לשדוד אחרים (ראו מאמרי: האמן כמרפא עולם), וטיקו צורך ולוקח מבלי לתת דבר בתמורה, מדלדל ומרוקן בהתמדה את העולם ממשאביו.

אנו מצויים כעת בעיצומה של המחלה האפידמית הגדולה ביותר הידועה לאדם (ראו מאמרי: דיאגנוזה: מגיפה נפשית). רבים מאיתנו אינם מודעים לכך, משום שהטירוף הקולקטיבי שלנו הינו כה נרחב עד שעבר "נורמליזציה". טירופנו הקולקטיבי הפך שקוף עבורנו, בעוד שאנו רואים ומפרשים את העולם דרכו, הופכים את טירופנו לבלתי- נראה, ומבלי משים קושרים קשר עם הפסיכוזה הקולקטיבית הזורעת חורבן ומוות על הפלנטה שלנו. בהיותו "שקוף"- טירופנו הינו הרבה מעבר לניראות, הוא בלתי נראה. הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו הינה בלתי- נראית עבורנו, משום שהיא מבטאת את עצמה הן באופן ההתבוננות שלנו והן באופן שבו אנו מותנים שלא להתבונן. בזכות גלימת ההיעלמות שלו, איננו מצליחים להבחין בטירוף שלנו, עיוורון נפשי ההופך אותנו לשותפים ביצירת הטירוף שלנו.

רבים מאיתנו אינם מסוגלים לתפוס את קנה – המידה של הרוע, אשר ישויות וטיקו מלאות נפלו להם קורבן ולמה הן מסוגלות. חוסר יכולתנו לדמיין את הרוע הקיים באופן פוטנציאלי באנושות, הינו תוצאה ישירה של חוסר באינטימיות עם פוטנציאל הרוע הקיים בתוכנו, המאפשר לאכזריות הוטיקו  לשלוט ללא מעצורים בעולמנו (ראו מאמרי: לשפוך אור על הרוע). באמצעות העיוורון הנפשי שלנו אנו הופכים שותפים בהפצת הרוע של פסיכוזת וטיקו, רוע סיסטמתי אשר עומקו מגיע הרבה מעבר ליכולת המילים לתארו. הרוע משתק את יכולתנו למלל את החוויה, ויוצר פער לכאורה בלתי ניתן לגישור בין השפה לבין האירוע המתואר. במוצאנו את המקום בו אוזלת השפה, אנו מגלים ויוצרים שפה חדשה, שפה אוניברסלית ומתעלה מעל השפה עצמה. שפה הידועה כאמנות.

פרזיט מסדר אחר

כאשר אנשים נגועים בוירוס וטיקו, כותב פורבס, הם הופכים להיות "המארחים" של פרזיט וטיקו[12]. וירוס הוטיקו הוא מעין "תולעת" נפשית, פרזיט של התודעה. בדומה לוירוסים במחשב או וירוסים של תוכנות זדוניות מדביקים ומתכנתים את המחשב להרוס את עצמו, וירוס תודעה כמו וטיקו יכול לתכנת את המחשב הביולוגי האנושי, לחשוב, להאמין ולהתנהג בדרכים שתוצאותיהן הן הרס- עצמי. וטיקו הינו פתוגן נפשי מדבק המגניב צורות מחשבה אל תוך תודעתנו המפעילות ומזינות אותו ובסופו של דבר הורגות את המארח (אנחנו). הפתוגן אינו רוצה להרוג אותנו מהר מידי, משום שעל מנת להוציא לפועל את האג'נדה שלו באופן מוצלח, להתרבות ולהפיץ את עצמו במרחב, עליו לאפשר למארח לחיות מספיק זמן כדי להפיץ את הווירוס. אם המארח מת מוקדם מיד, הווירוס יפונה בטרם עת ויסבול את אי- הנוחות הכרוכה בלמצוא לו דיור חדש.

כמו סרטן של הנפש השולח גרורות, במחלת וטיקו, חלק פתולוגי של הנפש מצרף ומכליל  את כל החלקים הבריאים אל עצמו כדי לשרת את הפתולוגיה שלו. האישיות מארגנת מחדש תצוגה חיצונית קוהרנטית סביב הליבה הפתוגנית, המסתירה את חוסר- התפקוד הפנימי ומקשים מאד על זיהויה. בהפיכה צבאית זו של הנפש, וירוס וטיקו מתיק את האישיות ומשתלט עליה והיא הופכת לבובת מריונטה שלו. כמו פרזיט, וירוס וטיקו יכול להשתלט על הרצון החופשי של חיה מפותחת יותר ממנו ובכך להפוך אותה למשרתת של האג'נדה המרושעת שלו. ברגע שהפרזיט משתרש היטב בתוך הנפש, הצו העיקרי המתאם את התנהגותו של האדם מגיע ישירות מן המחלה, אשר כעת היא המושכת בחוטים. ממש כפי שאדם נגוע בווירוס כלבת יתנגד לשתות מים אשר יכולים לשטוף החוצה את הזיהום, אדם נגוע בווירוס וטיקו יסרב לכל עזרה שיכולה לסייע לו להיפטר מן החלה. חולי וטיקו הם פוביים כלפי אור האמת, וממנו הם נמנעים כמו המחלה. בשלבים מתקדמים תהליך זה משתלט כליל על האדם עד שנוכל לומר בכנות שהאדם "אינו באמת שם", אלא קליפה ריקה המתפקדת דרך מה שנראה כיצור אנושי. האדם כעת מזדהה לגמרי עם המסכה שלו, הפרסונה שלו, אך נדמה כאילו אין שם איש מאחורי המסכה.

האנס אולריך

התפרצות זרה

המורה הרוחני דון חואן בספרי קרלוס קסטנדה, מדבר בשפתו שלו על וטיקו. הוא אומר כי השאמנים הקדומים הבהירו כי זהו "נושא הנושאים"[13]. דון חואן מסביר "יש לנו שותף לחיים.. יש לנו טורף שהגיע ממעמקי היקום ולקח את השליטה על חיינו. יצורי אנוש הם האסירים שלו. טורף זה הוא שליטנו"[14]. נראה כי זהו אותו מצב עניינים המתואר בברית החדשה כאשר מתוארת בבשורה על פי יוחנן התייחסות אל השטן כ"שליט העולם הזה" (14:30; 16:11). פאולוס מדבר על השטן כ"אלוהי העולם הזה" (Cor. 4:4). הבשורה הגנוסטית של פיליפ אומרת כי שורש השטן מקורו בתוך תוכנו ומרמזת למעשה כי אם איננו מכירים ברוע, "הוא שולט בנו, אנו עבדיו, והוא לוקח אותנו בשבי". (II, 3, 83.5-30) . בדברו על הטורף, ממשיך דון חואן: "הוא הפך אותנו לצייתנים, חסרי אונים. אם ברצוננו למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לנהוג בעצמאות, הוא דורש שלא נעשה כך"[15]. זה מרשים כיצד דון חואן מסביר כיצד השפעת וטיקו באה לידי ביטוי בחברתנו הנעשית צבאית יותר ויותר. חירויותינו וזכויותינו הולכות ונלקחות מאיתנו, ממש כאילו מתקיימת באופן סמוי ופנימי תבנית ארכיטיפלית בלתי מגולמת בתוך הנפש האנושית המתגלמת בתוך ומראה את עצמה דרך העולם החיצוני. אם לצטט את דון חואן "אנו אכן אסירים! זוהי הייתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מכסיקו העתיקה"[16]. דון חואן מתייחס ל"עובדה אנרגטית", במובן שכולנו יכולים להתחבר אליו, "משהו" בתוכנו המונע מאיתנו מלבטא את היצירתיות הגאונית הפנימית שלנו ולממש את הפוטנציאל המלא שלנו. "טורפים" אלו הנם "גנבי זמן", גוזלים את השעות היקרות של חיינו, כאילו אנו עבדים בשכר על פלנטת כליאה "doing time". כשהוא מעמיק אל תוך תיאור "חיות הטרף" הללו ממשיך דון חואן "הם השתלטו עלינו כי היינו מזון עבורם…אנו מקור המחיה שלהם. ממש כשם שאנו מעמידים תרנגולות בלולי תרנגולות (גאלינרוס), חיות הטרף מעמידים אותנו בלולים אנושיים (הומאנרוס)[17]. וירוס וטיקו נמצא בשגשוג בעיקר בערים מאוכלסות יתר על המידה בה בני אדם חיים בצפיפות רבה. בני האדם מובלים ככבשים מעבר לקצה צוק, או כבקר לטבח.

דון חואן ממשיך "חיות הטרף" נותנות לנו את תודעתם, שהופכת להיות תודעתנו"[18]. ממש כאילו הם נמצאים "בתחרות" עמנו לחלוק נתח מתודעתנו. חיית הטרף  משנה צורה ומתעצבת על פי צורתנו ואם איננו מודעים לתחפושתה, אנו נזדהה עם צורות המחשבה החודרניות שלה כאילו הן שלנו ונפעל לפיהן. באופן שגוי נחשוב שאנו פועלים על פי האימפולסים שלנו, בכוונות הטובות ביותר. חיית טרף זו, ממשיך דון חואן "חוששת בכל רגע יתגלו מהלכיה ומזון ימנע ממנה"[19].

טורף הוטיקו מונע על ידי כורח פנימי וקומפולסיביות ברוטלית הנולדת מתוך אימה הממשיכה להזין את עצמה מתוך רצון לדחות את מותה הצפוי. דון חואן ממשיך: "באמצעות התודעה, שהיא בסופו של דבר התודעה שלהם, מחדירות חיות הטרף אל תוך בני האדם את מה שנוח עבורם (חיות הטרף)"[20], מסתירים את עצמם בתוך צורתנו, חיית טרף זו חודרת מתחת לעורנו, ומסתווה תחתינו, משלה אותנו להכיר בגרסא השקרית של עצמנו (לכן קיצור השם של אגופרניה ממאירה הוא Malignant Egophrenia is "ME disease,") ומתייחסת לעיוות של זהותנו- תחושת ה"אני" שלנו). תחת שנהיה בעוצמה שלנו ובשירות לאחרים, אנו הופכים להיות כלי- שרת של חיית- הטרף. במקום שנכיר בסמכות הפנימית שלנו, וביצירת המציאות מתוך המחשבות שלנו, אנו מתהווים על ידם, כי חיית- הטרף חושבת בשבילנו ויושבת בכיסאנו.

רמדיוס ווארו

בדברו על המזימה של חיית- הטרף אומר דון חואן: "הוא מציע משהו, מסכים עם ההנחה של עצמו וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך"[21], ממש כאילו מצויה בתוכנו נוכחות זרה, ישות מטאפיזית חייזרית, הפולשת באופן סאבלימינלי אל תוך תודעתנו עד שאנו מזדהים עמה לגמרי ומתנתקים מתודעתנו אנו. דון חואן מתייחס למצב זה כעין "התקן זר", כאילו גזע חוצני הקים לו תחנה בתוך תודעתנו. זהו מה שהגנוסטים ("היודעים")  התכוונו בדברם על ישות זרה אותה כינו "הארקונים" ("Archons") החודרים ומסתננים אל תוך תודעתנו[22]  עד לרמה שאיננו ערים לכך שישות זרה השתלטה על הנפש שלנו. אנו מגויסים בעל כורחנו לאג'נדה האפלה של חיית הטרף, מבלי משים הופכים לעבדיה. מצב מלחמה פנימי זה המתחולל בתוך הנפש מהדהד ומשתקף באמצעות המהלכים הפסיכולוגיים והכוחות האפלים להם אנו עדים בעולם החיצוני. מחלה זו מוזנת על ידי חוסר- המודעות שלנו אליה.

ערפדים

פורבס כותב: "פסיכוזת וטיקו היא מחלה של הרוח הלוקחת בני אדם אל נתיב מכוער וחסר- לב…אחרי הכל, מחלת וטיקו הופכת בני אדם לאנשי זאב וערפדים, יצורים מעולם הסיוטים האירופאי ויצורים ממציאות וטיקו"[23]. אנשי זאב וערפדים הינם יצורים משני צורה, ייצוגים סימבוליים של הפוטנציאל המאיים המצוי בלב כולנו, העלול להשתלט ולהתגלם בפעולה כ"צל" הארכיטיפי, להחזירנו למצב רגרסיבי של הנפש להיות דמויי חיית טרף או יצור אל- אנושי. כאשר אנרגיות נפשיות טרום- אנושיות  אלו פורצות אל תוך התודעה ואינן מתווכות על ידי המודע, כותב יונג "הן סוחפות את כל מה שלפניהם כמבול והופכות בני- אדם ליצורים שעבורם המילה "מפלצות" היא מילה טובה מידי"[24].

ערפדים הנחשבים ליצור האפל ביותר בארסנל הרוע, משכו את דמיוננו במשך מאות רבות, משום שהם מייצגים תהליך חי המתקיים בלב הנפש האנושית. ערפד אינו דמות אנושית אלא יצור חסר נשמה, ישות שאיבדה את נשמתה ואם לא איבדה את נשמתה, היא הפכה ל"מקוללת", שמשמעותו אובדן נשמה. כך או כך, משהו חסר. מבודדת מן העולם, היא איבדה את הקשר עם החלק בעצמה אשר מתקשר עם כל דבר אחר. מנקודת מבטו, העולם קיים פשוט לשימושו. למרות שאיבד את ליבו ונשמתו, הערפד לא איבד את תודעתו, (למרות שבמובן מסוים הוא כן) שכן לעיתים קרובות ערפדים ניחנים באינטלקט חד המסתיר את הפתולוגיה שלהם ומקשה עלינו לראות אותה. הדבר דומה לאופן שבו אנשים המצויים במצב עמוק של טראומה יכולים להתברך במוח מבריק, מתנה המקלה עליהם להסתיר את היקף הטראומה שלהם, ומקשה על אבחנת החולי שלהם. תחת שתהיה חדות מוחו של הערפד מוקדשת לפיתוח תובנות פנימיות אל תוך החולי ולהחלמה ממנו, היא מוקדשת להעברתו של החולי הלאה ולהפצת האמנות האפלה שלו. כסוג של מת- חי, הערפד הינו מוות הלוקח צורה של חיים אנושיים. וירוס וטיקו אינו בסופו של דבר- מה חי, אלא צורה חיה של מוות. כמו וירוס, וטיקו היא חומר "חסר- חיים". כי רק בתוך יצורים חיים, וירוסים יכולים לקיים "חיים- בחריגה". ערפד הוא סוג של חי- מת. כמו ערפד בוגר, ישויות וטיקו מפותחות הופשטו מן האנושיות שלהן ונעשו מוליך לוירוס וטיקו הלא- אישי והטרנספרסונלי להתגלגל ולפעול דרכם. הם נעשו פורטל חי, פתח שנפער במארג התלת- מימדי של המרחב והזמן שדרכו מתפשט בשדה וירוס רב- מימדי מדבק באופן לוקאלי וא- לוקאלי.

מחוסרים מימד נשמתי, ישויות וטיקו הינם "מכונות" יעילות, המקדישים עצמם לשירות "המדינה, אשר [אם לצטט את פורבס] היא עצמה ישות וטיקו אשר השתלטה על מנגנוני הכוח"[25].

וטיקו בוגר הופך לאוטומט רובוטי, מותנה להגיב לסטימולציה רפלקסיבית. הם הופכים לחלק מן "המכונה", ללא ספונטניות, יצירתיות, מקוריות או חשיבה חופשית. ישויות וטיקו עוברים תהליך של דה- הומניזציה ומאבדים קשר עם חוש האסתטיקה ועם היכולת להעריך את היופי האינהרנטי של החיים והופכים ל"אנ-אסתטיים" (מורדמים/ "an-aesthetic") משוללי תחושה ורגש לכל מה שהוא אנושי. שליחים של "חברה" פלנטרית פטריאכלית, צבאית ואוטוריטרית, חיידק וטיקו משריץ פאשיזם וטרור. אם לצטט את המרפא הדגול וילהלם רייך, "פאשיזם הוא הערפד הנצמד אל הגוף החי. הדחף להרוג מקבל שליטה מוחלטת."[26] פאשיזם הוא הביטוי הפוליטי הקולקטיבי החיצוני של הנוף הפנימי ההרסני של אינדבידואל שדוכא והוטל בו מום על ידי הציוויליזציה האוטוריטטיבית של "המכונה".

כמו ערפד, אצל ישות וטיקו בשלה "אין איש בבית", וזוהי אחת מן הסיבות מדוע באופן סימבולי, לערפדים אין השתקפות במראה (אשר מנקודת מבט מיתולוגית, משקפת חזרה דימוי של הנפש האנושית). אנשי וטיקו בשלים הם ריקים עד העצם, כך שאין דבר שיכול להשתקף. מבחינה פנימית ישנו רק ריק אינסופי, ספוג שלעולם לא יוכל לספוג, חור שחור בולעני אשר ניזון מן היקום. נשמתם המנוונת רוקנה מתוכן כמו גזע עץ חלול שרוקן על ידי טרמיטים של הנפש. אנשי וטיקו בשלים רדופים באופן קומפולסיבי על ידי הלא- מודע במתכונתו ההרסנית, שוללת- המודעות שאין ביכולתם לראות או לחוות את עצמם, באופן שהפילוסופית חנה ארנדט טוענת שהוא אחד מן המאפיינים העיקריים של הרוע. משוללי יכולת התבוננות עצמית, אין להם גישה אל מנגנון הנפש המאפשר פעולה זו. אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים לראות השתקפות ערפד במראה היא בגלל שהערפד הלא- מודע הפנימי שלנו מעמעם את ההשתקפות והמשמעות היא שרוח הרפאים הבלתי- מיודעת של ה"צל" של עצמנו חוסמת את מבטנו.

לאונור פיני

ערפד אינו מטיל צל. על מנת להטיל צל חייב להיות מקור של אור. בתוך ערפד אין אור, רק חשכה אינסופית. משום שהוא אינו יצור חי, לערפד אין מציאות אינהרנטית, אין מהות. רק עצם בעל קיום מהותי יכול לייצר צל. ערפדים אינם יכולים להטיל צל משום שהם התגלמות חיה של ארכיטיפ "הצל". צל אינו יכול להטיל צל בעצמו והוא משולל מהות. יש יתרונות מסוימים בכך שערפד אינו מטיל צל- זה מאפשר לו להסתיר ביתר קלות את זהותו האמיתית, לנוע בין הצללים, להפוך לבלתי נראה ולארוב לאנשים. הערפד, יצור משנה צורה ואמן של הסתוות והתחפשות, יכול ביתר קלות לפתות ולהדיח את התמימים, ממש כפי שערפד מצופה סוכר לוכד אותנו באמצעות "הצל" הלא מודע ונקודות העיוורון שלנו. במובן הזה, התכחשות ל"צל" שלנו עלולה להביא לערפדות אנרגטית. ארכיטיפ הערפד מופעל בתוכנו כאשר אנו מפנים גב ומתכחשים לחשכה הפנימית שלנו והופכים אותה לבלתי- נראית עבורנו. איננו מצליחים לראות ערפדים כוון שבחרנו לא לראות את האספקטים החשוכים "הערפדיים" בתוכנו. אי- רצוננו לראות את האיכויות "הערפדיות" בתוכנו מעוורות אותנו לתכונות ה"ערפדיות" באחרים.

בנוסף לחלשים ולחסרי ההגנה, הערפד מחפש גם את אלו שנמצאים על סף של קפיצה קוואנטית אבולוציונית בתודעה אך עדיין לא הצליחו למזג את תובנותיהם באופן אינטגרטיבי ו"לצאת מן הצד השני". בני אדם כאלה נמצאים במצב טעון ורגיש מבחינה אנרגטית. פתיחות הלב והפגיעות שלהם מזמינה פנימה ישויות ערפדיות לחמוד ולהיזון על האור של תודעתם המתרחבת. האסטרטגיה של חיות טרף אלו היא להסיט את תשומת הלב שלנו החוצה, ובכך למנוע מאיתנו להכיר באורנו הפנימי, מה ש"יהרוג" את הערפד. אם נחזיק מעלה את המראה ונשקף את הטירוף המוקרן אלינו מן האנשים לוקים בו, אנו מסתכנים בכך שאנו נהיה אלו שנכונה "מטורפים". אם נצליח לקבל גישה אל האור שבתוכנו וננסה לחלוק אותו עם אחרים, יתכן כי ישויות ערפדיות א- לוקאליות (מה שכיניתי בעבר ישויות דמוניות א- לוקאליות) אשר אינן מוגבלות לקיום התלת- מימדי ולחוקי המרחב והזמן, ינסו באמצעות גישתם אל השדה הא- לוקאלי, לחסום אותנו על ידי השפעה על בני אדם אחרים שיפעלו נגדנו. תהליך זה עלול להרוס אותנו, אלא אם כן תהיה לנו המטא- מודעות לראות את זה בפעולה -תהיה לנו המיומנות לנווט בחכמה את דרכנו וזה יעמיק את חוסננו וכוונתנו, יעמיק את הברית שלנו עם אור הצלילות, יחזק את היכולת היצירתית שלנו לשדר את תובנותינו ולטפח חמלה ופתיחות הלב. נראה הדבר כאילו אותן ישויות ערפדיות נפשיות א- לוקאליות, הינן שומרות הסף של האבולוציה.

ממש כמו ערפדים, ישויות וטיקו בשלות חשות צמא עז כלפי עצם הדבר שהן חסרות- המהות המיסטית של החיים, "דם" נשמתנו. בחמדה בני אדם אחרים, מחלת וטיקו הינה סוג של "הפרעת אכילה" נפשית, בה הנפש הפגועה "צורכת" נפשות אחרות, והן את עצמה בסופו של עניין. ישויות וטיקו הן סוג של "אוכלי נשמה", נהרסות על ידי הפראיות של רעבונן הבלתי פוסק, על ידי תאבונן שאינו ניתן לסיפוק. האכלה ומפירית זו הינה פארודיה בלתי טבעית, השתקפות שטנית של ההתחדשות העצמית של החיים. תהליך פנימי לא- טבעי זה מוקרן אלינו באופן קולקטיבי על ידי החברה הצרכנית שאנו חלק ממנה, תרבות אשר ללא הרף מלבה את הלהבה של ההשתוקקות הבלתי- פוסקת, מתנה אותנו תמיד לרצות יותר. אנו מצויים בהשתוללות של הזנה, מנסים למלא ריק ללא תחתית, כאילו אנו גוועים ברעב. תהליך אלים זה של צריכה אובססיבית/ קומפולסיבית, הינו בבואה של תחושה משותפת, פנימית ועמוקה של רעב רוחני. הישות של המערכת הכלכלית הגלובלית עצמה, היא סמל חי של מחלת וטיקו חסרת- שליטה בפעולה.

בשושלת ומפירית מושגת ההשתכפלות העצמית באמצעות המערכת המשפחתית (משפחת המקור, או המשפחה האנושית). מורשת ההתעללות (פיזית, מינית, פוליטית, פסיכולוגית או רוחנית) מועברת בין הדורות באופן אישי וקולקטיבי, מתגלגלת בהתמדה בין החיים. וירוס וטיקו מעביר הלאה את ההיגיון השבור ואת הקוד המעוות שלו אל תוך הגופנפש של האחר באמצעות הניפוץ הטראומטי של השלמות שלנו. מיננו סובל מהפרעת פוסט- טראומה קולקטיבית שהועברה בירושה, ממש כאילו הוא נתון תחת קללה.

פרנצ'סקו גויה

סכנת הידבקות גבוהה

בדברו על וטיקו אומר פורבס "הם לא שפויים במובן האמיתי של המילה. הם פגועי נפש ובאופן טראגי, מחלת נפש זו שהם נושאים היא מדבקת"[27]. פסיכוזת וטיקו היא כאמור מידבקת מאד, מתפשטת באמצעות הערוץ של הלא- מודע הקולקטיבי שלנו. נתיבי ההידבקות וההתפשטות אינם נעים כמו פתוגן פיזיקלי. חיידק נומאדי נודד זה נע באופן "פלסמטי", חודר וניזון מנקודות העיוורון הלא- מודעות שלנו ומחזק אותן במערכת היזון חוזר וכך מפיץ את עצמו בשדה באופן א- לוקאלי. בוטיקו ישנו "קוד" או הגיון מסוים המשפיע / מדביק את התודעה בצורה מקבילה לאופן שבו הד.נ.א. של וירוס עובר ומדביק את התא. אנשים אשר מתקשרים את התדר של וטיקו מתיישרים [align] אחד עם השני באמצעות תהודה נפשית [psychic resonance] המחזקת את ההסכמה המשותפת ומקיימת את תפיסתם המעוותת של המציאות. כשהם משתפים פעולה עם הפסיכוזה המשותפת שלהם, קבוצות של אנשים הנאספות יחד על ידי הלא- מודע, עלולות באופן פוטנציאלי להפוך לכוח סוציו- פוליטי עמו יש להתמודד. כאשר קבוצה של אנשים נמצאת בהסכמה, ללא קשר אם זה נכון או לא, ההתיישרות שלהם אחד עם השני יוצרת שדה- כוח מגנטי מדבק העלול לסחוף ולמגנט את האדם הלא- מודע אליו.

אנשים שהשתלט עליהם וירוס וטיקו בדרך כלל לא חושדים ש"רומו". תרבות הוטיקו אינה מציעה תמריצים כלשהם עבורם, להתבונן על עצמם ולהגות על מצבם העגום. נהפוך הוא, השדה הא- לוקאלי מתכנת את עצמו לקשור קשר, ולאפשר להמשיך לטפח את הפסיכוזה. כאשר מישהו הינו ישות וטיקו מלאה אך שאינה מכירה בעצמה, השדה סביבם מתפתל על מנת להגן, לקשור קשר ולהיזון מן הפסיכוזה באופן שמשאיר את מי שסביבם כשרויים בטראנס.

תחת כישוף הוטיקו, הם מאבדים את היכולת להכיר בפתולוגית וטיקו באחרים. בסיטואציה של "נרקיסיזם חברתי", ישויות וטיקו בשלבים שונים של המחלה לוקחים עמדות מסוימות ותפקידים באופן יחסי לאחרים, במטרה להגן על עצמם מפני הטירוף והחשכה של עצמם. הם מחזקים ומזינים את הנרקיסיזם אחד של השני, משום שזה מחזק את שלהם. פורבס כותב כי סוג האישיות אשר עלולה באופן טיפוסי ליפול קורבן לוירוס וטיקו הינו האינדבידואל אשר "אחרים מושכים בחוטים שלהם, או כאלה הצועדים בנתיב חיים המוכתב על ידי אחרים. הם כאלה הבשלים עבור וירוס וטיקו"[28]. משום שהם אינם בקשר עם ההדרכה הפנימית שלהם, הם מקרינים סמכות חיצונית לעצמם והופכים מאד נוחים להשפעה בנוגע לדעת הקונצנזוס והדעות המוסכמות של הקבוצה הדומיננטית. בגלל שהם איבדו את היכולת להבחנה פנימית ולחשיבה ביקורתית, הופכים "אנשי ההמון" לעדר חסר דעת ונופל קורבן לחשיבה קבוצתית, אשר חבריה מאפשרים בצורה של תלות- הדדית את הגרסא שלהם על העולם (וטיקו). הקונצנזוס הקבוצתי שלהם על טבע המציאות נעשה קשה יותר ויותר לתחזוקה ככל שעובר הזמן, אך כמו מגדל קלפים העומד להתמוטט בכל רגע, תפיסת המציאות שלהם מבוססת על טעות פונדומנטלית. באופן מוזר, אנשים הנתונים תחת ההיקסמות הקולקטיבית של וטיקו, נעשים לעיתים לתומכים פנאטים באג'נדה אשר לחלוטין נוגדת את האינטרסים שלהם. זוהי השתקפות חיצונית של המצב הפנימי של להיות נתון להיסחפות אחר ההרס העצמי הנגרם מן הפרזיט וטיקו.

נדמה אף כאילו ישות חסרת- קדושה, שלילית או "טמאה" [unclean] השתלטה על האדם הנתון לוטיקו ומתגוררת בהם. אנשים כאלה מנוצלים שלא ברצונם ככלים, כסוכנים סמויים של הישות האפלה והטמאה הזו, כדי לאפשר לה להפיץ עצמה בשדה הרחב. כסוכנים סמויים של המחלה, הסוד של וטיקו הינו סוד עצמי, סוד שהם מסתירים אפילו מעצמם. כמו שלעיתים משהו גדול מאיתנו משתלט עלינו, כך קורבנות וטיקו אינם יודעים עד כמה הם נשלטים בכל רגע ורגע. החוויה של להיות נשלט על ידי משהו עצום ממך, מתרחשת בנקודות העיוורון שלהם (ראו מאמרי "Are We Possessed?").

פרנצ'סקו גויה

חיידק וטיקו משפיע על התפיסה שלנו בגניבה ובתחבולה במטרה להתחבא ולבלבל אותנו מלהיות נראה. וטיקו זורע את זרעיו ומכה שורש בתוך התודעה. כמו עלווה צמחית מנטלית, הוא מכסה, מסיח את דעתנו ומסיט אותנו מן הקריאה של יעודנו האמיתי ומן הנתיב הרוחני שלנו. אפקט ההרחקה והזרות של וירוס וטיקו, בדיוק הדבר שעלינו להבחין בו, מתחבא בתוך התפיסה, המחשבה והמשמעות שאנו מעניקים לחוויה שלנו. כאשר מישהו הופל לחבר מלא ב"כת" וטיקו (ראו מאמרי "The Bush Cult"), נדמה כאילו תודעתם אוכלסה על ידי הווירוס באופן כזה שלהם אין מושג קלוש על מצבם הפתולוגי. ישויות וטיקו לא תופסות את עצמם כזקוקות לעזרה, עבורם, אנשים אחרים הם תמיד "הבעיה". המחלה שלהם אינה מפריעה להם והם אינם מכירים בה, משום שהיא כל מה שהם מכירים ומנהיגיהם והחברה בה הם חיים מעודדת אותם. אין להם שום הערכה של ההפרעה שלהם והם אינם מבינים עד כמה הם חולים.

פורבס כותב, "אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את הצורה הקיצונית השלילית של וטיקואיזם הינה יהירות"[29]. ישויות וטיקו מלאות הם אפופי חשיבות עצמית, כלים "מנופחים" של הרוע ובאופן יהיר, בור וצדקני, בטוחים שהם פועלים בשירות האמת והטוב הכללי. נדמה כי הם אינם מצליחים להבחין בשליליות של מעשיהם וחושבים כי כל מה שהם עושים הוא טוב. פורבס מסיים "בכל אופן, מחלת וטיקו, מחלת הניצול מופצת בהרחבה בכמה אלפי השנה האחרונות. משום שאיננו מחוסנים בפניה, נראה כי היא מחמירה עם הזמן. יותר ויותר אנשים נדבקים בה, בצורה יותר רחבת- היקף, ואותם אנשים הופכים להיות המורים של הדור הצעיר"[30]. תרבויות וטיקו נלמדות הן בבית והן ב"אקדמיה" בה אנשים הופכים להיות "מוסמכים" בנבכי העולם הזה ואי לכך מקבלים קרדיט והעצמה בהפצת הדרכים המושחתות בצורה רחבת- היקף יותר מאי פעם.

כשהוא כותב על ההפצה רחבת ההיקף של וירוס וטיקו כותב פורבס "היא מופצת על ידי ישויות וטיקו עצמן, המגייסות ומשחיתות אחרים. היא מופצת באמצעות הספרי ההיסטוריה, הטלוויזיה, תוכניות האימונים הצבאיות, המשטרתיות, ספרי קומיקס, מגזינים פורנוגרפיים, סרטים, תנועות הימין, פנאטיות מסוגים שונים, קבוצות מסיונריות בלחץ גבוה ואינספור ממשלות"[31].

כל המוסדות המיינסטרימיים התאגידיים, מוכפפי הסנקציות החברתיות, נמצאים בעסק של אינדוקטרינציה (שטיפת מוח), אומרים לנו על מה לחשוב ועל מה לא לחשוב, וכמובן איך לחשוב. תודעתנו מעוצבת לצורה מסוימת על ידי החברה השלטת, ודומה ש"פנינו האמיתיות" עוברות מתיחת פנים. אנו נשדדים מהשפע הרוחני שלנו. כמדומה, החברה שלנו הפכה להיות השופר עבור איבר התעמולה של המחלה, מהפנטת אותנו להשתכנע אל תוך התפיסה הזו בזמן שאנו מקיזים את מה שחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. התרבות שמיידעת ומתעצבת סביב מחלת וטיקו היא עצמה ערוץ של ההפצה שלה. אם נחתום על הקו המקווקו ונפעל על פי התפיסה שוללת- החיים שלה, היא לבסוף תכלה אותנו ואנו נהפוך להיות השלוחות של פקודותיה. כך פועלת "האימפריה הנפשית" של הפסיכוזה הקולקטיבית המפיצה את עצמה ומתרחבת ומנסה להתקרב לתפוצה מלאה.

ישויות וטיקו מלאות עלולות להיות עריצים קטנוניים בבית או בעבודה, אך גם יכולות להיות בצד המדולדל והמדוכא שאינו מפעיל שום עוצמה בעולם שסביבו. כשפורבס מדבר על "וטיקו גדולים" הוא מתייחס לישויות וטיקו מלאות ש"עלו בסולם הוטיקו", קפצו דרך טבעות הוטיקו ועלו במעמד הוטיקו ומצאו את עצמם מכהנים בעמדות כוח באמצעותן הם יכולים להשפיע ולשלוט באירועים בעולמנו ולהפעיל את המערכת. "וטיקו גדולים" המנווטים את מנופי השליטה, בין אם הם העשירים ביותר, מנהלי תאגידים, בנקאים או מנהיגי מדינה הינם מסוכנים במיוחד, משום שהם מגדירים את תנאי הדיאלוג, ושולטים בנארטיב ההיסטורי השגור. מנהלים את התפיסות שלנו באמצעות מנועי התעמולה של המדיה התאגידית המיינסטרימית הנשלטת על ידם (ראו מאמרי "The War on Consciousness"). וטיקו גדולים בעמדות כוח יוצרים את מגבלות השיח והדיון. וטיקו הינו וירוס אידאולוגי אשר המטבע שלו הוא התחביר הרעיוני.

גראנט מוריסון

וטיקו מסיט את התחביר המנטלי שלנו, את חוקי יצירת השפה שלנו ועל כן מעוות את הסמנטיקה (הדקדוק), את המשמעות שאנו מייחסים לחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם. וטיקו הינו הפרעת סמנטיקה, משום שהוא משנה את האקסיומות שדרכם הנפש מעצבת, מקרינה ומכשפת את המילים, ומשם שואבת את החוויה. צורות המחשבה והאמונות  המבטאות ומייצגות את מעשה וטיקו הויראלי כמערכת אינהרנטית של שליטה, מעצבות את גבולות הדמיון של מה שאנו חווים כאפשרי, כאינדבידואלים, כאומות וכמין אנושי. וטיקואיזם תומך ומנציח את המיתוסים, הסיפורים, הדוגמות  והספרים ה(לא) קדושים אשר מאשררים את האג'נדה בשירות העצמי שלהם.  ספרים וצורות מידע אחרות אשר אינן תומכות בגרסא הוטיקויאנית של סדר הדברים, "נשרפים" באופן מטאפורי (או באופן ממשי במקרים מסויימים- כמו במקרה של ספריו של דר' וילהלם רייך הנזכר לעיל, שנשרפו על ידי ממשלת ארצות הברית. בתארו את מה שהוא כינה "המגיפה הנפשית", הצביע רייך בדרכו שלו על הרוע של וירוס וטיקו).

אנו חיים בתוך עולם אשר בדומה לחלום, מהווה מראה אינטרקאטיבית בלתי- נפרדת מישותנו הפנימית האישית. כהשתקפות של מצב עמוק בתוך עצמנו, וטיקו הינו תופעה בלתי מתווכת, מניפסטציה ישירה של טבעו דמוי- החלום של היקום, וזו ההבנה העמוקה שוטיקו מראה לנו. ההכרה בטבעו דמוי- החלום של מצבנו מייצרת נוגדן חי העשוי ממודעות  המעוצבת באופן אישי על מנת לנטרל את הפתוגן הנפשי של וטיקו. במילים אחרות, בתוך הפתוגן עצמו מצויה תובנה, התגלות, אשר היא התרופה למחלה (אנא ראו מאמרי "Shadow Projection is its own Medicine"). ההכרה העצמית של וטיקו מציעה ריפוי נפשי, אך על מנת ליהנות מיתרונות התרופה, עלינו להכיר ולהבין לעומק את הנס של שמירת הבריאות הפסיכו- רוחנית. כמה מדהים הוא שהדבר שיכול באופן פוטנציאלי להרוס אותנו, הינו בו- זמנית מה שמעיר אותנו. זרז  פוטנציאלי עבור האבולוציה שלנו כמין אנושי, כולנו יוצרים וחולמים במשותף את וטיקו יחד. וטיקו הינו ממש תופעה קוואנטית, בכך שהוא הרעל הקטלני ביותר והתרופה המרפאת ביותר, מצורפים יחדיו. האם וטיקו יהרוג אותנו? או האם הוא יעיר אותנו? הכל תלוי באם נכיר במה שהוא מגלה לנו באופן פוטנציאלי. הפרוגנוזה עבור וטיקו/ אגופרניה ממאירה, תלויה באופן שבו נחלום אותה.

כעת, כשיש ברשותנו את ההבנה והידיעה (dia-gnosis and pro-gnosis), כל מה שעלינו לעשות הוא לגלות את התרופה, דבר אשר כשלעצמו מצריך הבנה (gnosis).

גראנט מוריסון

כל הזכויות שמורות לפול לוי

תרגום: יסמין ברגנר

This article first appeared on Paul Levy's website. © Copyright 2010.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=nq2WY_MD3Dk
[2] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xv.
[3] ‘psychic' is used throughout this article as the adjective form of "psyche" and not with any parapsychological connotation
[4] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 46
[5] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xvii-xviii
[6] C. G. Jung, Nietzsche's Zarathustra, vol. 2, p. 1321.
[7] במקור: contemplative exercise/exorcise
[8] Ibid., p. 39.
[9][9] Ibid., p. xvi
[10]  Ibid., p. 24
[11] Ibid., p. 49
[12] Ibid., p. 60
[13] Castaneda, The Active Side of Infinity, p. 218
[14] Ibid., p. 218
[15] Ibid., p. 218
[16] Ibid., p. 219
[17] Ibid., p. 219
[18] Ibid., p. 220
[19] Ibid., p. 220
[20] Ibid., p. 220
[21] Ibid., p. 229
[22] Please see Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, by John Lash. His website is metahistory.org.
[23] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 188.
[24] Jung, The Symbolic Life, CW 18, par. 1374.
[25] Forbes, Columbus and other Cannibals,  p. 153.
[26] Reich, The Mass Psychology of Fascism, p. xvii
[27] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 18.
[28] Ibid., p. 43
[29] Ibid., p. 52
[30]  Ibid., p. xix
[31] Ibid., p. 49

The post ווטיקו | המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות | מאת פול לוי | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה – בת'אני וובסטר – מאנגלית: יסמין ברגנר

כמומחית בעלת שם עולמי בנוגע לפצע האם אצל נשים, אני מתבקשת לעיתים קרובות לדבר על פצע האם אצל גברים. בתקופה מכריעה זו של חשיפה של תקיפות מיניות רציתי לכתוב מאמר שיחקור כיצד פצע האם הוא החוליה החסרה בהבנת תופעת המיזוגניה. במאמר זה אבחן כיצד מתפתחים נערים בעולם המודרני, אבחן את הזעם הלא- מעובד החבוי מתחת לפני השטח בחייהם של גברים, את תפקיד הפריבילגיה ואת העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

עבור נערות ונערים גם יחד, מערכת היחסים עם אימהותנו, היא אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר שנזכה לחוות במהלך חיינו. לא ניתן להמעיט בערכה הפונדמנטלי של מערכת היחסים הזו והאופן שבו היא משפיעה על ה WELL BEING עד לבגרותנו.

בשבועות  והחודשים הראשונים לחיינו, האם היא מזון, האם היא העולם, האם היא הגוף והאם היא העצמי. עבור נשים וגברים כאחד, פצע האם הוא תוצר של הפטריארכיה, תוצר של החיים בחברה שבבסיסה שליטה בנשים.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

ברמה האישית, פצע האם הוא מערכת דפוסים ואמונות מגבילות מופנמת – העולה מתוך מערכת היחסים עם האם. פצע האם מתקיים על הסקאלה שבין מערכת אם- ילד בריאה ותומכת לבין מערכת אם- ילד טראומטית ומתעללת. גורמים רבים ומורכבים מגדירים את הייחודיות שבה מתבטא פצע האם האישי והיכן הוא מצוי על הספקטרום. אצל גברים, זה תלוי בעיקר בדינאמיקה הספציפית המתקיימת בין הילד לבין אימו ובאופן שבו האב תמך או התנגד לקשר הראשוני הזה.

פטריארכיה היא עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב. לדוגמא, נערים מסוימים חוו את אימהותיהן כמזניחות או דומיננטיות. חלקם חוו את אימהותיהן כקורבנות של אבותיהם, ואחרים חוו את אמם כהורה הדומיננטי ואת אביהם כהורה הפאסיבי יותר.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת  המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כוללת ברמה מסויימת הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים (ראו מקורות בסוף המאמר). מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית.

ריפוי טראומה אישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה.

בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בתהליך זה מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה ככורת הברית עם האם, עם המקור.

עבור גברים לבנים, יש לפריבילגיה תפקיד מכריע. בנוסף על דיכוי רגשותיהם והעצמת הדומיננטיות שלהם, מאפשרת להם החברה יתרון לא הוגן, יתרון אשר נמנע מקבוצות אחרות  בכללן נשים ומיעוטים. לפי הסוציולוג האמריקאי, פרופ' מייקל קימל, פריבילגיה הינה בלתי נראית עבור אלו שיש להם אותה. זה מותיר גברים לבנים עם פצע משולש: פגיעה ביכולתם לעבד את רגשותיהם, עיוורון ביחס לפריבילגיה שברשותם, ומחסור באמפטיה כלפי אלו בהם הם פוגעים. פצע משולש זה אצל גברים לבנים נותר באופן יחסי בלתי- מודע עד כה וגורם לסבל בלתי יתואר בעולמנו.

נתקלתי בציטוט מטלטל של אדריאן ריץ' משנת 1977 מתוך מאמרה מן הספר "על שקרים, סודות ושתיקה" (לא תורגם לעברית) המדבר בעוצמתיות על הקשר בין מיזוגניה  ופצע האם אצל גברים:

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

תקיפה כעויינות בעלת אופי מיני

תקיפה מינית אינה קשורה לסקס אלא לשליטה. אלכסנדה קטהאקיס, מטפלת מינית ומנהלת קלינית במרכז למיניות בריאה בלוס אנג'לס, מסבירה זאת באופן הבא: "גברים המעורבים בסוג כזה של התנהגות מחזיקים בזעם עצום כלפי נשים ולעיתים סבלו מהתעללות בילדותם. לדוגמא, יתכן ואימהותיהם היו מתעללות רגשיות או שלא הגנו עליהם מפני התעללות מצד אבותיהם. ככל שגברים אלו מתבגרים, הם מחצינים את הזעם שהם חשים כלפי נשים בשפה של מין. הם מייחסים אופי מיני לרגשותיהם משום שאין ברשותם כל דרך אחרת להתנהג".

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. (ראו מאמרי https://womboflight.com/the-most-insidious-forms-of-patriarchy-pass-through-the-mother). כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

עבור גברים ונשים כאחד, ליבת משימת הריפוי של פצע האם היא אחת: להפריד את ממברנת ה"אם" הסימביוטית מן החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד, על מנת להתחבר למלוא הפוטנציאל והמימוש הפנימיים.

בספרו "תחת צילו של שבתאי", מסכם הסופר והאנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הוליס באופן הזה:

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר. איש המלבורו, האינבידואליסט המחוספס, דווקא הוא עשוי למצוא עצמו מותקף על ידי הנשיות הפנימית שבו, כלפיה הוא מצוי בהכחשה גמורה. בכל עת בה נדרש גבר להיות "ילד טוב" או כאשר הוא חש שעליו להיות דווקא "ילד רע" או גבר "פראי", הוא עדיין מפצה על כוחו של קומפלקס האם.

אינני אומרת כי זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי. אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק לאמהות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.

להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.

למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.

להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.

ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

שון וסטל מסביר כי תקיפה מינית במקום העבודה אינה תוצאה של חוסר הכשרה או הבנה מצד גברים, אלא דווקא בשל מה שגברים מבינים טוב מידי: שהם יכולים להתחמק מעונש. שהם יכולים לתרץ, להסתיר, להצדיק ולעשות רציונליזציה, ואיש לא יאלץ אותם לתת דין וחשבון. "במילים אחרות, עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה. בעקרון, גברים נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. אם נחזור לציטוטה של ריץ', נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשוייכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב  של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

להרשות לעצמנו להיות מושפעים רגשית מעומק הזוועות שבוצעו כתוצאה מזכאות- היתר שלנו היא שלב שלעיתים קרובות יש נטייה להימנע ממנו אך הוא חיוני אם ברצוננו  ליצור שוויון אמיתי בין אנשים. ממש כשם נשים לבנות נדרשות להתחבר לחוויה של זעזוע כנה כלפי האופן שבו אנו מתווכות עליונות לבנה על בני מיעוטים, כך גם גברים לבנים נדרשים לעשות אותו דבר ביחס לבורות שלהם כלפי זכאות- היתר שהם נהנים ממנה ולהפנים את הכאב העצום שזה יוצר בעולם כלפי נשים, בני מיעוטים והפלנטה עצמה.

"תפקידו של האמן זהה לתפקידו של המאהב. אם אני אוהב אותך, עלי לגרום לך להיות מודע לדברים שאינך רואה".  ג'יימס בולדווין.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

כל הזכויות שמורות לבת'אני ובסטר 2017

מאנגלית: יסמין ברגנר

—————————————————————————————–

Resources for Men:

Under Saturn’s Shadow: The Wounding and Healing of Men by James Hollis

Understanding Patriarchy by bell hooks

King, Warrior, Magician, Lover: Rediscovering the Archetypes of the Mature Masculine by Robert Moore and Douglas Gillette.

The Middle Passage: From Misery to Meaning in Midlife by James Hollis

The Eden Project: The Search for the Magical Other by James Hollis

Iron John: A Book about Men by Robert Bly

Castration and Male Rage: The Phallic Wound by Eugene Monick

Finding our Fathers by Sam Osherson

Phallos: Sacred Image of the Masculine by Eugene Monick

The Macho Paradox: Why Some Men Hurt Women and How All Men Can Help by Jackson Katz

The Mankind Project

Jackson Katz

לינק למאמר המקורי של בת'אני וובסטר באנגלית:

What's Going on With Men? The Mother Wound as the Missing Link in Understanding Misogyny

https://womboflight.com/article-169257?inf_contact_key=ab86940a678457697b23467d7088042a961eaf5a928775508567868441a3dda5

The post מה קורה עם הגברים? פצע האם כחוליה החסרה בהבנת מיזוגניה | בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

חלק ראשון: דחיית האלה ומות הפגאניזם- הרצח של היפאטיה

באביב שנת 415 לספירה, יצאה אשת אצולה פגאנית מאולם ההרצאות המחובר לספריה הגדולה של אלכסנדריה, וקראה להביא את כרכרתה, כדי להסיע את עצמה לביתה. נשים פגאניות משכילות רבות נהנו ממעמד חברתי ואקדמי גבוה באותה תקופה, אך היפאטיה הייתה אחת הבודדות שנסעו באופן עצמאי בכרכרה שהייתה שייכת להן. לעיתים קרובות היא החנתה את כרכרתה הרתומה לסוסים בלב העיר, כדי לפטפט עם המקומייםות או כדי לעסוק בשיחה ערה על פילוסופיה עם כל מי שחפצ/ה לדבר עמה. הפתיחות והנעימות האלגנטית שלה הביאו לה הערכה ואהבה מצד בני ובנות העיר.

היפאטיה היתה פעילה באופן רשמי בענייני העיר, זירה שנשלטה בעיקר על ידי גברים. נאמר עליה כי השליטה העצמית שלה, נעימות הליכותיה, שהיו תוצאה של עבודה פנימית ושכלול תודעתי רב שנים, סייעו לה להביע את קולה באיפוק ובקור רוח באסיפות שלטוניות רבות מספור בהם השתתפה. יכולת זו הביאה לה יעילות ודיוק בהשגת מטרותיה החינוכיות והחברתיות, וקנה לה הערצה וכבוד בכל מקום אשר הלכה.

יופייה של היפאטיה נחשב לאגדי, ונאמר שהשתווה רק לאינטליגנציה שלה. גבוהה ובטוחה בעצמה, כשהיא מפקדת על כרכרתה בנינוחות, כשהיא לבושה בגלימה ארוכה ובצעיף של מעמד המחנכים/ות, היא הייתה בוודאי מראה יוצא דופן ברחובות מלאי החיים של העיר הקוסמופוליטית אלכסנדיה. לצערנו לא שרד אף דיוקן ריאליסטי שלה.

במרץ שנת 415, נכנסה היפאטיה לכיכר ציבורית בסמוך לכנסיה של קיסר, שבה מומרים נוצרים היו מתאספים, ומצאה כי דרכה נחסמה על ידי המון זועם. את ההמון הנהיג אדם בשם פיטר "הקורא" והוא עורר את ההמון באותו יום הרה גורל, לסגור על היפאטיה ולחסום את דרכה. מומר נוצרי שהעריץ את סיריל, (בישוף נוצרי שחי באלכסנדריה) אמר על פיטר "הקורא" כי הוא היה "אדם מאמין בכל ליבו בישו המשיח". באותה העת תבע מושל מקומי את אחד מבני טיפוחיו של סיריל אשר תקף באופן פומבי דוקטרינות פגאניות. היפאטיה תמכה בתביעתו והתוקף ננזף בצורה חמורה. הבישוף סיריל החזיק טינה להיפאטיה על עמדתה, אך לא יכול היה להרשות לעצמה להיראות רע ולתקוף אותה באופן ישיר. תקופה ארוכה אחרי יום הרצח המחריד, תהו בני העיר אלכסנדריה אם פיטר "הקורא" לא נשלח על ידי אדונו סיריל, או פעל באופן עצמאי, מתוך תקווה לזכות באמון הפטריארך.

הדעה הציבורית הייתה שהבישוף סיריל קשר קשר לרצוח את היפאטיה, משום שבהזדמנויות שונות האשים אותה באופן פומבי בכישוף. פיטר הסית את ההמון להשליך על היפאטיה אריחים כבדים ולהפיל אותה מכרכרתה. גלימותיה וצעיפה הארוך יצרו יתרון להמון הזועם והם גברו עליה במהרה על ידי משיכות חזקות בבגדיה הקלים והארוכים מכל העברים. היפאטיה נלחמה בכל כוחותיה להימלט, אך לשווא. המוני הזרועות אחזו בה בכוח והחלו להפשיט אותה ממלבושיה. קהל מקומי התאסף בשולי המהומה, משותק וחסר אונים, אחוז אימה משפיכות הדמים המתרחשת מול עיניהם.

אלימות ההמון הזועם הוסלמה הודות לקריאות העידוד של פיטר "הקורא", אשר כינה את היפאטיה כופרת מחרידה. מכשפה אשר מוליכה שולל אנשים באמצעות יופייה ולימודיה, אשר אינם אלא חילול הקודש על ידי השטן. היפאטיה מחתה וקראה לעזרה, אך מכה חדה שכוונה אל לסתה, מנעה ממנה לדבר. בתוך דקות מעטות, כשהיא על ברכיה בשלולית מדמה שלה, הוכתה היפאטיה למוות ממכות ובעיטות אכזריות. ההמון לא שבע מהריגתה הברוטלית והמשיך להתעלל בגופתה עד שלא נשאר דבר מלבד עצמותיה. הסיטואציה הייתה כה נוראה ואיש מן העדים לה, לא הית/ה מסוגל/ת להתערב מפחד טירוף האלימות התוקפים. קריאות הזעם של המון המומרים הנוצרים הפכו לתרועות ניצחון ושבח על הרצח שעכשיו ביצעו. כוח זר ומחוסר אנושיות השתלט עליהם ויצר חשמל של אלימות משולחת רסן באוויר. הרוצחים לקחו את העצמות למקום ששמו סינדרון ושרפו את עצמותיה לעפר.

היפאטיה היתה ביתו של המתמטיקאי תיאון מאלכסנדריה,  המורה האחרון הידוע, של מסורות בתי הספר למסתורין, האוניברסיטאות הרוחניות של העת העתיקה. היפאטיה נולדה בסביבות 370 לספירה, מה שהופך אותה לבת 45 במותה.

היסטוריונים מחשיבים את מותה בתור "האירוע"  אשר הגדיר את סופה של התרבות הקלאסית של אירופה המזרח – תיכונית. אירוע טראומטי זה סימן את הכחדתו של הפגאניזם ואת עליית ימי הביניים. (פגאניזם – הוא השם הגנרי הניתן לאמונות פנתיאיסטיות. מרובות אלים ואלות ופולחן טבע).

תיאון היה מנהל המוזיאון של העיר אלכסנדריה במצרים, המקום המוקדש למוזות, בנותיהן של אלת הזיכרון מנמוסינה. כל אחת מן המוזות גילמה אמנות מקודשת כמו: אסטרונומיה, שירה והיסטוריה. תשע בנות אלת הזיכרון הציגו מודל לימוד ומחקר בבתי הספר למסתורין העתיקים.

בשנת 400, כשהיא בערך כבת 30, התמנתה היפאטיה ליושבת ראש החוג למתמטיקה באוניברסיטה. היא השתכרה משכורת שוות ערך לפרופסורה באוניברסיטה מודרנית. בתו של תיאון נודעה גם בשליטתה המושלמת בפילוסופיה אפלטונית, בפרקטיקה של עבודה רוחנית בשם Theurgy, שהיתה סוג של עבודה מאגית שניתן להשוותה לעבודת דמיון פעיל יונגיאנית ולפרקטיקות דמיון פעיל של דזוגצ'ן וטנטרה. יכולותיה הדיאלקטיות היו יוצאות דופן ושוכללו באמצעות הכשרתה המתמטית. נאמר עליה כי בדיונים פילוסופים בנוגע לרוחניות והנשגב, היפאטיה היתה יכולה להתמודד עם כל עמדה בדוקטרינה הנוצרית בצפון מצרים. יכולותיה התיאולוגיות איפיינו את המעמד האינטלקטואלי הפגאני (הגנוסטים- אלה "היודעים"- המבינים בענייני הרוח), אך היא התמחתה גם בגיאומטריה, פיזיקה ואסטרונומיה. הלימוד הקדום היה רב- תחומי ואקלקטי, ניגוד גמור לעידן עכשווי במערב, בו יש נטיה להמתקצע ולהתמחות בתחום אחד וצר בדרך כלל. המילה "פילוסופיה" משמעותה אהבת החכמה. עבור הגנוסטים "סופיה" היתה יישות שמימית נערצת, האלה שאת סיפורה הם הסבירו בכתבי הקוסמולוגיה המקודשת שלהם. עבור בני האדם של התקופה, היפאטיה הייתה החכמה בהתגלמותה.

בנוסף לתפקידם הרוחני, בתי הספר למסתורין סיפקו מסגרת לחינוך רב- תחומי. הגנוסטים היו בעלי כשרון יוצא דופן, אנשי אשכולות וכותבים פורים. בין 600 לפנה"ס ועד לזמנה של היפאטיה, חיברו הגנוסטים את אלפי המגילות והכתבים שאוחסנו בספריה הגדולה של אלכסנדריה ובספריות נוספות כדוגמת הנאג חמאדי (שתיהן במצרים) שהיו מחוברות למרכזי הלימוד ברחבי אגן המזרח התיכון. היפאטיה כתבה חיבורים ומאמרים באריתמטיקה, אסטרונומיה, שאף אחד מהם לא שרד לפי מיטב ידיעתנו. אך ישנם 8 מקורות היסטוריים המתעדים את נסיבות מותה והישגיה (האחרון: לא תמיד בנימה מחמיאה). הבישוף סיריל, אשר נחשד בקשירת קשר לרצוח את היפאטיה, נודע אח"כ כאחד ממובילי התיאולוגיה של השילוש הקדוש, ביחד עם אידאולוגים נוצרים נוספים אשר אמונתם הפונדומנטליסטית חגגה את נצחון הכנסיה על "כופרים" כמו היפאטיה.

חלק שני: בין הולדת הפטריארכיה ודחיית הטבע להתהוותו של מיתוס חדש – תיאוריית גאיה

האמנויות בפרה – היסטוריה, הבודהיסטית, הטנטרית, המצרית והיוונית וכל מה שמכונה "פגאני", היו המשך ישיר של הכוחות הפועמים בטבע. בתרבות המערבית נפגעה לנו היכולת לראות בטבע לבדו את הנשגב. ג'וזף קמבל אומר שזוהי תוצאה של עליית הדתות המונותיאיסטיות.  בספר מלכים ובשמואל מלכי העברים "העלו קרבן על ההרים והם עשו את הרע בעיני יהוה".

מה משמעות משפט זה וכיצד ניתן לפרש אותו בראיה ביקורתית? למעשה פולחן יהווה היה תנועה מסויימת בקהילה העברית, תנועה שבסופו של דבר הייתה ידה על העליונה. זה היה קידום של אל מסוים המוגבל למקדשו, כנגד פולחן הטבע שהתקיים בכל רחבי הארץ. חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל אומר ששלושת הדתות המערביות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות, קוראות בשמות שונים לאותו אל מקראי, אינן מצליחות לחיות זו לצד זו. הן תקועות עם הדימוי שלהן מבלי להבין למה הוא מתייחס. המיתוס והאתוס התרבותי שלהם הוא מעגל סגור אינו מצליח להיפתח ומנציח אלימות זה כנגד זה.  כל מיתולוגיה צומחת בחברה מסויימת ותחומה לשטח הגיאוגרפי שלה ואז המיתולוגיות מתנגשות, ומנהלות מערכות יחסים, מתמזגות ויוצרות נראטיב גדול יותר. יש שני סדרי מיתולוגיות שונים לגמרי.

לפי ג'וזף קמפבל: יש מיתולוגיה אוניברסאלית הבונה את היחס בינך לבין טבעך ועולם הטבע, שאתה חלק ממנו, ויש מיתולוגיה חברתית הקושרת אותך לחברה מסוימת. המיתולוגיה החברתית היא לרוב של עמי נוודים הנעים ממקום למקום, כך שאתה לומד ששם נמצא המרכז שלך, באותה קבוצה. המיתולוגיה הטבעית תשתייך לעמים עובדי אדמה. המסורת המקראית היא בעלת אוריינטציה חברתית המוקיעה את הטבע ומנסה לשלוט בו. דתות של טבע לא מנסות לשלוט אלא להגיע להרמוניה עם הטבע. כשהטבע נתפס כמשהו מרושע, אינך שואף להגיע להרמוניה איתו. אתה שולט בו, או לפחות מנסה, ומכאן המתח, החרדה, כריתת היערות, האימפריאליזם והשמדת עמים ילידיים. "בתנך הנצח נסוג, הטבע מושחת, הטבע גורש מגן העדן. בחשיבה המקראית אנחנו חיים בגלות".

לפי קמפבל, האנושות זקוקה למיתוסים שלא יזהו את הפרט עם קבוצתו המקומית, אלא עם גאיה, כוכב הלכת שלנו. כיום אין כבר גבולות, המיתולוגיה היחידה שיש לה תוקף בר- קיימא, הוא מיתולוגיית כוכב הלכת. מיתולוגיה שתספר את נראטיב ההתהוות והזהות האמיתית של הפלנטה שלנו.  בבודהיזם יש סיפורים הקרובים למיתולוגיה פלנטרית, וכן גם במיתולוגיה המצרית ובכתבים הגנוסטים שצמחו ממנה. הכתבים הגנוסטיים מתחברים עם מה שמלמדת אותנו ביולוגיה אבולוציונית ותיאוריית גאיה, המתייחסת לכדור- הארץ כמערכת אקולוגית שיש לה היסטוריה של ויסות עצמי ושניתן לראות אותה כיישות תבונית הוליסטית אשר כל מה שיש עליה הוא גופה. כשאנחנו שמים גזע, תרבות ומין לפני האנושיות שלנו, אנחנו מונעים מעצמנו מלהכיר באופן עמוק את מה שמכונה "אנתרופוס"- הזהות האמיתית שלנו כמין אנושי ועתיד הברית שלנו עם הפלנטה גאיה.

לפי קמפבל, המיתוס ממלא 4 תפקידים: הראשון הוא *התפקיד המיסטי*-  להזכיר לנו עד כמה היקום נפלא ועד כמה מופלאים אנחנו ואת יראת הכבוד בפני המסתורין הגדול. אם אנו רואים מסתורין בכל דבר- אז הכל הופך לתמונה מקודשת. התפקיד השני הוא *התפקיד הקוסמולוגי*- המחבר בין מדע ורוחניות, בהקשר הזה- גיאומטריה מקודשת היא השפה הסמלית הארכיטיפלית של צורת היקום, אבל באופן שמראה לנו את המסתורין. התפקיד השלישי הוא *התפקיד הסוציולוגי*- תומך ומסביר את הסדר החברתי הקיים, וכן נכנסים הבדלים עצומים בין מקום אחד לשני. למשל מיתולוגיה שלמה שתומכת בפוליגמיה לעומת מיתולוגיה שתומכת במונוגמיה. שתי המיתולוגיות הן תלויות מקום ותקופה.

בתרבותנו המערבית, התפקיד הסוציולוגי של המיתוס השתלט על עולמנו. התפקיד הרביעי של המיתוס  והוא התפקיד (שלדעת קמפבל), כולנו צריכים ללמוד להתייחס אליו- הוא *התפקיד הפדגוגי*- כיצד לחיות חיי אנוש בכל נסיבות שהן, חיבור של מיתוס ואתוס אוניברסאלי. ויש הרבה מיתוסים שיכולים ללמד את האדם לעשות זאת. עלינו להגיע מחדש להרמוניה עם חכמת הטבע ולממש שוב את האחווה שלנו עם כל הממלכות. המיתוס של העתיד שיצמח כאן, ידבר על כאיה, כדור הארץ וכל מה שעליו. והוא יצטרך להתמודד עם כל מה שהמיתוסים לפניו נאלצו להתמודד- הבשלת הפרט, מתלות ועד לבגרות ואז יציאה מהעולם הפיזי. מה יהיה היחס של חברה כזאת אל העולם, לטבע ולקוסמוס. זה יהיה המיתוס של החברה האנושית כולה.

ג'וזף קמפבל אומר כי במסורת המקראית, שהיא הבסיס לשלושת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, החיים החומריים הם טמאים וכל דחף הוא חטא. למעט אם נימול או הוטבל. הנחש הוא שהביא את החטא לעולם והאישה היא זו שהביאה את התפוח לאדם. זיהוי האישה עם החטא, ולפיכך, זיהוי החיים עם החטא, הינו האופן שבו עוות הסיפור כולו במיתוס המקראי ובדוקטרינת הגירוש מגן העדן.

ההסבר ההיסטורי לפי קמפבל, מבוסס על כיבוש כנען בידי העברים והכנעת עמי כנען בידיהם. "האלוהות העיקרית של עמי כנען הייתה האלה, והנחש מקושר עם האלה. זה סמל המיסטריה של החיים. הקבוצה שקידמה אל- זכר דחתה אותו. במילים אחרות, בסיפור גן העדן מרומזת דחייה היסטורית של האלה האם".

השפה העברית מאלצת אותנו בלי הפסקה להתאמץ ולבחור שוב ושוב, אם להשתמש בלשון זכר או נקבה, באופן שתמיד עלול להדיר או להקטין אחד מהמינים. ברירת המחדל בשפה היא להשתמש בלשון זכר כנורמה, דבר הממחיש שוב ושוב את הפטריארכיה בתוך השפה. ההתייחסות ל"אלוהים" היא תמיד בלשון זכר, ועד כמה שמזכירים לנו שהוא אינו זכר או נקבה, בהתאם לכללי הדיקדוק- התמונה שעולה לכולנו, היא של אל זכר.

הסיפור גם עושה עוול גדול לנשים מכוון שחווה מלוהקת כמי שאחראית לגירוש מגן העדן. הנשים מייצגות את החיים, הגבר אינו יכול להיכנס לעולם החיים, אלא באמצעות אישה, כך שהאישה היא המביאה אותנו לעולם זה של צמדי ניגודים וסבל. בתפיסה המקראית, החטא מתחיל ביציאה מתוך איזור זמן החלום המיתולוגי של גן העדן, שבו אין זמן, שבו גברים ונשים אפילו אינם יודעים שהם שונים זה מזה ואז הם אוכלים מהתפוח ומתעוררים לעולם הדואליות והניגודים. בתפיסה המונותאיסטית, אלוהים הוא "האב", אך בדתות שבהן האל או הבורא הינם אם, העולם כולו הוא גופה, אין מקום אחר.

חלק שלישי: אז מה קורה עם הגברים? החוליה החסרה להבנת המיזוגניה

*קטעים נבחרים מתוך מאמרה של בת'אני וובסטר (המאמר המלא כאן באתר)

רבות מאיתנו, נשים כגברים, מתחילות לתפוס את רוחב היריעה של המציאות הזו של מיזוגניה משתוללת. נחשול אמיץ של נשים חושפות בשנים האחרונות תיעוד של הטרדות מיניות דרך תנועת ה#metoo . כתרבות, נשאלת השאלה: מדוע קיים אצל גברים כה רבים הדחף לזלזל, לשנוא ולפגוע בנשים? מהיכן מגיעה מציאות זו? ומה ביכולתנו לעשות כדי לעצרה?

התפתחות נערים וגברים בעולם המודרני מציבה אותם בעמדה פריבילגית, אשר מתחתיה חבוי זעם לא- מעובד מתחת לפני השטח. מהי העבודה הפנימית שגברים ונשים יכולים לעשות על מנת לשנות את המצב? פטריארכיה מהווה את עקרון הדומיננטיות והיא יכולה להיות מגולמת הן על ידי גבר והן על ידי אישה. תפקיד הפטריארך בחייו של הנער יכול לבוא לידי ביטוי דרך האם כמו גם האב.

מילון אוקספורד מגדיר מיזוגניה כ: "חוסר חיבה, טינה או דעות קדומות כלפי נשים".

בת'אני וובסטר אומרת כי על מנת להבין מיזוגניה עלינו לחקור את מערכת היחסים הראשונה שהייתה אי פעם לגבר עם אישה, עם אימו.

"מערכת היחסים של האם והילד, מתחוורת בתור מערכת היחסים הראשונה הנפגעת על ידי הפטריארכיה" אדריאן ריץ'.

"פטריארכיה תובעת מגברים להיהפך ולהישאר נכים רגשיים. משום שזו מערכת המונעת גישה מלאה לרצון החופשי, קשה מאד לכל אדם, מכל מעמד לנקוט גישה מורדת כלפי הפטריארכיה, להיות לא נאמן להורה הפטריארך, בין אם הוא אב או אם". בל הוקס.

נער המתבגר אל תוך העולם המודרני כיום, עובר סוציאליזציה על ידי אביו, על ידי גברים אחרים, ועל ידי החברה, בנוגע למשמעות של היות גבר. תרבות המדיה, החינוך והדת הפטריאכלית מבצעות את אותו תפקיד. למרבה הצער, יש עדויות רבות כי תהליך הסוציאליזציה של הנער, כולל במידה רבה הפנמה של שליטה באחרים, הדחקה של רגשות והפחתה של נשים. מצב זה יוצר טראומה אישית וקולקטיבית עבור כל המין האנושי והפלנטה כמכלול.

ריפוי הטראומה האישית הינו מרכזי לביטול הפטריארכיה. בניגוד לעולם המודרני, תולדות הציוויליזציה מלאות בדוגמאות לתרבויות המעניקות לנערים את חווית החניכה של התבגרות אל תוך גבריות בוגרת, באמצעות תקופות של אתגרים פיזיים, המסייעות להם לחצות באופן סימבולי גשר פסיכולוגי מאיזור הנוחות היחסי של תקופת הילדות אל אתגרי הבגרות.

נערים אלה מסוייעים על ידי ELDERS (גברים בוגרים), המספקים להם העצמה והקשר חיובי.  בטכס מעבר וחניכה זה, מתרחשת "פציעה" רגשית או פיזית המסייעת לנער לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים, עם בטחונו העצמי ועם רגש האחריות האישית שלו. כיום בעולם המודרני, מרבית הנערים חווים את "הפציעה" ללא ההתמרה החיובית. יש בנמצא מעט מאד טכסי- מעבר וחניכה אותנטיים, מעט מאד גברים בוגרים (ELDERS) ומעט מאד דמויות לחיקוי גבריות מעבר לססטוס קוו הרעיל.

הציפייה החברתית להפחית בערכן של נשים, ובהקשר זה גם אימהותיהם, יוצרת דיסוננס קוגניטיבי אצל הנער ביחס למשמעות של אימו עבורו, הרסנית ביחס ליכולת שלו להביע רגשות, להרשות לעצמו להיות פגיע, לבטא חיבה פיזית ועוד. באופן זה, נחווית בדרך כלל האם כ"מקור אבוד" עבור הנער. והאב, כמסייע החיברות של הנער אל תוך עולם הגברים נחווה כזה שמנתק את הברית עם האם, עם המקור.

"עיקר הפחד אצל גברים מפמיניזם הוא הפחד שבהפיכתן לבנות אנוש שלמות, יחדלו נשים להיות אמהות עבור גברים, לספק את ההזנה, את שיר הערש, את תשומת הלב המתמשכת המשוייכת ליחסי האם והתינוק. הרבה מן הפחד הגברי מפמיניזם הינו למעשה אינפנטיליזם- הכמיהה להישאר בנה התינוק של האם, להשתלט כליל על אישה לצרכיו שלו. צרכים אינפנטיליים אלו של גברים בוגרים כלפי נשים קיבלו התייחסות סנטימנטלית ורומנטית סלחנית מידי עד כה כ"אהבה". זהו סף האלימות. משום שהסדר החברתי, הכלכלי ומערכת החוק נטו באופן כבד לטובת גברים, קיבלו הצרכים האינפנטיליים של הגבר הבוגר אישרור בידי מנגנוני הכוח, אותם מנגנונים אשר אינם נותנים את אותו תוקף ואישור לצרכי האישה הבוגרת. מוסד הנישואין והאימהות מנציחים את צרכי הזכר התינוק כחוק בעולם הבוגר".

החוקר והתרפיסט תמיר אשמן אומר שמערכת הכליאה היא עיר הבירה של התרבות הפטריארכלית, מקום שבו מתמזגת הגבריות הפוצעת עם הגבריות הפצועה.

מה שמתרחש עכשיו בזכות תנועת ה #metoo, כאשר נשים מספרות את חוויותיהן על תקיפות מיניות ומוציאות לאור את המתעללים שלהן, הוא שהשליטה הכוללת של גברים על נשים במרחב הביתי ובמרחב העבודה הולכת ופוחתת. כעת נשים פחות ופחות מסכימות להישאר לוח דומם שעליו גברים משליכים את הכאב הלא- מעובד שלהם ונשארים פטורים מעונש.  בנוסף גברים עדים רבים כבר אינם מוכנים להביט לכיוון השני.

נראה כי הילד הפנימי בגבר לכוד באופן לא מודע בין כמיהתו הכואבת  אל "המקור האבוד" המיוצג על ידי אימו לבין התנייתו החברתית לשנוא אותה כאישה. במילים אחרות, גברים לכודים בין התשוקה הטבעית לאנושיות המלאה שלהם (היכולת להיות רגשיים, פגיעים ואמפטיים) לבין תשוקתם להישאר במצב של פריבילגיה ודומיננטיות. העניין הוא שאי אפשר להיות שניהם. להיאחז בעמדה של דומיננטיות (פטריארכיה) פירושו לאבד בהדרגה את האנושיות שלך. המשמעות של היות בן אנוש אמיתי פירושו לוותר על הרצון שלך בשליטה ועל כל הדרכים המזוויעות בהן היא באה לידי ביטוי. שום מידה של פריבילגיות (עושר, עוצמה, תהילה ומעמד) לא יכולות לעולם לפצות על החורבן שממיטה הפטריארכיה על הילד שבפנים. שום מידה של כוח על אחרים יכולה לפצות על אובדן החלק הזה שבתוכו. רק באמצעות עבודה פנימית ניתן לקחת בעלות מחודשת על אובדן המהות הפנימית הזו.

גבר יכול למצוא את "המקור האבוד" הזה, לא בתוך אישה מוחשית אלא בצורה של חקירה פנימית, באמצעות הניסיון להבין מה האם או הנשי, מייצג בתוך עצמו. למשל, משמעות התפקוד הרגשי, עולם הרגש, החוויה של קשר עמוק עם עצמו, והתחושה של שייכות אותנטית אל הסובבים אותו. עם זאת, על מנת ליצור קשר עם האיכויות החיוניות הללו המצויות באפלה, על הגבר ליצור קשר עם הילד הפנימי הזועם על הרווח המועט שקיבל בתמורה לזניחת ההיבטים החיוניים של עצמיותו.

קל להשליך זעם על "תחליף אם" או "תחליף אב" אי שם בעולם. פריבילגיה גברית מאפשרת לגבר עיוורון ביחס לפצע האם והאב בעת שהעולם עולה באש.

נדרש אומץ לשחזר את ההשלכות הללו ולעבד את הזעם על הפטריארך הפנימי, ארכיטיפ האב האכזר, חסר הרגש, אשר קיבל אותו אל עולם הגברים במחיר הכבד של ניתוק מעצמיותו האותנטית. הילד התם שהגיע לעולם בעל יכולת מובנית להביע אמפטיה, רגש ופגיעות. הזעם שייך לאב הפטריארך (האישי או הקולקטיבי) גודע הברית שבגד בנער, שהכניס אותו לאחוות הגברים במחיר של כריתת חלק חיוני בעצמו על מנת להתקבל בעולם כגבר. הזעם שייך גם לאם שלא הייתה מסוגלת להגן עליו מפני הפצע הפטריאכלי, או שגרמה אותו בעצמה. כאשר גברים מצליחים לכוון את זעמם לשם, למקום אליו הזעם באמת שייך, אז דברים יכולים להתחיל להשתנות.

"מיזוגניה היא זעמו המושלך החוצה של הבן על האם שלא יכלה להגן עליו" גאבור מאטה.

"כאשר אני מבינים כי פטריארכיה היא המצאה חברתית, המצאה שנועדה לפצות על חוסר אונים, אנו מבינים כי גברים, בניגוד לדעה הרווחת, הינם למעשה המין התלותי יותר.

וובסטר אומרת כי אין זו אשמת הגבר שהוא כה פגיע, כה תלותי, שהוא בסך הכל אנושי (ובחלק 2 עמדנו על המקורות העמוקים של תלות הגבר באישה, שהיא הדרך היחידה עבורו "להכנס את החיים"). אך אחריותו היא לזהות עד כמה כל ילד זקוק להורות חיובית ועד כמה הדפוס של הצורך הזה משפיע על חיי הנפש שלו וממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הוא עשוי להעמיד פנים שהוא גבר מועצם, האוחז במוסרות הממשל או הארנק, אך חריצי המתח מחלחלים ומגיעים עמוק אל תוך מערכת היחסים שלו עם אימו. על גברים להבין עובדה זו ולקבל עליה אחריות, אחרת הם ימשיכו לגלם את הדפוסים האינפנטיליים הללו לנצח".

ריפוי פצע האם עבור גברים כרוך בהעברת הזעם המושלך, הרחק מנשים, ועיבודו ישירות מול המושא האמיתי שלו- הפטריארכיה עצמה ומול האירועים הטראומטיים הספציפיים שהתרחשו בילדותם.

על מנת שגברים יצליחו לעשות את העבודה הפנימית העמוקה הזו, הם זקוקים באופן קריטי לתמיכה מצד גברים אחרים אשר כבר עברו חלק משמעותי בתהליך ובמסע הפנימי הזה וזה כולל גם תמיכה מקצועית ממטפלים גברים מנוסים בתחום זה.

אם להגדיר זאת באופן רחב:, עבודה פנימית וחיצונית אצל גברים כוללת:

1. עיבוד הזעם כלפי ההורה (אב או אם) על הבגידה ההורית שאילצה אותו לוותר על חלקים חיוניים בעצמיותו, על מנת להיחשב כגבר בעולם. להתאבל על המחיר הכבד שזה גבה ממנו.
2. להתבונן באופן כנה על חייו, להכיר בסודות השמורים עימו ולקבל אחריות על מעשיו.
3. למצוא את המקור הפנימי האבוד שלו ולעבוד על מנת לקבל עליו בעלות מחודשת. להתחבר עם הילד הפנימי.
4. להתחבר לרגשות חרטה כנים על האופן שבו הוא פגע בבני אדם אחרים ובפלנטה עצמה דרך ההחצנה של כאבו בדרכים לא- מודעות, באופן אישי וקולקטיבי, וליזום פעולות אמפטיות על בסיס קבוע.
5. ליצור קהילה ביחד עם גברים מודעים אחרים הנמצאים על נתיב ההחלמה והפיוס.

על גברים להתמסר לעבודה פנימית לטווח ארוך וכמו כן חיוני שיחוו באופן מיידי את ההשלכות והתוצאות של מעשיהם כאן ועכשיו.

עד שגברים יקבלו מספיק יושרה פנימית שתרסן אותם מלתקוף מינית, ולנהוג באלימות פיזית, שאת תוצאותיה אנו רואים ורואות מתגברת בעולם ובארצנו, נדרשות פעולות התערבות אמיתיות בחקיקה, באכיפה משטרתית ומשפטית ובהגנה על נשים במקום העבודה ובתוך מערכות היחסים המשפחתיות שלהן אשר יביאו את ההתנהגות הרעילה לעצירה.

בעקרון, גברים עצמם נדרשים להתערבות גלובלית. אמירת "לא" חברתית מהדהדת הקוראת להתעוררות ולהכרה במציאויות שהם היו עיוורים להן עד כה.

על מנת לתמוך בתהליך זה, עלינו כנשים לומר "לא" בכל דרך אפשרית לנערים הזועמים שבתוך הגברים שבחיינו. בין אם הם חברים, עמיתים, אחים או בעלים. נשים נדרשות לסגת מן הדרכים שבהן הן פועלות ב"תפקוד- יתר" או נוהגות כאמהות של הגברים שבחייהם.

"עלינו להיסוג עם השד, עם שיר הערש, עם תשומת הלב הבלתי פוסקת המשויכת ליחסי האם והתינוק". בדרך זו גברים יוכלו לחוש את כובד המשקל של המצב הקשה, וזהו השלב הראשון בדרך לשינוי משמעותי ובר- קיימא.

רק כאשר גברים יחושו את הפער המכאיב של מה שנשים כבר אינן מוכנות לסבול בשבילם, תתעורר בהם חוויה של מוטיבציה מספקת שתסייע להם סוף סוף לפעול ולהשלים את הפער מתוך עצמם.

התהליך יפתח באופן הדרגתי נתיבים של:

-לקיחת אחריות על רגשותיהם, הכלתם ועיבודם בתוכם, והשגת תמיכה.

-קיום יחסי מין מתוך רצון בחיבור אינטימי, ולא כאמצעי לחוש בעלי כוח.

-ניחום הילד הפנימי בעת שהוא מופעל.

-הבחנה בין כאב העבר לבין מה שמתרחש בהווה.

-התפתחות המודעות בנוגע להשלכות הנעשות ויכולת ראיית הנשים בחייהם כבני אדם ולא כאובייקטים.

-מירכוז והעצמת הקולות המודרים, פיתוח יכולת הקשבה ולמידה מהם.

כנשים, עלינו להמשיך להשתמש בקולנו ולדבר על שימוש לא ראוי בכוח בכל הזדמנות שיש לנו ולהעצים את קולותיהן של נשים אחרות הסובלות מהתעללות גברית ובייחוד בקרב מיעוטים ותרבויות ילידיות.

כנשים עלינו לחדול:

– מלשתף פעולה עם האשליות הגבריות הנובעות מבורות ביחס לזכאות- היתר שלהם.

-מלהישאר שקטות ולהימנע מחיכוכים.

-מלהפנים אל תוכנו את ההשלכות של הזעם הגברי הלא- מעובד.

-מלמזער את רגשותינו בנוכחותם.

-מלקבל פירורים של כבוד במקום מה שבאמת מגיע לנו.

-מלתת את כוחנו ועוצמתנו בצורה של מערכת יחסים טיפולית

-מלתת זמן ואנרגיה לגברים המסרבים לעשות את העבודה הפנימית.

האמת היא שנשים מאד מוגבלות ביכולתן לסייע לגברים בריפוי שלהם. אנו יכולות להחזיק עבורם מרחב אבל איננו יכולות לעשות עבורם את העבודה. זהו המסע שלהם והם צריכים לרצות בו. בינתיים, בואו ונרחיב את תודעת ערכנו העצמי הרחק מן המבט הגברי, נעמיד בעדיפות עליונה את עבודתנו הפנימית ונרפא את פצעי הילדות שלנו. בואו נשמור על גבולות ברורים עם האנשים בחיינו שאינם עושים עבודה פנימית ונבלה יותר זמן עם אילו שכן עושים.  אחוות נשים אמיתית היא מקור הזנה מכריע בתקופה זו.

לרתום את זעמנו כדלק לפעולה נבונה

ככל שנתחבר לאמת של עוצמתנו כנשים- כך נחוש יותר זעם על ההרס והחורבן שגרמה הגבריות הרעילה. הזעם הוא כלי חיוני בעת הזו, על מנת לחדד את הסירוב לישר קו עם דיכוי מכל סוג שהוא, כולל מיזוגניה מופנמת המכוונת כלפי עצמנו, ועבור נשים לבנות- זהו סירוב לשחק את תפקיד הפטריארכית כלפי אחרים ולהישיר מבט כלפי האופן שבו אנו מתווכות דיכוי של גברים ונשים בקבוצות אתניות אחרות משלנו.

"אנו מדכאים את מה שאנו מפחדים ממנו". ג'יימס הוליס

החלמה מפטריארכיה דורשת שכל קבוצה הנהנית מזכאות- יתר תתעמת עם הבורות שלה ותפתח אמפטיה כנה באשר לאופן שבו הפריבילגיה שלה גרמה נזק לאחרים.

מי ייתן ובעקבות גאות מתעצמת זו של זעם נשי, יגיע נחשול של גברים אמיצים המוכנים לחקור את המרחב הפנימי שלהם, לחבק את הילד הנטוש שבתוכם, לעבד את הזעם הלגיטימי ולהתאבל על מה שגנבה מהם הפטריארכיה: את אנושיותם המלאה. שינוי קולקטיבי יתרחש כאשר מספיק גברים אינדיבידואלים ישתנו. מי ייתן וגברים יקבלו אחריות מלאה ויאמצו בענווה את אי – הנוחות החשופה- כתרופה לה הם זקוקים על מנת לרפא את פצע האם האישי והקולקטיבי שלהם. ומי ייתן ונשים יסרבו להרשות להתנהגות של גברים לא- מודעים להגדירן.

מקורות:

בת'אני וובסטר- פצע האם כחוליה החסרה להבנת המיזוגניה, מאמר

https://womboflight.com/article-169257

ג'ון לאמב לאש

 Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, Chelsea Green Publishing, Vermont, 2006

ג'וזף קמפבל, כוחו של מיתוס, מודן הוצאה לאור, מאנגלית: מתי בן יעקב, 1998

Elisabet Sahtouris, ErathDance, Living systems in evolution, I University Press, USA, 2000

רינה קסם, דרך הקסם- המדריך העברי הראשון לדת הקדומה, אמנות הכשף, וויקה ותנועת האלה, הוצאת אסטרולוג, 2006

מדוע זה קריטי עבור נשים לרפא את פצע האם, בת'אני וובסטר, מאמר, 2015, מאנגלית: יסמין ברגנר (מגזין חיים אחרים, 2017)

https://www.facebook.com/notes/yasmine-bergner/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%96%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%99-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A8%D7%A4%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%A4%D7%A6%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%98%D7%A8/10208677320510123/

The post הרצח של הפילוסופית היפאטיה ותולדות המיזוגניה | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין – מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב

צילומים מתוך ארכיון האמן

לעתים רחוקות אמן מצליח לבנות גשר ממשי בין אמנותו שבחלל התצוגה או בסטודיו הפרטי שלו לבין המתבונן בדרך שתאפשר ליצירה ללוות את הצופה אל ביתו ובהמשך חייו. הגשר הזה העסיק את האמן הרב-תחומי אורי קצנשטיין (1951–2018), שנפטר באחרונה בגיל 67.

קצנשטיין עסק בשאלות הנוגעות לאינטראקציה האנושית ולהשפעה הרוחנית ארוכת הטווח שיש לנו כאמנים וכבני-אדם על סביבתנו האינטימית והרחבה. יצירתו נבעה משאיפה לקשר, לטרנספורמציה וריפוי. אין זה דבר של מה בכך בחברה שלנו, שבה האמנות החברתית, הפוליטית והמושגית שולטות בכיפה. בעת שהותו בארה"ב היה קצנשטיין תלמיד של האמן כריס ברדן. גם ברדן היה אמן גוף טוטלי, כזה שמוכן לחטוף כדור ולצלוב את עצמו על גג מכונית. לברדן ולפרפורמנס האמריקאי היתה השפעה מכוננת על יצירתו ותפיסת עולמו של קצנשטיין. יצירתו של קצנשטיין היתה אמנות גוף מובהקת וייחודית מאז שנות ה-80, והוא הביא אותה לידי ביטוי בפיסול, בווידיאו, בפרפורמנס ובמוזיקה. נדבך משמעותי נוסף ביצירתו היה אמנות הקעקוע.

בשנות ה-90 יצר קצנשטיין פרויקט אמנותי מרתק בביאנלת עין-הוד: הוא הציע לאנשים מעולם האמנות לקעקע על גופם דימוי מגוף העבודות שלו – דמות ה"כפיל" המטפס. אנשי אמנות רבים נענו בחיוב. "האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו. "נתתי לך מוזיאון, תערוכה, ועכשיו אני נותן לך את הגוף שלי", ציטט קצנשטיין אוצר מפורסם שהשתתף בפרויקט.

עבודה אחרת שלו שקועקעה על גוף היתה משפט הכתוב בכתב מקודד: "I Wanted to talk to you". המשפט חושף את עיסוקו של קצנשטיין בחשיפה ובהסתרה, במגבלות השפה והתקשורת ובכמיהה ליצירת קשר בלתי אמצעי בין האמן לצופה הפעיל.

דמות המטפס של קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

אלמנט ייחודי נוסף בעבודתו של קצנשטיין היה השימוש בדם. הדם הוא "מטא-חומר" בעל תכונות של צבע. הדם הוא נוזל החיים, כלי הנשמה לפי היהדות, המכיל את החותם הגנטי שלנו וקובע את זהותנו. הדם אפוא שווה ערך לזהות ולמהות. ניתן לומר כי חלק גדול ביצירתו של קצנשטיין עסק במהות או בהעדרה. במיצג שלו משנות ה-90 הופך נוזל הדם לציור קיר באקט פרפורמטיבי שבו העין עוקבת אחרי היד הכותבת את המשפט "Sur Name" (שם משפחה), עוגן ההשתייכות הגנאולוגית וחזותנו אל מול העולם. בעבודה אחרת, "Cards", יצר קצנשטיין סדרת קלפים שהונחו על שולחן פינג-פונג הערוך לשני שחקנים. על הקלפים צייר בדם מוטיבים בוטניים המשולבים במלה יחידה: "Value". ערך. איזו מורשת, איזה עתיד ייוותרו לאחר מותנו – זו היתה תהייה כבדת משקל עבור קצנשטיין. בהתחשב בעובדה שמאמר זה נכתב לפני מותו, לתהייה כעת משמעות ערכית.

בשיחה עם שני ליטמן ב"הארץ" (2015) אומר יגאל צלמונה: "הגוף היה אחד הנושאים המעניינים, ולא היו הרבה אמנים ישראלים אז שעסקו בזה. הוא לא היה אמן ישראלי במובן המקובל של המלה. העיסוק שלו בהגדרות דו-משמעיות מבחינה מינית, האנדרוגיניות שלו, כל אלה לא היו כל-כך מקובלים וחתרו תחת דימוי המאצ'ו הישראלי […] הוא היה מין חייזר. שילוב של ילד מתוק עם סוג מסוים של אלימות. חוסר האפשרות לכלוא אותו בין נחמדות לאיום ואגרסיה הוא אחד הדברים הבולטים בעבודות שלו. העבודות שלו נחמדות, אבל גם מבעיתות. טיפוס של פרופסור מפוזר שהאמנות שלו קשורה לאיזו ניו-אייג'יות, אסתטיקה של סרטי אימה, עיסוק בדם בצורה נקייה מאוד. זה היה מאוד לא דלות החומר. כבר אז ניכרו המון ניגודים ביצירה שלו שקשה לתפוס אותם".

קו דם

המונח "Blood line" משמש בעולם הקעקועים לתיאור קו מקועקע במים בלבד, ללא צבע, קו המשמש בדרך כלל לסימון ונעלם מיד לאחר ההחלמה. חותמת זמנית. למושג "Blood Line" כפל משמעות: מחד, "קו דם" של קעקוע מוחשי, ומאידך, "שושלת".

פעולת הכתיבה בדם רומזת אצל קצנשטיין על עיסוק בפולחן מוזר, "ברית דמים" פרטית, ובו בזמן הכתיבה על הקיר מחברת בין הפרטי לציבורי, חושפת את הדם החבוי לרוב מן העין ומעלה שאלות בדבר פולחנים שבטיים של טומאה וטוהרה. בספרה החשוב "טוהר וסכנה" מציעה האנתרופולוגית מרי דגלס גישה שלפיה דבר "טמא" הוא דבר שהוצא מהקשרו ומסדרו הטבעי. כך "בוץ", שאינו דבר "מלוכלך" בדרך כלל, הופך ל"מלוכלך" כשהוא בתוך הבית. באותו אופן גם דם יכול להיחשב "טמא" כאשר הוא מוצא מתוך הגוף. חוקי הנידה היהודיים מבוססים על עקרונות הטומאה והטהרה. על-פי מחקרים אנתרופולוגיים בעולם השבטי, הקזת דם וקעקוע הם טקסי טהרה.

אנתרופולוג הקעקועים לארס קרוטק מציין כי טקסי חניכה וקעקוע קשורים קשר הדוק לתפיסה מאגית. "בשבטים מסוימים בדרום אמריקה, נשים קועקעו בתחילת ירח ובזמן הווסת. זאת, על אף שהמחזור החודשי הפך אותן לחשופות זמנית לפגיעה של רוחות רעות. הדם מושך רוע בדומה לחיה המריחה דם […] הקעקוע והפיגמנטים המאגיים היו מעין 'מלכודת', ובו ברגע שהופגנו על העור, הציעו טיהור קבוע כנגד רוחות רעות בעתיד, ובכך חיזקו את האשה ואת הקהילה כנגד רוע לנצח".

אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

קצנשטיין התבונן במערכת היחסים של הפרט עם המערך החברתי הקולקטיבי מתוך תחושות סותרות של בידוד מול רצון בתקשורת. הוא ביטא תפיסת עולם שפורצת מתוך מרכז כובד פנימי – קורנת החוצה אך גם נשארת סודית ולא מפוענחת. במרכז כור ההיתוך הזה התבצעו תהליכים קוואנטיים, שבהגיעם לנקודה קריטית, יצרו מטמורפוזות בתגובת שרשרת, בדומה לאפקט של אבן הנזרקת למים ויוצרת אדוות. עיקרון פיזיקלי בסיסי זה עוסק במפגש בין שני פולסים היוצרים תופעת התאבכות, מעבר של גל דרך חומר, ובמקרה זה המים. כיצורים פיזיקליים (העשויים לפחות 50% מים) אנו משפיעים זה על זה באופן דומה מבחינה נפשית; אדוותינו הקיומיות נפגשות ומתחברות עם אדוותיהם של אחרים בנקודות ממשק אינסופיות.

המרחב הוויזואלי שבו נעו הדמויות של קצנשטיין הוא אכן אוקיאנוס. בעבודות הווידיאו המרתקות שלו הוא יצר עולמות סוריאליסטיים (עם השפעות שונות של מד"ב ואזוטריה), אפוקליפטיים לעתים, אך ניחנים בהומור וגיחוך. מעבודותיו עלתה תחושה חזקה של עולם אידיוסינקרטי מלא בהמצאות והכלאות היברידיות. בעבודה "מסדר של אחים משובטים" הוא חתר תחת ארכיטיפ המשפחה במובנו המסורתי והציע אלטרנטיבה המורכבת מהתפצלות ה"אני" ומהשתקפותו בכפיליו; העולם כולו הוא השתקפויות של ה"אני הרב-ממדי". המרחבים שלו מסונתזים, ארכיטיפליים, מתקיימים בכל מקום או בשום מקום. הדמויות נעות במרחב שנראה לא ממשי, ולעתים החלל נעדר ממש, כמו במיצבים הפיסוליים שלו. ה"פרט" הוא אותו אבטיפוס שחוזר על עצמו, ורק הוא משמש "עין כל" תודעתית המחברת בין כל הדברים.

מבקרת האמנות והאוצרת גליה יהב, שגם היא כבר איננה איתנו, היתה אחת הנשים שענדו את קעקוע ה"כפיל" של קצנשטיין. בביקורת שכתבה על תערוכתו "Backyard" אמרה אז יהב: "האינטימיות על-פי קצנשטיין היא קטגוריה לא אפשרית או מסוכנת. כל ניואנס – הברה, חומר, הבעה, מחווה, צליל – מהדהד בוואקום. אבל יותר מכך, כל ההיפר-פעולה על ריק היא מופע נכות גדול".

הווידיאו "Caretakers", שיצר קצנשטיין, מלווה בפסקול שנוצר בשיתוף פעולה עם אהד פישוף וישי אדר, ומביא מימד חווייתי עז לתמונה המנוכרת רגשית ועוטף אותה. קצנשטיין שר בקול מרטיט קינה אקזיסטנציאליסטית יפהפייה שמאיימת לנתץ את הסצנה האפוקליפטית הסינתטית ולמוסס את אשליית הבידוד. כאילו חוש השמיעה (הרטט הגבוה) מנסה להתגבר על חוש הראייה (הרטט הנמוך) דרך חוויה של רגש אמיתי באמצעות קול אנושי ומוזיקה.

גלים, מתברר, הם "יצורים לא טריטוריאליים". הם חולקים זה עם זה אותו מרחב ותווך. בנקודה אחת במרחב יכולים לעבור אינספור גלים בו בזמן. הייתכן שקצנשטיין תר, כמו אותו ניצול מהסרט "עולם המים", או כמו נח של המבול, אחר אינטראקציה וחיים חדשים?

אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

כנראה שקצנשטיין לא היה מסכים לטענה שיש איכות שמאנית בעבודתו, כפי שאמר לי בשיחה בינינו. נראה שנקודת המבט שלו נעה תמיד על הרצף שבין ידיעה פנימית לבין חוסר אמונה בעתיד האנושות. מופעי החשמול וטקסי הקעקוע שלו נבעו, לדבריו, "מרצון לעסוק בחלל שהאמנות הפלסטית לא נוגעת בו לרוב – החלל ההיפודרמי", מרחב של חישה ועור דרך חוויה משותפת שלו ושל הקהל.

בראיון עם שני ליטמן אמר קצנשטיין: "פחות מעניין אותי לייצר גבול קונספטואלי ביני לבין הקהל. זה סוג של טקס חניכה, מאוד אינדיבידואלי ומרגש מבחינתי […] לפני הרבה שנים הצעתי לאוצרת נעמי אביב לעשות קעקוע של איש מטפס, ואז עוד אנשים מעולם האמנות קפצו על ההצעה שלי והתקעקעו, כי זה היה הפתרון לאיזושהי פנטזיה שהיתה להם. הקעקועים היו הפעם הראשונה שעשיתי חדירה לחלל ההיפודרמי, והבנתי שזה מה שמעניין אותי לעשות".

על-פי האמונה השבטית העתיקה, רק לשמאנים/יות ולמקעקעים/ות היה הכוח לשלוט בנשמות אנוש, לכן המקעקע היה שותף פעיל בסדר סוציו-דתי מיוחד שבו הגוף, פולחן וקעקוע היו מחוברים לקוסמולוגיה שבטית ולטבע, למקום שבו חובות מוסריות לאלים ולאלות, לאמהות ולאבות הקדמוניים, לרוחות החי ולאדמה עצמה, היו קשורים בתוך מערכת שלמה. במידה רבה, מתוך ליבה רוחנית זו, התפתחו החיים השבטיים ותרבות הקעקוע.

טקסי חניכה מסייעים לנו לעבור בבטחה משלב התפתחותי אחד למשנה ולקבלו בבשלות מנטלית. בתרבות המערב של ימינו אין הבנה והפנמה מספקת של טקסי מעבר וחניכה. חסך רוחני זה מבטא במידה רבה את הנפרדות הקיומית שחווים בני ימינו. טרנספורמציות פיזיות, מנטליות ורוחניות שכולנו חווים במהלך חיינו עוברות עלינו ללא חניכה (Initiation), ללא מרחבים מספקים של ריפוי טראומות וללא מנהיגות משרתת קהילה. במידה רבה, פעולות הפרפורמנס של קצנשטיין, הקעקוע ומופעי החשמול שלו, נועדו ליצור ולזקק רגע משמעותי, אותנטי והומוריסטי בין האמן לצופה הפעיל; אינטראקציה אינטימית שמטרתה להיחרט, להשפיע ולרפא, בדומה לטקסי מעבר וחניכה.

מעבודותיו עולה כי האלמנט החסר או הנעדר ביותר בעולם הוא החיבור בין אינדיבידואלים. לא ברור אם החסר הוא בכישורים חברתיים או אם הוא נובע ממחסור בקרקע ובחלל שיאפשרו אותו. אולי הסיבה שבשלה נחווה הפרפורמנס הפולחני של קצנשטיין כפעולה "סתומה" או מקודדת היא ההתרחקות שלנו מהסדר הקוסמולוגי הסוציו-רוחני הזה. אנו חווים את החלל כ"ריק", אך כל ריקות היא כר שיכולה להפרות חיים חדשים.

פעם ביקש ממני קצנשטיין לשלוח לו שירי קעקוע מסורתיים שאני מכירה. הנה שיר שנראה לי הולם כאן, שיר קעקוע מיקרונזי עממי בתרגומי:

"חדל מיללותיך ומאנחותיך, ידידי,
אין זה מכאוב האיש החולה,
זהו כאבו של התלמיד!
הרגע את גופך בהתמסרות,
היכנע, הו מנהיג!
עד מהרה תקבל את שלשלאות עיטוריך היפות,
אך כעת הן עדיין נפרדות ולא מחוברות.
המחרוזת עדיין מקוטעת ולא שלמה
היכנע, הו מנהיג!
במהרה עם רדת הערב
תתבונן על הקעקוע שלך
טרי כעלה טי2
היכנע, הו מנהיג!
אהה, אם היתה זו מעמסה,
הייתי נושאת אותה עבורך באהבתי,
הו, היה שקט והיכנע.
אני אחדל עם סיום הנקישות
היכנע, הו מנהיג!
כמו המים המזרימים את הדם
אני כואבת את מצבך.
היכנע, הו מנהיג!
השרשרת תישבר, החוט יינתק,
אך הקעקוע יישאר.
תכשיט זה יהיה תמידי
וילך עימך אל מעבר לקבר.
היכנע, הו מנהיג!
אהה, הנך סובל תחת הנקישות
אהה, עד שתירדם
וכבר אינך עייף ויגע ממנו!"3

הכותבת היא מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, אמנית רב-תחומית וחוקרת תרבות קעקוע

The post דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בימים אלה מוצגת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תערוכה מרתקת שאצר חיים מאור (אוצר הגלריות האוניברסיטאיות) בשיתוף סטודנטיות בקורס לאוצרות, בשם "דיוקנאות קין – ייצוגים של אחרים באמנות העכשווית בישראל".

במידה רבה אין מתאים ממאור, יליד 1951, לאצור תערוכה קבוצתית המהווה נדבך נוסף ומרשים להתעמקותו רבת-השנים בנושא. בפתיחת הקטלוג המלווה את התערוכה הוא כותב כי "[…] גם עתה, כשאני שב לנושא זה כאוצר ומורה, איני חדל מלעסוק בו כאמן. דמותו של קין וגלגוליו, אות הקין ומבטים המופנים אל "אחרים", נושאים אלה הם רבי חשיבות, והעיסוק בהם מלווה אותי שנים רבות". מהלך אוצרותי זה הינו חלק מתהליך ארוך שנים של הרחבת היריעה, מחקירה בין-אישית של מאור, לחקירה קולקטיבית של נושא זה בעולם האמנות הישראלי, וכן כתופעה אוניברסלית.

במקביל מוצגת כעת תערוכת יחיד רחבת היקף של מאור הנקראת "הם אני" במוזיאון הפתוח בעומר (אוצרת: רות אופק). התערוכה מביאה לידי ביטוי מנעד רחב של יצירתו הבין-תחומית של האמן ומזקקת תכנים שבהם הוא עוסק במשך השנים. התערוכה מורכבת מששה חדרים, כשכל חדר מוקדש לדמות אחרת שיש לה זיקה לחייו של מאור ובאמצעותה הוא מטפל במושג ה"אחר". החדר הראשון בתערוכה מוקדש לדמותו של "קין" ואות הקין, למושג ה"כפיל" / ה"צל" המזנב. חדר אחר מוקדש למערכת היחסים השבירה עם גרמנים דור שני ושלישי לשואה, לתהום הפעורה בינינו לבינם, בצד הנסיון הכן לאחות את הפצע, באמצעות סוזנה, ידידה גרמנייה של מאור. חדרים אחים מוקדשים לאנתולוגיה המשפחתית של מאור, שהינה מיקרוקוסמוס של רצח עם, גניאולוגיה של זיכרון. חדר אחר מוקדש לחאדר ואשח ומשפחתו, אמן פלסטיני הנשוי לבדווית, ול"אחר" הפלסטיני. מכלול החדרים מהווים מעין מפה תודעתית של התייחסות ותפיסת עולם הומניסטית, התבוננות כנה בנפש האדם. כל חדר בנוי כחלל עצמאי המתהווה מתוך מרכז פנימי. במרכז כל חדר מוצבת עבודה אחת מרכזית הפועלת כמצפן (ויזואלי ואתי), והעבודות התלויות על הקירות הסובבים מתייחסות אליה.

בשנת 1978 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של מאור, שנקראה "אות קין" (גלריה הקיבוץ, אצרה: מרים טוביה בונה). התבוננות ביצירתו של לאורך השנים, מאפשרת להבין טוב יותר את הרקע הקונטקסטואלי והרגשי לתערוכה "דיוקנאות קין". מכלול עבודתו החלוצי כאמן גוף מאז שנות ה-70 הינו מן המרשימים שנראו בישראל. בהשוואה לאמנות הגוף האמריקאית והאירופאית הענפה, בשנות השבעים פעלו בישראל רק קומץ אמני גוף ישראלים לצד חיים מאור, שהבולטים בהם יוכבד וינפלד, גדעון גכטמן, מיכאל דרוקס ומוטי מזרחי (השניים האחרונים מציגים בתערוכה "דיוקנאות קין").

עבודות הפרפורמנס שיצר מאור בין 1975 ל-1980 עוסקות במובהק במורשת האישית הטראומטית המכבידה של אמן "דור שני לשואה", בייצוגים של דיכוי וסטיגמה באמצעות סימנים ותחימת גבולות הגוף (ראו התייחסותי במאמר "בעלות גופנית על הסמל"). המיתוס המשפחתי של קין הופך למיתוס המכונן לאירועים היסטוריים רצחניים רחבי היקף וחמורים יותר, כדוגמת השואה (ח. מאור, מתוך הקטלוג 2012). הוא יוצר הקשרים ויזואליים בין מושגים כמו "סימון", "קורבן" ו"עקידה" באמצעות נוכחות גופנית מטלטלת. רוחב משמעות זה מחזק את תפיסת הדיכוי החברתי כתופעה אנושית אוניברסלית.

"דיוקנאות קין" מתבוננת בדמותו של קין ומהותו של אות הקין מנקודות מבט רבות. זהו נושא המעורר כיום עניין רב בקרב אמנים וחוקרים. ההתעניינות והפרשנות האקדמית, ההגותית, הספרותית והאמנותית בסיפור המקראי, ניזונה מהמציאות החברתית, הפוליטית, הדתית והפלילית, בארץ ובעולם, ומגיבה אליה. מאור מציין כי מעל לתערוכה מרחפות דמותם של הפסיכולוג החברתי דן בר-און, שעסק בחקר ה"אחרים" בתוכנו ולצידנו, ושל האמן מיכאל סגן כהן אשר הציע פרשנויות מרתקות על אודות דמות האמן כ"קין".

כבר בספר בראשית (פרק ד' פסוק טו') בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". קין הופך לנווד, לגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע (תיק רצח מס 001). לא נאמר מהי מהות ה"אות" אך כנראה שמדובר באות חיצונית כלשהי, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. יש כאן כפל משמעות של סמל שהוא מצד אחד אות קלון חושפנית, ומצד שני סמל הגנה. מאז הפך "אות הקין" לארכיטיפ המסמל מבט המופנה אל האחר, אופני הסימון שנוקטת החברה כלפי בני אדם. מעשה הסימון הוא אמצעי ראשון למידורם, נידויים, החרמתם, השפלתם ולעיתים חיסולם של המסומנים. פרשנויות רבות נקשרו לסיפור קין והבל שהמרכזי שהם הוא אולי מלחמתו הפנימית של האדם בכוחות הטוב והרע המצויים בתוכו:
"הלוא אם תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ, ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול בו" (בראשית פרק ד' פסוק ז'). פרשנות היסטוריונית מפרשת את הקונפליקט שבין התרבות החקלאית הקדומה לבין תרבות הרועים – בין היושבים קבע על אדמתם לבין הנודדים בעקבות צאנם.

לא בכדי לוותה התערוכה "דיוקנאות קין" בכנס בין תחומי מרתק, אשר הזמין חוקרים מתחומי מחקר שונים להתעמק בסוגיות של תיוג וסטיגמה, לחקור את האמצעים הסוציו-סמנטים העומדים לרשות החברה, אשר יוצרים מצד אחד הגנה והאדרה, ומצד שני הדרה וקיפוח. התערוכה מציגה פנים רבות כאלה, יהודים וערבים, דתיים מתנחלים וחילונים, גברים ונשים, מבוקשים וצלפים, ציידים וניצודים, שבויים, אסירים ועוד. בחלק מן העבודות הדימוי הסטריאוטיפי משובש, מופר או מוסט להקשרים של זמן ומקום אחרים. בחלק מן העבודות האמנים מציגים עצמם או את בני דמותם כמסומנים באות קין ולעיתים מתקוממים ויוצאים חוצץ כנגד היותם מסומנים. סימון וזהות, אם כן, הם מונחים מורכבים ומסועפים כשלעצמם והם מלווים את העבודות התלויות בתערוכה בדרכים שונות. הם שופכים אור על סוגיות חברתיות, פוליטיות, דתיות ומגדריות המתקיימות הן בעבודות והן בחברה בה נוצרו. אותן הגדרות המשמשות אותנו כנראה עוד משחר ההיסטוריה. הקונפליקט מתעורר במפגש בין המערכות השונות אשר מתנגדות זו לזו או מביעות חוסר סובלנות כלפי קבוצה אחרת. בטקסט קטלוג התערוכה טוען בחכמה מאור, כי זהותו של המסמן חשובה לא פחות מן המסומן ומסימני הזיהוי שלו.

בולטת מאד עבודתו של מיכה בר-עם "ש=שבוי", המהווה דוגמא מצמררת למחיקה של זהות. השבויים מצולמים מאחור כשעל גב החולצה מתנוססת חותמת שחורה גדולה בדמות האות "ש" ("שבוי"). השבויים הם חסרי פנים, חסרי זהות. הסימן מהווה  גורם מכריע  ביצירת דה- הומניזציה של המסומנים. בהצצה מעל לגווים הכפופים, עולה כמו אגרוף בבטן, תחושת ההשפלה שמתלווה לשלילת צלם אנוש. "ש" גם = "שבור". "העבודה היא דוגמא לניסיונו המתמשך של בר-עם ליצור דימויים מורכבים ומרובדים, שחורגים מתיעוד "יבש" של הנושאים המצולמים. זווית הצילום, חושפת בפני הצופה את עמדתו ואת הפרשנות שהוא מעניק למצבים אליהם הוא נקלע במהלך עבודתו כצלם שטח.

בעבודה "סימון, שביתת מסחר, מזרח ירושלים", מקבלים המושגים "סימון" ו"הצבעה" פרשנות בקשר לאות קין במספר אופנים: כמייצגים סימון מוחשי שנועד להבליט עצם (דלת של חנות סגורה), וכשיוך למעמד כלשהו (כמו שבוי מלחמה). האות "ש" המודפסת על גב השבויים (הדומה גם לסימן על לוח של מטרת ירי) או האיקס התחום בעיגול הצבוע על דלת הברזל המצולמת הם סימנים בעלי עוצמה דמויי לוגו. בר-עם אינו נרתע מהדגשת הסימן הסטיגמטי בצורה המעוררת תחושות מעורבות, קשות ופרובוקטיביות "בדומה להצגת צריבה בבשר החי או בכתובת קעקע", כדבריו", (ביסמוט, עומר, ליבוביץ 2012).

חוקר המקרא מאיר בר אילן מצביע על ממצאים מרתקים החושפים את קיומה של תרבות קעקועים יהודית בתקופת המקרא ומביא לכך עדויות לכך במאמרו המדהים "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה" (2011). הוא סובר כי המתקעקעים המקראיים נהגו לסמן עצמם באות האחרונה באל"ף בי"ת היהודי הקדום, אשר הייתה ככל הנראה הסימן "איקס". פשוט בשל היות סימן זה האמצעי הפשוט והברור ביותר של סימון. הלכות תורה שונות נכתבו על מנת לסייג מהו קעקוע "ראוי" של עבודת אל, לעומת קעקוע "כמנהג הגויים". קעקוע שנעשה עבור עבודת אל, היה חלק מהותי בפולחן והתכווננות מקודשת לפני הכניסה לחזון המרכבה המיסטי. ישנה סברה כי קין המקראי, קועקע באמצעות סימן זה. סקירה אתנוגרפית שערכתי של תרבויות קעקוע שבטיות שונות, מראה בבירור כי סימן ה"איקס" או "צלב" הינה הארכיטיפ המקועקע הקדום והנפוץ ביותר בכל העולם, ומקורו בפולחן השמש בתפיסה האנימיסטית הקדומה, ערש הדתות.

עבודתו של אריק וייס מציגה את דיוקנו הכפול, בפוזיטיב ובנגטיב, המהדהד שלטי חוצות. על מצחו מוטבע אות קין בדמות התפוח הנגוס, הלוגו של חברת "אפל". הכיתוב מתחת לדיוקנאות ICain, מאזכר את המילה IPad, מוצר הדגל של החברה. "וייס משתמש במותג בכדי להסיטו להקשר חדש: מן ההקשר המקראי אודות קין ועונשו, הוא מתקשר לסיפור העכשווי על אודות השתעבדות למותגים. אות הקין שעל מצחו – בעבודתו של וייס – רומז על החטא הקדמון של הוריו, אכילת פרי עץ הדעת (תפוח). בהקשר העכשווי, וייס מגיב על כך ש"בעולם של ימינו, ה"חוטאים" הם הממותגים כלפי עצמם. הם מאבדים את אישיותם העצמית- פנימית והופכים לחלק מעדר משתמשים, אשר עובדים את אליליהם "אותות חיצוניים, חפצים- מותגים" (מאור, 2012).

"פאול גולדמן הכתיר את הצילום המוצג בתערוכה בכותרת "ניצולת שואה, נהלל, 1945" אך לא הותיר כל מידע על אודות המצולמת, נסיבות התצלום והקשריו. אין עוררין לגבי עוצמת הדימוי המזעזע והמשמעות הנרמזת בו – נשים יהודיות בשואה, שנאלצו לשמש כ"זונות שדה". אולם מבחינה היסטורית ומבחינות אחרות, הצילום מעורר תהיות ואין מי שיספק תשובה ודאית על אודותיו. ישנן השערות שהצילום מבוים. מהימנותו של הצילום כתיעוד אותנטי של ניצולת שואה מתערער על רקע העובדה שהמילים על חזה האישה ("זונת שדה") נכתבות בגרמנית כמילה אחת, Feldhure ולא כשתי מילים המופרדות ברווח כפי שנראה בתצלום. בנוסף, קעקוע כגון זה קועקע על גבן של נשים ולא על החזה. התהייה העיקרית היא העובדה כי נשים יהודיות לא שימשו כזונות שדה לסיפוק צרכיהם של חיילים או קצינים גרמניים, משום שחוקי הגזע אסרו כל מגע בין גברים ארים לנשים יהודיות. "זונות שדה" היו רק נשים פולניות או גרמניות. עם זאת, תצלום זה הוא אחד מן הדימויים האמנותיים המצמיתים ביותר בהקשר לשואה" (תשובה, אלון, ברנשטיין, 2012).

בין היתר משתתפים בתערוכה, אסד עזי, אייל אדלר קלנר, עדי נס, מיכה קירשנר, ורדי כהנא, ורד אהרונוביץ, ארז ישראלי, חאדר ושאח, מיכאל דרוקס, קן גולדמן, בועז לניר, אסי משולם, מוטי מזרחי.
הציטוטים במאמר לקוחים מקטלוג התערוכה.

"דיוקנאות קין", תערוכה קבוצתית, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות במחלקה לאמנויות, אפריל 2012 עד יוני 2012
חיים מאור: "הם אני", תערוכת יחיד, המוזיאון הפתוח עומר, אוצרת: רות אופק, פברואר 2012 עד ספטמבר 2012

The post אות קלון וסמל הגנה | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

החוזר תדיר בתרבויות העולם (כפי שמראים מחקריו המרתקים של מירצ'ה אליאדה),

מוצא כיום דרכי ביטוי עתיקות וחדשות בתנועה גלובלית מתפתחת של פסטיבלים טרנספורמטיביים.

עתיד עתיק – מסע החניכה הגדול:

יסמין ברגנר על אמנות מיתית, על אמנות אוטופית ועל ההצעה הרוחנית הגורפת של הפסטיבלים הטרנספורמטיביים.

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב

זהותה של תנועה חברתית מתפתחת זו, כפי שהיא ניבטת אלינו מסדרת הסרטים התיעודיים "The Bloom", משקפת את לבלובו של רנסנס תרבותי גלובלי. יוצרי הסרטים, ג'יט קיי לונג ואקירה צ'אן, מראים כיצד באמצעות דרכי ביטוי קדומות וחדשות, השילוש מיתוס-פולחן-המקודש מתמזג באופן המשקף את העידן שבו אנו חיים, של תודעה מתפתחת.

אמנות מיתית שואפת ליצור את המיתוס הפרטי כך שינחה את דרכו האישית של האדם ויעניק לו את המפתחות לפצח את עצמו. מגמה אמנותית זו מראה כי אפשר לחיות את המיתוס והכמיהה. להתהלך בתוך האגדה שלך. אמנים חדשים אלה מביאים את הפרסונה שלהם למרחב הציבורי, נראים על-ידי אחרים ויוצרים אינטראקציה, במטרה לחצות קו ממרחב אחד למשנהו.

פסטיבל ברנינג מן

רעיונות המהדהדים מתוך האדמה

הפסטיבל "Faeryworlds" מתקיים בכל שנה באנגליה בטבע, לאחר הקציר הראשון, תקופה שנחגגת בעולם משחר ההיסטוריה. בחג פגאני עתיק זה מתפללים לאדמה שתמשיך ותהיה פורייה ושופעת במשך כל העונה ומעניקים לה מנחות. הפסטיבלים המודרניים דוגמת "Faeryworlds" מעוררים הכרת תודה והודיה ליקום ולשפע שממנו אנו מתקיימים.

העולם העכשווי והמהפכות התעשייתיות שיחררו אותנו מצדדים אפלים רבים של דעות קדומות וחשוכות, אך החיים בחברה המערבית המטריאליסטית, שבה הערך הגדול ביותר הוא מקסום רווחים, ובני-האדם מצומצמים ל"צרכנים" ו"נותני שירות", "לקוחות" ו"בוסים", מותירים רבים בחוסר משמעות ומוות רוחני.

כעת אנו חיים בחברה חילונית ושכלתנית שבה התרחש תהליך של "אי-היקסמות", או התפכחות מהמצב המיתי, הקמאי. לדתות יש מונופול על מושגי הרוחניות וגבולות הפולחן. התנועה החדשה מייצגת את הכמיהה לחזור למצב ההיקסמות, שבו מיתוסים משוחזרים באמצעות פולחן פרטי רבגוני ומרתק וכך ממלאים את חייהם של המשתתפים בתוכן שעד כה הוכתב להם.

הנארטיבים שאנו מספרים זה לזה ביחס למה "אמיתי" ומה "לא אמיתי" מאבדים אט-אט מתוקפם, בין השאר באמצעות תיאוריות פיזיקליות עכשוויות הממוטטות את התיאוריות הקודמות ומאתגרות את תפיסת המציאות. עלינו כאמנים אוטופיים מוטלות החובה והאחריות להיענות לקריאה ולהפיץ את הרעיונות הללו, המהדהדים מתוך האדמה הקוראת אלינו, כדי שנוכל לספר סיפור חדש של חיבור עם הקמאי. המיתוס הוא הכלי שמסייע לנו לספר את הסיפור הזה.

פרפורמנס הוא אחד הכלים החזקים ביותר שבאמצעותם מוחדר המיתוס. אמנות זו מכירה במשמעות עמוקה הטמונה בעצם מעשה האמנות והג'סטה התיאטרלית. הקשר עם המיתוס חיוני לנשמתו ולבו של האדם וליצירה משותפת של תרבות חדשה, המזמינה ומכילה אמנים מכל נתיבי היצירה.

זוהי המשכיות של נארטיב קולקטיבי שמתהווה מאז שחר ההיסטוריה. במיוחד כעת, בעידן הטכנולוגי, באפשרותנו "למשוך" את מה שרלבנטי עבורנו, לבחור איזה ארכיטיפ עלינו לגלם כעת כאמנים ולהביא את המיתוס אל הפרפורמנס, לבטא מצבי נפש שונים באמצעות מחול, תיאטרון, מוזיקה ואמנות פלסטית.

פסטיבל ברנינג מן

כל אדם הוא מראה של הקמאי, אספקט אחר של עצמנו. הפרפורמנס מתפקד כהשתקפות של העצמי. התנועה יוצרת קשר מחודש עם הגוף. בהצתת המודעות המחודשת לגוף יש פוטנציאל אדיר של התמרה. דווקא בעידן שבו אנו דבוקים למחשב שעות ארוכות, ראוי לחשוב מחדש על הקשר שלנו עם גופנו, לצאת החוצה ולחלוק את מה שאמיתי עבורנו, מה שמעורר בנו השראה.

זהו האופן שבו הרוח נעה דרכנו. אנו יכולים להחשיב את עצמנו כבני-מזל שהאמנות שלנו הופכת למיתוסים רחבים יותר עבור הסביבה שלנו. כך נוצרת תודעה קולקטיבית.

אחת המטרות של הפסטיבלים הטרנספורמטיביים היא לאפשר לתכנים פנימיים להיחשף ולהתגלם בעולם החיצוני. זוהי מגמה שהופכת את היוצרות ודורשת פירוז של המאסטר-נארטיב. מותר לנו לשחק ולהמציא מיתוסים חדשים, לעסוק בפולחן פרטי לגמרי שבו אנו מתחברים להשראה פנימית.

המיתוס נועד ליצור עבור בני-אדם מרחב מנטלי, מקדש של תודעה. ככל שהסיפור גדול יותר, כך הוא יכול להכיל יותר. בפסטיבל "ברנינג מן" רבים מהמיצגים מסתיימים במדורת אש גדולה (בדומה למקבילה הישראלית, קבוצת זיק). בעידן האפוקליפטי שבו אנו חיים, ההרס בא לידי ביטוי באופנים ויזואליים רבים. דוגמות רבות מתפרקות, ומה שמגיע בפתח עדיין אינו ברור. כאשר משהו מסתיים, מתפנה מקום לדברים מפתיעים.

בתרבויות שבטיות היו טקסי מעבר וחניכה חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולקטיבית. בתקופה שבה אנו חיים, טקסי מעבר וחניכה נעדרים כמעט לגמרי מחיינו בתרבות המערבית. פסטיבלים טרנספורמטיביים חוקרים כיצד טקסים יכולים להחזיר משמעות ומטרה לחוויה הקולקטיבית באופן שאינו כופה, אלא מזמין ומאפשר, ומעל הכל: מאפשר מהלך של חירות אישית ואמנותית.

הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח

האמן פרדוקס פולק אומר כי פולחן הוא "מיתוס הלכה למעשה". המיתולוגיה מגלמת עבורנו סמלים טעוני משמעות, ואילו הפולחן מבטא את האופן שבו בני-אדם מגלמים את התפיסה המיתית. פולחן הוא כלי המקרב אנשים ומעורר חיבור בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. קריאה לנשמה להתעלות.

ההתמקדות הפולחנית ממסגרת את המבט ותשומת הלב סביב משהו הנחווה כחשוב ומשמעותי באופן שחורג מחיי היומיום, אך גם חוזר אליו. האמנית לקס מודרנה מנסה בפסטיבלים טרנספורמטיביים לשמש קטליזטור של התנסות עבור חוויה של אחדות.

בפסטיבל שנערך בדרום אמריקה בסנכרון עם פסטיבל "ברנינג מן" הוזמנו שבטים אינדיאניים שונים להשתתף ולחלוק את הידע העתיק שלהם. הלימוד שלנו הוא שעל מנת לקבל, עלינו לתת, ועל מנת לתת, עלינו ללמוד לקבל. כך נוצר מעגל שבו אנו מוקירים תודה לאדמה על כל מה שאני מקבלים ממנה ומבקשים רשות להיות כאן וליצור מקום, מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים במרחב ולהיות אותנטיים, להתחבר זה לזה מהלב בזרועות פתוחות ללא קשר לרקע, לחוויות חיים.

ככל שנעשה עבודה אינטגרטיבית פנימית, כך נוכל להתגבר על העכבות שלנו ולהסיר את הלוט מעל מה שמונע מאיתנו להתחבר למהות. ככל שנוכל להחצין החוצה יופי ואמת, כך נוכל לגעת באחרים החווים עצמם כנפרדים. מהותם העתיקה של פסטיבלים אלו מקורם בכוונה; כוונה לזרוע זרעים או להוקיר תודה לגרמי השמים. מבחינה קהילתית יש בכך איכות מקרקעת. חיבור קולקטיבי בין שמים וארץ.

רעיונות שמחזיקים מעמד ומתמשכים לאורך ההיסטוריה והאבולוציה צריכים לגרות ולפתח את האינסטינקטים האנושיים. בעולם מתקיימות טרגדיות מדי יום ביומו, אך המערכות אינן עושות דבר כדי לשפר את המצב. הן אינן יודעות כיצד. אם לא נוציא החוצה את צערנו ואבלנו, נהיה חסומים.

"הדמעה היא הנהר שמנקה את המלח", אומר חוקר המיתוסים מייקל מיד. באמצעות יצירת קהילה קולקטיבית ותומכת יכולה להתאפשר היכולת להכיל ולהתמודד עם אבל, צער ואובדן. עלינו להשתפר ביכולת התגובה הקהילתית לצער היחיד.

פסטיבל ברנינג מן

קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות

מתהווה כעת נארטיב קולקטיבי חדש המגדיר את המשמעות של היות אנושי, והוא מבוסס על קשר אינטימי למקור; היות כאן ועכשיו בקבלה. מגמה חברתית זו מתקרבת מהאזורים הפריפריאליים יותר של החברה אל המיינסטרים, אל תעשיית המוזיקה, הקולנוע והאמנות הפלסטית. סרטים כמו "מטריקס" ו"אווטאר" מציגים אג'נדות של התפתחות תודעתית ועמדות הומניסטיות ואקולוגיות, וככאלה הם הנציגים של יצירות אמנות חדשות שהפכו כבר לנכסי צאן ברזל, קאנון של קפיצות תודעה קולקטיביות בתרבות שלנו.

העידן הטכנולוגי מספק לנו מתנות יקרות ערך. כל המידע על מסורות לאורך הדורות וכל מיתולוגיות העולם נגישים לנו ברגע זה בלחיצת כפתור. יש באפשרותנו לפרקן ולהרכיבן מחדש, ליצור ביניהן אינטגרציה באופן שהוא רלבנטי משמעותי לחיינו. אנו עוברים קפיצה קוואנטית בהבנת האינדיבידואליות שלנו וכוחה, התחברות לאקסטזה הגלומה באיחוד מחודש עם האספקטים של העצמי והעולם. מגמה זו ממחישה כיצד תפילה יכולה להיות משחק או מעשה אמנות יומיומי, ושאנו יכולים בהחלט ליהנות מחיים של התמסרות.

טרנס מק'נה מכנה מגמה זו "Archaic Revival"; אינדיבידואלים המתייחסים לקהילה שלהם כ-Beloved יכולים לעורר את המקודש בקרב הקהילה. טרנספורמציה זו מסירה את הלוט מעל הסמלים המפריד אותנו מהקמאי והופכת אותם למשהו נגיש יותר.

הקשר שלנו לקמאי הוא למעשה המרכיב המהותי ביותר בחיינו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. זוהי הדרך הגבוהה ביותר להתחבר כבני אנוש. אם אנו הופכים את הקשר הזה למרכיב המרכזי, הוא הופך למפתח שפותח את הדלת לפוטנציאל אדיר של ביטוי החוכמה הפנימית באמצעות שירות קהילתי.

ג'יט קיי לונג, במאי סרטי "The Bloom", אומר כי הקשר הבין-אישי, ההכלה וההשראה המופצים באמצעות הפסטיבלים הטרנספורמטיביים מבטאים למעשה את התדרים הפונדמנטליים שלהם אנו זקוקים כבני-אדם. אנו זקוקים לדברים אלו בחברה הפרגמנטרית שבה אנו חיים כדי לממש את הפוטנציאל שלנו. "ברנינג מן" מייצג באופן המובהק ביותר את האתוס הזה.

מקדשים היו במקורם מרחב מנטלי לריפוי הנשמה, אומר האמן Shrine, היוצר מקדשים/מייצבים מרהיבים מחלקי פסולת. המקדש כמושג חוזר אל הנוף של לבנו. מרחבים משותפים של קומיוניון. אנו חייבים לקדש מחדש את האמנות, להיכנס אליה בלי לדעת דבר למעט כמיהתנו העירומה לסבסטנס אמיתי. זוהי התזכורת הבלתי ניתנת לערעור של החמלה. כריעת ברך ענווה בהיזכרנו כי כולנו פרקטלים של האחד.

מקורות:

מירצ'ה אליאדה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%A6%27%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%93%D7%94

ג'יט קיי לונג

סדרת הסרטים "The Bloom"
http://thebloom.tv/public/index.php/dashboard/view/25

חוקר המיתוסים מייקל מיד

לקס מודרנה
http://luxmoderna.bandcamp.com/

Shrine

Shrine

ברנינג מן
http://www.burningman.com/

The post עתיד עתיק | מסע החניכה הגדול | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

ManWoman האמן והמשורר הקנדי אשר הלך לעולמו בשבוע שעבר,

לאתחל את הסווסטיקה מחדש – מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב 24/12/2012

ManWoman, אמן ומשורר קנדי שהלך בשבוע שעבר לעולמו, הקדיש את חייו לטיהור שמו של סמל צלב הקרס. הוא פעל מאז שנות ה-60 במטרה לתבוע בחזרה את הסוואסטיקה מידי הרוע, בעקבות סדרה של חלומות אשר קראו לו לקחת על עצמו את המשימה. ManWoman קעקע על עצמו כ-200 קעקועי סוואסטיקה ("לו יהי טוב" בסנסקריט) שונים וכתב ספר שנקרא "Gentle Swastika: Recaliming the Innocence". הוא נחשב לאב הרוחני של תנועת Reclaim the Swastika, השואפת לטהר את שמו של הסמל. לדברי ManWoman, שמו הייחודי ניתן לו על ידי הישויות שראה בחלומותיו, וב-1971 הוא הפך אותו לשמו הרשמי.

בספרו "סוואסטיקה עדינה" ManWoman מספר על הנסיבות שבהן קיבל את המשימה: "בשנה שקדמה לכך עברו עליי חוויות פנימיות שבהן נסחפתי אל אנרגיה מסתחררת, אל תוך מה שביכולתי רק לכנותו כ'רחם של המקודש' ('The Womb of the Sacred') – דימוי של מערבולת אשר חזר באותם חלומות מאוחרים בשנת 1967, ולאחר מכן קיבל צורה של סוואסטיקה לבנה. באותם חלומות ראיתי דמות של איש זקן וחכם שסימן על גרוני סוואסטיקה לבנה ואמר שעליי לקחת על עצמי את המשימה 'לגאול את הסמל כך שהוא יכה באהבה את לבבות המתבוננים בו'.

"אמי היגרה מפולין ואחותה ובנה נשלחו לאושוויץ. אני גדלתי בנוכחות הרגשות הקשים של היהודים נגד צלב הקרס ועם הטראומה שנותרה בעקבות השואה ומלחמת העולם השנייה. זה לא מפתיע שבתוכי נרתעתי מהאתגר שהוצב בפניי. אך החלומות המשיכו להגיע – חלומות על ילדות קטנות שמשחקות בחבל קפיצה המעוטר בסוואסטיקות קטנות; מלצריות בבתי קפה בשמלות מכוסות דגמים של סוואסטיקות; וחיות משונות בצורת סוואסטיקות. ובכל הייתה תחושה משחקית כל כך".

ManWoman מספר למגזין "Vice" שאמו סברה כי הוא עובר התמוטטות עצבים וחבריו הקרובים התלחשו במבוכה מאחורי גבו. ManWoman הסביר להם כי הסוואסטיקה היא סמל מקודש ואז הופיע מכר והראה לו עבודת חרוזים אינדיאנית מצפון אמריקה שמשולב בה סמל הסוואסטיקה. מכר אחר הראה לו תצלום של קבוצת הוקי נשים מאדמונטון שסמל הסוואסטיקה מודפס על חולצות הנבחרת. סבתו הייתה אחת מנערות הנבחרת.

כך החל ManWoman לאסוף חפצי אמנות, תצלומים ופיסות היסטוריה מרחבי העולם של סווסטיקות שונים ומיוחדים, על מנת לתעד את נוכחות הסמל ברחבי העולם, ללא קשר לנאציזם, והקים את מוזיאון הסוואסטיקה בעיר מגוריו בקנדה. היה לו חשוב להדגיש את התמימות והשמחה שבה השתמשו בסוואסטיקה לפני עליית הנאציזם.

רוב ההיסטוריונים מסכימים כי המקור העתיק ביותר של הסוואסטיקה הוא במסופוטמיה ועמק האינדוס (3,000 שנה לפנה"ס בקירוב). מן התקופה הפליאוליתית העליונה – בבודהיזם, בהינדואיזם, בנצרות, אצל האינדיאנים של צפון אמריקה ומרכזה, באפריקה, באסלאם ואף ביהדות נמצאו דוגמאות של הסוואסטיקה כחלק ממגוון הסמליות האתנוגרפית של בני המקום. בבית כנסת עתיק ברמת הגולן נמצאה רצפת פסיפס המתארת דוגמאות של סוואסטיקה. דוגמאות בודהיסטיות מראות את הסוואסטיקה משולב בתוך מגן דוד כחלק מתפילה; כמו כן, קיים דמיון צורני וזיקה גיאומטרית בין הסוואסטיקה לבין המגן דוד.

הסוואסטיקה הוא הייצוג החזותי המוקדם של הבריאה על כל צורותיה, והוא התפתח מתוך דימוי הצלב בתוך המעגל, שמייצג את מסלול השמש ביחס לגרמי השמים (הזודיאק). ארבעת הכיוונים הם ארבע רוחות השמים וכן ארבע נקודות השוויון בשנה.

ברור, אם כן, כי זמן רב לפני מלחמת העולם השנייה, היה הסוואסטיקה סמל אוניברסלי מקודש של עוצמה וברכה, אשר גילם בתוכו ייצוג חזותי של תנועת ה"ספין" של היקום: תנועת הספין היא חוק פיזיקלי מרכזי בפיזיקת השדות המאוחדים ובגיאומטריה מקודשת, המדגים כיצד כל דבר בטבע מצוי בתנועה סיבובית – החל בגלי קול, דרך סליל הדנ"א וכלה בתנועת גרמי השמים. כלומר הייצוג הגרפי העתיק זה הוא דימוי תלת-ממדי. עיקרון הספין מבהיר לנו כי מדובר בתיאור של תנועה במרחב – ממש כפי שגלי קול נעים באופן ספירלי.

בראיון מסביר ManWoman מדוע הקעקועים הכרחיים עבורו: "זה החל בקעקוע קטן של סוואסטיקה על הזרת. לאחר מכן, ב-1970, חלמתי שהיטלר עצמו גונב ממני את הסוואסטיקה, לכן חשתי דחף לקעקע את הסוואסטיקות על זרועותיי ולהחזירם אליי. לאחר מכן הגיעו חלומות-חזיונות של העין השלישית, שמתעוררת בסוג של חוויה מיסטית, אז קעקעתי אותה על מצחי. ממש הבהלתי את אשתי וזה היה הסוף של נישואינו. רבים כינו אותי 'אובססיבי', אך עבורי זו הייתה אובססיה חיובית". בסופו של דבר קעקע ManWoman כ-200 סוואסטיקות שונים על זרועותיו וחזהו, ועל גבו עיצב סוואסטיקה שבתוכו יונים: "רציתי לעצב סוואסטיקה מיוחדת, כזה שאפילו חבריי היהודיםות יאהבו".

לא אחת נתקל ManWoman בעימותים על רקע קעקועי הסוואסטיקה שלו, מצד אנשים שחשבו שמדובר בניאו נאצי. בסיטואציות כאלה הסביר את מניעיו לקעקועים הללו – על ההיסטוריה האמיתית של הסמל והמשימה שקיבל על עצמו. בדרך כלל זה עזר לפתוח את הלבבות. בשנים האחרונות צבר הנושא תאוצה, ורבים נחשפים אל הסמל ואל מהותו האמיתית, כך שבמקום לקבל תגובות שליליות, קיבל ManWoman מאות פניות המברכות ומעריכות את פועלו.

בגיל 74 הפסיק ManWoman להתקעקע. לדבריו, לקעקועים הייתה תמיד מטרה מאוד מסוימת עבורו, כיוון שהחלומות עוררו אותו לפעולה: "עכשיו כבר אינני חולם חלומות כאלה יותר. אני חולם חלומות שונים, לכן יהיה זה חסר תוחלת מבחינתי להמשיך לעשות זאת. זה היה ממש קסום וקיבלתי תמיכה מ… תוכל לכנות זאת בשם 'רוח' (Spirit) או כוחות פנימיים שמעבר לידיעתנו. אני מאושר שצעדתי בדרך הזו, משום שכה רבים הצטרפו אליי בשיתוף פעולה והם ממלאים את חיי בהתרגשות".

ייתכן כי לקוראיםות הישראליםות זה נראה אבסורדי, פוגעני אפילו. סביר כי "אתחול מחדש" של סמל הטעון בטראומות כה קשות נדמה כמשימה בלתי אפשרית, כפצע בלתי ניתן לאיחוי. כך או כך, אי אפשר שלא להעריך את ManWoman על פועלו ועל ניסיונותיו הכנים לטהר את הסמל החף מכל פשע, שהרי לאף סמל אין משמעות אינהרנטית מלבד זו שאנו נותנים לו.

מקורות:

המאמר המקורי באנגלית במגזין המקוון VICE

תרגום ותוספות: יסמין ברגנר: אמנית רב תחומית, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים וחוקרת

The post לאתחל את הסוואסטיקה מחדש | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני ונחות,

אולם בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה, כסמל או כפעולה אמנותית.

בעלות גופנית על הסמל – מאמר מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב

אמנות הקעקוע מתייחדת היום כענף עצמאי במסגרת עולם האמנות ומתכתבת עם אמנות עכשווית, קלאסית ושבטית. היא מייצרת בני כלאיים מעניינים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", וכך תורמת לביטול הדיכוטומיות והיררכיות המקובלות. בטבורו, זהו מרחב פלורליסטי וסקרני השואף ללמוד מן האחר בהוויה רב-תרבותית שעולה כאן ממש כאג'נדה תרבותית. כך בתחום הקעקוע – יכולה למשל מסורת רישום מהעבר לעמוד מול רישום עכשווי כמו גם מול קונבנציות מתחום  העיצוב הדיגיטלי, הגרפי, הקומיקס והמנגה. מאמר זה יסקור בקצרה את הזליגות וההשפעות ההדדיות בין אמנות פלסטית קאנונית לאמנות הקעקוע בהקשר פרטני אחד: דיכוי מול אינדיבידואליזם חברתי. זהו כמובן רק אספקט אחד מיני רבים שאפשר להציג בהקשר הנדון.

עד לפני זמן לא רב התעלם עולם האמנות מתחום הקעקוע תוך הדרתו וסימונו כראשוני  ונחות. בשנים האחרונות  ניכרת מגמה המאמצת בחום את הז'אנר, כשיותר ויותר אמנים עושים שימוש בקעקוע כפרקטיקה, כסמל או כפעולה אמנותית. חוקרי תרבות רבים הצביעו  בעת האחרונה על תופעת ה"היקסמות המחודשת" המתבטאת בחזרה אל המיסטי, הטרנסצדנטי, הרוחני ואפילו הדתי. לדברי חוקר האמנות דוד שפרבר, מגמה זו מקבלת ביטוי בעולם האמנות הכללי ואף במרחב המקומי בעבודות המתבססות על מסד של יצירת מערכות פרטיות של מיתוסים ופולחנים.

כאמנית ומקעקעת אני סבורה שאמנות הקעקוע העכשווית מתייחדת בכך שהיא מאפשרת "בריאה" והגדרה מחדש של זהות אישית וקולקטיבית, דרך השפעות היסטוריות המקבלות משמעות חדשה בעידן הנוכחי. אמנות הקעקוע מעוררת קשר מחודש לאבות מיתיים, ולהקשרים אמנותיים והיסטוריים מהעבר, תוך נתינת קונטקסט אישי ועכשווי למה שהם מייצגים.

מאז התפשטות הנצרות הוקעה תרבות הקעקוע כשריד פגאני. בתקופה הקלאסית נתקשרו הקעקועים למונחים כגון: ברבריזם, פשיעה ועבדות. הקעקוע שימש כסימן לעבד, חייל או פושע כמו גם כסמל של בושה וחרטה, (אצל ההוגה וג'טיוס רנאטוס, בן המאה השלישית ואצל הרופא אאתיוס, בן המאה השישית בקונסטנטינופול). בעקבות זאת מאז ועד היום מתוייגים קעקועים כאקט של מרד בחברה המבטא חריגות. עד לא מכבר מקעקעים בחברה המערבית נחשבו "מורדים", המסייעים לאחרים לבטא את השונות שלהם באמצעים של התבלטות בשטח. לעומת זאת בעולם השבטי הקעקוע מעוגן דווקא בתוך קונבנציות חברתיות ומסורות פולחניות עתיקות יומין.

בספרו "תולדות השגעון בעידן התבונה" עמד מישל פוקו בהרחבה על כך שאחד הכלים המרכזיים לדיכוי האינדיבידואל ותיוגו בחברה נעשה באמצעות בתי המשוגעים. "בית המשוגעים הוא תחום דתי בלי דת, תחום שכולו מוסר טהור, אחידות אתית. סולק כל מה שעשוי היה לשמר את הסימנים של חילוקי דעות משכבר. דוכאו השרידים האחרונים של פולחן", כתב.

בעת המודרנית עלה הנושא באופן מובהק במאמרו של האדריכל  אדולף לוס "קישוט ופשע" משנת 1908, שבו הוקיע את הדחף לקישוט ואורנמנטליזם והעלה על נס את הפונקציונליזם והמינימליזם שהפכו בהשראתו לאג'נדה פוליטית שהטרימה במידה מסויימת את התפיסה האסתטית הנאצית. לוס מצא מכנה משותף בין העולם המערבי ובני תרבויות שבטיות, וטען כי שניהם בהוויתם הם א-מוסריים. קביעתו התבססה על מה שאיבחן כהוויה לא מודעת לעצמה שמשותפת לתינוק צעיר באשר הוא ולבני השבט המבוגרים מפפואה ניו-גיניאה. לשיטתו אי אפשר לשפוט את מנהגיו ה"ברבריים" של בן השבט (הרג, קעקוע וכו') באמות מידה מוסריות, באשר הוא כתינוק ממש. לעומת זאת מטעים לוס, האדם המודרני המקועקע הוא "דגנרט או פושע". לוס מציין כי "שמונים אחוז מהאסירים בבתי הכלא מקועקעים ואלו המקועקעים אך אינם בכלא, הם פושעים מועדים או אריסטוקרטים מנוונים". הוא ממשיך בתזה הקרימינולוגית שלו וטוען כי "אדם מקועקע שהתאבד מרצונו, מת בעצם שנים מספר לפני שהספיק לבצע רצח". ובאופן חריף יותר: "האבולוציה התרבותית היא שם נרדף לסילוק כל קישוט מחפצי היומיום".

הפסיכולוג ארנסט ינטש במאמרו על הפסיכולוגיה של המאוים משנת 1909 ואחריו זיגמונד פרויד בשנת 1919, התעמקו  בתופעת "המאוים"  שהוא הזר והלא מודע המעורר חרדה בחיי האדם. לשיטתם תכנים מפחידים ובלתי נעימים שאין ברצוננו להתמודד עמם, משתקפים מדי פעם במפגשים במציאות ויוצרים תחושת איום. אמנם הפרשנות המילולית של המושג Unheimliche (המאוים) הוא "לא – מוכר", אבל אפשר גם לראות את המושג כביטוי למה שאמור היה להיות נסתר אך יצא אל האור כמעין סוד שהתגלה. כך מתמזגים בביטוי שתי משמעויות מנוגדות – המוכר והמודחק. באופן דומה אקט הקעקוע מציף מעל פני השטח תכנים מודחקים, גולמיים. הקעקועים מהווים תזכורת יום-יומית על פני השטח לתכנים נפשיים ולפעמים אף לאפל והקשה שבחיים. כך מתגלמים הסודות הפרטיים ביותר ומגולמים על פני מצע העור. עדות ויזואלית סימבולית למה שקשה לבטא במילים. כך מהווה הקעקוע מעין "עור שני" שמשמש  לפעמים  כשריון מגן, וכאקט  של ריפוי והעצמה או  כ"מעטפת סבל" וביטוי לטראומה וכאב.

כפי שכבר ציינתי במאמרי "לחוות כאב באופן מבוקר", מושגי הקעקוע בוחנים ומאתגרים את גבולות הגוף. כך נרקמת משמעות מיוחדת למונחים המקובלים של  "מסמן" ו"מסומן" – הגוף המקועקע  הופך למסמן ולמסומן גם יחד, האובייקט והסובייקט דרים כאן בכפיפה אחת.
בהקשרים אמנותיים מקומיים הנושא עלה באופן מובהק דווקא דרך טיפולם של אמנים ישראלים ("דור שני") בשואה. המנגנון הנאצי מצא שימוש ציני לקעקועים והשתמש בהם לתייג (ו"לסמן" תרתי משמע), בני אדם כאובייקטים. הקעקוע השואתי מגלם דרך מנכרת ואכזרית להפוך בני אדם לחסרי זהות אישית, המון אדם מקוטלג ומתועד למטרות מנגנון מכאני חסר חמלה ואנושיות. מענה אמנותי חריף בהקשר זה עלה למשל בעבודתו של חיים מאור. בסדרה של עבודות פרפורמנס ופיסול קיים מאור התייחסות לקעקוע השואה ולמספר שקועקע על אביו. מאור אף יצר דיוקן מרטיט כשעל גב נראית מפת אושוויץ כאילו מקועקעת.

"העיסוק בשואה איננו עיסוק בה כזיכרון לאומי או כבעיה היסטורית שזוכה לביטוי אמנותי. אלא כמקרה פרטי אישי משפחתי שזוכה לביטויו מתוך חיפוש אחר הגדרת זהות, מתוך צורך, כורח, דחף פנימי, אובססיה, תרפיה וכולי. במילים אחרות, המניע האישי, העיסוק בזהות האישית או המודעות ל"צל" או ל"כפיל" המזנב או צמוד לגבם" (חיים מאור, "הצברים שלא הלכו בשדות" בתוך: "זיכרון סמוי/ זיכרון גלוי: תודעת השואה במדינת ישראל", משרד הבטחון הוצאה לאור, 1998)

בצידו האחר של העולם אך בהקשר תרבותי דומה, האמן הסיני קין גא (נ. 1971) קיעקע על גבו את מפת סין. במהלך מרוץ מתמשך שערך, הוא קיעקע על פני רצף של זמן ומרחב את מפת סין על גבו, כמחאה על היחס הלא הומאני ורמיסת זכויות אדם שמפעילה הממשלה הסינית ביחס  לאזרחיה.

אמן נוסף המבקש להביא להתייחסות הצופה את נושא דיכוי הפרט על ידי החברה הוא האמן הספרדי סנטיאגו סיירה (נ. 1966). סיירה יצר סרט וידאו ותצלומי סטילס המתעדים פועלים קשי יום שהוזמנו בתשלום על ידי האמן לעמוד בשורה בצמוד לקיר עם הגב לקהל. האמן קיעקע קו רציף אחד מתמשך על גבם של הפועלים בנסיון להצביע על האופן שבו "מוחקת" החברה הקפיטליסטית את הפרט ומנצלת אותו. גם כאן הגב הוא המיקום הנבחר בהקשר למחיקת זהות אישית.

בצילום מפורסם מאוד מופיע גבה של האמנית האמריקאית קתרין אופי (1961). הצופה מתבונן בציור ילדים תמים לכאורה החרוט על עורה, כשלמעשה מדובר בקעקוע ללא צבע של ציור "מתיילד". הקעקוע מייצר קונפליקט שבין הסימבוליקה הפשוטה והילדותית לבין אופן ההגשה האכזרי והכואב של הציור. האמנית, העוסקת רבות בחיי הקהילה ההומו-לסבית, מגישה לצופה בעבודה זו את כמיהתה למצוא בת זוג ולהקים עימה בית ומצליחה לעורר באופן מכמיר לב את זיכרונות טראומטיים של חווית ילדות.

ניתן אם כן לראות התייחסות דומה של כמה אמנים הפועלים בקצוות שונים (תרבותיים, מנטליים ופיזיים) של העולם, אך מתייחסים לסיטואציות שונות של דיכוי באמצעות קעקוע. האמנים בחרו בגב כמקום להטביע את חותם אות הקין של הדיכוי ואצל כולם עולה בעקבות זאת, הדמות, כחסרת פנים וזהות, וככזאת הנרדפת על ידי "צל" באמצעות של עיסוק בזיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.

משטור חברתי של גוף האישה עולה גם אצל האמנית הישראלית רעיה ברוקנטל (נ. 1975) תחת הקשרים של כשרות האכילה שממנה נגזרת גם כשרות מהותית פנימית. ברוקנטל יצרה עבודת וידאו שבה דמות לבושה במסכה של "מיס פיגי" מקעקעת על אישה אחרת את סימן הכשרות האמריקאי. העבודה מתייחסת לנושא הלגיטימציה התרבותית וחוקי המסורת מול מה שמוקע ממנה ויוצרת היפוכים שונים ביחס ל"איסורים". הדמות המתקעקעת מקבלת "חותמת גומי" באמצעות סימן כשרות מקועקע, וזה כשלעצמו טומן בחובו פרדוקס: הקעקוע הרי אסור על פי ההלכה היהודית, אך כאן הוא מופיע כסימן הכשר. באותו האופן החזיר שהוא למעשה הדמות ה"מכשירה" בעבודה היא סמל של הטמא ובזוי ביותר בעולם היהודי. פעולת הקעקוע במקרה זה היא חודרנית ופולשנית והופכת את המעטפת של העור לגבול ממשי ואתי. הסימן שפיגי מקעקעת הוא סימן כשרות אמריקאי לאוכל. במובן הזה יש לכשרות מימד גלובלי כמו של אמנות פופ שבה ערכים מהותיים מקבלים מימד הפצה מכח האוניברסליות לכאורה של התרבות האמריקאית. הדימוי ה"פופ ארטי" של פיגי מרכך את העובדה שמדובר בחזירה החושפת את קשייה כחזירה וכאישה במדינת היהודים ומעלה לדיון את תופעת ה"אחר".

ומחזירה לחזירים – האמן הבלגי וים דלוואה (נ. 1965) נודע בזכות האקט השערורייתי והבעייתי מאוד של קיעקוע חזירים. דלווי מייצר דימויים מושכים ודוחים בעת ובעונה אחת המייצרים אנטגוניזם וסתירה פנימית. לפי השמועה השתעשע דלוואה ברעיון שערכו הכלכלי של החזיר יעלה בעקבות הפיכתו ל"אמנות". ובכך מעלה לדיון את האספקט ה"כלכלי" של האמנות. דלוואה (בדומה לסנטיאגו סיירה), משתמש במערכת הכלכלית ו"מנצל" אותה ביצירתו רק בכדי לחשוף את הנצלנות והכוחנות שבה. כך הוא יוצר היפוכים מטלטלים ביחס לשאלות של מוסר ואתיקה.

יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה. העור הוא איבר החישה הגדול ביותר בגוף, הוא גם מייצר את גבולות הגוף וההבחנה בין פנים ומבחוץ.  לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. אקט הקעקוע מנכיח חומרי נפש באופן צורני. דומה כי רעיון מופשט הנובע מנבכי נשמתו של המתקעקע/ת, הופך דרך הקעקוע לנוכחות יומיומית, פשוטה, וזו מאפשרת התבוננות מזככת. אמניםות ומתקעקעיםות (או אמנים ותמתקעקעיםות), עושים אם כן פעולה שניתן להשוותה למסגור, זהו ארכיטיפ ממוקד של חוויה נפשית שמקבל ערך כ"מסמן חזותי".

נסיים בדוגמא הפוכה דווקא, של אמנית אשר שאיפתה היא דווקא להעצים את האינדיבידואל ולהנכיח את דמותו האישית. אניסה אשקר עושה שימוש בפניה ובגופה כמצע סימון, ומעלה שאלות הקשורות לזהות חברתית, מגדרית ולאומית. בשנים האחרונות היא מבצעת בכל בוקר מעין פולחן, בעת שהיא מציירת (מקעקעת באופן סימבולי) על פניה כתב קליגרפי ערבי, צורת ציור מסורתית גברית שהצמיח האיסלאם. בפעולה זו מצביעה אשקר על כוחו של המבט  – על חוויה של אינדיבידואליות ו"ניראות" על ידי האחר מול חוויה של "מחיקה" ושקיפות. אשקר מציינת ש"שנמאס לה שמסתכלים דרכה […] היה לי צורך גופני חזק לעשות משהו על הגוף שלי […] החירות נלקחת בשיניים ובציפורניים, ומחזירה אותך להיות חיה".
 זוהי קריאה לחירות אינדיבידואלית, תרבותית ופמיניסטית כאחד, של אישה השואפת לריבונות על גורלה ולהתעלות מעל נסיבות חיים דכאניות. במובן זה, הקעקוע הוא סימון של ייחודיות ועל כן- פעולה של שחרור.

בספרו "השחור והשפה" עוסק הסופר הפוסט – קולוניאליסט פרנץ פנון בבעיית הזהות והדימוי העצמי של "כל עם שעבר קולוניזציה – היינו כל עם שהתפתח בקרבו תסביך נחיתות בעקבות סתימת הגולל על תרבות המקום והמקור שלו – ניצב פנים אל פנים מול שפת האומה המתרבתת". לדבריו "אדם שיש לו בעלוּת על שפה, יש לו אגב כך גם בעלות על העולם המתואר […] השפה היא "האל האבוד בבשר ודם". אני חשה את עומק המשמעות של הביטוי הזה בהקשר של הקעקוע. האדם המקעקע את עצמו, לוקח, כפי שציין פנון, בעלות על הסמל המקועקע. הבעלות הגופנית על הסמל, יוצרת בעלות מאגית על כל מה שקשור אליו אינהרנטית. אימוץ שפה או סמל מסוים  וחריטתו בבשר יוצרת זהות ומפתחת תרבות במובנם העמוק ביותר.

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת

תודה מיוחדת לדוד שפרבר

The post בעלות גופנית על הסמל | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

לחוות כאב באופן מבוקר – מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזיון המקוון ערב רב

TUFF ENUFF- על תערוכת היחיד של הצלמת רונה יפמן

גלריה זומר, תל אביב, 2012

הצלמת רונה יפמן, המציגה בימים אלו תערוכת יחיד בגלריה זומר, יצרה סדרת עבודות בוידאו, צילום והדפסה על מגוון חומרים, תפירה על טקסטיל ועור ופיסול בניאון, העוסקות באופן ייחודי בהתבוננות בחייהן ובדמותן של שתי מקעקעות אמריקניות. אחת מהן היא "שנחאי קייט", מקעקעת אמריקאית ידועת שם בת 65, דמות מכוננת בהסטוריית הקעקועים האמריקאית הפועלת בסצנת הקעקועים מאז שנות השישים בז'אנר האולדסקול (קעקועי מלחים וחיילים). השניה היא קייטלין, אמנית ניו-יורקית בת 20 המקעקעת את עצמה בביתה באופן חובבני.

יפמן מסבירה כי דחף תת-מודע גורם לה "להתמגנט" אל אדם ולהפכו לתקופה מסוימת לנושא החקירה האמנותית שלה. התמקדותה בפרסונות הייחודיות של שתי הנשים הללו מבטאת התבוננות מעמיקה ואמפטית המתרחשת באופן אורגני מתוך האינטראקציה והאינטימיות שנוצרת בינה לבינן. "הצילומים של "שנחאי קייט" נעשו במהלך תשעה ימים אינטנסיביים שבילינו יחד. הגעתי יום-יום לחדר במלון כדי לצלם אותה", אומרת יפמן. "המפגש הראשוני עם שנחאי קייט ועם קייטלין היה מפגש אקראי בסאבווי של ניו יורק. ראיתי את הזרוע המקועקעת של אישה מבוגרת כסופת שיער ודחף מסוים גרם לי להתחיל בשיחה עימה". יפמן אומרת כי הקעקוע אינו בהכרח המהות העיקרית בעבודות, אלא הזדמנות לקשר עם בני אדם (כמו בכל נושא חקירה אמנותית אחרת שלה). היא מצלמת בגובה העיניים, אינה מתנשאת מעל המצולמים שלה או כופה עליהם תפיסת עולם פרטית, אלא נוכחת כדמות מאפשרת, המתבוננת באמפטיה וקבלה מוחלטת, ללא שיפוט או פרשנות.

"רק כאשר קייטלין הגיעה לסטודיו שלי והורידה את החולצה הארוכה כי היה חם באותו יום, הבחנתי בהפתעה בקעקועים שלה… זה היה בערך כשנה לאחר הצילומים עם שנחאי קייט. כאשר היו לי החומרים של שתי הנשים, הרגיש לי נכון לחבר בין שני החומרים ומשהו קרה באופן שהשלים אחד את השני", היא מספרת. ואמנם, בתערוכה משתלבים באופן מפתיע וטבעי שני עולמות. בצילומים מתגלות דמויות קוהרנטיות ושלמות. שבריריות ופגיעות אמנם, אך בעלות מרכז כובד וזהות ברורה. הן אנושיות כל כך, מסקרנות, זורחות באור של האישיות הייחודית שלהן, חזקות ופגיעות בו-זמנית. כמו כן מהדהדות באופן ממשי שאלות של דימוי עצמי ושל תפיסת ה"עצמי" מול העולם. עבודת הוידאו של "שנחאי קייט" מתמקדת במקעקעת, שרועה על מיטה, מחייכת חיוך עייף וקשוח ומדברת על חייה.

היא מצביעה על תחושה בסיסית המלווה אותה לאורך חייה, של היותה נתונה בדיכוי ובמאבק כמקעקעת אישה, עניין חריג בניו-יורק של שנות השישים בתחום שהיה אז גברי מאד. היא מתארת קריירה תחרותית וקשה שמתוכה היא מוותרת על אימהות. תחושת המאבק שלה כאישה בין גברים, אמביציה חזקה להצליח ולהתגבר על הקשיים מקבלת ביטוי אמנותי בז'קט ג'ינס בסגנון "אופנוענים" שתפרה יפמן. על גב הז'קט הטביעה יפמן את "המניפסט" של שנהאי קייט, שמתחיל במילים "IM A BORN FIGHTER". כפעולה מנטלית יש קשר בין קעקוע לתפירה, ובין קעקוע להטבעת צבע על טקסטיל. המחט חודרת את העור, תופרת את הבד, פוצעת ומאחה במקביל.

עבודה חזקה נוספת היא צילום תקריב רב עוצמה של קעקוע על עורה של המתקעקעת הצעירה קייטלין, קעקוע שהיא עצמה יצרה וחתמה בו את עצמה. זהו טקסט אניגמטי כמעט האומר: TIME KILLS, והעבודה ממוסגרת בתוך קופסת אור. האור הבוקע מתוך הקופסא כאילו "מאיר" את העור מבפנים ויוצר שקיפות. המתבונן מקבל תקריב על הקעקוע וכביכול אל תוך העור עצמו. בעבודת וידאו הנמצאת בסמוך מתמקדת המצלמה של יפמן בתקריב דומה. הצופים מתבוננים בקייטלין מקעקעת את עצמה בזמן אמת, כאילו היו איתה בחדר כאשר היא אוחזת במחט (שבדרך כלל נמצאת בתוך מכונת קעקועים) ביד החלטית שאינה שמה לב לכאב.

היא מותחת את העור באמצעות אצבע אחת ומקעקעת בשנייה כשהיא לוחצת פעם אחר פעם ומחדירה את המחט הטבולה בצבע אל תוך העור ויוצרת נקודות נקודות המתלכדות בסופו של דבר לקווים. בנחישות רבה היא מתווה סמלים על העור המתאדם, כמו שקועה בפולחן פרטי. תרפיה אינטימית בכאב. היא מתווה מניפסט פרטי של תפיסת עולם: לב שבור שמתחתיו כתוב בעור "OVER ַַ & OVER " מכמיר לב. היא מקעקעת על עצמה את חייה, את גורלה כפי שהיא תופסת אותו, בפרטיות ביתה.

פניה של קייטלין עם עיני הילדה הענקיות שלה, שפת הגוף המבויישת והשקטה שלה, מקרינים שבריריות וחוסר ביטחון ועם זאת קבלה עצמית ושלווה. היא מוצגת לצופה בכל האנושיות שלה ואף יותר מזה. רונה יפמן יוצרת מעין "תיקון" שבו שתי הנשים הללו, אשר תופסות עצמן כחיות "מחוץ לחברה", ככאלה שעברו דיכוי חברתי מסוג מסוים, מקבלות מקום של "כבוד" והכרה באנושיותן (וכן כאמניות!), כשהן מוצגות בחלל הסטרילי של הגלריה ומוחזרות באקט חתרני אל הקונצנזוס. זהו מהלך אופייני לרונה יפמן לכל אורך שנות יצירתה והיא עקבית בהתבוננות האינטראקטיבית שלה ב"אחר", והשונה.

מתקעקעים, כפי שמיטיבה להדגים קייטלין הצעירה, הם אנשים אשר מוכנים "לחוות כאב באופן מבוקר". אחד מתפקידיה של המקעקעת הוא לסייע למעוניינ/ת בכך לעדן דחפים הקשורים לכאב ולפגיעה. גם כיום, אקט הקעקוע הוא אקט של כאב סימבולי הפועל בשתי רמות: ברמת הגוף זוהי מעין "תרפיה בכאב". אוורור של עודף / חסר בגרייה חושית. וברמת הנפש זו פעולה גופנית בעלת אופי של עידון דחפים. שייעודה הוא "מנחה" והתעלות מעל חיי היומיום. זוהי גם הזדמנות להמציא את עצמך מחדש, ליצור זהות עצמית שהאדם יכול להשלים עימה תוך שהוא מסמן עצמו בארכיטיפים הפרטיים שלו, במיתולוגיה האישית שלו. שהרי הגוף הוא המסמן והמסומן גם יחד.

למרות ששתי הנשים בתערוכה של רונה יפמן באות מרקע אחר ושייכות לדור שונה, שתיהן מתכתבות עם ההיסטוריה האמריקאית של עולם הקעקועים. בשכונת ה-Bowery בניו יורק פרחה תרבות הקעקועים שהגיעה מצרפת מראשית המאה שעברה ועד שנות השישים כתרבות שוליים מבודדת ביחס לתרבות המיינסטרים. היה זה מקום מפגש למורדים, פושעים, מלחים וזונות. ברחובות הסמוכים למקום שבו שעומד כיום בניין קרייזלר, ניתן עדיין לחוש בניחוח התקופה ההיא. מחקרו של דידייה אנז'יה, המתואר בספרו החשוב ה"אני-עור", מסייע להבין את תופעת הקעקוע בהקשר הנפשי הראוי לה לעומקה. במחקרו טוען אנז'יה שתחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת "אני-עור"- מעטפת פסיכולוגית שדרכה הוא חווים את העולם. "בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (עמ 43).

"מעטפת" ה"אני-עור" היא מעטפת פסיכולוגית (כמו מעטפות נוספות הקשורות בריח, זיכרון,חלום ועוד), הפונה בו-זמנית כלפי פנים וכלפי חוץ. היא מתפתחת באופן תקין רק בתנאי שהאם מבטאת בשביל הילד משהו ממנה וממנו, משהו הקשור באיכותן של תחושותיו הנפשיות" (עמ 35). הטבעות נפשיות אלו ישפיעו לאורך החיים על הבחירה האסתטית והאתית של דימוי הגוף המתבטא בהרמוניה מול דיס-הרמוניה, של תפיסה קומפוזיציונית ואיזון גיאומטרי ביחס לגוף, מול תפיסה המתעלמת מכך ויוצרת דיסוננס או כאוס צורני. טקס הקעקוע משמש אלטרנטיבה להתמודדות עם תכנים נפשיים ולמרות שלא מקובל לחשוב כך במערב, קעקועים הם זרזי התפתחות.

באמצעות הדימוי המקועקע, יוצר המקועקע תבנית של זיכרון המסייעת לו להעלות תכנים נפשיים על פני השטח, תרתי משמע. ברגע שדימוי מסוים מוטבע על פני העור, הוא שם כדי להישאר ובמובן זה הוא מבטא שאיפה ליצור דבר מה נצחי בעולם. רונה יפמן רואה את הקעקועים של קייט וקייטלין כבעלי משמעות אישית עמוקה. קעקוע ה"אנייה" על כתפה של "שנחאי קייט" המוצג בפורטרט אחד הוא קעקוע ש"זכתה" לקבל מקולגה, לאחר שנים שהתנגד לעבודתה. קייטלין מתייחסת לגופה כ"יומן" או "ספר סקיצות" כפי שאומרת יפמן, שעליו היא כותבת ומציירת. כעל מגילת קלף היא מגוללת את נסיבות חייה ותובנותיה האישיות באופן שהופך, דרך העדשה של יפמן, לפיוט. בצילום יפיפה המודפס על טקסטיל הנדמה כדגל של פסים אדומים במעין פראפאזה על דגל ארצות הברית, צילמה יפמן את קייטלין כמלחית המתכתבת ישירות עם ההיסטוריה ועם תת-התרבות הספציפית הזו.

אקט הקעקוע טומן בחובו חשיפה כפולה. ראשית, המתקעקע הוא אדם ה"חושף" בפני עצמו, במודע או שלא במודע, תכנים נסתרים, חומרים אפלים, שבדרך כלל סמויים מן העין. שנית, ברמה הקולקטיבית, המקועקע מציג לראווה את קעקועיו ומסמל עבור המתבונן השמרן "גילוי בלתי נאות" של תכנים, שהוא עצמו אינו מעוניין להתעמק בהם. עצם מהותו של המתקעקע הסוטה מן המיינסטרים, מאיימת. זוהי הסיבה שבתרבות המערב הוטלה סטיגמה על קעקועים. הם מייצגים התבלטות בלתי הולמת, ולכן אמנויות מסויימות מתקבלות רק לאחר מרד או תקופה אבולוציונית ארוכה דייה שלאחריהם יכול היה המבנה החברתי לספוג את החידושים בלא תקלות ובביטחון. בתערוכתה ממשיכה יפמן בקו העבודה המזוהה עימה וקשור בהתבוננות ב"אחרים" השונים, בפרסונות אנושיות המפגינות הליכה אמיצה בדרך מסוימת, שאינה בהכרח דרך המיינסטרים. אנשים הפועלים מתוך תחושה של דיכוי חברתי או שאיפה לאינדיבידואליזם, ובסופו של דבר מגלים אנושיות שמתעלה מעבר להגדרות חברתיות.

רונה יפמן  TUFF ENUFF
גלריה זומר, מרץ-אפריל 2012

יסמין ברגנר היא אמנית, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים וחוקרת

The post לחוות כאב באופן מבוקר | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

לראיה מוצג תמיד המשפט: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא י"ט, כ"ח). מאמר זו יביא עדויות שהופכות את הקערה על פיה, ויראה כי למעשה התקיימה תרבות קעקועים עממית בקרב יהודי המקרא.

"ובו תדבק" – קעקועים ביהדות – מאמר מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב

מחקריו פורצי הדרך של חוקר המקרא, פרופ' מאיר בר- אילן, מעניקים לנו ידע חדש בנושא הקעקועים בהקשר היהודי ומלקטים עבורנו אזכורים ופסקי הלכה למכביר במקרא ובספרות ההיכלות. הם שופכים אור חדש ומפתיע על תופעת הקעקוע היהודית, ומראים כי יהודים קדמונים נהגו ללא כל ספק לקעקע את עצמם בקעקועים מקודשים כחלק מעבודת האל.

כבר בספר בראשית (פרק ד' פסוק טו' ) בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ." קין הופך לנווד ולגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע. לא נאמר מהי מהות ה"אות" אך כנראה שמדובר באות חיצוני כלשהו, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. הסמל טעון בכפל משמעות: חושפני ומגן בעת ובעונה אחת (ראו מאמרי "אות קלון וסמל הגנה").

אריק וייס, 2010, יד כפותה במסקינגטייפ, צילום

בספר יחזקאל מתגלם רעיון הקעקוע כסימן זיהוי והגנה של צדיקים בסיטואציה המזכירה את "סדום ועמורה". בהתגלות אלוהית שחווה הנביא יחזקאל בגלות בבל, הרחק מביתו, הוא מתאר: "ויאמר ה' אלי: עב(ו)ר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. ולאלה אמר באזני: עברו בעיר אחריו והכו, אל תחס עיניכם ואל תחמלו… ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו". (ספר יחזקאל ט' ח' ואילך).

קשה לרדת לסוף משמעותו של הסיפור, אך לכאורה, נדרש יחזקאל על ידי "אלוהות" מסתורית אשר נגלית לו בחזון המרכבה, לרדת אל העיר ולסמן באופן ממשי את הצדיקים על מנת שלא יאונה להם כל רע בתהליך השמדת החוטאים.

במאמרו המכונן "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה", כותב מאיר בר אילן כי התו על מצחי האנשים היה סימן אפוטרופאי להגנת הצדיקים, בדומה לסימן הדם על המשקופים והמזוזות ביציאת מצרים. בר אילן מציין כי ה"אות" בה כפי הנראה "סומנו" הצדיקים, היא האות האחרונה באל"ף בי"ת העברי הקדום, אשר חוקרים רבים משערים כי היא נראתה כ"שתי וערב" (+) בדומה לאות "א".  נראה כי נבחרה אות זו בשל היותה הצורה הטבעית ביותר של סימון: שני קווים מצטלבים.

יתכן שגם האות שבה סומן קין הייתה האות האחרונה באל"ף בי"ת העברי הקדום (חיים מאור 2012). מוטיב קעקוע ה"איקס" חוזר על עצמו בכל תרבות קעקוע שבטית ברחבי העולם ללא יוצא מן הכלל. נדגיש כי זמן רב לפני הופעת הנצרות השתמש האדם הקדום באיקונוגרפית ה"צלב" ומשמעותה הבלתי מעורערת הינה בפשטות – פולחן השמש. אנימיזם הינה צורת האמונה הקדומה ביותר, טרום-התפתחות הדתות, והשמש הינה ארכיטיפ האלוהות הטהור ביותר בתפיסת עולם זו. ממנו נגזרת צורת האיקס או הצלב: תנועת הסיבוב האינסופית של גרמי השמיים.

בר אילן משער כי אנשי כת קומראן קעקעו עצמם בתווים שונים ומספרות ההיכלות המאוחרת עולה בבירור נושא הקעקוע המקודש.

מי היו אם כן המתקעקעים היהודים הקדומים?

כדי לקבל תשובה אפשרית לשאלה יש להבין את השתלשלות המסורות הכהניות במקרא: חוקרת המקרא והקבלה פרופ' רחל אליאור כותבת כי "ספרות ההיכלות הקבלית היא החוליה האחרונה במסורת המרכבה המיסטית, שראשיתה בחזון המרכבה של יחזקאל, בשלהי ימי בית ראשון בגלות בבל, המשכה ב"שירות עולת השבת", בברכות המלאכים, ספר חנוך, (צוואות השבטים ועוד נכסים אינטלקטואליים רבים אחרים שהובאו ונכתבו במערות קומראן) במחצית ימי בית שני, בתקופה שבה גלו מן המקדש בימי המחלוקת עם החשמונאים, וסיומה בקבוצת כתבים מיסטיים המכונים "היכלות" ו"מרכבה", שחוברו אחרי חורבן בית שני בתקופת המשנה והתלמוד, ומיוחסים לר' ישמעל בן אלישע הכהן גדול ולר' עקיבא שעלה למרום, נכנס לפרדס ועלה למרכבה"

(ר. אליאור, עמ' 111).

המשותף לכל מסורות אלו הוא שכולן נכתבו בידי חוגים כהניים שונים שנמנע מהם לשרת בקודש בעקבות גלות, חורבן או פרישה מהמקדש.

אריק וייס, 2010, קעקוה', החתמת אייקון תפילין על המצח, צילום

שינויים במשמעות של תרבויות קעקוע מתרחשים תמיד במקביל לשינויים היסטוריים ופוליטיים. לאור העדויות, אני נוטה לשער שהמחלוקת בנוגע ללגיטימיות של פעולת הקעקוע בתרבות המקראית בתקופה זו, נובעת משינויים בהגמוניה הכהנית במרוצת הזמן, אשר יצרו שינויים בטקסי פולחן מקודש וגרמו לקרע תרבותי. יתכן כי המסורות הכהניות המיינסטרימיות של אותה תקופה, שללו את פולחן הקעקוע ובחרו להגדירו כאקט פגאני (מנהג הגויים), בעוד שהמסורות הכהניות ה"גולות", המרוחקות מבית המקדש/ או המתבדלות, שהחזיקו בדוקטרינות והגות עצמאית, עשו שימוש נרחב בקעקוע כפעולה שמאנית כחלק מן הפולחן המיסטי ההוליסטי.

רבים מן הכתובים שנמצאו בקומראן ונלמדו על ידי "קהילת היחד", לא היו ידועים לנו לפני גילויים באתר זה. קהילת היחד החזיקה ספרייה עשירה ובה נכסים רוחניים ואינטלקטואליים חשובים לעין ערוך, וחבריה עסקו בלימוד, בהגות, בכתיבה ובתרגום. כתבים אלו מהווים את הבסיס להגות הקבלה המאוחרת. מהות הקבוצה נותרת עלומה ובמקומות מסויימים היא מתוארת כקהילה אידאלית, שוחרת שלום ומתבדלת, אך יש החולקים על אמיתות סברה זו (החוקרים נחלקים בדעותיהם האם מדובר בקהילת האיסיים או בבני צדוק). ישנה הנחה מעניינת כי מגילות קומראן מייצגות את מכלול היצירה היהודית הכתובה לפני תהליך הקנוניזציה והובאה למערות ים-המלח לפני המרד הגדול.

לפי אליאור אנו עדים לקרע חברתי עמוק על רקע שינויי הגמוניה בחילופי הכהונה הגדולה מבית צדוק לבית חשמונאי. זוהי מציאות תרבותית-דתית שסועה שעומדת בסימן התגבשותן של שלוש קבוצות עיקריות: הצדוקים, הפרושים והאיסיים. המינוי החדש של בני חשמונאי מצטייר כמינוי פוליטי שאינו חף משחיתות. הכהנים בני צדוק והפרושים מערערים על תוקפו שלא על פי הסדר המקראי ועל שפיכות הדמים הרבה שלא לצורך.

מצוי כאן קונפליקט בין תפיסות עולם משתנות ובין מנהגים תרבותיים וחקלאיים: מצד אחד נוהג המיינסטרים החדש לפי פולחני לוח ירחי. ומצד שני נוהגת התרבות הכהנית ה"מודרת" שירדה ל"שוליים", על פי לוח השמש ולעיתים משלבת בין הלוח הירחי ללוח השמשי. מה משמעות אי-התיישבות ערכים אלה והאם ניתן לישב קונפליקט זה? אליאור מציינת בפירוש ששלשה נושאים מרכזיים אלה, שהיו בלב המסורת הכהנית היהודית, בגלגוליה המקראיים, הקומראניים וההיכלותיים – ונקשרו לפולחן שמיימי – נדחו ממסורת המשנה, נדחקו לשוליים, נמחקו או עמדו בסכנת גניזה במסורת החכמים.

אריק וייס, ובו תדבק – דיוקן עצמי, 2010, צילום

סביר בהחלט כי מדובר בהדרה פוליטית של אותם ימים המתבטאת בקנוניזציה של מנהגים מסויימים לעומת הדרתם של מנהגים אחרים. אפשרות אחרת היא אי מוכנותה של החברה לקבל תכנים רוחניים מסוימים. גרשום שלום מדבר על המתח המצוי בין מיסטיקה לבין הסמכות הדתית. הוא מצביע על ההתנגשות בין המיסטיקאי לבין החיים הדתיים של זמנו וחברתו.

יתכן כי אותם כתבים ומנהגים המתייחסים לפולחני השמש הקדומים, נדחקו הצידה או הוגדרו כ"ספרות חיצונית" משום שבמידה רבה הם סימלו את מנהגי העולם העתיק. יתכן כי ההנהגה החדשה ביקשה להדגיש קידמה וחידוש במסורת המקראית, ועל כן נדחקו לשוליים מסורות שלא התיישבו עם תפיסות עולם חדשות. כפי שאומר ג. שלום, למיסטיקה יש שני צדדים מנוגדים המשלימים זה את זה: צד שמרני וצד מהפכני.
כמה מאות שנים מאוחר יותר, בספרות ההיכלות מופיעה "החתמת הגוף" בצורות מגוונות ביחס לצורת החתימה והן ביחס ליעודה, ומקבלת אופי דרמטי במיוחד: בחיבור "מעשה מרכבה" שהינו מהנושאים החשובים בספרות ההיכלות מופיע נושא קעקוע הגוף כחלק בלתי נפרד מפולחן מקודש: מלאך מסביר לרבי ישמעל, כי מי שמבקש לעצמו את הכניסה לחזון המיסטי נדרש לצום ארבעים יום בתענית, לאכול מעט, לטבול כ"ד טבילות, להתפלל בדבקות בכל ליבו ו"לחתום את עצמו בחותמות שלו".

דוגמאות נוספות אצל התנאים: "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם".

פרופ' בר אילן מפרש את הדברים בשני אופנים: האחד: אסור לקעקע את שם ה' על הגוף וזהו פשוטו של מקרא ומכך עולה כי אם נעשתה כתובת קעקע סתמית – אין בכך איסור. השני: אין האיסור מתייחס לשמו של ה' כי אם לשם של עבודה זרה.
כלומר, עולה מכך כי החכמים הקדמונים הכירו מנהג זה של כתיבת שם ה' על הגוף ואף שהתייחסו לכך בהלכותיהם. במקרים מסוימים נראה כי כתב הלכה מדגיש כי קעקוע הינו מותר ובלבד שמטרתו הוא כאספקט של עבודת האל וכי רק קעקועים של עבודה זרה אסורים. במקום אחר מצוין כי ה' גילה לתלמידים מראות מן הגהנום, והם נפלו על פניהם, בכו והתעלפו במשך ארבעים יום וארבעים לילה, ו"לאחר מכן הקימם ה' והם חתמו את פניהם". בר אילן סובר כי צירוף של חזון מיסטי עם חתימת הגוף באות, מציין את מי שחווה את החוויה האלוהית.

אנו רואים אם כן כי "החתמת הגוף בחותמות" כפי שמתכנה קעקוע בספרות ההיכלות, נושאת אופי מאגי ברור, ויש אזכורים המציינים כי החתימה נעשתה בפלגי הגוף השונים כולל המצח (מוטיב זה של קעקוע המצח בסימן האיקס חוזר בכל תרבות קעקוע בעולם). מדבריו של ר' ישמעל נראה כי מהות הקעקוע הייתה שם האלוהים בצורה מקודדת, באופן דומה לתרבויות מאגיות לא יהודיות. מטרת קעקועים אלו הייתה לפי בר אילן, "כרטיסי מעבר" וכניסה למלכות השמיים, במלים אחרות- טקסי חניכה.

ר' ישמעל מצהיר, כשהוא משתמש בגוף "ראשון": "ז' חותמות חתמתי עצמי בשעה שירד המלאך פדקרס מלאך הפנים". משמעות הדברים האמורים נותרת אניגמטית, באילו "חותמות" מדובר? ללא כל ספק ניתן לחוש שההצהרה נאמרת מתוך מבע רגשי אותנטי וחוויה אישית. ניתן אף לומר טרנס או התגלות. האם מדובר בחותמות ממשיות או במטפורה? אזכורים אלו מגיעים לשיאם ביצירה הספרותית המיסטית "מעשה מרכבה": בתיאור השערים השמיימים אשר עובר הצדיק במעמד המלאכים. הכתוב מתאר שערים להיכלות, אשר עליהם מופקדים מלאכים העומדים בשער ומצפים לעוברים בהם. המתעלים בשערים ("היורדים במרכבה") נדרשים להציג "חותמות" שונות בפני המלאכים המוכיחות את מוכנותם וראויותם לעבור דרך ההיכלות בטקס החוזר על עצמו. ה' יושב על כסאו בהיכל השביעי. החזון המיסטי ("רז הגדול הזה") מתואר באופן קונקרטי, כמרחב גיאוגרפי ממשי לעתידים לעבור בו.

תיאורים של מעבר רוחני בין-מימדי חוזרים על עצמם בטקסטים מגוונים בתרבויות שונות. חווית ה"בארדו" ב"ספר המתים" הטיבטי, ה"דואט" ב"ספר המתים" המצרי, מתארים את דרכה של הנשמה מהחיים האלה לעולם הבא דרך שערים וישויות שמיימיות.

ההדרכה הקונקרטית "לחתום" עצמך ולהתפלל לפני הכניסה ל"חיזיון" בנויה כטקס חניכה בעל מבנה, סדר וארגון לכל דבר ודומה מאד למנהג השבטי להתקעקע על מנת לנטרל את השפעתן של רוחות מזיקות ולזמן את הגנתן של רוחות מיטיבות.

המספר של ספרות ההיכלות מיוחס לחנוך בן ירד, הצדיק שהתעלה והפך למלאך הנעלה מטטרון, הנשגב כמעט כאלוהות עצמה. במדע הגיאומטריה המקודשת, "קוביית מטטרון" הינה צורה גיאומטרית מתמטית מורכבת – חותם בפני עצמו אשר בתוכו מוטבע "עץ החיים" הקבלי. ה"חותמות" שעונד החוצה את ההיכלות השמיימיים מהווים את אמצעי התקשורת עם המלאכים השומרים. החותם/קעקוע הינו בד בבד סמל סטטוס רוחני וסמל הגנה. בהמשך "מעשה מרכבה" מתוארים גם המלאכים עצמם כבעלי "חותמות": "…וד' חותמות שם המפורש בידיהם, שנים על פתח ופתח".

בחיבור "שיעור קומה" שבספרות ההיכלות, חיבור העוסק בצורתה ה"פיזית" של האלוהות, כתוב בפירוש כי "על ליבו (של ה') כתובים שבעים שמות […] ועל מצחו שבעים אותיות". נמצא כי העוסקים בחזיונות בעת העתיקה נוהגים היו לתאר את בוראם בצלמם וממילא לחקותו: במילים אחרות: האל עצמו מתואר כמי שעל גופו האנתרומורפי מוטבעות אותיות והתורה עצמה. בר- אילן מביא לכך דוגמאות נוספות:
"…קודם שניברא העולם, לא נברא כסף וזהב, אלא הייתה כתובה על זרועו של הקב"ה".

בר אילן מעלה תהייה מדוע עדויות אלו אינן זוכות להתייחסות מעמיקה בקרב חכמים. בספרה "זיכרון ונשייה" מבקשת רחל אליאור להעלות מ"תהום הנשייה" את קולם של "הנשכחים, המושתקים, המודרים והמובסים, שספריית ספרי הקודש שלהם נמצאה במערות קומראן, לחופי ים המלח […] אחרי שנעלמה כמעט לגמרי מן ההיסטוריה היהודית ומן הנתיבים המרכזיים של הזיכרון המשותף במשך אלפיים שנה […] הקולות העולים […] מגלים זווית ראיה שונה לחלוטין על "ההיסטוריה של הדברים כפי שהיו באמת" (עמ 26). לאור עדויות אלו, קיים יסוד סביר להאמין שהתקיימה תרבות קעקוע מקראית שנשכחה מלב התודעה, שליוותה אירועים היסטוריים אלה.

ברצוני להודות לפרופ' מאיר בר- אילן

יסמין ברגנר היא אמנית, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת

The post "ובו תדבק" | קעקועים ביהדות | מאמר מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.