צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

יד של אישה – מאמר מאת שונית גל

תמונה ראשונה:

יד מגולפת מעץ מחזיקה מברשת ומסרקת אישה באופן מכני. האישה יושבת פאסיבית בתהליך הסירוק, גופה שעון על מסעד הכסא וראשה מוטה הצידה, כששיערה הארוך פרוש כולו בפני פעולת המכונה.

תמונה שנייה:

יד העץ המחזיקה כעת ענף עץ כמכחול, מעוררת את האישה היושבת לקימה ואקטיביות. האמנית נעה ועל חזית גופה נרשם ציור, כששיערה הארוך מאחוריה ואינו מהווה עוד חייץ.

בדומה למצבי חלום, שתי התמונות מרכיבות את המיצג ומופיעות באופן, שאחת מקדימה ומעצימה את השנייה , ושתיהן יחד יוצרות את התמונה השלמה.

בשני המצבים האישה בעלת השיער הארוך והכהה, מנהלת את חדר המצב המבויים.

במצב הראשון היא עובדת את סירוק השיער הנשי המפתה, גם בתלבושתה החצי מעורטלת ובישיבתה. האישה מקרבת את עצמה לסירוק ומרחיקה כשותפה אקטיבית/פאסיבית לתנועת הזמן האינסופית, בה נשים בעלות שיער ארוך הסתרקו ומרקו את מחלפותיהן בציפייה לאביר המיני.

במצב השני היא מסיטה את אלמנט הגוף היצרי לכדי רישום. הפעם באופן אקטיבי רותמת את אנרגיית המכונה המונוטונית לפעולתה. היא מניעה את איבריה כך, שהמכחול מצייר על גופה, כמו ילדה, שמגלה את חדוות הציור, כגילוי של עליצות וראשוניות חופשית וכמקור חיים שופע.

בשני המצבים הגוף הוא זירת ההתרחשות, דרכו ועליו האמנית מספרת את הסיפור ללא מילים כלל.

האקדח, שמופיע במערכה הראשונה (הגולגולת על צידה השני של המברשת) מכיל את ההיסט המיני, שיבשר את המערכה השנייה. הגוף היצרי מסתרס (מסתרק) לטובת מעשה הרישום – האקט האמנותי, ומהווה את טקס החניכה , שעוברת האישה בקבלתה את השפה החדשה.

מברשת השיער היחודית משמשת לפעולת ההברשה אך בנוסף היא בפני עצמה דמות ראש מוקטנת, שמצידה האחד שיער ומצידה השני עצם הפנים – הגולגולת.

בציורו של אדוארד מונק 'נשיקת המוות' הגולגולת נעטפת בשיערה הארוך השחור של האישה כמו נושקת לה וכמו דמות תאומה מהעבר השני.

מברשת הגולגולת הינה דימוי א-מיני לפני היותנו מובחנים מינית [ז"א עם פנים/ חזות] וכן היא דימוי שלאחר המיניות,  מה שנשאר מהגוף שהוא כבר ללא תווי זיהוי – גולגולת ללא עור ובשר.

האמנית במיצג אינה מוותרת על שיערה הארוך הנשי במעבר לחלק השני, דימוי המעבר מתגלם במברשת. במעבר מהתמונה הראשונה לתמונה השנייה, האמנית מכבה את המכונה ומחליפה את מברשת הגולגולת לענף מכחול ציור אותו היא טובלת בצבע .

ההתרחשות המדומיינת של סירוק אישה ע"י מכונה אינה חייבת להשען על חומרי מציאות. היא יכולה להיות הקצנה של דימוי, שמטרתו לפרק את חומרי המציאות הפשוטים כעין התנגדות והתקוממות.

המכונה היא ההנגדה לאישה במיצג, האישה היצרית החשופה, שרגע יושבת, רגע קמה, חמקמקה, לא ניתנת להגדרה. המכונה מסמלת את המבנה הרציונלי, שעומד על רגליים יציבות, הזמן הקצוב, התעשייה, החוקים המוגדרים.

אבל הפרקטיקה, שיצרה את מכונת גלגלי השיניים היא כעת נחלת הכלל – ואכן גם האישה יכולה לעצור את המכונה ולהשתמש בתכונותיה.

בפעם הראשונה שמסרקים אותנו בילדותנו זהו שלב התום ואלו דמויות הורים, שאמורים לשמור על ייחודנו ועל שלמותנו הילדית (או שלא).

מהו הפגום, ה"לא-תיקני", שנזקק ליישור ע"י החלקת השיער במיצג?

השיער מהווה חייץ בין המכונה לאישה, שאין עוד צורך להחליקו, היא כבר 'יפה' ומיותר להשקיע עוד אנרגיה בהוכחת נשיותה. היפה מקביל כאן לישר ומסודר, ע"פ ה"תקן [Comme Ill Faut] "

איזה תקן? של המכונה כמובן. גם היום  נשים, למשל, נדרשות להחליק את תלתליהן כי אינן "עוברות מסך" (שורת השיערות המסורקות מייצגת שורה של אפשרויות, מחשבות, רעיונות, עשייה מלאה, שממתינה – אנרגיה סטטית.

המצב המונוטוני (השיעמום) מתאפשר רק כשאחד הצדדים הוא פאסיבי. מרגע שהיא מגלה את יכולת האקטיביות שלה, תוצאת המכונה אינה יכולה להיות שוב אחידה.

המכונה המונוטונית נכשלת ביכולת היצור. היא אינה יכולה לצייר.

רגע היקיצה הוא רגע הקימה מהכיסא ותחילת המסע לגילוי והיות בעלת הבית של גופה.

כהיפוך לבובה ממוכנת,  "ונשברתי לשברים…" – הדמות זהובת השיער בשירה של דליה רביקוביץ', כאן האמנית המקועקעת מייצגת את האחר. היא מגלה את החלקים ורושמת אותם/ מציגה אותם: הפאסיבי הוא גם אקטיבי[1].   גם לקצוות "חומת" השיער הכהה יש חזות. העצוב הוא גם עליז.

המברשת המונוטונית היא גם מכחול יצירתי. הם כעת הטריטוריה החדשה המסומנת.

המפה השלמה נרשמת ע"י הכרה בחלקי הארץ השונים.  מפה המתארת שלב חדש בהתפתחות נשית.

זו יחודיותה של העבודה [2] Awakening – in her Savior's arms. כמו חזרה מעגלית לראשוניות בלי לוותר על הגוף הנשי השלם. הגוף הנשי השלם נוכח גם כדימוי במעשה האמנות – כמקום של יצירת חיים והמשכיות לעומת מוות וסוף פעולה.

על כן זו יד של אישה, שבכוחה להחליף את המשמעות לכיוונים השונים. ועדיין המכונה [3] נשארת אותה מכונה והאישה נשארת אותה אישה. זו רק המשמעות שמשתנה.

הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר [4].

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ'

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,

ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים

וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת

וכל מנהגי היה שקול וצייתני,

אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני

כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה

בקנוקנת.

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות

אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים

ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים

והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות

והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן

והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

לצפייה בפרפורמנס המלא:

https://youtu.be/Sc3tb4yy9jg

[1] הקו הרישומי כשפה סודית, שעוד לא פוענחה, שעוד אין בה מבניות

[2]   – Awakening –  in her Savior's arms משחק מילים, שמרמז גם על התעוררות (רגשית, רוחנית, מינית) וגם על הסמל של המושיע, המובטח באגדות – שיבוא ויושיע את האישה. כאן ה-SAVIOR הוא לא זרועות האהוב אלא זרוע האמנית, שיצרה וגילפה בעץ והאפשרות להושיע את העצמי דרך היצירתיות האישית . ARMS הוא גם הזרועות וגם כלי נשק. החלק העליון של היד נראה כעצם ללא בשר. גם את מברשת הגולגולת גילפה האמנית בעבודת יד.  המברשת יושבת ביד העץ כחרב בנדן. מברשת הגולגולת היא גם דימוי שיכפול של האמנית המקעקעת שמציירת על עצמה.

[3] המכונה ממתכת בעלת שנים עשר גלגלי שיניים, ניצבת על ארבעה רגלי מתכת ובעלת כפתור כיבוי והדלקה.

[4] יסמין ברגנר היא אמנית קעקוע [בין היתר שבטית], שהיא פעולת ציור איטית ומדוייקת, הנעשית בעזרת מכונה על הגוף, באופן שקשה מאד להסיר, כמו זיכרון.

טקסט: שונית גל

צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

2012

The post Awakening – In Her Savior's Arms | פרפורמנס מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

יסמין ברגנר | תערוכת יחיד

גלריה ארטנס | בית למחול עכשווי | קיבוץ עין שמר

2011

Embodiment of mind

על הפנמה גופנית בעבודותיה של יסמין ברגנר

עבודותיה של יסמין ברגנר מתכנסות אל תוך מרחב הלא- מודע ואל תוך סמלים ארכיטיפים באמצעות נוכחות פיזית. התהליך מתהווה באמצעות תנועה אותנטית בחלל (מטאפורית וממשית) ובסופה של כל "תנועה" ישנה התחברות אל ההכרה בסמלים שהצטברו שם.

היא מרפרפת כפרפר בין מדיומים שונים: צילום (שהוא בעצם תיעוד של פרפורמנס), ציור, רישום ופיסול. עם זאת ניתן להבחין שבכולם מתקיימת זיקה לאותו עיסוק מתמשך בייצוגים של חוויה נפשית באמצעות הגוף. הדמויות שבצילומי הפרפורמנס מדברות באמצעות גופן- את המרחב הנפשי שהן מצויות בו. נחשפים עומקים נפשיים ותרבותיים אשר במובן מסויים מצויים בדרך כלל הרחק מן העין. קרביים נחשפות ונחקרות, באופן שהוא גם אינטואיטיבי וגם מובהק, אנליטי ובוטה.

במובן זה ניתן לומר שיסמין ברגנר נוגעת בטאבו. נוגעת בעצבים חשופים, בחוויה של כאב, של רצון להוציא דברים "אל האור"…..דרך העור…. כדי להביא אל פני השטח, אל המודעות- מצבי הוויה שמעבר למילים.

צילומים: שיתוף פעולה בין יסמין ברגנר והצלמת ג'וד מוסקוביץ

Embodiment of mind

בעבודתו האמנותית כיוצר ורקדן המשתמש בכלים של אימפרוביזציה, מחבר שחר דור את תלמידיו אל החוויה האינטואיטיבית המגולמת בתנועה ספונטנית במרחב. ניסיון להגיע לתנועה שאין בה "תיאור" אלא "היא" היא עצמה הדבר. זהו מצב שבו אין שימוש באנליזה של ה"מיינד" אלא הפנמה טהורה של ה"מיינד"  וגילומו בתנועה. בתוך החלל ה"ריק"  הזה נוצר מרחב ספונטני, "ריקות מפרה", המאפשרת היווצרות בלתי פוסקת של תנועות חדשות בחלל עד אינסוף. בתנועה אותנטית ישנה שיכחה- עצמית , מדיטטיבית, היכולה רק בסיומו של תהליך תנועתי, להבין את עצמה. אך רק בדיעבד.

כך, בעבודותיה של יסמין ברגנר ישנה הפנמה גופנית של חזון (או חלום) מטאפיזי.  היא יוצרת "פסלים ספונטניים" מחימר טרי אשר בסוף הפרפורמנס מופשטים מצורתם וחוזרים אל הדלי. כמו במשפט התנ"כי "מעפר באת ואל עפר תשוב"….הגלגל האינסופי של חיים ומוות מתגלם בפעולה הפרפורמטיבית. החימר הוא העפר, בסיס הבריאה. העבודות מנסות לשים את האצבע על מה שאינו נצחי– לבין מה שהוא על- זמני.

בעבודות הציור מתקיים ריקוד של כתמים וצבעים הנבנים לכדי הפשטה מפורטת. את הציורים ניתן לראות כציור מופשט או סוג של נוף, וכן ניתן לקרוא אותם כאיברים פנימיים, פסלים המתקיימים בחלל. אובייקטים מופשטים אשר "תלת- מימדיותם" מתעצמת בעקבות הדיאלוג גם ה"חלל הריק" שבציור. גם ברישומים כמו בציורים מתקיימת אינטנסיביות והתמקדות מדיטטבית כאילו כל קו עפרון וכתם צבע עובר תהליך של "מיטוזה"- התחלקות אינסופית של תא. מעל כל העבודות מרחפת נוכחות ה "עין"- התבוננות ברקמה החשופה.

ההתבוננות חסרת המנוח והנגיעה ב"פצע", בטאבו, המתקיימת בכל העבודות בצורות שונות, באברי החישה שלנו, מביאה לתהליך של הפנמה ובעקבותיו, לטרנספורמציה ושינוי.  שהוא הדבר שכולנו מנסים להגיע אליו. בצילומים, דרך האקט הפרפורמטיבי, נוגעת יסמין במטאפיזי- בחוויה שאין לה שם, דרך השפה של ה"מחווה" (ג'סטה) התאטרלית, הפרפורמנס.

ניתן לקרוא את הצילומים ביחס למה שהם לא. הם אינם צילום במובן הרגיל, הערך האסתטי שלהם נובע מתוך היותם תיעוד של פרפורמנס, הסיטואציה המתרחשת בתוכם ולא רק בשל האפן שבו הם מוצגים. זהו פרפורמנס – עם תודעה של אמנית פלסטית ויצירות פיסול וציור לוקחות חלק כפרופס בתוך המרחב הצילומי.

(בהקשר זה ניתן להזכיר "אבות ואמהות קדמונייםות /עכשווייםות המצוייםות באותה מסורת של עיסוק אמנותי, כמו לדוגמא: רבקה הורן, מאתיו בארני, ויטו אקונצ'י, ברוס נאומן ואנה מאנדיאטה וכמובן ה'אב הקדמון' יוזף בויס. כולם אמנים שיצירתם מתקיימת בחיבור בין מדיומים של פרפורמנס ואמנות פלסטית, אשר השפיעו עמוקות על האמנית).

הצילומים מקיימים בתוכם רבדים על רבדים, משמעויות ואנקדוטות הלקוחות מתרבויות קלאסיות עתיקות, ממולטי- קלצ'ר, ועד למשמעויות אישיות וכך נוצר שיח עם ה"מיתולוגיה" האישית המתקיימת בכל אדם ואדם וראיית האדם עצמו כיחידה הוליסטית המורכבת מריבוי – אישיויות החבויות בתוך הנפש. כך למשל בצילום השחור- לבן "דליים", ישנה זהות מתעתעת אשר במבט ראשון לא ברור אם זה גבר או אשה.

השמאן השבטי מחבר בין האישי לאוניברסלי. בדומה לכך בעבודות הפרפורמנס של ברגנר זולגים סמלים אישיים אל תודעה קולקטיבית. כפי ששמאניזם משמש כפעולה מתווכת בין הפיזי למטאפיזי, כך בעבודות, משמשת ההפנמה הגופנית ככלי קיבול מכיל בדומה לאם,  כוונה לא – מודעת של המיינד והעל- מודע הקולקטיבי.

העבודות מצליחות להעביר "בוטות" יציבה ומוכלת, באופן מרוכך אך לא מתנצל. הכאוס והאפלה המתקיימת בעבודה "מלאך המוות רכוב על סוס" (מחווה לדירר)  מודע לעצמו ובעל הומור עצמי, עד אשר הוא מצליח להלעיג על המוות במהלך פאנקיסטי.  במילים אחרות, למרות הדארק הקיים בעבודות, חשוב להדגיש שישנה תפיסת האמן כשאמן ואת האמנות כתהליך של אלכימיה, טרנספורמציה וריפוי, ממקום של אמונה עמוקה בכוח עליון, הכרה בכך שיש חומר אפל ביקום, נשגב מבינתנו.

שחר דור ויסמין ברגנר

מאי 2011

פרפורמנס מאת שחר דור

פסטיבל קולטורה עין שמר  ערב הפתיחה

A Matter of Light | תערוכת יחיד ליסמין ברגנר | גלריה ארטנס | בית למחול עכשווי | קיבוץ עין שמר | 2011

The post A Matter Of Light | תערוכת יחיד | יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

כתבה מאת טל גורדון

פורסם במקור ב:הבמה – מגזין מקוון לאמנות ותרבות 2018

עשר שנים לקח לי להחליט על הקעקוע הראשון שלי, ורבע שעה על השלישי. הנצחיות של הפורמט גרמה לכך שהייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין מה אומר אותי נכון כל כך שיישאר נכון תמיד, אבל ברגע שידעתי לנסח את זה, היה לי כבר קל לזהות את הסמלים שמדברים אותי במדויק.

על כך כנראה מבוסס אחד המושבים המעניינים המצפים לכם ב"כנס השפה העברית – לשון ראשון" המתקיים בהיכל התרבות ראשון לציון זו השנה ה-11, כשהפעם עומד הכנס בסימן 70 שנה למדינה, ואינספור שפות, כי כל דבר שאנחנו עושים מספר עלינו סיפור כלשהו, ולכל סיפור כזה יש שפה.

"קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לפרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי"

סמלים, מילים ומסרים

לאורך ארבעה ימים, בין ה-7 ל-10 בפברואר, יגעו עשרות אמנים, זמרים, אנשי רוח, שחקנים, מרצים, חוקרים, סופרים ומשוררים – (ולמען הגילוי הנאות, כמי שמילים הן כלי העבודה החביב עליה, גם אני אשתתף השנה לראשונה באחד ממושבי הכנס) – בשפות השונות שלנו, משפת התנ"ך ועד שפת הפריפריה, משפת הילדים ועד שפת האופנה, משפת הקולנוע ועד, כן, שפת הקעקועים, שתעמוד במרכז המושב "קעקוע של סיפור" שייערך ביום חמישי, 8 בפברואר, בשעה 18:00.

"כשאנשים מתחתנים עם איזה סמל לנצח, הם לוקחים בעלות גופנית על הסמל המסוים הזה, ואומרים משהו, בינם לבין עצמם, או בינם לבין הסביבה", אומרת יסמין ברגנר, עורכת המושב, אחת המקעקעות המובילות בארץ, והיחידה העוסקת בטיפול וליווי רוחני באמצעות הציור על הגוף. "זה סוג של מסר. קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לאיזשהו פרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי. זה מדגיש את העובדה שאנחנו עבודה בתהליך. אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים, והגוף הופך לסוג של יומן חיים שמשתנה איתנו"

ושפת הקעקועים?

"קעקועים הם שפה לכל דבר. קעקוע הוא מידע, הוא בעצם מקודד אינפורמציה. קעקועים זו אחת האמנויות הכי עתיקות שיש. משחר ההיסטוריה, ממש מימי קדם אנשים קעקעו את עצמם, מכל מיני סיבות. כקישוט והאדרת הגוף, כסמל השתייכות וסטטוס שבטי, מעמדי, ככלי לביטוי של זהות אישית וחברתית."

מה שמאוד התעצם בחברה שלנו בעשורים האחרונים, כשהקעקוע הפך כמעט למיינסטרים.

"כן, בעשר השנים האחרונות, מאוד. ב-30-20 השנים האחרונות יש בעולם תופעה שנקראת 'רנסנס הקעקועים', הם הפכו להיות ז'אנר אמנות בפני עצמו, מאוד וירטואוזי. אמני קעקוע רציניים ממש מעכלים את כל תולדות האמנות ומקיאים אותם כז'אנרים חדשים על פני הגוף, לוקחים השראה מכל מה שרק אפשר – מתחריטים, מאמנות קלאסית, מעיצוב, מאמנות אקספרסיוניסטי, מכל דבר. גם מאמנות שבטית, שלזה יש תחייה גדולה בכל העולם, והכל מתמזג. אין מזרח ומערב. העולם הוא כפר גלובלי.

צילום: דר' לארס קרוטק, שבט ההאמר, אתיופיה

"משחר ההיסטוריה אנשים גם התקעקעו כדרך להעברת ידע מדור לדור, של תפיסת העולם השבטי, האמונות, הדרך בה האדם השבטי תפס את עצמו בתוך המציאות, כדרך להתחבר לאבות ולאימהות הקדמוניים, למציאות הנסתרת, למדריכים או לרוחות מיטיבות שבעצם נמצאות כאן כל הזמן ומתקשרות איתנו. קעקועים שימשו גם ככלי מדיציני, לריפוי גוף ונפש דרך סמלים מעצימים, טוטמים, וגם כסוג של דיקור קדום. יש למשל כל מיני מומיות עתיקות שמצאו עליהן קעקועים שהם לא ליופי אלא לריפוי. הם מקבילים לנקודות הדיקור בגוף ולטיפול בכל מיני כאבים ראומטיים"

תרבות הקעקוע ביהדות

במסגרת הפאנל ב"כנס השפה העברית" 2018 תציג ברגנר את תפקידיו השונים של הקעקוע מימי התרבויות העתיקות ועד ימינו, כשלצדה פרופ' חיים מאור, מומחה לתלמוד ותולדות ארץ ישראל, ואמן היודאיקה אריק וייס, ותנפץ את המיתוס לפיו הקעקוע אסור ביהדות.

"אני הולכת להרצות בפאנל על כל מיני הקשרים של תרבות הקעקוע בתוך היהדות המקראית. לכאורה יש לנו את האיסור על קעקועים ביהדות, ויש איזו דעה רווחת שיהודים לא מתקעקעים", אומרת ברגנר, "אבל מחקרים שונים מראים לנו שזה כנראה לא היה נכון, ויהודים בעת העתיקה נהגו לקעקע על עצמם את שמות האל כחלק מפולחן דתי.
"גם בקבלה יש כל מיני תיאורים מדהימים של מלאכים שהתורה חקוקה על הגוף שלהם במקומות שונים, הם קוראים לזה חותמות, ויש הרבה אזכורים לכתיבה על הגוף. בין אם כתיבה זמנית ובין אם ממש בדיו קבוע, את זה אנחנו לא לגמרי יודעים, אבל כן יש מסורת של כתיבה על הגוף. גם המילה עצמה, 'קעקוע', שהיא אונומטופיאה, כלומר מילה שהצליל שלה מעיד על המשמעות שלה, קושרת לכך שזו הייתה פרקטיקה קיימת. המילה היא בעצם הצליל של הנקישה שהשמיע תהליך הקעקוע במקלות שמקישים אחד על השני, 'קע, קע, קע, קע'.

"אז אני אדבר על כל מיני דוגמאות כאלה, אריק וייס, אמן גראפי ויזואלי ואמן יודאיקה עכשווי, שבעבודה שלו יש הרבה אהבה לכתיבה על הגוף ולקעקועים, ידבר על האמנות שלו, וחיים מאור, אוצר, ואחד האמנים הוותיקים בארץ, שעוסק בעבודותיו בכל מיני דרכים במספר של אביו מהשואה, ירצה בנושא."

"ובו תדבק", אריק וייס, צילום, 2015

הצד הרוחני והטיפולי

איזו דרך הובילה אותך להגדיר את עצמך כמלווה רוחנית באמצעות קעקועים?

"מלווה רוחנית באמצעות קעקועים זה, בעצם, מקצוע שפיתחתי במשך השנים, שמשלב את כל הדברים שאני יודעת לעשות הכי טוב, שזה אמנות – אני אמנית רב-תחומית, טיפול באמנות – שיש לי בזה תואר שני ורקע טיפולי, וקעקועים. אני עברתי דרך ארוכה, מ'בצלאל', דרך 'לסלי קולג" ללימודי טיפול באמנות, ואז נדלקתי על קעקועים. הרבה שנים אחר כך החלטתי שאני זונחת את המקצוע הטיפולי שלי ולומדת לקעקע.

"אחרי שנתיים, בגלל שתמיד הייתה לי משיכה לרוחניות ולפסיכולוגיה, התחיל להיות לי משעמם מסתם לעשות לאנשים קעקועים, בלי להבין מי הם ובלי לשאול למה הם רוצים לעשות את הקעקוע הזה, והתחלתי להיות מקעקעת יותר קשובה ומתעניינת.

אז התחלתי גם לחקור את ההיסטוריה של הקעקוע, מתוך מחשבה שזה יעזור לי להיות מקעקעת יותר טובה, וגיליתי שיש תחום שלם של אנתרופולוגיה של קעקועים. זו הייתה, מבחינתי, התפוצצות. BIG BANG, מה שנקרא. התאהבתי בזה, וירד לי האסימון. הבנתי שזו בעצם אמנות כל כך משמעותית וכל כך חשובה וכל כך קרובה לבית וקרובה לעצמות, ונעוצה כל כך עמוק בהיסטוריה, ושהמשמעויות שלה הן כל כך עמוקות לאדם, הרבה יותר מאיזה טרנד חולף, ואז זו נהייתה האג'נדה שלי להפיץ את הבשורה הזו, ולהראות לאנשים את המשמעות של זה.

"התחלתי לכתוב על זה מאמרים, ולעבוד עם אוריינטציה טיפולית. עם הזמן פיתחתי את הדרך שלי שבה אני קודם כל נפגשת עם האדם שבא לעשות קעקוע, ומנסה להבין מה מביא אותו לרצות לעשות את הקעקוע הזה דווקא בתקופה זו בחייו, איך זה קשור לדברים אחרים שעוברים עליו בתחומים אחרים בחיים, מה הוא היה רוצה לקבל מהקעקוע ברמת ההעצמה. אז אנחנו מתחילים לעצב את זה ביחד, לראות מאיזה עולם סגנוני אנחנו שואבים, לחקור, להבין את ההקשרים, כדי שלא נעשה משהו שאנחנו לא מבינים, ולומדים כל מה שצריך ללמוד בקשר לקעקוע, ואז זה הופך להיות באמת קמע, שיש לו השפעה במציאות."

איזה קעקוע שלך את הכי אוהבת?

"האחרונים שעשיתי. שני צמידים בסגנון מצרי על פרקי הידיים, כי אני מאד מחוברת לתרבות מצרים, וחוקרת אותם, ולומדת את זה לעומק, ובעיקר בגלל שהם עסקו המון בגיאומטריה מקודשת, והאמנות שלהם הייתה הדבר הכי מדהים בעולם. אחרי שנתיים בערך בתור מקעקעת התחלתי גם בשני תחומי מחקר עצמאיים שאני משלבת אותם בתוך העבודה, אחד מהם זה ההיסטוריה של הקעקוע, והשני זה גיאומטריה מקודשת."

אני טועה כשהמושג הזה לוקח אותי לצורת "המרכבה"?

"בדיוק.  גאומטריה מקודשת זו בעצם דרך אוניברסלית של צורות ותבניות-על, שיוצרות את היקום, ובאות להראות לנו שכל דבר ביקום מתהווה ובא לידי קיום דרך אותן צורות ותבניות-על גיאומטריות. התבניות האלה הן תוצאה של רטטים, ויברציות, סאונד. בעצם הכל זה סאונד, ולסאונד יש צורה גיאומטרית."

כמה קעקועים היו לך כשהתחלת לחשוב על הקעקוע כמקצוע?

"היה לי אז קעקוע אחד, ממש לא יותר מדי".

והיום?

"היום זה לא צפוי להיגמר".

כנס השפה העברית ה-11, "לשון ראשון", יתקיים בתאריכים 10-7 בפברואר 2018 בראשון לציון.

ריאיון: טל גורדון

The post כנס השפה העברית | לשון ראשון | שפת הקעקוע first appeared on גיאומטריה מקודשת.

יסמין ברגנר, אסי משולם ואסתר כהן סקין

גלריה משונע, הרצל 112 תל אביב 2012

מאז ומתמיד נוכח המיתוס מאחורי הקלעים של כל סגנון ותקופה באמנות. ההכרה באיכות העל – זמנית של המיתוס אינה מעידה על געגוע סנטימנטלי או אוטופי אלא מצביעה באופן מפוכח ושקול על העובדה שמשהו נצחי הינו נוכח תמיד גם אם חבוי, ומאפשרת לו להיות חלק  בלתי נפרד מהעושר החזותי והמנטלי של האמנות העכשווית. זוהי הצהרה ישירה, חפה מנוסטלגיה או ממגמתיות.

התערוכה:

עלינו להטות אוזן, להגיב ולהכיר בחשיבותה וחיוניותה של הנוכחות התמידית של המיתוס. התשתית התרבותית  האנושית משתנה תדיר, זהו מרחב גמיש המתבסס על זיכרונותינו ותודעתנו הפרטית והקולקטיבית. התרבות לעולם מתבוננת בו- זמנית על העבר ועל העתיד ומשפיעה עלינו כיחידים וכקבוצות.  האמנים מבקשים לייצר חיבורים פרטיים ובין- אישיים אל המיתוס, הסמל והארכיטיפ, אל ההיסטוריות הצרובות גנטית ותודעתית בזיכרוננו הקולקטיבי ולצקת בהם תוכן חדש ורלוונטי.

פניה האותנטיות או הכוזבות של ההיסטוריה משתנות ומתמוססות בראיה הרחבה של אלפי ומיליוני שנים. הקטבים הפוליטיים מיטשטשים ומה שנותר הינו הסמל והארכיטיפ המשמש כמפתח.

האמנים מבקשים להשתמש בחומרי גלם אלה כבמגרש משחקים, כל אחד בדרכו או בדרכה הייחודים על מנת להפכם לשיח  נוכח בכאן ועכשיו.אנו מבקשים לפרז את המאסטר- נראטיבים אשר הועברו אלינו לאורך העידנים.

אנו מבקשים להטיל ספק ולחקור את הייצוגים הויזואליים, את המשמעויות והמובנים של תרבויות משתנות. להבין את חוויותנו האישיות השונות ביחס אליהן וההשפעות  של זיכרון או אמנזיה תרבותית אשר נערמו זו על גבי זו לאורך ההיסטוריה. להקשיב, לפענח ולהיענות לקריאה האישית המתעוררת בנו על ידי הקמאי.

מאי 2014

 יסמין ברגנר

יסמין ברגנר הינה אמנית, מקעקעת, אוצרת וחוקרת תרבויות קעקוע. המדיה השונים בהם היא פועלת הינם רישום, פיסול, פרפורמנס וקעקוע, המתייחד כיום כתחום אמנותי עצמאי. המדיה המגוונים משפיעים וזולגים זה אל זה, יוצרים שיח הכמה לחבר ולגשר בין תרבויות ושפות, בין הפרימיטיבי למודרני, בין השכלתני לרוחני.

הכשרתה כאמנית- מקעקעת הובילה אותה במקביל גם להתמחות ברישום ובגילוף עץ ולשנים של מחקר עצמאי וכתיבה על תרבויות קעקוע וגיאומטריה מקודשת. בתרבויות חוץ- מערביות נהגו  (ולעיתים עד היום) האמנים השבטיים לגלף בעץ את חותמות הקעקוע שלהם וכן את הטוטמים השבטיים.  הקשר ההדוק בין קעקוע לגילוף קיבל מובן ורלוונטיות סינכרונית עבור ברגנר באמצעות המחקר העצמאי שערכה במקביל לעשייתה האמנותית. מחוץ למערב נחשב הגילוף בעץ לאמנות מסורתית השמורה לגברים. האמנית לוקחת בעלות על תחום יצירה זה ותחת ידיה הוא הופך לאקט של חירות אישית, חיבור לעוצמה הטמונה בפעולה הפיזית הקשוחה של הגילוף, חיבור בין נשיות וגבריות.

בפרפורמנס היא שואפת להכיל סמליות על- זמנית, תהליכים רוחניים המגולמים בדימוי גופני איקוני. האם הגוף מחזיק את הדימוי או להיפך. עבורה זוהי פעולה החותרת לעורר כוחות מיתיים ולעגן אותם בחיינו במטרה להעצים אותם ולמלא חלל רוחני חסר.

מראה הצבה, צילומים: סיגל קולטון

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, ורישומים, מראה הצבה

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2014

היא ראתה הכל, עפרון על נייר, 2014

בבואתנו, עפרון על נייר, 2013

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, עץ אורן מגולף, 2013-2014

צילומים: סיגל קולטון

נבל מנדלה, כלי נגינה מוגבר, גילוף – יסמין ברגנר

תכנון ויישום מוזיקלי – עמית טיפנברון, מנהל אמנותי תזמורת הבארוקדה ישראל

אסתר כהן סקין

היא אמנית רב- תחומית הפועלת במדיה של רישום דיגיטלי, רקמה, פיסול וטקסט. בתהליכי העבודה המורכבים שלה מתמצקים למכלול רשמים, סמלים וטקסטים המתעדים תקופת חיים והלך רוח. הדימויים והטקסטים עשירים בהקשרים ייחודיים אשר הופכים לארכיטיפים אישיים עבור היוצרת.

כהן- סקין שואפת ליצור חיבורים ליריים חדשים בין סמלים וכך משנה את מובנם לכדי נראטיב חדש, שפה חדשה, הרוחשת בתוך שדה פעולה אמנותי רחב, קוראת לצופה לפענח עולם של מצבים, תחושות ומחשבות בעל היגיון ופואטיקה פנימיים. סדרת עבודות הציור/רקמה שלה מגלות עיסוק בפעולה מדיטטיבית המתקשרת בדרך כלל לעמלנות נשית מסורתית.  מתגלים דימויים העשויים בהקפדה אנליטית השואבת מהשפה הדיגיטלית מתוך שאיפה לאסתטיות טהורה ומדויקת,  ה"קו" כערך, כדרך. המדיום הייחודי  מטמיר את העבודות, הדימויים החידתיים מעוררים רצון להתחקות וחיפוש ומשקפים  את מוליכותם המטאפיזית דווקא באמצעות איכות ה"craft" של העבודות ונוכחותה המוחשית של היד.

מראה הצבה, צילומים: אסתר כהן סקין

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2014

ללא כותרת, רקמה על בד, 2013

ללא כותרת, רקמה על בד, 2014

אסי משולם

עבודותיו של אסי משולם עוסקות במרחב שבין הזהות האישית והקולקטיבית, ביצירה של פולחנים אישיים, בנפשו של האדם הניבטת בכל יופיה וכיעורה מתוך התבוננותו בעצמו.  ציוריו, פסליו, עבודות הטקסט והמייצגים שלו חותרים לפרק טאבואים ופרדיגמות תרבותיות.  מיתוס חדש נבנה מתוך נקודת המבט הייחודית שלו. משולם יוצר היפוכים ומעברים חתרניים בין טומאה וטהרה, בין חושך לאור ובין תבונה לבערות. מבטו הינו מראה חברתית חודרת על מצבו של האדם.

יצירי דמיונו מתקיימים בד בבד בממדים רוחניים שונים, בין הגבוה והמואר לבין הנמוך והשפל ויוצרים מצב תודעתי ייחודי השואף לגלם, לחבר ולהגדיר מחדש משמעויות של "טוב" ו"רע", רוחני וחילוני, מקודש וטמא. יצירתו "רועכם" הינה יצירת אמנות טקסטואלית מרתקת ורחבת יריעה השואפת ליצור טקסט דתי בדיוני, השואב השראה מטקסטים דתיים קיימים, מאמץ את סגנונם הדימויי הארכאי  לכדי יצירת טקסט  פואטית, חתרנית וביקורתית.

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

תמונות מערב הפתיחה

תמונות מתהליך העבודה

מציבה את הטוטם עם אורן פישר

The post אוב | גלריה משונע | יסמין ברגנר | אסתר כהן סקין | אסי משולם first appeared on גיאומטריה מקודשת.

אמניות משתתפות:

יסמין ברגנר, בתיה השקין, שונית גל, סיוון זריפי, ענתי טוקר, איילת טרלובסקי, מיריי שנאן, בל שפיר, דפנה – שפירא חסון.

גלריה שרה ארמן, תל אביב 2019

"אנו אוצרים זיכרונות בגופינו, אנו אוצרים תשוקה וכאבי לב. אנו אוצרים שמחה, רגעים של שלווה שמיימית. אם אנו רוצים שתהיה לנו גישה אליהם, אם אנו רוצים לנוע לתוכם ודרכם, אנחנו חייבים להכנס אל תוך גופינו…הגוף שלנו מספר סיפורים"

הזכות לכתוב/ ג'וליה קמרון

"תערוכת היסטוריות מיצב/ מיצג, מתייחסת למושג "היסטוריה" בתירגום המילולי מאנגלית – כ"סיפור שלו" History, אך בהיפוכו הפמיניסטי ל"סיפור שלה" – Herstory כלומר נקודת מבט נשית אישית על היסטוריה כסיפור אישי.

בשנות ה – 70 המוקדמות בארה"ב, החלו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו ללמד קורסים של אמנות לנשים. הן יזמו סדנאות, שבהן ביקשו מנשים לכתוב על חייהן האישיים כמוטיבציה לתהליך אישי וליצירת אמנות. חלק מהפרוייקט היה "בית הנשים" (WomanHouse, 1972, California) בית ששיפצו יחד כשכל אמנית מתייחסת לחלל ספציפי בבית.

התערוכה – היסטוריות מיצב/ מיצג, מנסה להצביע על סיפור אישי, הנרקם בתוך יצירת אמנות כשהגוף הנשי הוא חלק ממנה, כהמשך לתכנים הקשורים לאמנות פמיניסטית, וכסיפור פרטי הנרקם בין הגוף לאובייקטים שהוא מייצר (היא מייצרת).

בתערוכה מציגות 9 נשים, היוצרות במקביל מיצבים, אובייקטים, ומיצגים. בזמנים קבועים יפעלו 9 מיצגים ביחס ועם האובייקטים שבתערוכה, על ידי כל אחת מהאמניות. העובדה שהגלריה בה מוצגת התערוכה מתקיימת בתוך בית פעיל, מציבה את המיצגים כחלק מפעילות יומיומית של בית, כמקום מפגש בין פעולות, חפצים וסיפור אישי".

מתוך טקסט התערוכה:

טקסט ואוצרות: דפנה שפירא – חסון

להורדת הקטלוג המלא:

עיצוב: שונית גל

מיצב-מיצג 2019

The post היסטוריות מיצב – מיצג | גלריה שרה ארמן | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

דצמבר 2017

להורדת קובץ PDF של המאמר המלא

הצורה האחת והיחידה יסמין ברגנר

The post הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

להורדת קובץ PDF של המאמר של בת'אני ובסטר בתרגום לעברית

הפצע הנשי – יסמין ברגנר

The post הפצע הנשי | מאת בת'אני וובסטר | תרגמה מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

גליון 261, יוני 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 2 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 2

The post ילד השדה חלק שני | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין first appeared on גיאומטריה מקודשת.

גליון 260, מאי 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 1 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 1

The post ילד השדה 1# | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בספרה של היסטוריונית הקעקועים האמריקאית אנה פליסיטי פרידמן,  בהוצאת Yale University Press. יצא בשנת 2015

קעקועים באפריקה והמזרח התיכון. ציור השער: יסמין ברגנר

The post The World Atlas of Tattoo | By Anna Felicity Friedman first appeared on גיאומטריה מקודשת.

פולחן הקעקוע משקף את תפיסת העולם התרבותית של הקהילה, מידת החירות והפיקוח החברתי על הפרט. הקעקוע הוא כלי המהווה חלק מטכסי מעבר וחניכה – שלבי החיים המשמעותיים של האדם בתרבות בה הוא/ היא חי/ה. הוא סמל השתייכות ומעמד, כלי להתפתחות אישית וקולקטיבית וכמובן כלי אסתטי להאדרת הגוף.

כיום יותר מאי פעם, תרבות הקעקוע העולמית היא חגיגה בין – תרבותית, מחברת בין מזרח ומערב, בין עבר להווה.

בעשורים האחרונים הפכו קעקועים לחלק אינטגרלי מעולם האמנות, מתכתבים ושואבים השראה מהמנות פרימיטיבית, קלאסית ופוסט – מודרניתומאתגרים את גבולות אמנות הגוף והגדרת העצמי.

אמנות הקעקוע העכשווית מחברת בין תרבויות גיאוגרפיות, מגמות ושפות אמנותיות שונות ואף מנוגדות. הגוף המקועקע במאה ה21 עושה שימוש וירטואוזי בתולדות האמנות: ריאליזם, קוביזם, גיאומטריה, פואנטליזם, עיצוב דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי, מוצאים את דרכם לתוך ז'אנרים חדשים, מהפכניים ורעננים של קעקועים.

בחינתן של תרבויות הקעקועים השונות במרוצת ההיסטוריה על פני הגלובוס, מעניקה לנו את היכולת לבחון את נפש האדם, במקביל לשינויים היסטוריים, אג'נדות פוליטיות, מגמות ומהפכות חברתיות עד ימינו.

תרבות הקעקוע נוגעת בכל תחומי החיים, היא אוניברסלית ולכן היא בעלת מסר הומניסטי ממדרגה ראשונה"

יסמין ברגנר

מתוך עבודת המחקר "תרבות הקעקוע בראי האמנות, ההיסטוריה והתרבות"

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: טל רשף

ייעוץ מקצועי לכנס: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: נועה רשף

ייעוץ מקצועי: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

The post ללא מסגרת | כנס קעקועים | יועצת מקצועית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בין האמניםות המשתתפיםות: רון עמיר, רונה יפמן, דוד עדיקא, גיא ברילר, רעיה ברוקנטל, ורדי כהנא, מאיר גל, אסתר כהן סקין, לארס קרוטק, אסי משולם, אריק וייס, דניאל כהן דינר,  ועוד.

דימוי פותח: מלכיאלה בן שבת ודן בלילטי

מחקר: יסמין ברגנר

אוצרים: יסמין ברגנר וחיים מאור

5/11/13 ב 18:00 עד 14/1/14 גלריית הסנאט במרכז המבקרים ע"ש ג'ורג' סרוט, המרכז האוניברסיטאי ע"ש סמואל ומילדה איירטון, המחלקה לאמנויות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דפנה שפירא חסון ושונית גל במיצג מיוחד לתערוכה

מתוך קטלוג התערוכה:

בתרבויות שבטיות אמנות קעקוע הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהתרבות. עד סוף המאה ה-19, בתרבות המערב, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מאמנות הקעקוע והיא נתפסה כז'אנר "נחות" ו"דקדנטי" ונקשרה לאבחנות אודות נטייה לפשע.

בשנים האחרונות החברה המערבית נפתחת לאמנות הקעקוע. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי מתבסס והולך לאחר תיוגה במשך מאות שנים כתרבות-שוליים "נחותה". כיום נובטת מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקוע ומכירה בחשיבותו.

מהו הדחף אשר גורם לחקיקת "מסר" בעור, ל"חתונה" או ל"ברית" בין גוף לבין אידיאולוגיה?

הגוף האישי ומערכת היחסים שלו עם "הגוף החברתי" (The Social Body)- מושג שטבע מישל פוקו [Michel Foucault] בשנת 1977, הוא מוקד ההתבוננות, בבואנו לבחון את תופעת הקעקוע האוניברסלית.  הגוף מהווה את מקור זהותנו האישית והבסיס ממנו אנו מזהיםות עצמנו כישות נפרדת. הגוף הוא המדיום שבאמצעותו האני מתקשר עם ה'אחר'. אנו יוצרים זהויות אישיות, על פיה מתבססות מערכות יחסים חברתיות. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע יכולה להתפרש כעיסוק פעיל בזהות עצמית ובהצבת עצמנו בתוך מערכות היחסים החברתיות שלנו.

המהפכות החברתיות השונות והחיים הפוסט-מודרניים הגדירו ומגדירים מחדש ערכים של "אינדיבידואליזם", "סובייקט" ו"הגוף הפרטי".

וורדי כהנא

חוקרת התרבות והמגדר אליזבת גרוס [Grosz Elizabeth] סוברת כי הגוף ה"אותנטי" בניגוד ל"גוף הצייתן" שהגדיר פוקו, אינו נכנע לתכתיבים חיצוניים של רגולציות, פיקוח והגבלה, אלא דווקא לתכתיבים פנימיים מועצמים, לניהול ושליטה עצמית. הגוף אינו מציית מתוך כבוד לסמכות, כי אם מתוך התמסרות לרצון, לתשוקה ולתודעה. תפיסות פוסט-מודרניסטיות שהגיעו להבשלה לאחרונה, מצליחות לנסח בצורה מורכבת ובהירה שיח פילוסופי פמיניסטי שעושה צדק עם מונחי "הגוף" וייצוגי ה"עצמי".  בשנים האחרונות מצליח השיח הפמיניסטי להתייחס לגוף האישה במונחים של "פליאה, עונג ותשוקה" במקום במונחים של "פיקוח ושליטה".

קעקוע מייצר הגדרות ותיוגים חברתיים כגון "פגאני", "פרימיטיבי", "קפיטליסטי", "מערבי", "אקזוטי", "פמיניסטי", "גברי" וכולי. הוא מנכיח דפוסים של השתייכות ושל מרידה, של הכרה במעמד וסטאטוס, ויוצר ייצוגים של השתייכות וגבולות של הדרה.

משחר ההיסטוריה קיימות תרבויות קעקוע ברחבי העולם, אשר טעונות באידיאולוגיות שונות.  אמונותיהם ותפיסות עולמם של בני אדם, משפיעות על שיפוטם ויחסם כלפי קעקוע. מערכות אמונה שונות של קוסמולוגיה, דת, אסתטיקה ופוליטיקה, והאופנים בהם הן מתייחסות כלפי הגוף, משפיעות על תפיסת תרבות קעקוע. תרבויות קעקוע מקומיות שינו את משמעותן במרוצת ההיסטוריה בשל שינויים ביחסי – כוחות פוליטיים ואבולוציה חברתית. החיים העכשוויים מאפשרים לנו התבוננות מחודשת בתרבויות קעקוע בעבר ובהווה, אימוץ וניכוס של תרבויות זרות והטמעתן זו בזו במסגרת תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. "זהות גוף" במונחים אישיים וקולקטיביים, הינה מושג שמשמעותו משתנה תדיר מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה.

דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

משטרים פוליטיים, קונבנציות תרבותיות ודתיות , מערכות אירגוניות וחינוכיות מעצבות וממשמעות את חזות ומנהג "הגוף החברתי". למרות שזהותנו אינה מורכבת רק מהשפעות חברתיות, היא לעולם אינה מנותקת מההקשר החברתי. הגוף המקועקע אינו גוף "נטורליסטי" כיוון שהוא תוצאה של "סימון" בידי בני אדם. יתרה מכך, עצם סימונו הופך אותו, בנוסף לקיומו בממד הפיזי, לגוף מטפורי המתקיים במימד רוחני. הקדשה גופנית (Inscription) מתייחסת לגוף ככלי, כמצע, עליו נחקקים מסרים.  "מסרים" ו"טקסטים" המיוצרים באמצעי קעקוע מגוונים, מייצרים גופים של "רשתות חברתיות" המשוחחות זו עם זו.

כחלק אינטגרלי מעולם האמנות, אמנות הקעקוע מתכתבת עם אמנות "פרימיטיבית", אמנות קלאסית, אמנות מודרנית ועכשווית. היא יוצרת חיבורים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה" ומבטלת היררכיות. היא פלורליסטית במהותה, סקרנית ושואפת ללמוד מן ה'אחר' על ידי הוויה של רב-תרבותיות כאג'נדה חברתית. באופן זה, מסורת רישום קלאסי יכולה לעמוד מול רישום עכשווי, ועיצוב גרפי דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי מוצאים את דרכם לתוך קעקועים בז'אנרים חדשים, רעננים ומהפכניים בתפיסתם.

אריק וייס

בתוך כל תרבות קעקוע מקומית מקודדות פיסות היסטוריה וסוציולוגיה בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה, נראטיבים אנתרופולוגיים, סדרים סוציו – דתיים, מגמות חברתיות וביטויים אמנותיים עמוקים.

במרוצת ההיסטוריה עברו תרבויות הקעקוע שינויים במשמעות, במקביל לשינויים סוציו – פוליטיים: לעיתים ניתנה לה משמעות עמוקה ומקודשת, ולעיתים נעשה בה שימוש דכאני, מבזה וגוזל חירות (כדוגמת קעקועי עבדים בעת העתיקה  או קעקוע זרועם של אסירים במחנות הריכוז בשואה).

ניתן לגלות כי ההתפתחויות והשינויים של מעמד תרבות הקעקוע במרוצת ההיסטוריה המערבית היו מקבילים לשינויים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה תקופה. למעשה, הם ביטוי שלהם. בשונה מתרבות המערב, בתרבויות חוץ – מערביות (יפן, מזרח אסיה, איי פולינזיה, מרכז ודרום אמריקה והארקטיים), קעקוע מהווה פעולה מרכזית בתוך עיסוק פולחני מאגי, ותפיסת עולם שבטית שבה טקסי מעבר וחניכה שמאניים הינם חלק אינטגרלי מהקיום האנושי.

תרבויות שונות ברחבי העולם נושאות מיתולוגיות, תכנים, סמלים וארכיטיפים בעלי דמיון רב (מירצ'ה אליאדה) [Mircea Eliade]  ויוצרות תבניות וסמלים אוניברסליים (אדמונד קרפנטר). [Carpenter E]

בתרבויות הללו קעקוע הוא למעשה זרז התפתחותי. דימויים וסמלים שהופיעו בקעקועים נחקרו בקשר שבין הפרטי לקולקטיבי: אצל קרל גוסטב יונג [Carl Gustav Jung] ביחס ל"על-מודע קולקטיבי"  ואצל נועם חומסקי [Noam Chomsky] ביחס ל"דקדוק אוניברסלי".

מחקריו של דידייה אנז'יה [Didier Anzieu] על תודעת ה'אני-עור',  מסייעים להבין את המשמעות הנפשית והרגשית של פעולת הקעקוע, המתעצבת בינקות ובגיל הרך כמראה של חווית הגוף-נפש. המגע  הראשוני ואיכות החוויה הסנסורית בין האם לילד מעצב את בטחונו ובריאות הנפש שלו.

ג'ני בארסט

העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף והוא מחובר למערכת העצבים. הוא מתפקד כשומר – הסף של גבולות הגוף וההבחנה בין פנים לבין חוץ. לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. תחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת 'אני-עור' – מעטפת פסיכולוגית, שדרכה נחווה העולם.

בהקשר זה יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה.

"בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (אצל אנז'ייה בספרו ה"אני עור").

אקט הקעקוע מנכיח חומרי נפש באופן צורני. רעיון מופשט הנובע מנבכי נשמתו של המתקעקע/ת, הופך דרך הקעקוע לנוכחות יומיומית, פשוטה, וזו מאפשרת התבוננות מזככת. אמנים ומתקעקעים מבצעים פעולה שניתן להשוותה ל"מסגור". זהו ארכיטיפ ממוקד שמקבל ערך כ"מסמן חזותי" של חוויה נפשית ינקותית.

אין ספק, תרבות הקעקוע מאפשרת התבוננות לא שגרתית על כל תחומי החיים ובחינה מחודשת של תפיסות עולם.

לסיום, בנימה אישית, תערוכה זו החלה בעקבות מחקר עצמאי שערכתי, מתוך סקרנות להבין טוב יותר את המקצוע האהוב שלי – מקצוע המקעקעת והפך למקור השראה, יצירה ופרנסה אינסופי עבורי. ובמרוצת השנים פיתחתי את שיטת הליווי הרוחני באמצעות קעקוע©. באמצעות הקדשת זמני ומרצי ללמידת סמלים, ארכיטיפים והיסטוריה של תרבות הקעקועים העולמית, אני זוכה להיות מקעקעת מקצועית, איכותית ומועילה יותר למתקעקעיםות שלי. סקרנותי ואהבתי למקצוע הקעקוע, הובילו את חיי להרפתקה מופלאה של חקירה וגילוי מתמשכים. אני מוקסמת מהמקצוע הזה וחשה ברת מזל להיות חלק מקהילה מיוחדת ובעלת היסטוריה מרתקת המאפשרת לחדור לנבכי נפשו של אדם. ייעוד המאפשר לי לסייע לאחריםות לגלות, להגדיר ולעצב את עצמםן באופן יצירתי, כמנוף טרנספורמטיבי חיובי עבורםן.

תודותיי נתונות לכל החוקרים והמקורות הרבים מהן שאבתי לכתיבת המחקר.

*

התערוכה ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית מציגה מגוון מרתק של עבודות אמנות של אמניםות מישראל ומחו"ל אשר מתייחסיםות באופני ביטוי שונים לאקט הקעקוע וחושפים את מגוון המניעים הפנימיים לעשיית קעקוע בהקשרים של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, תודעתית ורוחנית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מקעקעת וחוקרת

להורדת קטלוג התערוכה המלא

קטלוג קעקועים-אוניברסיטת בן גוריון

The post ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית | הגלריה של אוניברסיטת בן גוריון | אוצריםות: יסמין ברגנר וחיים מאור first appeared on גיאומטריה מקודשת.

אוצרת: יסמין ברגנר

דימוי שער: מקס האריס

הגוף הוא המדיום שבאמצעותו אנו מתקשרים עם "האחר" ועם הסביבה. אנו יוצרים זהויות אישיות וחברתיות אשר על פיהן אנו מבססים "רשתות- חברתיות אנושיות" באמצעות הגוף. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע מתפרשת כאן כעיסוק פעיל שבאמצעותו אנשים עוסקים בזהות עצמית ובהצבת עצמם בתוך מערכות היחסים החברתיות שלהם.

התערוכה מתמקדת בהיבט הקדמוני של הקעקוע, כפי שהוא עולה באופן קונקרטי ומטאפורי כאחד. האמניםות המשתתפיםות מתייחסיםות באמצעות אקט הקעקוע, למורשת אבות ואימהות החיה בתוכנו, משפיעה ומעצבת את עולמנו.

חתימה בעור (Inscription) מאפשרת לנו להנציח זיכרון, לחשוף ולהאיר רובד נסתר, לשייך עצמנו עם עמדות ומושגים ולשמור אותם קרוב לליבנו.

קעקוע הוא פעולה של שינוי, קיבוע והתמרה. ביטוי לנצחי בעולם הבר- חלוף.

קעקוע הוא "סוד שמתגלה", המתגלם על פני השטח מן העור אל האור.

אמנות קעקוע קשורה באופן אינהרנטי לטקסי מעבר וחניכה במסורות שמאניות בתרבויות שבטיות חוץ- מערביות.

בתרבות המערב, עד סוף המאה ה 19 נחשבה אמנות הקעקוע כז'אנר "נחות" ודקדנטי וקעקועים אף שימשו ככלי לאבחון נטיות לפשע.

אמנות הקעקוע מקבלת התייחסות מעצימה בתרבות העכשווית. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי, מתבסס והולך לאחר מאות שנים שבהן תויגה כתופעת שוליים.

כיום פורחת לה מגמה חברתית חדשה, המאמצת בחום את הז'אנר ומכירה בחשיבותו וייחודו הרב – תרבותי.

מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר

משתתפיםות: אסתר כהן סקין, דפנה שפירא חסון, שונית גל, רני פרדס, מקס האריס, מלכיאלה פייג', לילך מדר, עמליה זנד, גליה פסטרנק, אריק וייס, אייל פריד, רון עמיר, לארס קרוטק, אג'ארן מתייה, נמרוד ראובני, ג'וד מוסקוביץ', יסמין ברגנר, חיים מאור, שמעון פינטו, אום כולטוב, יוליה פריידין

גלריה בנימין: 11/7-3/8 צ'לנוב 28 תל אביב

פתיחה: 11/7 יום חמישי ב 20:00

מיצג חי: "מוח עצם" (בכורה) 

מאת דפנה שפירא חסון ושונית גל 20:30

יסמין ברגנר

עמליה ואלמגור זנד על רקע עבודה של יסמין ברגנר ואג'ארן מתייה

יסמין ברגנר (בצילום עם המקעקעת עמליה זנד, הדובה הגדולה)

צילום: ג'וד מוסקוביץ

מימין: אייל פריד , משמאל: חיים מאור

אייל פריד

פרפורמנס מאת דפנה שפירא חסון ושונית גל

דפנה שפירא חסון ושונית גל

עמליה זנד (הדובה הגדולה) על רקע עבודתה Bloodline

עמליה זנד (הדובה הגדולה)

מימין לשמאל: שמעון פינטו, אוםכולטוב, רון עמיר, יוליה פריידין, נמרוד ראובני, רני פרדס

אג'ארן מתייה

מימין לשמאל: גליה פסטרנק, יסמין ברגנר, חיים מאור

מימין: אריק וייס, משמאל: שמעון פינטו

אריק וייס

חיים מאור

רני פרדס

יוליה פריידין

לארס קרוטק

נמרוד ראובני

יסמין ברגנר (בצילום עם זוהר ברגנר בז'רנו)

צילום: ג'וד מוסקוביץ

שמעון פינטו

לילך מדר ומלכיאלה בן שבת

להורדת קטלוג התערוכה המלא

עיצוב: שונית גל

אנססטורז קטלוג

The post אנססטורז | תערוכה קבוצתית | גלריה בנימין תל אביב | אוצרת: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

פתיחה: 10/11/2016 נעילה: 10/11/2017

מוזיאון ארץ ישראל [מוז"א] – תל אביב

משחר ההיסטוריה היה הגוף המקועקע דרך להאדרה ולהגדרה אישית וקולקטיבית של האדם. מקורה של אמנות הקעקוע במסורות טקסי מעבר וחניכה שמאניות בתרבויות ילידיות. כל עבודת קעקוע ברחבי העולם מכילה בתוכה פיסות תרבות והיסטוריה ומגלמת גם ערכים אישיים, חברתיים, אקולוגיים ורוחניים.

התערוכה עוסקת בתולדות הקעקוע וחושפת מגוון מגמות אמנותיות עכשוויות בארץ ובעולם. מוצגות בה גם עבודותיו של הצלם ואנתרופולוג הקעקועים האמריקאי ד"ר לארס קרוטק, שספריו ומסעותיו מתעדים תרבויות קעקוע שבטיות מסורתיות ועכשוויות ברחבי תבל. מקום נכבד מוקדש בתערוכה לקעקוע העכשווי ולקהילת הקעקוע הישראלית, כפי שהיא מתועדת בעדשת המצלמה של "קעקוע פרוג'קט" (תמונת נושא: אלכס טילקין וסטס ויינשטיין). מקום של כבוד ניתן גם למסורת הקעקוע הצלייני בירושלים (משפחת רזוק) , לדוד מוסקו המלח המקעקע, לצד עבודותיהם של אמני קעקוע וצלמים נוספים מהארץ ומהעולם, סרטים, פריטים נדירים ותיעוד ססגוני.

כיום יותר מאי פעם, תרבות הקעקוע העולמית היא חגיגה בין- תרבותית, המחברת בין קצוות העולם, בין עבר לבין המציאות עכשווית. תרבויות הקעקוע ברחבי הגלובוס מכילות בתוכן פיסות תרבות והיסטוריה מרתקות המגלמות בד בבד ערכים אישיים, חברתיים ורוחניים.

תרבות הקעקוע העולמית זוכה כיום לבחינה היסטורית מחודשת בעקבות תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. צומחת מגמה חברתית עולמית חדשה, המאמצת את אמנות הקעקוע ומכירה בחשיבותה וייחודה הרב-תרבותי. מגמה עולמית זו משקפת רבגוניות תרבותית ומציגה תחיה מחדש של מנהגים קדומים של קישוט הגוף וקעקוע לצד פרקטיקות עכשוויות ופורצות דרך, המגיעות כיום מארבעת קצוות תבל. מגמה תרבותית מרתקת זו מבטאת פסיפס תרבותי חוצה גבולות של החוויה האנושית דרך קעקועים – אמנות חיה ונושמת על גופנו.

מסתמן כי לאחר אלפי שנים של מסורת, אמנות הקעקוע שובה שוב את ליבנו והיא כאן להישאר. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון – קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן נרצה ללכת, והוא נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק.

לקעקוע יש יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי. במחקרי הקעקוע שלי בעשור האחרון, אני שואפת לחשוף את הציבור הישראלי למגוון מגמות קעקוע אמנותיות עכשוויות בארץ ובעולם. ללמד את תולדות הקעקוע כפרקטיקה אמנותית – רוחנית חובקת עולם מאז שחר ההיסטוריה.

טקסט: יסמין ברגנר, מתוך ספר התערוכה (להורדת ספר התערוכה בPDF גללו עד למטה)

תיעוד התערוכה: ליאוניד פדרול

באדיבות מוזיאון ארץ ישראל

צילומים: ליאוניד פדרול, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל

סימפוזיון הקעקועים הבינלאומי שליווה את התערוכה:

משתתפיםות:

דר' לארס קרוטק, מרדכי לוי, אלכסנדר טילקין, מלכיאלה בן – שבת, פרופ' מאיר בר – אילן ויסמין ברגנר.

קעקועי העתיד // יסמין ברגנר

מחקרים בתחום העתידנות בוחנים את האפשרות שעולם הקעקועים יעבור בעשורים הקרובים אבולוציה מבחינה עיצובית, סגנונית וטכנולוגית; זאת בדומה לתמורות שידעה תרבות הקעקוע במהלך ההיסטוריה. נבחן כיצד התפתחות אבולוציונית וטכנולוגית יכולה להשפיע בעתיד על האופן שבו נקשט את גופנו.

יסמין ברגנר היא אוצרת התערוכה, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים. חוקרת תולדות הקעקוע וגיאומטריה מקודשת.

מורשת הקעקוע הילידי // דר' לארס קרוטק

הגוף הילידי המקועקע הוא כלי של התפתחות והשתנות, המקדד בתוכו את תפיסת העולם הקדומה האישית, החברתית, האקולוגית והרוחנית ומתקיים לאורך דורות של אמונה שבטית באמצעות עושר סמלים חזותיים (ההרצאה בשפה האנגלית).

דר' לארס קרוטק הוא אנתרופולוג קעקועים, צלם וחוקר. התפרסם בזכות מחקריו וספריו על ההסטוריה והתרבות של הגוף  הילידי המקועקע. הפיק והנחה את סדרת הטלוזיה הדוקומנטרית של ערוץ דיסקברי "צייד הקעקועים" [TATTOO HUNTER], אשר תעדה תרבויות קעקוע הולכות ונעלמות ברחבי העולם. מגוון מעבודותיו מוצגות בתערוכה.

כתיבת שם ה' על הגוף: חוויה דתית, מיסטית ומאגית // פרופ' מאיר בר – אילן

בעת העתיקה נהגו יהודים לכתוב את שם ה' על הגוף בדיו, והם עשו זאת במסגרת דתית מיסטית ומאגית. ההרצאה תסקור מבחר עדויות למנהגים עתיקים ונשכחים אלו וכיצד ניתן להבינם בעידן העכשווי.

פרופ' מאיר בר – אילן  הוא חוקר של החברה והתרבות היהודית המלמד במחלקה לתלמוד ובמחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

בר- אילן חוקר מגוון רחב ביותר של מקורות ביהדות בעת העתיקה. דרך שיטות מחקר בין – תחומיות הוא בוחן תנ"ך, ספרות חיצונית, תלמוד, תפילה, ספרות ההיכלות, מיסטיקה, מאגיה, נומרולוגיה, אסטרולוגיה וקעקועים.

דוגמניות מקועקעות: ייצוגי נשיות בעידן הדיגיטלי // מלכיאלה בן – שבת

ההרצאה מבקשת לבחון את ייצוגי הזהות העצמית של דוגמניות במדיה הדיגיטלית בראייה פמיניסטית באמצעות גופן המקועקע.

מלכיאלה בן שבת היא בעלת תואר שני במגדר מאוניברסיטת תל אביב. מלכיאלה היא פרפורמרית, צלמת, וכן חוקרת עצמאית המתמקדת בצומת של תרבות הקעקועים, ייצוגי נשיות ותיאוריה פמיניסטית. התערוכה "קעקועים" מציגה את "בנות" סדרת עבודות צילום של מלכיאלה בן שבת והצלם דן בלילטי.

קעקוע פרוג'קט // אלכסנדר טילקין

אלכסנדר טילקין וסטס וינשטיין מתעדים בצילום את תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית כתופעה משמעותית רחבת היקף מאז 2011. הפרויקט חותר לתת ביטוי בשיח התרבותי לתופעה שהתקרבה בצעדי ענק מהשוליים אל המרכז ונהפכה בעשור האחרון למרכיב משמעותי ונוכח בתרבות ובאמנות בישראל ובעולם.

המרצה אלכסנדר טילקין הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במדעי המחשב וסטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב.

ירושלים בתוך העור: לקורותיו של הקעקוע הירושלמי // מרדכי לוי

תולדותיו של הקעקוע הצלייני, שהוא מסורת ייחודית לארץ ישראל:מנהג עתיק מאז ימי הביניים של עולים לרגל לירושלים שנהגו  לקעקע עצמם כמזכרת ממסעם.

מסורת זו נמשכת על ידי משפחת רזוק הירושלמית, משפחת המקעקעיםות הוותיקה בעולם המוצגת בתערוכה.

מרדכי לוי הצטרף לשירות החוץ בשנת 1975. שימש יועץ מיוחד לענייני נוצרים ומוסלמים לראש העיר ירושלים (2008 – 2004).

בטרם פרישתו מהשירות הדיפלומטי כיהן כשגריר ישראל לכס הקדוש (2012 -2008). התמחה בנושאי צליינות לארץ הקודש בימי הביניים ולתולדות הקעקועים בתרבות המערב.

הפתיחה: רגע של סיפוק עם דר' לארס קרוטק וואסים רזוק

ערב הפתיחה: וידאו ארט מאת חיים מחלב, מקעקע. הקרנה על קיר המוזיאון

רגע של סיפוק בפתיחה הרשמית

בצילום: הנהלת המוזיאון, דר' לארס קרוטק, אלכס טילקין, יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

להורדת קטלוג התערוכה המלא (דו-לשוני) בעיצוב משה מירסקי.

לצפייה מיטבית מומלץ לגלול כ Double Spread

קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות – הקטלוג

The post קעקועים | גוף האדם כיצירת אמנות | מוז"א | אוצרת: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יתכן כי מנהג קישוט הגוף מרחיק עד כ 100 אלף שנה אל העבר ואף יותר. קונכיות וכלי עצם שהתגלו במערת בלומבוס [1] [BLOMBOS CAVE] (כיום איזור דרום- אפריקה) נמצאו כשבתוכם שרידים של צבע שהוכן מאוכרה אדומה. ארכיאולוגים משערים כי המערה שימשה כסדנה להכנת צבעים. ככל הנראה זו עדות לטכנולוגיה, לייצור אמנות, לחשיבה ושפה סימבולית בתקופת האבן האמצעית.

ייתכן מאד כי האוכרה שמשה לצביעת הגוף והקונכיות ככלי קעקוע [2]. במערת הגדי [3] (מערת א- סח'ול) בחוף הכרמל ובמערת קפזה שבגליל, התגלו מערות בעלות אופי דומה המשוייכות לתרבות הציידים- הלקטים המוסטרית, המתוארכת לאותה תקופה ואף אולי מוקדמת יותר. במערות התגלו עצמות הומו ספיינס שנקברו ביחד עם עצמות חיה, כלים וצדפים. גם במערה זו התגלו גושי אוכרה גדולים שהובאו מאיזורים אחרים ומשוער ששימשו לקישוט הגוף או הקברים.

*הטקסט הוא חלק מקטלוג התערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות", מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר, מוז"א, 2016 -2017)

בכל רחבי אפריקה התקיימו פרקטיקות צילוק וקעקוע נרחבות ואף פרקטיקה המשלבת צילוק וקעקוע יחדיו, היוצרת מעין קעקוע בולט. התערבויות קולוניאליסטיות במאה ה20 הביאו להצטמצמות משמעותית של המנהג. כמו בכל מקום אחר בעולם, מיסיונריות ואימפריאליזם נוצרי, דיכאו אמנויות ילידיות מסורתיות.

פרקטיקות קעקוע וצילוק מסורתיות קיימות עדיין ברחבי אפריקה כדוגמת אתיופיה, קמרון, מאלי, קונגו, בנין, מוזמביק ועוד [4]. בתרבויות מסופוטמיות שונות התגלו צלמיות חימר הנושאות ציורי גוף בצבע האוכרה הנפוצה. לעיתים הדמויות הנשיות מראות חריתות על פני הגוף ואפשר לראותם כביטוי של אמנות גוף.

בתערוכה "קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות" , מוצגות שלוש צלמיות נשיות (בצילום למטה בויטרינה באמצע), ככל הנראה שרידים מרתקים של תרבויות אלה קדומות מקומיות. התרבות הירמוכית היתה תרבות מקומית חשובה התקיימה לפני כ 8000 שנה בתקופה הניאוליתית הקרמית והיתה כנראה הראשונה באיזורנו להשתמש בקרמיקה. בין צלמיות הפריון הרבות שהתגלו באתר ארכיאולוגי בשער הגולן, התגלתה גם צלמית חימר עם חריתות גוף על אחת מרגליה. גם סמל הגביע (אלה נושאת מחבצה בויטרינה באמצע) הוא אחד הסמלים הבולטים של תרבויות האלה הגדולה הקדומות שמילאו את הגלובוס בין 30,000 ל5000 שנה לפני זמננו בקירוב.

צילומים: דר' לארס קרוטק, אנתרופולג קעקועים

ויטרינה: מימין: צלמית אלה, התרבות הירמוכית.

באמצע: אלה נושאת מחבצה (האישה מגילת),

משמאל: הצלמית מרבדים

באדיבות מוזיאון ישראל ירושלים

תודה מיוחדת לדורית שפיר, אוצרת ראשית מחלקת תרבויות קדומות

תבנית מיוחדת נמצאה במספר מקומות בארץ ישראל. הצלמית מרבדים מציגה דמות נשית בעלת הבעה מיוסרת, ידיה מונחות קרוב לאיבר מינה, היא מיניקה תאומים היונקים משדיה ועל צווארה סמל הירח. על ירכיה חרותות חיות מקרינות ודקלים.  משוער כי מדובר בקמע הגנה ליולדות (כנראה של תאומים). החיות והדקלים כפי הנראה מהווים תזכורת חזותית של מיניות מקודשת, הולדה והרמוניה ביתית.

משוער [5] כי בתרבויות המזרח הקרוב, האישה והעץ היו דימויים שזורים זה בזה, מכוון שהן האישה והן העץ נושאים פרי ולכן היו מושא להערצה וסגידה כאלוהות נשית. פרחיה בק [6] מציינת שמיקום העיטורים על הירכיים משקף דמיון למנהג הקעקוע הנפוץ בתרבויות ניאוליתיות קרובות ובמצרים העתיקה, שם היה מנהג קעקוע הירכיים נפוץ מאד ומעלה את ההשערה כי אכן מדובר בקעקועים.

הסמלים המיוחדים שעליה: הירח, הגדיים והדקלים, פעולת ההנקה והוולווה (איבר המין) מעידים שקרוב לוודאי שהצלמית משתייכת לאחת מתרבויות האלה הקדומות באיזורנו, לפני אלפי שנה ומספרים על החיבור העמוק לאדמה ולתפיסה של הפלנטה כאמא מעניקת כל.

 צלמית אלה יולדת תאומים, רבדים, רישום: יסמין ברגנר בעקבות פרחיה בק

במזרח התיכון ובארץ ישראל התקיימו תרבויות קעקוע בקרב קהילות מוסלמיות בקרב נשים. טאסי [7] מציין כי נשים מצריות היו צובעות את ידיהן ומסביב לפיהן בנקודות כחולות קטנות שדקרו את עצמן במחטים ושפשפו פחם אל תוך הפצעים. אדוארד ליין [EDUARD LANE] (1860) מציין במהלך שהותו במצרים שנשים מהמעמדות הנמוכים קעקעו את פניהן בדגמים כחולים, בדרך כלל את סנטריהן ומצחיהן, אך גם את גבות ידן, זרועותיהן, כפות רגליהן ומרכז החזה שלהן. נקודות, עגולים וקווים פשוטים היו נפוצים.

קעקועים מילאו תפקיד בהגדרת היחיד ובתחזוק המשכיותם של היחסים החברתיים והיחידות החברתיות. בלקמן [8] [ (1937) כותבת כי אינדיגו ופחם הם בעלי תכונות אנטיספטיות שסייעו למנוע זיהומים וכן נעשה שימוש בעשבי מרפא כמו ציפורן או עלי סלק לבן לאחר שהקעקוע הושלם כדי לחזק את העיצוב ולהפחית נפיחות העור.

מסורות קעקוע התקיימו גם בקרב המסורת הבדואית בכל רחבי המזרח התיכון, אם כי פרשנויות שמרניות של הקוראן ביחס לפרקטיקה והשפעות פוליטיות פונדומנטליסטיות, הביאו לדיכוי והצטמצמות משמעותית של תרבות הקעקוע בקרב מוסלמים כיום בצפון אפריקה. בחדית' האיסלאמי נטען כי הקעקוע מהווה פגיעה בשלמות הרוחנית בפני האל. נטען כי הקעקוע מונע מפני מים לחדור אל העור בזמן פולחני היטהרות: אחד מחמשת העקרונות הפונדמנטליים של האיסלם. עם זאת תרבות קעקועים שרדה לאורך מאות בשנים בתרבויות אסלאמיות בצפון אפריקה. במרוקו למשל, אסופות תפילה עממיות שהכילו ציטטות של הנביא מוחמד קבעו כי קעקועים בין הגבות ועל הלחיים הם "מסורתיים" ועל כן לגיטימיים.

רישום: יסמין ברגנר בעקבות תומסון

הרופא הביזנטי אאתיוס [AETIUS] תיאר במאה השישית בחיבורו הרפואי TETRABIBLOM, את דרך הביצוע הקעקוע ואף סיפק מתכונים להכנת פיגמנט ודרכים להסרתם, למשל במקרים של עבדים משוחררים המקועקעים בפניהם [9].  לוי [10] כותב כי בתהליך ההתפשטות של הנצרות הקדומה אל תוך אגן הים התיכון, היא החלה תהליך מסיונרי בקרב קהילות פגאניות עתיקות יומין שנהגו להתקעקע. זה גרם לגישה אמביוולנטית ביחס לקעקוע בנצרות. במאה השמינית החלו נזירים נוצריים במצרים לקעקע על גופם סמלים המשתייכים לזרם הקעקוע הקופטי. יתכן שההשראה להתחיל בפרקטיקה הזו הייתה שכניהם הקופטים האתיופים שהתקעקעו בפניהם ובזרועותיהם. הוא מציין את התיעוד המוקדם ביותר של קעקוע צלב ירושלים על זרועו של צליין אירופי, האביר הגרמני אלכסנדר וון פפנהיים [VON PEPPENHEIM] במסעו לארץ ישראל בשנים 1653-4. ערבי יפואי קעקע לו צלב קטן עליו שילם מידין אחד. מי שבדרך כלל עסקו בקעקוע צלייני, היו המתורגמנים (הדרגומנים כפי שנקראו).  מקצוע זה מילא את הצורך בהעתקה משפה לשפה באיזור רווי מפגשים בין – תרבותיים כמו המזרח התיכון. הם הפכו לתושבי קבע בירושלים ובבית לחם, שימשו כמורי דרך של הצליינים וכמקעקעים של קעקועי צליינות, בעיקר בתקופת הפסחא.

כבר במאה ה17 יצא שמעו של הקעקוע הירושלמי למרחקים ותועדו בספרות המסעות לארץ ישראל. במאה ה18 מתמעט התיעוד ההיסטורי בנושא הקעקוע אך במחצית השניה של המאה ה19 מתרבים שוב המקורות המתארים את מנהגי הקעקוע הצלייני, מסיונרים, צליינים ונוסעים סקרניים אשר שמים לב לתופעה הצוברת פפולריות מחודשת בעת ביקורם בירושלים. הנוסע הצרפתי שרם סיפר בשנת 1880 כי קועקע בסמל צלב ירושלים בעיר העתיקה על ידי פרנסיס סובן. בחנותו של סובן הוא מצא כ200 המלצות ממוסגרות ובינהן אחת בזו הלשון: "וזאת לתעודה כי פרנסיס סובן קעקע את צלב ירושלים  על זרועו של הוד מלכותו הנסיך מווילס" (בנה של המלכה ויקטוריה ולימים המלך אדוארד השביעי). צלב ירושלים פיאר גם את זרועו של הדוכס מיורק, לימים ג'ורג' החמישי, גם על יורש העצר הפרוסי פרידריך (לימים הקיסר פרידריך השלישי) ב1869 [11].

ג'ון קרסוול [JOHN CARSWELL] ביקר בישראל בשנת 1956 וכתב ספר על הקעקוע הקופטי [12] לאחר שביקר בירושלים בסטודיו הקעקוע של משפחת רזוק הוותיקה אשר מקעקעת בעיר העתיקה קעקועי צליינות מאז המאה ה17.  קעקועים אלו היוו ביטוי לדבקות דתית וגם כסמל השתייכות דתית. וכנראה ביטאו הזדהות סימבולית לפצעי הסטיגמטה של ישו. הקעקוע הצלייני הוא תופעה ייחודית לארץ ישראל והוא נעשה בטכניקה ייחודית בעולם, אשר בה הקעקוע מועבר לעור על ידי חותמות עץ מגולפות להפליא בדימויים המאופיינים באיקונוגרפיה נוצרית מורכבת. הגלופות שהשתמרו מספקות לנו אפשרות להבין את משמעות הסמלים ושכיחותם בקרב המתקעקעים הצליינים. המצאת מכונת הקעקוע האלקטרונית המודרנית החליפה את העבודה הידנית [HAND POKING] אך השימוש בדוגמאות הקעקוע העתיקות נשמר.

דימויי חותמות עץ לקעקוע: באדיבות וואסים רזוק

תבנית חריגה בקטלוג של קרסוול (52א) מציגה כיתוב עברי "ירושלם". נראה בה חלק מרחבת הר הבית ובחלקה הקדמי נרמז מיקומו של הכותל המערבי. מרדכי לוי סובר כי הימצאותה של התבנית בידי מקעקעים קופטיים מרמזת כי למעשה היו גם יהודים שחפצו בקעקוע. הוא מוצא חיזוק להשערתו בזיכרונותיו של המקעקע האנגלי ג'ורג' בורשט, שערק בצעירותו מהצי הבריטי בעת שאנייתו עגנה ביפו. בבואו לירושלים כנראה בראשית שנות ה90 של המאה ה19, הוא פתח דוכן קעקועים קטן סמוך לכנסיית הקבר.

בורצ'ט מספר כי "עיר הקודש הפכה למרכז הקעקוע זה חמישים שנה. פעלו בה מקעקעים מבין היוונים, המרונים, הסורים, הצרפתים, היהודים והאיטלקים. למקעקעים בירושלים היתה תעסוקה מלאה בקעקוע צליינים ותיירים" [13].

תבנית נושאת את הכיתוב "ירושלם"

הפרקטיקה מתקיימת עד היום אצל הכורדים בצפון עירק ובדרום טורקיה ומקורותיה כנראה קשורים לקעקועים בלקניים. בעירק עד 1930 התקעקעו בעיקר גברים ונשים כאחד קעקועי הגנה וריפוי והן קעקועים מעצימי יופי.  נשים היו לרוב המקעקעות והדיו הוכן על ידי ערבוב של פיח וחלב – אם. העיצוב היה פשוט וגיאומטרי ונעשה בכל חלקי הגוף [14]. בעירק היו נשים מולות (mullah) עורכות טקסים משותפים של תפילה וקעקוע. המולה הייתה יושבת עם המקעקעת כשהיא קוראת פסוקים מן הקוראן, והופכת את המרחב הביתי של המתקעקע/ת למרחב מקודש. כשמביטים מנקודת מבט זו, נראה כי בטקס הקעקוע נוצר מארג ריתמי של תבניות גשמיות ורוחניות, שקשרו בין הנשים, שומרות הגחלת של המסורת, לבין מימד מקודש (El  tmk  אצל קרוטק Guindi, 1999, 86). מרחב אינטימי זה שנוצר באמצעות המילים המקודשות של הקוראן והבארכה שיישמה המקעקעת בעבודתה המקצועית, דוגמאותיה המורכבות והפיגמנטים המרפאים שלה, ייצרו חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת שנעשתה מקודשת עבור כל הנוכחים באמצעות החזרתיות הריתמית של תפילה וקעקוע, דיבור ומעשה [15]. (תרגום חופשי)

קהילות ברבר [BERBER] או "אמזיג" [AMAZIGH] כפריות באלג'יר, מרוקו, תוניס, לוב ומצרים וקהילות נומדיות כמו הטוארג [TUAREG] במאלי,  קיימו פרקטיקת קעקוע עשירה בעיקר בשל אמונה מוסלמית ייחודית ששילבה אלמנטים של אנימיזם אטביסטי, אמונה בכוח על – טבעי (בארכה) נשמה הנוכחת בבסיס כל הדברים. מנהג זה הולך ונעלם וניתן לראותו בעיקר על נשים קשישות. בעבר ילדים בני שני המינים היו מקבלים בילדותם קעקועי הגנה, בעיקר אם אחד מאחיהם נפטר. לרוב זו נחשבת פרקטיקה של נשים והקעקועים בעלי אופי של קמע מגן בפני רוחות רעות, העצמת יופי ופריון ולעיתים גם כהכנה לנישואים, אם כי לעיתים גם גברים התקעקעו בקהילות אלו [16].

קעקועים במרוקו, 1920, רישום: יסמין ברגנר בעקבות הרבר.

מתוך ספרו של לארס קרוטק The tattooing arts of tribal women

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Blombos_Cave
[2] Anna Felicity Friedman, World Atlas of tattoo, Yale Univ. press, 2015
[3] Bar-Yosef Mayer, Daniella E., Vandermeersch, Bernard & Bar-Yosef, Ofer (2009) Shells and ochre in Middle Paleolithic Skhul and Qafzeh , Israel: indications for modern behavior. Journal of Human Evolution, 56, 307-314.
[4] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015
Irit Ziffer, Western asiatic tree goddesses, Egypt and the levant, Vol 20, 2010, p 411-430, Austrian academy of sciences press  [5]

[6] pirhiya Beck, A new type of female figurine,In Imagery & Representation- studies in the art & iconography of ancient palastine: Collected articles. Authors: Beck pirhiya, Nadav naaman, Uza Zevulun, Irit Ziffer, Tel Aviv Uni, 2002
[7] Geoffrey J. Tassie , Identifying the Practice of Tattooing in Ancient Egypt and Nubia, in Papers from the Institute of Archaeology, Vol.14 (2003), p86. Institute of Archaeology, UCL

[8] Blackman, Winifred S, The Fellahim of upper Egypt, London: George G Harrap & Co LTD, 1927
[9] מרדכי לוי, לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה, קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 ,  עמ 48
[10] שם עמ' 39
[11] שם עמ' 42-45
John Carswell, Coptic Tattoo Designs,1958,  Beiruth: American University of beiruth  [12]

[13] בורצ'ט עמ' 52,  אצל מרדכי לוי  "לתולדות הקעקוע הירושלמי בקרב צליינים מאירופה", קתדרה 95 ניסן תש"ס עמ' 37- 66 עמ' 66
[14] The World Atlas of Tattoo, Anna Felicity Friedman, Yale University press, 2015 p. 216
[15] Lars Krutak, The tattooing arts of tribal woman, Bennett & Bloom, Desert heart, 2002- 2007, p. 39
[16]  ibid p. 25

דימוי פותח: עבדים מקועקעים על קיר במקדש סתי הI מצרים, תבליט. רישום: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

The post קישוט הגוף וקעקועים באפריקה והמזרח התיכון | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

ווטיקו – המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות – מאת פול לוי

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: בוגרו, דאנטה ווירגיליוס בגיהנום, 1850

בספר קולומבוס וקניבלים אחרים, חוקר בחיוניות הסופר הילידי ג'ק ד. פורבס [1] מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה, אשר חשו על בשרם הילידים ביבשת אמריקה במשך שנים. לאחר שקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתאר את אותה מחלה פסיכו- רוחנית של הנפש, עליה כתבתי בספרי הטירוף של ג'ורג' וו. בוש: התבוננות על הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו. בו הצגתי את הרעיון שמאז שחר ההיסטוריה האנושית, נפל מיננו קורבן לפסיכוזה קולקטיבית, אותה אני מכנה אגופרניה ממאירה. בדברו על אותה מגיפה נפשית כותב פורבס: "במשך כמה אלפי שנים סבלו בני האדם ממגיפה. מחלה איומה יותר מצרעת, גרועה יותר ממלריה, קשה יותר מאבעבועות רוח" [2]. תרבויות ילידיות זיהו את אותו ווירוס נפשי [3], אותו אני מכנה אגופרניה ממאירה כבר מאות רבות. הם מכנים אותו "וטיקו"- מונח של שבט הקרי המתייחס לאדם או יישות שלילית המשליטה טרור באחרים. פרופסור פורבס, אשר היה אחד ממייסדי התנועה הילידית האמריקאית בשנות השישים אומר כי "באופן טראגי, ההיסטוריה האנושית ב 2000 השנה האחרונות מספרת את הסיפור של האפידמיולוגיה של מחלת הוטיקו [4].

וטיקו/ אגופרניה ממאירה היא "פסיכוזה" במובן האמיתי של המילה בהיותה מחלה של הרוח/ נפש. למרות שאנו משתמשים בשמות שונים, פורבס ואני מנסים להצביע על אותה מחלה של הנפש אשר מצויה בשורש ההתנהגות הלא- אנושית של האנושות כלפי עצמה.

בבואנו לחקור את ישות וטיקו עלינו לעורר את רוחה ולהיכנס למערכת יחסים עמה, ממש כאילו אנו שרויים בבצוע טקס מאגי. עלינו להרהר ולעסוק בוטיקו באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, ממש כאילו הוא מתקיים מחוץ לעצמנו. בשל מקורו הנפשי הייחודי, האפידמיולוגיה של וטיקו שונה מאד מכל מחלה אחרת. אתגר מהותי לחקירתנו של וירוס וטיקו הוא העובדה שהוא מתגלגל בתוך הנפש שהיא עצמה הכלי המשמש אותנו לחקירתנו. בהתייחס לפרדוקס הטמון בכך, אומר פורבס שהוא שואף לחקור את המחלה מפרספקטיבה שהיא חופשייה ככל האפשר מהנחות יסוד שנוצרו על ידי המחלה אותה אנו לומדים [5]. אם איננו מודעים לזווית- הראיה ממנה אנו בוחנים את וירוס וטיקו, חקירתנו תהיה נגועה על ידי הוירוס עצמו ותערפל את חדות- הראיה הנחוצה על מנת להתחיל בתהליך הריפוי. עלינו ללמוד כיצד וטיקו מתגלם באחרים וכן כיצד וטיקו מתגלם בתוכנו, זה יאפשר לנו לראותו ביתר- אובייקטיביות. ההתבוננות באופנים בהם המחלה הפסיכולוגית מתגלמת בעולם, היא בבואה שבאמצעותה אנו יכולים באופן פוטנציאלי להכיר באותה מחלה- העולה באופן סובייקטיבי מתוך תודעתנו שלנו.

האנס אולריך

בעוררנו ישות כמו וטיקו, אם ברצוננו לבחון אותה באופן האובייקטיבי ביותר הניתן, עלינו לאטמה באופן הרמטי בתוך מיכל אלכימי. זה מבטיח שרוחה המרקוריאנית לא תתאדה בחזרה אל תוך הלא- מודע הנסתר, שם היא תפעל עלינו ודרכנו.  יונג הדגיש באופן עקבי את חשיבותו של פיתוח כלי המיועד להכיל רוחות מטרידות כדוגמת וטיקו. יונג מציע להסיט את הרוח המטרידה ממקומה ולהניחה בתוך מיכל המצוי במרחק- מה בין האדם לבין שכנו. "למען אהבת האנושות עלינו לבנות מיכלים כאלה בהם נוכל להניח את כל הרעל הנתעב הזה. משום שהוא תמיד חייב להתקיים במקום כלשהו. לא ללכוד אותו, להתכחש לקיומו נותן לו את הסיכוי הטוב ביותר לגדול"[6].

וטיקו הינו ישות חמקמקה וזה מאד מאתגר למקד את המבט בנוגע למהותה, ועם זאת חשוב מאד לנתח אותה למרכיביה. בשונה מווירוס פיזיולוגי ,את וירוס הוטיקו לא ניתן לבודד מבחינה חומרית, אך ניתן להבחין ולגלות את מאפייניו הייחודיים דרך הפעולות יוצאות- הדופן של הנפש המצויה תחת כישופו. לא להכיר בקיומו של חיידק הוטיקו, – לומר כי "הוא אינו קיים"- מאפשר לזיהום הנפשי להתבטא בפעולה (Acting Out) ללא מעצורים. היותו "תמיד בכל מקום", משמעותו להיות א- לוקאלי, תמיד בסביבה, אפילו באופן פוטנציאלי ובמיוחד בתוך עצמנו. בעוררנו את רוח וטיקו, אנו יוצרים באופן סימולטני (באמצעות החקירה האישית עצמה) את המיכל לו אנו זקוקים כדי ללמוד את החיידק ולהבין עם מה אנו בעצם מתמודדים, אנו לומדים כיצד הוא פועל בעולם, באחרים, ובאופן סובייקטיבי- בתוך עצמנו. על מנת שנוכל להשלים מעגל בתרגיל/ גירוש שדים[7] זה של התבוננות, עלינו להחזיר באופן הומיאופטי את המבט פנימה אל עצמנו. כמו בחלום שבו הפנים הוא החוץ, אנו יכולים להבין שוירוס וטיקו שהבחנו בו "בעולם החיצון", מחוץ לעצמנו, הוא השתקפות ומצוי ביחסי גומלין לתהליך זה  בתוך עצמנו. בתוך הסימפטומולוגיה של וירוס וטיקו, מקודדת תובנה עמוקה, משהו מהותי שעלינו לדעת.

מחלה של תרבות

וטיקו/ אגופרניה ממאירה הינה מחלה של תרבות או של היעדרה. אם לצטט את פורבס באופן חופשי "התפתחות מחלת הוטיקו מקבילה באופן בולט לעליית התרבות דרך עיניים מערביות, זהו אינו צירוף מקרים"[8]. האופי של החברה התעשייתית אינו בר- קיימא ודורש יותר ויותר אלימות על מנת לקיים ולתחזק אותו. המשמעות האמיתית של חברה, בפשטות הינה- לא להרוג אנשים. בהתייחס לחוסר התרבות של החברה המודרנית, נשאל גאנדי מה הוא חושב על החברה המערבית. תשובתו הייתה "אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב".זה הגיוני שבני אדם ילידיים ידעו על קיומה של אגופרניה ממאירה, אשר באמצעותה דוכאו, אבל לפחות בהתחלה- לא היו תחת ההשפעה המכשפת של התרבות המערבית. לחיות תחת שליטת התרבות המודרנית, יכול לחוש כאילו משהו זר לטבענו נכפה עלינו, או כאילו אנו חיים בשטח כבוש. התרבות המודרנית סובלת מדומיננטיות חד- צדדית בעיקרה של הרציונל, של המיינד האינטלקטואלי. חד- צדדיות אשר לכאורה מנתקת אותנו מן הטבע, מאמפטיה ומעצמנו. כתוצאה מן הדיססוציאציה שלה מן המכלול ההוליסטי- מחלת וטיקו הינה הפרעה של הסדר של האנושות ושל העולם הטבעי. זוהי מחלה המפיצה אגרסיה ואשר ביכולתה להצית אלימות בקרב יצורים חיים. וירוס וטיקו הינו שורש הסיבה של חוסר האנושיות המצוי בלב הטבע האנושי. "וירוס נפשי" זה, כשל זה במערכת, מיידע וממחיש את הטירוף של החברה לכאורה. אשר במערכת לולאתית של היזון חוזר: מנציחה ומזינה את הטירוף בתוך עצמה.

פורבס ממשיך: "מחלה זו, פסיכוזה (קניבליסטית) זו בשם וטיקו, הינה המחלה בסדר- הגודל האפידמי ביותר הידוע לאדם"[9]. אנו כמין אנושי מצויים בעיצומה של מגיפה נפשית נרחבת. פסיכוזה קולקטיבית מדבקת המתבשלת בקלדרון הנפש האנושית מאז שחר הימים. כמו פרקטאל, וטיקו פועל במימדים מרובים באופן סימולטני. במימד תוך- אישי (בתוך אינדבידואלים), במימד בין- אישי (בין אינדבידואלים) ובמימד קולקטיבי (כמין אנושי). "קניבליזם" במילותיו של פורבס הוא "צריכה של חייו של האחר למטרות רווח אישיות"[10]. אלו הנגועים בוירוס וטיקו, כמו קניבלים, צורכים את כוח החיים של האחר, אנושי ולא- אנושי למטרות אישיות או למטרות רווח ועושים זאת ללא נתינת שום דבר בתמורה מחייהם שלהם. דוגמא אחת המסמלת את טירוף ההרס- העצמי הקולקטיבי הוא הרס יערות- הגשם של האמזונס על ידי חברות הנפט. ריאותיה של פלנטת כדור- הארץ. זוהי דוגמא חיה הממחישה באופן בולט את מה שאנו עושים לעצמנו. עוד דוגמא מוחשית המגלמת באופן סימבולי את תסביך וטיקו בפעולה, היא הזרעים העקרים המיוצרים בהנדסה גנטית של תאגיד מונסנטו, אשר מנועים מלהתרבות לדור שני של זרעים וכופים על חקלאים לקנות מהתאגיד שוב ושוב זרעים חדשים ליבול השנה הקרובה. טרור חקלאות זה מקשה מאד על הישרדותם של חקלאים קטנים והצית גל של התאבדויות בקרב חקלאים, בעת שתאגיד מונסנטו רק גדל ומתעשר בהתמדה בתהליך.

פורבס כותב: "המאפיין הכפייתי/ רומס של וטיקו  הוא העובדה שהוא צורך בני אנוש אחרים, או במילים אחרות הוא סוג של חיית- טרף וקניבל. זוהי המהות המרכזית של המחלה[11]. חיות טרף, ישויות וטיקו המתגלמות באופן גורף, אינן נמצאות בקשר עם האנושיות שלהן, ולכן אינן מסוגלות לראות אנושיות באחרים. במקום זאת, הן מתייחסות לאחרים כטרף פוטנציאלי או כאיום על הדומיננטיות שלהן . אינדבידואלים הנגועים לגמרי בפסיכוזת וטיקו , צורכים את חייהם של אחרים באופן פיזי, רגשי, נפשי ומטא- פיזיולוגי, מעבר לגוף החומרי ונכסים פיזיים- עד לרמת המשמעות עצמה. קורבנות וטיקו הם האנטי- אמנים של התרבות שלנו. מגלמים את ההיפך ממה שאמנים יצירתיים עושים. בשונה מאמן היוצר משמעות מעצימת- חיים ומעשיר את העולם מבלי לשדוד אחרים (ראו מאמרי: האמן כמרפא עולם), וטיקו צורך ולוקח מבלי לתת דבר בתמורה, מדלדל ומרוקן בהתמדה את העולם ממשאביו.

אנו מצויים כעת בעיצומה של המחלה האפידמית הגדולה ביותר הידועה לאדם (ראו מאמרי: דיאגנוזה: מגיפה נפשית). רבים מאיתנו אינם מודעים לכך, משום שהטירוף הקולקטיבי שלנו הינו כה נרחב עד שעבר "נורמליזציה". טירופנו הקולקטיבי הפך שקוף עבורנו, בעוד שאנו רואים ומפרשים את העולם דרכו, הופכים את טירופנו לבלתי- נראה, ומבלי משים קושרים קשר עם הפסיכוזה הקולקטיבית הזורעת חורבן ומוות על הפלנטה שלנו. בהיותו "שקוף"- טירופנו הינו הרבה מעבר לניראות, הוא בלתי נראה. הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו הינה בלתי- נראית עבורנו, משום שהיא מבטאת את עצמה הן באופן ההתבוננות שלנו והן באופן שבו אנו מותנים שלא להתבונן. בזכות גלימת ההיעלמות שלו, איננו מצליחים להבחין בטירוף שלנו, עיוורון נפשי ההופך אותנו לשותפים ביצירת הטירוף שלנו.

רבים מאיתנו אינם מסוגלים לתפוס את קנה – המידה של הרוע, אשר ישויות וטיקו מלאות נפלו להם קורבן ולמה הן מסוגלות. חוסר יכולתנו לדמיין את הרוע הקיים באופן פוטנציאלי באנושות, הינו תוצאה ישירה של חוסר באינטימיות עם פוטנציאל הרוע הקיים בתוכנו, המאפשר לאכזריות הוטיקו  לשלוט ללא מעצורים בעולמנו (ראו מאמרי: לשפוך אור על הרוע). באמצעות העיוורון הנפשי שלנו אנו הופכים שותפים בהפצת הרוע של פסיכוזת וטיקו, רוע סיסטמתי אשר עומקו מגיע הרבה מעבר ליכולת המילים לתארו. הרוע משתק את יכולתנו למלל את החוויה, ויוצר פער לכאורה בלתי ניתן לגישור בין השפה לבין האירוע המתואר. במוצאנו את המקום בו אוזלת השפה, אנו מגלים ויוצרים שפה חדשה, שפה אוניברסלית ומתעלה מעל השפה עצמה. שפה הידועה כאמנות.

פרזיט מסדר אחר

כאשר אנשים נגועים בוירוס וטיקו, כותב פורבס, הם הופכים להיות "המארחים" של פרזיט וטיקו[12]. וירוס הוטיקו הוא מעין "תולעת" נפשית, פרזיט של התודעה. בדומה לוירוסים במחשב או וירוסים של תוכנות זדוניות מדביקים ומתכנתים את המחשב להרוס את עצמו, וירוס תודעה כמו וטיקו יכול לתכנת את המחשב הביולוגי האנושי, לחשוב, להאמין ולהתנהג בדרכים שתוצאותיהן הן הרס- עצמי. וטיקו הינו פתוגן נפשי מדבק המגניב צורות מחשבה אל תוך תודעתנו המפעילות ומזינות אותו ובסופו של דבר הורגות את המארח (אנחנו). הפתוגן אינו רוצה להרוג אותנו מהר מידי, משום שעל מנת להוציא לפועל את האג'נדה שלו באופן מוצלח, להתרבות ולהפיץ את עצמו במרחב, עליו לאפשר למארח לחיות מספיק זמן כדי להפיץ את הווירוס. אם המארח מת מוקדם מיד, הווירוס יפונה בטרם עת ויסבול את אי- הנוחות הכרוכה בלמצוא לו דיור חדש.

כמו סרטן של הנפש השולח גרורות, במחלת וטיקו, חלק פתולוגי של הנפש מצרף ומכליל  את כל החלקים הבריאים אל עצמו כדי לשרת את הפתולוגיה שלו. האישיות מארגנת מחדש תצוגה חיצונית קוהרנטית סביב הליבה הפתוגנית, המסתירה את חוסר- התפקוד הפנימי ומקשים מאד על זיהויה. בהפיכה צבאית זו של הנפש, וירוס וטיקו מתיק את האישיות ומשתלט עליה והיא הופכת לבובת מריונטה שלו. כמו פרזיט, וירוס וטיקו יכול להשתלט על הרצון החופשי של חיה מפותחת יותר ממנו ובכך להפוך אותה למשרתת של האג'נדה המרושעת שלו. ברגע שהפרזיט משתרש היטב בתוך הנפש, הצו העיקרי המתאם את התנהגותו של האדם מגיע ישירות מן המחלה, אשר כעת היא המושכת בחוטים. ממש כפי שאדם נגוע בווירוס כלבת יתנגד לשתות מים אשר יכולים לשטוף החוצה את הזיהום, אדם נגוע בווירוס וטיקו יסרב לכל עזרה שיכולה לסייע לו להיפטר מן החלה. חולי וטיקו הם פוביים כלפי אור האמת, וממנו הם נמנעים כמו המחלה. בשלבים מתקדמים תהליך זה משתלט כליל על האדם עד שנוכל לומר בכנות שהאדם "אינו באמת שם", אלא קליפה ריקה המתפקדת דרך מה שנראה כיצור אנושי. האדם כעת מזדהה לגמרי עם המסכה שלו, הפרסונה שלו, אך נדמה כאילו אין שם איש מאחורי המסכה.

האנס אולריך

התפרצות זרה

המורה הרוחני דון חואן בספרי קרלוס קסטנדה, מדבר בשפתו שלו על וטיקו. הוא אומר כי השאמנים הקדומים הבהירו כי זהו "נושא הנושאים"[13]. דון חואן מסביר "יש לנו שותף לחיים.. יש לנו טורף שהגיע ממעמקי היקום ולקח את השליטה על חיינו. יצורי אנוש הם האסירים שלו. טורף זה הוא שליטנו"[14]. נראה כי זהו אותו מצב עניינים המתואר בברית החדשה כאשר מתוארת בבשורה על פי יוחנן התייחסות אל השטן כ"שליט העולם הזה" (14:30; 16:11). פאולוס מדבר על השטן כ"אלוהי העולם הזה" (Cor. 4:4). הבשורה הגנוסטית של פיליפ אומרת כי שורש השטן מקורו בתוך תוכנו ומרמזת למעשה כי אם איננו מכירים ברוע, "הוא שולט בנו, אנו עבדיו, והוא לוקח אותנו בשבי". (II, 3, 83.5-30) . בדברו על הטורף, ממשיך דון חואן: "הוא הפך אותנו לצייתנים, חסרי אונים. אם ברצוננו למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לנהוג בעצמאות, הוא דורש שלא נעשה כך"[15]. זה מרשים כיצד דון חואן מסביר כיצד השפעת וטיקו באה לידי ביטוי בחברתנו הנעשית צבאית יותר ויותר. חירויותינו וזכויותינו הולכות ונלקחות מאיתנו, ממש כאילו מתקיימת באופן סמוי ופנימי תבנית ארכיטיפלית בלתי מגולמת בתוך הנפש האנושית המתגלמת בתוך ומראה את עצמה דרך העולם החיצוני. אם לצטט את דון חואן "אנו אכן אסירים! זוהי הייתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מכסיקו העתיקה"[16]. דון חואן מתייחס ל"עובדה אנרגטית", במובן שכולנו יכולים להתחבר אליו, "משהו" בתוכנו המונע מאיתנו מלבטא את היצירתיות הגאונית הפנימית שלנו ולממש את הפוטנציאל המלא שלנו. "טורפים" אלו הנם "גנבי זמן", גוזלים את השעות היקרות של חיינו, כאילו אנו עבדים בשכר על פלנטת כליאה "doing time". כשהוא מעמיק אל תוך תיאור "חיות הטרף" הללו ממשיך דון חואן "הם השתלטו עלינו כי היינו מזון עבורם…אנו מקור המחיה שלהם. ממש כשם שאנו מעמידים תרנגולות בלולי תרנגולות (גאלינרוס), חיות הטרף מעמידים אותנו בלולים אנושיים (הומאנרוס)[17]. וירוס וטיקו נמצא בשגשוג בעיקר בערים מאוכלסות יתר על המידה בה בני אדם חיים בצפיפות רבה. בני האדם מובלים ככבשים מעבר לקצה צוק, או כבקר לטבח.

דון חואן ממשיך "חיות הטרף" נותנות לנו את תודעתם, שהופכת להיות תודעתנו"[18]. ממש כאילו הם נמצאים "בתחרות" עמנו לחלוק נתח מתודעתנו. חיית הטרף  משנה צורה ומתעצבת על פי צורתנו ואם איננו מודעים לתחפושתה, אנו נזדהה עם צורות המחשבה החודרניות שלה כאילו הן שלנו ונפעל לפיהן. באופן שגוי נחשוב שאנו פועלים על פי האימפולסים שלנו, בכוונות הטובות ביותר. חיית טרף זו, ממשיך דון חואן "חוששת בכל רגע יתגלו מהלכיה ומזון ימנע ממנה"[19].

טורף הוטיקו מונע על ידי כורח פנימי וקומפולסיביות ברוטלית הנולדת מתוך אימה הממשיכה להזין את עצמה מתוך רצון לדחות את מותה הצפוי. דון חואן ממשיך: "באמצעות התודעה, שהיא בסופו של דבר התודעה שלהם, מחדירות חיות הטרף אל תוך בני האדם את מה שנוח עבורם (חיות הטרף)"[20], מסתירים את עצמם בתוך צורתנו, חיית טרף זו חודרת מתחת לעורנו, ומסתווה תחתינו, משלה אותנו להכיר בגרסא השקרית של עצמנו (לכן קיצור השם של אגופרניה ממאירה הוא Malignant Egophrenia is "ME disease,") ומתייחסת לעיוות של זהותנו- תחושת ה"אני" שלנו). תחת שנהיה בעוצמה שלנו ובשירות לאחרים, אנו הופכים להיות כלי- שרת של חיית- הטרף. במקום שנכיר בסמכות הפנימית שלנו, וביצירת המציאות מתוך המחשבות שלנו, אנו מתהווים על ידם, כי חיית- הטרף חושבת בשבילנו ויושבת בכיסאנו.

רמדיוס ווארו

בדברו על המזימה של חיית- הטרף אומר דון חואן: "הוא מציע משהו, מסכים עם ההנחה של עצמו וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך"[21], ממש כאילו מצויה בתוכנו נוכחות זרה, ישות מטאפיזית חייזרית, הפולשת באופן סאבלימינלי אל תוך תודעתנו עד שאנו מזדהים עמה לגמרי ומתנתקים מתודעתנו אנו. דון חואן מתייחס למצב זה כעין "התקן זר", כאילו גזע חוצני הקים לו תחנה בתוך תודעתנו. זהו מה שהגנוסטים ("היודעים")  התכוונו בדברם על ישות זרה אותה כינו "הארקונים" ("Archons") החודרים ומסתננים אל תוך תודעתנו[22]  עד לרמה שאיננו ערים לכך שישות זרה השתלטה על הנפש שלנו. אנו מגויסים בעל כורחנו לאג'נדה האפלה של חיית הטרף, מבלי משים הופכים לעבדיה. מצב מלחמה פנימי זה המתחולל בתוך הנפש מהדהד ומשתקף באמצעות המהלכים הפסיכולוגיים והכוחות האפלים להם אנו עדים בעולם החיצוני. מחלה זו מוזנת על ידי חוסר- המודעות שלנו אליה.

ערפדים

פורבס כותב: "פסיכוזת וטיקו היא מחלה של הרוח הלוקחת בני אדם אל נתיב מכוער וחסר- לב…אחרי הכל, מחלת וטיקו הופכת בני אדם לאנשי זאב וערפדים, יצורים מעולם הסיוטים האירופאי ויצורים ממציאות וטיקו"[23]. אנשי זאב וערפדים הינם יצורים משני צורה, ייצוגים סימבוליים של הפוטנציאל המאיים המצוי בלב כולנו, העלול להשתלט ולהתגלם בפעולה כ"צל" הארכיטיפי, להחזירנו למצב רגרסיבי של הנפש להיות דמויי חיית טרף או יצור אל- אנושי. כאשר אנרגיות נפשיות טרום- אנושיות  אלו פורצות אל תוך התודעה ואינן מתווכות על ידי המודע, כותב יונג "הן סוחפות את כל מה שלפניהם כמבול והופכות בני- אדם ליצורים שעבורם המילה "מפלצות" היא מילה טובה מידי"[24].

ערפדים הנחשבים ליצור האפל ביותר בארסנל הרוע, משכו את דמיוננו במשך מאות רבות, משום שהם מייצגים תהליך חי המתקיים בלב הנפש האנושית. ערפד אינו דמות אנושית אלא יצור חסר נשמה, ישות שאיבדה את נשמתה ואם לא איבדה את נשמתה, היא הפכה ל"מקוללת", שמשמעותו אובדן נשמה. כך או כך, משהו חסר. מבודדת מן העולם, היא איבדה את הקשר עם החלק בעצמה אשר מתקשר עם כל דבר אחר. מנקודת מבטו, העולם קיים פשוט לשימושו. למרות שאיבד את ליבו ונשמתו, הערפד לא איבד את תודעתו, (למרות שבמובן מסוים הוא כן) שכן לעיתים קרובות ערפדים ניחנים באינטלקט חד המסתיר את הפתולוגיה שלהם ומקשה עלינו לראות אותה. הדבר דומה לאופן שבו אנשים המצויים במצב עמוק של טראומה יכולים להתברך במוח מבריק, מתנה המקלה עליהם להסתיר את היקף הטראומה שלהם, ומקשה על אבחנת החולי שלהם. תחת שתהיה חדות מוחו של הערפד מוקדשת לפיתוח תובנות פנימיות אל תוך החולי ולהחלמה ממנו, היא מוקדשת להעברתו של החולי הלאה ולהפצת האמנות האפלה שלו. כסוג של מת- חי, הערפד הינו מוות הלוקח צורה של חיים אנושיים. וירוס וטיקו אינו בסופו של דבר- מה חי, אלא צורה חיה של מוות. כמו וירוס, וטיקו היא חומר "חסר- חיים". כי רק בתוך יצורים חיים, וירוסים יכולים לקיים "חיים- בחריגה". ערפד הוא סוג של חי- מת. כמו ערפד בוגר, ישויות וטיקו מפותחות הופשטו מן האנושיות שלהן ונעשו מוליך לוירוס וטיקו הלא- אישי והטרנספרסונלי להתגלגל ולפעול דרכם. הם נעשו פורטל חי, פתח שנפער במארג התלת- מימדי של המרחב והזמן שדרכו מתפשט בשדה וירוס רב- מימדי מדבק באופן לוקאלי וא- לוקאלי.

מחוסרים מימד נשמתי, ישויות וטיקו הינם "מכונות" יעילות, המקדישים עצמם לשירות "המדינה, אשר [אם לצטט את פורבס] היא עצמה ישות וטיקו אשר השתלטה על מנגנוני הכוח"[25].

וטיקו בוגר הופך לאוטומט רובוטי, מותנה להגיב לסטימולציה רפלקסיבית. הם הופכים לחלק מן "המכונה", ללא ספונטניות, יצירתיות, מקוריות או חשיבה חופשית. ישויות וטיקו עוברים תהליך של דה- הומניזציה ומאבדים קשר עם חוש האסתטיקה ועם היכולת להעריך את היופי האינהרנטי של החיים והופכים ל"אנ-אסתטיים" (מורדמים/ "an-aesthetic") משוללי תחושה ורגש לכל מה שהוא אנושי. שליחים של "חברה" פלנטרית פטריאכלית, צבאית ואוטוריטרית, חיידק וטיקו משריץ פאשיזם וטרור. אם לצטט את המרפא הדגול וילהלם רייך, "פאשיזם הוא הערפד הנצמד אל הגוף החי. הדחף להרוג מקבל שליטה מוחלטת."[26] פאשיזם הוא הביטוי הפוליטי הקולקטיבי החיצוני של הנוף הפנימי ההרסני של אינדבידואל שדוכא והוטל בו מום על ידי הציוויליזציה האוטוריטטיבית של "המכונה".

כמו ערפד, אצל ישות וטיקו בשלה "אין איש בבית", וזוהי אחת מן הסיבות מדוע באופן סימבולי, לערפדים אין השתקפות במראה (אשר מנקודת מבט מיתולוגית, משקפת חזרה דימוי של הנפש האנושית). אנשי וטיקו בשלים הם ריקים עד העצם, כך שאין דבר שיכול להשתקף. מבחינה פנימית ישנו רק ריק אינסופי, ספוג שלעולם לא יוכל לספוג, חור שחור בולעני אשר ניזון מן היקום. נשמתם המנוונת רוקנה מתוכן כמו גזע עץ חלול שרוקן על ידי טרמיטים של הנפש. אנשי וטיקו בשלים רדופים באופן קומפולסיבי על ידי הלא- מודע במתכונתו ההרסנית, שוללת- המודעות שאין ביכולתם לראות או לחוות את עצמם, באופן שהפילוסופית חנה ארנדט טוענת שהוא אחד מן המאפיינים העיקריים של הרוע. משוללי יכולת התבוננות עצמית, אין להם גישה אל מנגנון הנפש המאפשר פעולה זו. אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים לראות השתקפות ערפד במראה היא בגלל שהערפד הלא- מודע הפנימי שלנו מעמעם את ההשתקפות והמשמעות היא שרוח הרפאים הבלתי- מיודעת של ה"צל" של עצמנו חוסמת את מבטנו.

לאונור פיני

ערפד אינו מטיל צל. על מנת להטיל צל חייב להיות מקור של אור. בתוך ערפד אין אור, רק חשכה אינסופית. משום שהוא אינו יצור חי, לערפד אין מציאות אינהרנטית, אין מהות. רק עצם בעל קיום מהותי יכול לייצר צל. ערפדים אינם יכולים להטיל צל משום שהם התגלמות חיה של ארכיטיפ "הצל". צל אינו יכול להטיל צל בעצמו והוא משולל מהות. יש יתרונות מסוימים בכך שערפד אינו מטיל צל- זה מאפשר לו להסתיר ביתר קלות את זהותו האמיתית, לנוע בין הצללים, להפוך לבלתי נראה ולארוב לאנשים. הערפד, יצור משנה צורה ואמן של הסתוות והתחפשות, יכול ביתר קלות לפתות ולהדיח את התמימים, ממש כפי שערפד מצופה סוכר לוכד אותנו באמצעות "הצל" הלא מודע ונקודות העיוורון שלנו. במובן הזה, התכחשות ל"צל" שלנו עלולה להביא לערפדות אנרגטית. ארכיטיפ הערפד מופעל בתוכנו כאשר אנו מפנים גב ומתכחשים לחשכה הפנימית שלנו והופכים אותה לבלתי- נראית עבורנו. איננו מצליחים לראות ערפדים כוון שבחרנו לא לראות את האספקטים החשוכים "הערפדיים" בתוכנו. אי- רצוננו לראות את האיכויות "הערפדיות" בתוכנו מעוורות אותנו לתכונות ה"ערפדיות" באחרים.

בנוסף לחלשים ולחסרי ההגנה, הערפד מחפש גם את אלו שנמצאים על סף של קפיצה קוואנטית אבולוציונית בתודעה אך עדיין לא הצליחו למזג את תובנותיהם באופן אינטגרטיבי ו"לצאת מן הצד השני". בני אדם כאלה נמצאים במצב טעון ורגיש מבחינה אנרגטית. פתיחות הלב והפגיעות שלהם מזמינה פנימה ישויות ערפדיות לחמוד ולהיזון על האור של תודעתם המתרחבת. האסטרטגיה של חיות טרף אלו היא להסיט את תשומת הלב שלנו החוצה, ובכך למנוע מאיתנו להכיר באורנו הפנימי, מה ש"יהרוג" את הערפד. אם נחזיק מעלה את המראה ונשקף את הטירוף המוקרן אלינו מן האנשים לוקים בו, אנו מסתכנים בכך שאנו נהיה אלו שנכונה "מטורפים". אם נצליח לקבל גישה אל האור שבתוכנו וננסה לחלוק אותו עם אחרים, יתכן כי ישויות ערפדיות א- לוקאליות (מה שכיניתי בעבר ישויות דמוניות א- לוקאליות) אשר אינן מוגבלות לקיום התלת- מימדי ולחוקי המרחב והזמן, ינסו באמצעות גישתם אל השדה הא- לוקאלי, לחסום אותנו על ידי השפעה על בני אדם אחרים שיפעלו נגדנו. תהליך זה עלול להרוס אותנו, אלא אם כן תהיה לנו המטא- מודעות לראות את זה בפעולה -תהיה לנו המיומנות לנווט בחכמה את דרכנו וזה יעמיק את חוסננו וכוונתנו, יעמיק את הברית שלנו עם אור הצלילות, יחזק את היכולת היצירתית שלנו לשדר את תובנותינו ולטפח חמלה ופתיחות הלב. נראה הדבר כאילו אותן ישויות ערפדיות נפשיות א- לוקאליות, הינן שומרות הסף של האבולוציה.

ממש כמו ערפדים, ישויות וטיקו בשלות חשות צמא עז כלפי עצם הדבר שהן חסרות- המהות המיסטית של החיים, "דם" נשמתנו. בחמדה בני אדם אחרים, מחלת וטיקו הינה סוג של "הפרעת אכילה" נפשית, בה הנפש הפגועה "צורכת" נפשות אחרות, והן את עצמה בסופו של עניין. ישויות וטיקו הן סוג של "אוכלי נשמה", נהרסות על ידי הפראיות של רעבונן הבלתי פוסק, על ידי תאבונן שאינו ניתן לסיפוק. האכלה ומפירית זו הינה פארודיה בלתי טבעית, השתקפות שטנית של ההתחדשות העצמית של החיים. תהליך פנימי לא- טבעי זה מוקרן אלינו באופן קולקטיבי על ידי החברה הצרכנית שאנו חלק ממנה, תרבות אשר ללא הרף מלבה את הלהבה של ההשתוקקות הבלתי- פוסקת, מתנה אותנו תמיד לרצות יותר. אנו מצויים בהשתוללות של הזנה, מנסים למלא ריק ללא תחתית, כאילו אנו גוועים ברעב. תהליך אלים זה של צריכה אובססיבית/ קומפולסיבית, הינו בבואה של תחושה משותפת, פנימית ועמוקה של רעב רוחני. הישות של המערכת הכלכלית הגלובלית עצמה, היא סמל חי של מחלת וטיקו חסרת- שליטה בפעולה.

בשושלת ומפירית מושגת ההשתכפלות העצמית באמצעות המערכת המשפחתית (משפחת המקור, או המשפחה האנושית). מורשת ההתעללות (פיזית, מינית, פוליטית, פסיכולוגית או רוחנית) מועברת בין הדורות באופן אישי וקולקטיבי, מתגלגלת בהתמדה בין החיים. וירוס וטיקו מעביר הלאה את ההיגיון השבור ואת הקוד המעוות שלו אל תוך הגופנפש של האחר באמצעות הניפוץ הטראומטי של השלמות שלנו. מיננו סובל מהפרעת פוסט- טראומה קולקטיבית שהועברה בירושה, ממש כאילו הוא נתון תחת קללה.

פרנצ'סקו גויה

סכנת הידבקות גבוהה

בדברו על וטיקו אומר פורבס "הם לא שפויים במובן האמיתי של המילה. הם פגועי נפש ובאופן טראגי, מחלת נפש זו שהם נושאים היא מדבקת"[27]. פסיכוזת וטיקו היא כאמור מידבקת מאד, מתפשטת באמצעות הערוץ של הלא- מודע הקולקטיבי שלנו. נתיבי ההידבקות וההתפשטות אינם נעים כמו פתוגן פיזיקלי. חיידק נומאדי נודד זה נע באופן "פלסמטי", חודר וניזון מנקודות העיוורון הלא- מודעות שלנו ומחזק אותן במערכת היזון חוזר וכך מפיץ את עצמו בשדה באופן א- לוקאלי. בוטיקו ישנו "קוד" או הגיון מסוים המשפיע / מדביק את התודעה בצורה מקבילה לאופן שבו הד.נ.א. של וירוס עובר ומדביק את התא. אנשים אשר מתקשרים את התדר של וטיקו מתיישרים [align] אחד עם השני באמצעות תהודה נפשית [psychic resonance] המחזקת את ההסכמה המשותפת ומקיימת את תפיסתם המעוותת של המציאות. כשהם משתפים פעולה עם הפסיכוזה המשותפת שלהם, קבוצות של אנשים הנאספות יחד על ידי הלא- מודע, עלולות באופן פוטנציאלי להפוך לכוח סוציו- פוליטי עמו יש להתמודד. כאשר קבוצה של אנשים נמצאת בהסכמה, ללא קשר אם זה נכון או לא, ההתיישרות שלהם אחד עם השני יוצרת שדה- כוח מגנטי מדבק העלול לסחוף ולמגנט את האדם הלא- מודע אליו.

אנשים שהשתלט עליהם וירוס וטיקו בדרך כלל לא חושדים ש"רומו". תרבות הוטיקו אינה מציעה תמריצים כלשהם עבורם, להתבונן על עצמם ולהגות על מצבם העגום. נהפוך הוא, השדה הא- לוקאלי מתכנת את עצמו לקשור קשר, ולאפשר להמשיך לטפח את הפסיכוזה. כאשר מישהו הינו ישות וטיקו מלאה אך שאינה מכירה בעצמה, השדה סביבם מתפתל על מנת להגן, לקשור קשר ולהיזון מן הפסיכוזה באופן שמשאיר את מי שסביבם כשרויים בטראנס.

תחת כישוף הוטיקו, הם מאבדים את היכולת להכיר בפתולוגית וטיקו באחרים. בסיטואציה של "נרקיסיזם חברתי", ישויות וטיקו בשלבים שונים של המחלה לוקחים עמדות מסוימות ותפקידים באופן יחסי לאחרים, במטרה להגן על עצמם מפני הטירוף והחשכה של עצמם. הם מחזקים ומזינים את הנרקיסיזם אחד של השני, משום שזה מחזק את שלהם. פורבס כותב כי סוג האישיות אשר עלולה באופן טיפוסי ליפול קורבן לוירוס וטיקו הינו האינדבידואל אשר "אחרים מושכים בחוטים שלהם, או כאלה הצועדים בנתיב חיים המוכתב על ידי אחרים. הם כאלה הבשלים עבור וירוס וטיקו"[28]. משום שהם אינם בקשר עם ההדרכה הפנימית שלהם, הם מקרינים סמכות חיצונית לעצמם והופכים מאד נוחים להשפעה בנוגע לדעת הקונצנזוס והדעות המוסכמות של הקבוצה הדומיננטית. בגלל שהם איבדו את היכולת להבחנה פנימית ולחשיבה ביקורתית, הופכים "אנשי ההמון" לעדר חסר דעת ונופל קורבן לחשיבה קבוצתית, אשר חבריה מאפשרים בצורה של תלות- הדדית את הגרסא שלהם על העולם (וטיקו). הקונצנזוס הקבוצתי שלהם על טבע המציאות נעשה קשה יותר ויותר לתחזוקה ככל שעובר הזמן, אך כמו מגדל קלפים העומד להתמוטט בכל רגע, תפיסת המציאות שלהם מבוססת על טעות פונדומנטלית. באופן מוזר, אנשים הנתונים תחת ההיקסמות הקולקטיבית של וטיקו, נעשים לעיתים לתומכים פנאטים באג'נדה אשר לחלוטין נוגדת את האינטרסים שלהם. זוהי השתקפות חיצונית של המצב הפנימי של להיות נתון להיסחפות אחר ההרס העצמי הנגרם מן הפרזיט וטיקו.

נדמה אף כאילו ישות חסרת- קדושה, שלילית או "טמאה" [unclean] השתלטה על האדם הנתון לוטיקו ומתגוררת בהם. אנשים כאלה מנוצלים שלא ברצונם ככלים, כסוכנים סמויים של הישות האפלה והטמאה הזו, כדי לאפשר לה להפיץ עצמה בשדה הרחב. כסוכנים סמויים של המחלה, הסוד של וטיקו הינו סוד עצמי, סוד שהם מסתירים אפילו מעצמם. כמו שלעיתים משהו גדול מאיתנו משתלט עלינו, כך קורבנות וטיקו אינם יודעים עד כמה הם נשלטים בכל רגע ורגע. החוויה של להיות נשלט על ידי משהו עצום ממך, מתרחשת בנקודות העיוורון שלהם (ראו מאמרי "Are We Possessed?").

פרנצ'סקו גויה

חיידק וטיקו משפיע על התפיסה שלנו בגניבה ובתחבולה במטרה להתחבא ולבלבל אותנו מלהיות נראה. וטיקו זורע את זרעיו ומכה שורש בתוך התודעה. כמו עלווה צמחית מנטלית, הוא מכסה, מסיח את דעתנו ומסיט אותנו מן הקריאה של יעודנו האמיתי ומן הנתיב הרוחני שלנו. אפקט ההרחקה והזרות של וירוס וטיקו, בדיוק הדבר שעלינו להבחין בו, מתחבא בתוך התפיסה, המחשבה והמשמעות שאנו מעניקים לחוויה שלנו. כאשר מישהו הופל לחבר מלא ב"כת" וטיקו (ראו מאמרי "The Bush Cult"), נדמה כאילו תודעתם אוכלסה על ידי הווירוס באופן כזה שלהם אין מושג קלוש על מצבם הפתולוגי. ישויות וטיקו לא תופסות את עצמם כזקוקות לעזרה, עבורם, אנשים אחרים הם תמיד "הבעיה". המחלה שלהם אינה מפריעה להם והם אינם מכירים בה, משום שהיא כל מה שהם מכירים ומנהיגיהם והחברה בה הם חיים מעודדת אותם. אין להם שום הערכה של ההפרעה שלהם והם אינם מבינים עד כמה הם חולים.

פורבס כותב, "אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את הצורה הקיצונית השלילית של וטיקואיזם הינה יהירות"[29]. ישויות וטיקו מלאות הם אפופי חשיבות עצמית, כלים "מנופחים" של הרוע ובאופן יהיר, בור וצדקני, בטוחים שהם פועלים בשירות האמת והטוב הכללי. נדמה כי הם אינם מצליחים להבחין בשליליות של מעשיהם וחושבים כי כל מה שהם עושים הוא טוב. פורבס מסיים "בכל אופן, מחלת וטיקו, מחלת הניצול מופצת בהרחבה בכמה אלפי השנה האחרונות. משום שאיננו מחוסנים בפניה, נראה כי היא מחמירה עם הזמן. יותר ויותר אנשים נדבקים בה, בצורה יותר רחבת- היקף, ואותם אנשים הופכים להיות המורים של הדור הצעיר"[30]. תרבויות וטיקו נלמדות הן בבית והן ב"אקדמיה" בה אנשים הופכים להיות "מוסמכים" בנבכי העולם הזה ואי לכך מקבלים קרדיט והעצמה בהפצת הדרכים המושחתות בצורה רחבת- היקף יותר מאי פעם.

כשהוא כותב על ההפצה רחבת ההיקף של וירוס וטיקו כותב פורבס "היא מופצת על ידי ישויות וטיקו עצמן, המגייסות ומשחיתות אחרים. היא מופצת באמצעות הספרי ההיסטוריה, הטלוויזיה, תוכניות האימונים הצבאיות, המשטרתיות, ספרי קומיקס, מגזינים פורנוגרפיים, סרטים, תנועות הימין, פנאטיות מסוגים שונים, קבוצות מסיונריות בלחץ גבוה ואינספור ממשלות"[31].

כל המוסדות המיינסטרימיים התאגידיים, מוכפפי הסנקציות החברתיות, נמצאים בעסק של אינדוקטרינציה (שטיפת מוח), אומרים לנו על מה לחשוב ועל מה לא לחשוב, וכמובן איך לחשוב. תודעתנו מעוצבת לצורה מסוימת על ידי החברה השלטת, ודומה ש"פנינו האמיתיות" עוברות מתיחת פנים. אנו נשדדים מהשפע הרוחני שלנו. כמדומה, החברה שלנו הפכה להיות השופר עבור איבר התעמולה של המחלה, מהפנטת אותנו להשתכנע אל תוך התפיסה הזו בזמן שאנו מקיזים את מה שחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. התרבות שמיידעת ומתעצבת סביב מחלת וטיקו היא עצמה ערוץ של ההפצה שלה. אם נחתום על הקו המקווקו ונפעל על פי התפיסה שוללת- החיים שלה, היא לבסוף תכלה אותנו ואנו נהפוך להיות השלוחות של פקודותיה. כך פועלת "האימפריה הנפשית" של הפסיכוזה הקולקטיבית המפיצה את עצמה ומתרחבת ומנסה להתקרב לתפוצה מלאה.

ישויות וטיקו מלאות עלולות להיות עריצים קטנוניים בבית או בעבודה, אך גם יכולות להיות בצד המדולדל והמדוכא שאינו מפעיל שום עוצמה בעולם שסביבו. כשפורבס מדבר על "וטיקו גדולים" הוא מתייחס לישויות וטיקו מלאות ש"עלו בסולם הוטיקו", קפצו דרך טבעות הוטיקו ועלו במעמד הוטיקו ומצאו את עצמם מכהנים בעמדות כוח באמצעותן הם יכולים להשפיע ולשלוט באירועים בעולמנו ולהפעיל את המערכת. "וטיקו גדולים" המנווטים את מנופי השליטה, בין אם הם העשירים ביותר, מנהלי תאגידים, בנקאים או מנהיגי מדינה הינם מסוכנים במיוחד, משום שהם מגדירים את תנאי הדיאלוג, ושולטים בנארטיב ההיסטורי השגור. מנהלים את התפיסות שלנו באמצעות מנועי התעמולה של המדיה התאגידית המיינסטרימית הנשלטת על ידם (ראו מאמרי "The War on Consciousness"). וטיקו גדולים בעמדות כוח יוצרים את מגבלות השיח והדיון. וטיקו הינו וירוס אידאולוגי אשר המטבע שלו הוא התחביר הרעיוני.

גראנט מוריסון

וטיקו מסיט את התחביר המנטלי שלנו, את חוקי יצירת השפה שלנו ועל כן מעוות את הסמנטיקה (הדקדוק), את המשמעות שאנו מייחסים לחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם. וטיקו הינו הפרעת סמנטיקה, משום שהוא משנה את האקסיומות שדרכם הנפש מעצבת, מקרינה ומכשפת את המילים, ומשם שואבת את החוויה. צורות המחשבה והאמונות  המבטאות ומייצגות את מעשה וטיקו הויראלי כמערכת אינהרנטית של שליטה, מעצבות את גבולות הדמיון של מה שאנו חווים כאפשרי, כאינדבידואלים, כאומות וכמין אנושי. וטיקואיזם תומך ומנציח את המיתוסים, הסיפורים, הדוגמות  והספרים ה(לא) קדושים אשר מאשררים את האג'נדה בשירות העצמי שלהם.  ספרים וצורות מידע אחרות אשר אינן תומכות בגרסא הוטיקויאנית של סדר הדברים, "נשרפים" באופן מטאפורי (או באופן ממשי במקרים מסויימים- כמו במקרה של ספריו של דר' וילהלם רייך הנזכר לעיל, שנשרפו על ידי ממשלת ארצות הברית. בתארו את מה שהוא כינה "המגיפה הנפשית", הצביע רייך בדרכו שלו על הרוע של וירוס וטיקו).

אנו חיים בתוך עולם אשר בדומה לחלום, מהווה מראה אינטרקאטיבית בלתי- נפרדת מישותנו הפנימית האישית. כהשתקפות של מצב עמוק בתוך עצמנו, וטיקו הינו תופעה בלתי מתווכת, מניפסטציה ישירה של טבעו דמוי- החלום של היקום, וזו ההבנה העמוקה שוטיקו מראה לנו. ההכרה בטבעו דמוי- החלום של מצבנו מייצרת נוגדן חי העשוי ממודעות  המעוצבת באופן אישי על מנת לנטרל את הפתוגן הנפשי של וטיקו. במילים אחרות, בתוך הפתוגן עצמו מצויה תובנה, התגלות, אשר היא התרופה למחלה (אנא ראו מאמרי "Shadow Projection is its own Medicine"). ההכרה העצמית של וטיקו מציעה ריפוי נפשי, אך על מנת ליהנות מיתרונות התרופה, עלינו להכיר ולהבין לעומק את הנס של שמירת הבריאות הפסיכו- רוחנית. כמה מדהים הוא שהדבר שיכול באופן פוטנציאלי להרוס אותנו, הינו בו- זמנית מה שמעיר אותנו. זרז  פוטנציאלי עבור האבולוציה שלנו כמין אנושי, כולנו יוצרים וחולמים במשותף את וטיקו יחד. וטיקו הינו ממש תופעה קוואנטית, בכך שהוא הרעל הקטלני ביותר והתרופה המרפאת ביותר, מצורפים יחדיו. האם וטיקו יהרוג אותנו? או האם הוא יעיר אותנו? הכל תלוי באם נכיר במה שהוא מגלה לנו באופן פוטנציאלי. הפרוגנוזה עבור וטיקו/ אגופרניה ממאירה, תלויה באופן שבו נחלום אותה.

כעת, כשיש ברשותנו את ההבנה והידיעה (dia-gnosis and pro-gnosis), כל מה שעלינו לעשות הוא לגלות את התרופה, דבר אשר כשלעצמו מצריך הבנה (gnosis).

גראנט מוריסון

כל הזכויות שמורות לפול לוי

תרגום: יסמין ברגנר

This article first appeared on Paul Levy's website. © Copyright 2010.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=nq2WY_MD3Dk
[2] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xv.
[3] ‘psychic' is used throughout this article as the adjective form of "psyche" and not with any parapsychological connotation
[4] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 46
[5] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xvii-xviii
[6] C. G. Jung, Nietzsche's Zarathustra, vol. 2, p. 1321.
[7] במקור: contemplative exercise/exorcise
[8] Ibid., p. 39.
[9][9] Ibid., p. xvi
[10]  Ibid., p. 24
[11] Ibid., p. 49
[12] Ibid., p. 60
[13] Castaneda, The Active Side of Infinity, p. 218
[14] Ibid., p. 218
[15] Ibid., p. 218
[16] Ibid., p. 219
[17] Ibid., p. 219
[18] Ibid., p. 220
[19] Ibid., p. 220
[20] Ibid., p. 220
[21] Ibid., p. 229
[22] Please see Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, by John Lash. His website is metahistory.org.
[23] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 188.
[24] Jung, The Symbolic Life, CW 18, par. 1374.
[25] Forbes, Columbus and other Cannibals,  p. 153.
[26] Reich, The Mass Psychology of Fascism, p. xvii
[27] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 18.
[28] Ibid., p. 43
[29] Ibid., p. 52
[30]  Ibid., p. xix
[31] Ibid., p. 49

The post ווטיקו | המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות | מאת פול לוי | מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.