אמנות קעקועים עכשווית מחברת בין תרבויות גיאוגרפיות שונות ואף מנוגדות, טרנדים ושפות אמנותיות. הגוף המקועקע במאה ה-21 עושה שימוש וירטואוזי בהיסטוריה של האמנות.

הפצע האימהי הוא הפצע הבין-דורי שעובר מאם לבת לאורך ההיסטוריה, כחלק מהחיים בתרבויות פטריארכליות…

כל מה שמתפתח ומתקיים נוצר באמצעות דפוסים בגיאומטריות ביולוגיות ומנטליות כאחד…

בחלק הראשון של המאמר, דיברנו על טכנולוגיה חדשה שמפותחת במעבדת ראמין. בשנה שעברה שוחררה הגרסה הראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדת ראמין: גבישים שגודלו במעבדה שניתן לענוד על הגוף. הגבישים מעוצבים ומובנים בצורה גיאומטרית היוצרת מבנה מולקולרי בעל יכולת להדהד עם שדה קוונטי. טכנולוגיה לבישה זו יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומשפרת את היעילות.

"סירובו של המדע המודרני לחפש סדר גבוה יותר מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות עליהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור של יכולותינו להתפתח. האנושות נעה בכיוון זה, אך עלינו להגיע ליעדנו בזמן וטכנולוגיה מתקדמת חייבת לצוץ בהקדם האפשרי."

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באזורנו, אם כי באיחור. מדוע רנסנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים בהשוואה לארה"ב, אירופה ושאר העולם?

כיום מתפתחת מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקועים ומכירה בחשיבותו. התערוכה "קעקועים" מציגה עבודות אמנות של אמנים מהארץ ומחו"ל המתייחסים לפעולת הקעקוע בדרכי ביטוי שונות וחושפים את מגוון המוטיבציות הפנימיות לקעקוע בהקשר של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, קוגניטיבית ורוחנית.

"האנשים האלה שהסכימו לקעקע את עבודתי על עצמם הם סוג של שליחים ארוטיים בשבילי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, והבטתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו, הוא יצר רשת נסתרת של עצמו באלה שסביבו. יסמין ברגנר על קצנשטיין האמן-שאמאן

"וטיקו" הוא מושג שמקורו בשבט הקרי בצפון אמריקה, מילה המבטאת מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות אנושית הרסנית עצמית. הפסיכוזה האנושית הקולקטיבית שלנו.

רבות אינן מבינות שהנושא הבסיסי העומד בבסיס העצמת נשים הוא פצע האם. קשיים ואתגרים בין אמהות לבנות הם אלימים, חסרי מעצורים ונפוצים בחברה, אך לעתים רחוקות מדוברים עליהם בגלוי.

לבני אדם יש דפוסי-על מולדים של מחשבה ורגש, אותם כינה קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מחוקת האדם, וניתן למצוא עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הם יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם הופכים נוקשים ודעות קדומות.

התערוכה מתמקדת בהיבט האבותי של הקעקוע. תרבויות שבטיות בנויות במעגלים קונצנטריים, בדומה לטבעות של עץ. הפרט ממוקם במרכז, עטוף במעגל חיצוני המקיף אותו: המערכת השבטית הקולקטיבית. מעגל חברתי זה עטוף במעגל חיצוני נוסף: המערכת החברתית-דתית, המבטאת את תפיסת העולם הקוסמוגונית והמיתולוגית של השבט. הטוטם השבטי הוא ייצוג חזותי ארכיטיפי של התרבות – מוקד וליבו של השבט – המשמש ככלי אבות קולקטיבי להעצמה אישית וחברתית. הוא מושך אליו התחדשות תאית, יצירה אינסופית וקשר בין העבר לעתיד. הטוטם הוא ייצוג כפול: הזוג המייסד זכר/נקבה, שזיווגם יוצר תרבות. הנושאים הגרפיים המיתולוגיים המעטרים את הקעקוע השבטי הם דוגמאות הלקוחות מהשפה הטוטמית (שהיא הדקדוק האוניברסלי – הסמלים והארכיטיפים של התרבות). בהקשר זה, קעקוע הוא מעין "טוטם אישי". קמע של זיכרון ואובייקט של העצמה. בעולם השבטי, קעקוע הוא חלק מטקס מעבר וחניכה שמאני, לאורך כל שלבי החיים.

מאז שחר ההיסטוריה, הגוף המקועקע היה אמצעי להאדרה ולהגדרה אישית וקולקטיבית של האדם. אמנות הקעקוע מקורה במסורות של טקסי מעבר וחניכה שמאניים בתרבויות ילידיות; כל עבודת קעקוע ברחבי העולם מכילה בתוכה פיסות תרבות והיסטוריה וגם מגלמת ערכים אישיים, חברתיים, אקולוגיים ורוחניים.

אנו אוגרים זיכרונות בגופנו, אנו אוגרים געגועים ושברון לב. אנו אוגרים שמחה, רגעים של שלווה שמימית. אם אנו רוצים גישה אליהם, אם אנו רוצים לנוע לתוכם ודרכם, עלינו להיכנס לגופנו… גופנו מספר סיפורים.

עלינו להקשיב, להגיב ולהכיר בחשיבות ובחיוניות של נוכחותו המתמדת של המיתוס. התשתית התרבותית האנושית משתנה ללא הרף, זהו מרחב גמיש המבוסס על זיכרונותינו ועל תודעתנו האישית והקולקטיבית.