צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

יד של אישה – מאמר מאת שונית גל

תמונה ראשונה:

יד מגולפת מעץ מחזיקה מברשת ומסרקת אישה באופן מכני. האישה יושבת פאסיבית בתהליך הסירוק, גופה שעון על מסעד הכסא וראשה מוטה הצידה, כששיערה הארוך פרוש כולו בפני פעולת המכונה.

תמונה שנייה:

יד העץ המחזיקה כעת ענף עץ כמכחול, מעוררת את האישה היושבת לקימה ואקטיביות. האמנית נעה ועל חזית גופה נרשם ציור, כששיערה הארוך מאחוריה ואינו מהווה עוד חייץ.

בדומה למצבי חלום, שתי התמונות מרכיבות את המיצג ומופיעות באופן, שאחת מקדימה ומעצימה את השנייה , ושתיהן יחד יוצרות את התמונה השלמה.

בשני המצבים האישה בעלת השיער הארוך והכהה, מנהלת את חדר המצב המבויים.

במצב הראשון היא עובדת את סירוק השיער הנשי המפתה, גם בתלבושתה החצי מעורטלת ובישיבתה. האישה מקרבת את עצמה לסירוק ומרחיקה כשותפה אקטיבית/פאסיבית לתנועת הזמן האינסופית, בה נשים בעלות שיער ארוך הסתרקו ומרקו את מחלפותיהן בציפייה לאביר המיני.

במצב השני היא מסיטה את אלמנט הגוף היצרי לכדי רישום. הפעם באופן אקטיבי רותמת את אנרגיית המכונה המונוטונית לפעולתה. היא מניעה את איבריה כך, שהמכחול מצייר על גופה, כמו ילדה, שמגלה את חדוות הציור, כגילוי של עליצות וראשוניות חופשית וכמקור חיים שופע.

בשני המצבים הגוף הוא זירת ההתרחשות, דרכו ועליו האמנית מספרת את הסיפור ללא מילים כלל.

האקדח, שמופיע במערכה הראשונה (הגולגולת על צידה השני של המברשת) מכיל את ההיסט המיני, שיבשר את המערכה השנייה. הגוף היצרי מסתרס (מסתרק) לטובת מעשה הרישום – האקט האמנותי, ומהווה את טקס החניכה , שעוברת האישה בקבלתה את השפה החדשה.

מברשת השיער היחודית משמשת לפעולת ההברשה אך בנוסף היא בפני עצמה דמות ראש מוקטנת, שמצידה האחד שיער ומצידה השני עצם הפנים – הגולגולת.

בציורו של אדוארד מונק 'נשיקת המוות' הגולגולת נעטפת בשיערה הארוך השחור של האישה כמו נושקת לה וכמו דמות תאומה מהעבר השני.

מברשת הגולגולת הינה דימוי א-מיני לפני היותנו מובחנים מינית [ז"א עם פנים/ חזות] וכן היא דימוי שלאחר המיניות,  מה שנשאר מהגוף שהוא כבר ללא תווי זיהוי – גולגולת ללא עור ובשר.

האמנית במיצג אינה מוותרת על שיערה הארוך הנשי במעבר לחלק השני, דימוי המעבר מתגלם במברשת. במעבר מהתמונה הראשונה לתמונה השנייה, האמנית מכבה את המכונה ומחליפה את מברשת הגולגולת לענף מכחול ציור אותו היא טובלת בצבע .

ההתרחשות המדומיינת של סירוק אישה ע"י מכונה אינה חייבת להשען על חומרי מציאות. היא יכולה להיות הקצנה של דימוי, שמטרתו לפרק את חומרי המציאות הפשוטים כעין התנגדות והתקוממות.

המכונה היא ההנגדה לאישה במיצג, האישה היצרית החשופה, שרגע יושבת, רגע קמה, חמקמקה, לא ניתנת להגדרה. המכונה מסמלת את המבנה הרציונלי, שעומד על רגליים יציבות, הזמן הקצוב, התעשייה, החוקים המוגדרים.

אבל הפרקטיקה, שיצרה את מכונת גלגלי השיניים היא כעת נחלת הכלל – ואכן גם האישה יכולה לעצור את המכונה ולהשתמש בתכונותיה.

בפעם הראשונה שמסרקים אותנו בילדותנו זהו שלב התום ואלו דמויות הורים, שאמורים לשמור על ייחודנו ועל שלמותנו הילדית (או שלא).

מהו הפגום, ה"לא-תיקני", שנזקק ליישור ע"י החלקת השיער במיצג?

השיער מהווה חייץ בין המכונה לאישה, שאין עוד צורך להחליקו, היא כבר 'יפה' ומיותר להשקיע עוד אנרגיה בהוכחת נשיותה. היפה מקביל כאן לישר ומסודר, ע"פ ה"תקן [Comme Ill Faut] "

איזה תקן? של המכונה כמובן. גם היום  נשים, למשל, נדרשות להחליק את תלתליהן כי אינן "עוברות מסך" (שורת השיערות המסורקות מייצגת שורה של אפשרויות, מחשבות, רעיונות, עשייה מלאה, שממתינה – אנרגיה סטטית.

המצב המונוטוני (השיעמום) מתאפשר רק כשאחד הצדדים הוא פאסיבי. מרגע שהיא מגלה את יכולת האקטיביות שלה, תוצאת המכונה אינה יכולה להיות שוב אחידה.

המכונה המונוטונית נכשלת ביכולת היצור. היא אינה יכולה לצייר.

רגע היקיצה הוא רגע הקימה מהכיסא ותחילת המסע לגילוי והיות בעלת הבית של גופה.

כהיפוך לבובה ממוכנת,  "ונשברתי לשברים…" – הדמות זהובת השיער בשירה של דליה רביקוביץ', כאן האמנית המקועקעת מייצגת את האחר. היא מגלה את החלקים ורושמת אותם/ מציגה אותם: הפאסיבי הוא גם אקטיבי[1].   גם לקצוות "חומת" השיער הכהה יש חזות. העצוב הוא גם עליז.

המברשת המונוטונית היא גם מכחול יצירתי. הם כעת הטריטוריה החדשה המסומנת.

המפה השלמה נרשמת ע"י הכרה בחלקי הארץ השונים.  מפה המתארת שלב חדש בהתפתחות נשית.

זו יחודיותה של העבודה [2] Awakening – in her Savior's arms. כמו חזרה מעגלית לראשוניות בלי לוותר על הגוף הנשי השלם. הגוף הנשי השלם נוכח גם כדימוי במעשה האמנות – כמקום של יצירת חיים והמשכיות לעומת מוות וסוף פעולה.

על כן זו יד של אישה, שבכוחה להחליף את המשמעות לכיוונים השונים. ועדיין המכונה [3] נשארת אותה מכונה והאישה נשארת אותה אישה. זו רק המשמעות שמשתנה.

הצפייה בעבודה היא מאד אסתטית, כמו אסתטיות ציורית, שהופכת חזרה לחומר. אנו חווים את תחושת השיעבוד ואת תחושת העליצות והגילוי, ועוברים עם האמנית בעלת השיער הארוך את האודיסיאה הנשית – בחזרה איטית ומדוייקת, שלא נשכח שום פרט, שהידע אותו היא עיבדה בדרכה הארוכה יחרט בנו כמו הקעקועים על גופה של יסמין ברגנר [4].

בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ'

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,

ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים

וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת

וכל מנהגי היה שקול וצייתני,

אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני

כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה

בקנוקנת.

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות

אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים

ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים

והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות

והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן

והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

לצפייה בפרפורמנס המלא:

https://youtu.be/Sc3tb4yy9jg

[1] הקו הרישומי כשפה סודית, שעוד לא פוענחה, שעוד אין בה מבניות

[2]   – Awakening –  in her Savior's arms משחק מילים, שמרמז גם על התעוררות (רגשית, רוחנית, מינית) וגם על הסמל של המושיע, המובטח באגדות – שיבוא ויושיע את האישה. כאן ה-SAVIOR הוא לא זרועות האהוב אלא זרוע האמנית, שיצרה וגילפה בעץ והאפשרות להושיע את העצמי דרך היצירתיות האישית . ARMS הוא גם הזרועות וגם כלי נשק. החלק העליון של היד נראה כעצם ללא בשר. גם את מברשת הגולגולת גילפה האמנית בעבודת יד.  המברשת יושבת ביד העץ כחרב בנדן. מברשת הגולגולת היא גם דימוי שיכפול של האמנית המקעקעת שמציירת על עצמה.

[3] המכונה ממתכת בעלת שנים עשר גלגלי שיניים, ניצבת על ארבעה רגלי מתכת ובעלת כפתור כיבוי והדלקה.

[4] יסמין ברגנר היא אמנית קעקוע [בין היתר שבטית], שהיא פעולת ציור איטית ומדוייקת, הנעשית בעזרת מכונה על הגוף, באופן שקשה מאד להסיר, כמו זיכרון.

טקסט: שונית גל

צילומים ווידאו: ג'וד מוסקוביץ'

2012

The post Awakening – In Her Savior's Arms | פרפורמנס מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

יסמין ברגנר | תערוכת יחיד

גלריה ארטנס | בית למחול עכשווי | קיבוץ עין שמר

2011

Embodiment of mind

על הפנמה גופנית בעבודותיה של יסמין ברגנר

עבודותיה של יסמין ברגנר מתכנסות אל תוך מרחב הלא- מודע ואל תוך סמלים ארכיטיפים באמצעות נוכחות פיזית. התהליך מתהווה באמצעות תנועה אותנטית בחלל (מטאפורית וממשית) ובסופה של כל "תנועה" ישנה התחברות אל ההכרה בסמלים שהצטברו שם.

היא מרפרפת כפרפר בין מדיומים שונים: צילום (שהוא בעצם תיעוד של פרפורמנס), ציור, רישום ופיסול. עם זאת ניתן להבחין שבכולם מתקיימת זיקה לאותו עיסוק מתמשך בייצוגים של חוויה נפשית באמצעות הגוף. הדמויות שבצילומי הפרפורמנס מדברות באמצעות גופן- את המרחב הנפשי שהן מצויות בו. נחשפים עומקים נפשיים ותרבותיים אשר במובן מסויים מצויים בדרך כלל הרחק מן העין. קרביים נחשפות ונחקרות, באופן שהוא גם אינטואיטיבי וגם מובהק, אנליטי ובוטה.

במובן זה ניתן לומר שיסמין ברגנר נוגעת בטאבו. נוגעת בעצבים חשופים, בחוויה של כאב, של רצון להוציא דברים "אל האור"…..דרך העור…. כדי להביא אל פני השטח, אל המודעות- מצבי הוויה שמעבר למילים.

צילומים: שיתוף פעולה בין יסמין ברגנר והצלמת ג'וד מוסקוביץ

Embodiment of mind

בעבודתו האמנותית כיוצר ורקדן המשתמש בכלים של אימפרוביזציה, מחבר שחר דור את תלמידיו אל החוויה האינטואיטיבית המגולמת בתנועה ספונטנית במרחב. ניסיון להגיע לתנועה שאין בה "תיאור" אלא "היא" היא עצמה הדבר. זהו מצב שבו אין שימוש באנליזה של ה"מיינד" אלא הפנמה טהורה של ה"מיינד"  וגילומו בתנועה. בתוך החלל ה"ריק"  הזה נוצר מרחב ספונטני, "ריקות מפרה", המאפשרת היווצרות בלתי פוסקת של תנועות חדשות בחלל עד אינסוף. בתנועה אותנטית ישנה שיכחה- עצמית , מדיטטיבית, היכולה רק בסיומו של תהליך תנועתי, להבין את עצמה. אך רק בדיעבד.

כך, בעבודותיה של יסמין ברגנר ישנה הפנמה גופנית של חזון (או חלום) מטאפיזי.  היא יוצרת "פסלים ספונטניים" מחימר טרי אשר בסוף הפרפורמנס מופשטים מצורתם וחוזרים אל הדלי. כמו במשפט התנ"כי "מעפר באת ואל עפר תשוב"….הגלגל האינסופי של חיים ומוות מתגלם בפעולה הפרפורמטיבית. החימר הוא העפר, בסיס הבריאה. העבודות מנסות לשים את האצבע על מה שאינו נצחי– לבין מה שהוא על- זמני.

בעבודות הציור מתקיים ריקוד של כתמים וצבעים הנבנים לכדי הפשטה מפורטת. את הציורים ניתן לראות כציור מופשט או סוג של נוף, וכן ניתן לקרוא אותם כאיברים פנימיים, פסלים המתקיימים בחלל. אובייקטים מופשטים אשר "תלת- מימדיותם" מתעצמת בעקבות הדיאלוג גם ה"חלל הריק" שבציור. גם ברישומים כמו בציורים מתקיימת אינטנסיביות והתמקדות מדיטטבית כאילו כל קו עפרון וכתם צבע עובר תהליך של "מיטוזה"- התחלקות אינסופית של תא. מעל כל העבודות מרחפת נוכחות ה "עין"- התבוננות ברקמה החשופה.

ההתבוננות חסרת המנוח והנגיעה ב"פצע", בטאבו, המתקיימת בכל העבודות בצורות שונות, באברי החישה שלנו, מביאה לתהליך של הפנמה ובעקבותיו, לטרנספורמציה ושינוי.  שהוא הדבר שכולנו מנסים להגיע אליו. בצילומים, דרך האקט הפרפורמטיבי, נוגעת יסמין במטאפיזי- בחוויה שאין לה שם, דרך השפה של ה"מחווה" (ג'סטה) התאטרלית, הפרפורמנס.

ניתן לקרוא את הצילומים ביחס למה שהם לא. הם אינם צילום במובן הרגיל, הערך האסתטי שלהם נובע מתוך היותם תיעוד של פרפורמנס, הסיטואציה המתרחשת בתוכם ולא רק בשל האפן שבו הם מוצגים. זהו פרפורמנס – עם תודעה של אמנית פלסטית ויצירות פיסול וציור לוקחות חלק כפרופס בתוך המרחב הצילומי.

(בהקשר זה ניתן להזכיר "אבות ואמהות קדמונייםות /עכשווייםות המצוייםות באותה מסורת של עיסוק אמנותי, כמו לדוגמא: רבקה הורן, מאתיו בארני, ויטו אקונצ'י, ברוס נאומן ואנה מאנדיאטה וכמובן ה'אב הקדמון' יוזף בויס. כולם אמנים שיצירתם מתקיימת בחיבור בין מדיומים של פרפורמנס ואמנות פלסטית, אשר השפיעו עמוקות על האמנית).

הצילומים מקיימים בתוכם רבדים על רבדים, משמעויות ואנקדוטות הלקוחות מתרבויות קלאסיות עתיקות, ממולטי- קלצ'ר, ועד למשמעויות אישיות וכך נוצר שיח עם ה"מיתולוגיה" האישית המתקיימת בכל אדם ואדם וראיית האדם עצמו כיחידה הוליסטית המורכבת מריבוי – אישיויות החבויות בתוך הנפש. כך למשל בצילום השחור- לבן "דליים", ישנה זהות מתעתעת אשר במבט ראשון לא ברור אם זה גבר או אשה.

השמאן השבטי מחבר בין האישי לאוניברסלי. בדומה לכך בעבודות הפרפורמנס של ברגנר זולגים סמלים אישיים אל תודעה קולקטיבית. כפי ששמאניזם משמש כפעולה מתווכת בין הפיזי למטאפיזי, כך בעבודות, משמשת ההפנמה הגופנית ככלי קיבול מכיל בדומה לאם,  כוונה לא – מודעת של המיינד והעל- מודע הקולקטיבי.

העבודות מצליחות להעביר "בוטות" יציבה ומוכלת, באופן מרוכך אך לא מתנצל. הכאוס והאפלה המתקיימת בעבודה "מלאך המוות רכוב על סוס" (מחווה לדירר)  מודע לעצמו ובעל הומור עצמי, עד אשר הוא מצליח להלעיג על המוות במהלך פאנקיסטי.  במילים אחרות, למרות הדארק הקיים בעבודות, חשוב להדגיש שישנה תפיסת האמן כשאמן ואת האמנות כתהליך של אלכימיה, טרנספורמציה וריפוי, ממקום של אמונה עמוקה בכוח עליון, הכרה בכך שיש חומר אפל ביקום, נשגב מבינתנו.

שחר דור ויסמין ברגנר

מאי 2011

פרפורמנס מאת שחר דור

פסטיבל קולטורה עין שמר  ערב הפתיחה

A Matter of Light | תערוכת יחיד ליסמין ברגנר | גלריה ארטנס | בית למחול עכשווי | קיבוץ עין שמר | 2011

The post A Matter Of Light | תערוכת יחיד | יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

תערוכת יחיד של יסמין ברגנר | בית האמנים אלחריזי תל אביב | 2012

צילום: ג'וד מוסקוביץ'

אוצר: ציבי גבע

העבודות מתארות תהליך אישי שבו ארכיטיפים מקבלים משמעות אישית. עבודות פיסול ספונטניות המתרחבות לרבדים נוספים

על ידי פעולת פרפורמנס המתייחסת אליהן, מנסה להחיותן ולעוררן לחיים מחודשים על ידי פעולה שמאנית.

הצילום מלכד את הממדים הרבים המתקיימים בכל עבודה.

הפרפורמנס נותן רמז וקריאת כיוון לצופה, מאיזה מקום חבוי, קבור וקמאי, מגיעה השפה האישית של יסמין ברגנר.

מי הם גיבורי התרבות, האבות והאמהות הרוחניים שלה.

בנקודה זו הולכים ונאספים בטבעיות רבה, געגועים לתפקיד אמיתי וחיוני כאמנית. יצור אנושי המטפח ברגע מסויים –

רגש, תחושה, תפיסה וממרכז אליה את תשומת הלב.

Ascendants & Descendants, מראה הצבה, בית האמנים אלחריזי תל אביב 2012

Before Ascension, יסמין ברגנר, צילום: ג'וד מוסקוביץ, 2012

זוהי נקודה מדיטטיבית בתהליך האמנות אשר מי שנתנסה בה לעולם לא יהיה כפי שהיה.

לעולם תמיד יחפש את הנקודה החמקמקה הזו, שבה המבט החיצוני מתאייד ובמקומו תופסת אינטואיציה כבירה ושמחה את המושכות,

ותחושת חירות וטראנס עצומה אופפת אותך.

תחושת אמנות ללא מאמץ, הוויה. זהו השקט הנפשי שצריך באמת, על מנת לרדות דברים מבאר הנשמה.

זהו המקום בו ניתן לזהות וליהנות מהכוח התרפויטי של האמנות לצופה ובעיקר ליוצרת.

Extension, יסמין ברגנר, צילום: ג'וד מוסקוביץ, 2012

Ascendants & Descendants, מראה הצבה, בית האמנים אלחריזי תל אביב 2012

בחיים ההגיוניים האלה לא נשאר הרבה מקום לאדמה רטובה,

לדם, לשומן, לטבע, לאיטיות, לעשייה מתוך אי – עשייה.

בחיי היומיום שלי, האדמה הרטובה שלי – היא החימר.

בחיי היומיום שלי, הדם הוא שריטה עטופה בפלסטר עמיד במים, צבע אדם על הבד.

בחיי היומיום שלי, החלב, הוא החלב שבו הנקתי את בתי.

הטבע – הוא רגעי העירום והשלווה שמזכירים לי שוב ושוב שיש לי גוף.

שאני נשמה משוטטת, לכודה בקואורדינאטה פלונית.

זו התעוררות לחוויה שמאנית, שאין לי מושג למה אני עושה אותה, חוץ מאשר תחושת בטן מאד חזקה,

שמאד בא לי…ויש לי גם תחושה שמתישהו

זה יהיה שימושי ללמוד קסמים מסוימים,

ושלהיות מכשפה זה סקסי.

Ascendants & Descendants, מראה הצבה, בית האמנים אלחריזי תל אביב 2012

את היצירה שלי פוקדים דימויים וסמלים שהולכים ונהיים רחבים, קולקטיביים, אוניברסאליים,

ולאט לאט לובשת אני צורה של ארכיטיפ,

ארכיטיפ של אישה ושל אדם. אני תבנית.

ההתכווננות המאגית היא המושכת את תשומת הלב לשם,

משום שהתכווננות מאגית היא למעשה התכווננות רוחנית, מדיטטיבית.

ברגעים אלה את שוכחת את אישיותך והופכת לכלי פולחן.

את היא כלי פולחני.

Ascendants & Descendants, מראה הצבה, בית האמנים אלחריזי תל אביב 2012

The Mound, יסמין ברגנר, צילום: ג'וד מוסקוביץ, 2012

קיבלת את הגן הזו לעבדו ולשמרו, והגנן הוא הכלי.

הגנן המסור חייב נפש בריאה בגוף בריא.

הוא חייב הרבה טבע, הרבה דם ולחות ואיברים פנימיים.

הוא חייב השראה ותום לב של ילד, לא משנה מה קורה לו בחיים…

ואורך רוח. וסלחנות של ילד.

מבוץ, מים וניצוץ אלוהי נברא העולם.

אני בוראת דימויים מחימר. זוהי הדרך שלי להתחבר לכאלה תחושות קמאיות.

עלינו למצוא לעצמנו מוריםות רוחנייםות בחיים האלה,

ועלינו גם להיות מוריםות רוחניים לסובביםות אותנו. להוות דוגמא.

היי כל מה שאת מסוגלת להיות.

יסמין ברגנר 2012

The post Ascendants & Descendants | תערוכת יחיד first appeared on גיאומטריה מקודשת.

כתבה מאת טל גורדון

פורסם במקור ב:הבמה – מגזין מקוון לאמנות ותרבות 2018

עשר שנים לקח לי להחליט על הקעקוע הראשון שלי, ורבע שעה על השלישי. הנצחיות של הפורמט גרמה לכך שהייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין מה אומר אותי נכון כל כך שיישאר נכון תמיד, אבל ברגע שידעתי לנסח את זה, היה לי כבר קל לזהות את הסמלים שמדברים אותי במדויק.

על כך כנראה מבוסס אחד המושבים המעניינים המצפים לכם ב"כנס השפה העברית – לשון ראשון" המתקיים בהיכל התרבות ראשון לציון זו השנה ה-11, כשהפעם עומד הכנס בסימן 70 שנה למדינה, ואינספור שפות, כי כל דבר שאנחנו עושים מספר עלינו סיפור כלשהו, ולכל סיפור כזה יש שפה.

"קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לפרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי"

סמלים, מילים ומסרים

לאורך ארבעה ימים, בין ה-7 ל-10 בפברואר, יגעו עשרות אמנים, זמרים, אנשי רוח, שחקנים, מרצים, חוקרים, סופרים ומשוררים – (ולמען הגילוי הנאות, כמי שמילים הן כלי העבודה החביב עליה, גם אני אשתתף השנה לראשונה באחד ממושבי הכנס) – בשפות השונות שלנו, משפת התנ"ך ועד שפת הפריפריה, משפת הילדים ועד שפת האופנה, משפת הקולנוע ועד, כן, שפת הקעקועים, שתעמוד במרכז המושב "קעקוע של סיפור" שייערך ביום חמישי, 8 בפברואר, בשעה 18:00.

"כשאנשים מתחתנים עם איזה סמל לנצח, הם לוקחים בעלות גופנית על הסמל המסוים הזה, ואומרים משהו, בינם לבין עצמם, או בינם לבין הסביבה", אומרת יסמין ברגנר, עורכת המושב, אחת המקעקעות המובילות בארץ, והיחידה העוסקת בטיפול וליווי רוחני באמצעות הציור על הגוף. "זה סוג של מסר. קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לאיזשהו פרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי. זה מדגיש את העובדה שאנחנו עבודה בתהליך. אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים, והגוף הופך לסוג של יומן חיים שמשתנה איתנו"

ושפת הקעקועים?

"קעקועים הם שפה לכל דבר. קעקוע הוא מידע, הוא בעצם מקודד אינפורמציה. קעקועים זו אחת האמנויות הכי עתיקות שיש. משחר ההיסטוריה, ממש מימי קדם אנשים קעקעו את עצמם, מכל מיני סיבות. כקישוט והאדרת הגוף, כסמל השתייכות וסטטוס שבטי, מעמדי, ככלי לביטוי של זהות אישית וחברתית."

מה שמאוד התעצם בחברה שלנו בעשורים האחרונים, כשהקעקוע הפך כמעט למיינסטרים.

"כן, בעשר השנים האחרונות, מאוד. ב-30-20 השנים האחרונות יש בעולם תופעה שנקראת 'רנסנס הקעקועים', הם הפכו להיות ז'אנר אמנות בפני עצמו, מאוד וירטואוזי. אמני קעקוע רציניים ממש מעכלים את כל תולדות האמנות ומקיאים אותם כז'אנרים חדשים על פני הגוף, לוקחים השראה מכל מה שרק אפשר – מתחריטים, מאמנות קלאסית, מעיצוב, מאמנות אקספרסיוניסטי, מכל דבר. גם מאמנות שבטית, שלזה יש תחייה גדולה בכל העולם, והכל מתמזג. אין מזרח ומערב. העולם הוא כפר גלובלי.

צילום: דר' לארס קרוטק, שבט ההאמר, אתיופיה

"משחר ההיסטוריה אנשים גם התקעקעו כדרך להעברת ידע מדור לדור, של תפיסת העולם השבטי, האמונות, הדרך בה האדם השבטי תפס את עצמו בתוך המציאות, כדרך להתחבר לאבות ולאימהות הקדמוניים, למציאות הנסתרת, למדריכים או לרוחות מיטיבות שבעצם נמצאות כאן כל הזמן ומתקשרות איתנו. קעקועים שימשו גם ככלי מדיציני, לריפוי גוף ונפש דרך סמלים מעצימים, טוטמים, וגם כסוג של דיקור קדום. יש למשל כל מיני מומיות עתיקות שמצאו עליהן קעקועים שהם לא ליופי אלא לריפוי. הם מקבילים לנקודות הדיקור בגוף ולטיפול בכל מיני כאבים ראומטיים"

תרבות הקעקוע ביהדות

במסגרת הפאנל ב"כנס השפה העברית" 2018 תציג ברגנר את תפקידיו השונים של הקעקוע מימי התרבויות העתיקות ועד ימינו, כשלצדה פרופ' חיים מאור, מומחה לתלמוד ותולדות ארץ ישראל, ואמן היודאיקה אריק וייס, ותנפץ את המיתוס לפיו הקעקוע אסור ביהדות.

"אני הולכת להרצות בפאנל על כל מיני הקשרים של תרבות הקעקוע בתוך היהדות המקראית. לכאורה יש לנו את האיסור על קעקועים ביהדות, ויש איזו דעה רווחת שיהודים לא מתקעקעים", אומרת ברגנר, "אבל מחקרים שונים מראים לנו שזה כנראה לא היה נכון, ויהודים בעת העתיקה נהגו לקעקע על עצמם את שמות האל כחלק מפולחן דתי.
"גם בקבלה יש כל מיני תיאורים מדהימים של מלאכים שהתורה חקוקה על הגוף שלהם במקומות שונים, הם קוראים לזה חותמות, ויש הרבה אזכורים לכתיבה על הגוף. בין אם כתיבה זמנית ובין אם ממש בדיו קבוע, את זה אנחנו לא לגמרי יודעים, אבל כן יש מסורת של כתיבה על הגוף. גם המילה עצמה, 'קעקוע', שהיא אונומטופיאה, כלומר מילה שהצליל שלה מעיד על המשמעות שלה, קושרת לכך שזו הייתה פרקטיקה קיימת. המילה היא בעצם הצליל של הנקישה שהשמיע תהליך הקעקוע במקלות שמקישים אחד על השני, 'קע, קע, קע, קע'.

"אז אני אדבר על כל מיני דוגמאות כאלה, אריק וייס, אמן גראפי ויזואלי ואמן יודאיקה עכשווי, שבעבודה שלו יש הרבה אהבה לכתיבה על הגוף ולקעקועים, ידבר על האמנות שלו, וחיים מאור, אוצר, ואחד האמנים הוותיקים בארץ, שעוסק בעבודותיו בכל מיני דרכים במספר של אביו מהשואה, ירצה בנושא."

"ובו תדבק", אריק וייס, צילום, 2015

הצד הרוחני והטיפולי

איזו דרך הובילה אותך להגדיר את עצמך כמלווה רוחנית באמצעות קעקועים?

"מלווה רוחנית באמצעות קעקועים זה, בעצם, מקצוע שפיתחתי במשך השנים, שמשלב את כל הדברים שאני יודעת לעשות הכי טוב, שזה אמנות – אני אמנית רב-תחומית, טיפול באמנות – שיש לי בזה תואר שני ורקע טיפולי, וקעקועים. אני עברתי דרך ארוכה, מ'בצלאל', דרך 'לסלי קולג" ללימודי טיפול באמנות, ואז נדלקתי על קעקועים. הרבה שנים אחר כך החלטתי שאני זונחת את המקצוע הטיפולי שלי ולומדת לקעקע.

"אחרי שנתיים, בגלל שתמיד הייתה לי משיכה לרוחניות ולפסיכולוגיה, התחיל להיות לי משעמם מסתם לעשות לאנשים קעקועים, בלי להבין מי הם ובלי לשאול למה הם רוצים לעשות את הקעקוע הזה, והתחלתי להיות מקעקעת יותר קשובה ומתעניינת.

אז התחלתי גם לחקור את ההיסטוריה של הקעקוע, מתוך מחשבה שזה יעזור לי להיות מקעקעת יותר טובה, וגיליתי שיש תחום שלם של אנתרופולוגיה של קעקועים. זו הייתה, מבחינתי, התפוצצות. BIG BANG, מה שנקרא. התאהבתי בזה, וירד לי האסימון. הבנתי שזו בעצם אמנות כל כך משמעותית וכל כך חשובה וכל כך קרובה לבית וקרובה לעצמות, ונעוצה כל כך עמוק בהיסטוריה, ושהמשמעויות שלה הן כל כך עמוקות לאדם, הרבה יותר מאיזה טרנד חולף, ואז זו נהייתה האג'נדה שלי להפיץ את הבשורה הזו, ולהראות לאנשים את המשמעות של זה.

"התחלתי לכתוב על זה מאמרים, ולעבוד עם אוריינטציה טיפולית. עם הזמן פיתחתי את הדרך שלי שבה אני קודם כל נפגשת עם האדם שבא לעשות קעקוע, ומנסה להבין מה מביא אותו לרצות לעשות את הקעקוע הזה דווקא בתקופה זו בחייו, איך זה קשור לדברים אחרים שעוברים עליו בתחומים אחרים בחיים, מה הוא היה רוצה לקבל מהקעקוע ברמת ההעצמה. אז אנחנו מתחילים לעצב את זה ביחד, לראות מאיזה עולם סגנוני אנחנו שואבים, לחקור, להבין את ההקשרים, כדי שלא נעשה משהו שאנחנו לא מבינים, ולומדים כל מה שצריך ללמוד בקשר לקעקוע, ואז זה הופך להיות באמת קמע, שיש לו השפעה במציאות."

איזה קעקוע שלך את הכי אוהבת?

"האחרונים שעשיתי. שני צמידים בסגנון מצרי על פרקי הידיים, כי אני מאד מחוברת לתרבות מצרים, וחוקרת אותם, ולומדת את זה לעומק, ובעיקר בגלל שהם עסקו המון בגיאומטריה מקודשת, והאמנות שלהם הייתה הדבר הכי מדהים בעולם. אחרי שנתיים בערך בתור מקעקעת התחלתי גם בשני תחומי מחקר עצמאיים שאני משלבת אותם בתוך העבודה, אחד מהם זה ההיסטוריה של הקעקוע, והשני זה גיאומטריה מקודשת."

אני טועה כשהמושג הזה לוקח אותי לצורת "המרכבה"?

"בדיוק.  גאומטריה מקודשת זו בעצם דרך אוניברסלית של צורות ותבניות-על, שיוצרות את היקום, ובאות להראות לנו שכל דבר ביקום מתהווה ובא לידי קיום דרך אותן צורות ותבניות-על גיאומטריות. התבניות האלה הן תוצאה של רטטים, ויברציות, סאונד. בעצם הכל זה סאונד, ולסאונד יש צורה גיאומטרית."

כמה קעקועים היו לך כשהתחלת לחשוב על הקעקוע כמקצוע?

"היה לי אז קעקוע אחד, ממש לא יותר מדי".

והיום?

"היום זה לא צפוי להיגמר".

כנס השפה העברית ה-11, "לשון ראשון", יתקיים בתאריכים 10-7 בפברואר 2018 בראשון לציון.

ריאיון: טל גורדון

The post כנס השפה העברית | לשון ראשון | שפת הקעקוע first appeared on גיאומטריה מקודשת.

יסמין ברגנר, אסי משולם ואסתר כהן סקין

גלריה משונע, הרצל 112 תל אביב 2012

מאז ומתמיד נוכח המיתוס מאחורי הקלעים של כל סגנון ותקופה באמנות. ההכרה באיכות העל – זמנית של המיתוס אינה מעידה על געגוע סנטימנטלי או אוטופי אלא מצביעה באופן מפוכח ושקול על העובדה שמשהו נצחי הינו נוכח תמיד גם אם חבוי, ומאפשרת לו להיות חלק  בלתי נפרד מהעושר החזותי והמנטלי של האמנות העכשווית. זוהי הצהרה ישירה, חפה מנוסטלגיה או ממגמתיות.

התערוכה:

עלינו להטות אוזן, להגיב ולהכיר בחשיבותה וחיוניותה של הנוכחות התמידית של המיתוס. התשתית התרבותית  האנושית משתנה תדיר, זהו מרחב גמיש המתבסס על זיכרונותינו ותודעתנו הפרטית והקולקטיבית. התרבות לעולם מתבוננת בו- זמנית על העבר ועל העתיד ומשפיעה עלינו כיחידים וכקבוצות.  האמנים מבקשים לייצר חיבורים פרטיים ובין- אישיים אל המיתוס, הסמל והארכיטיפ, אל ההיסטוריות הצרובות גנטית ותודעתית בזיכרוננו הקולקטיבי ולצקת בהם תוכן חדש ורלוונטי.

פניה האותנטיות או הכוזבות של ההיסטוריה משתנות ומתמוססות בראיה הרחבה של אלפי ומיליוני שנים. הקטבים הפוליטיים מיטשטשים ומה שנותר הינו הסמל והארכיטיפ המשמש כמפתח.

האמנים מבקשים להשתמש בחומרי גלם אלה כבמגרש משחקים, כל אחד בדרכו או בדרכה הייחודים על מנת להפכם לשיח  נוכח בכאן ועכשיו.אנו מבקשים לפרז את המאסטר- נראטיבים אשר הועברו אלינו לאורך העידנים.

אנו מבקשים להטיל ספק ולחקור את הייצוגים הויזואליים, את המשמעויות והמובנים של תרבויות משתנות. להבין את חוויותנו האישיות השונות ביחס אליהן וההשפעות  של זיכרון או אמנזיה תרבותית אשר נערמו זו על גבי זו לאורך ההיסטוריה. להקשיב, לפענח ולהיענות לקריאה האישית המתעוררת בנו על ידי הקמאי.

מאי 2014

 יסמין ברגנר

יסמין ברגנר הינה אמנית, מקעקעת, אוצרת וחוקרת תרבויות קעקוע. המדיה השונים בהם היא פועלת הינם רישום, פיסול, פרפורמנס וקעקוע, המתייחד כיום כתחום אמנותי עצמאי. המדיה המגוונים משפיעים וזולגים זה אל זה, יוצרים שיח הכמה לחבר ולגשר בין תרבויות ושפות, בין הפרימיטיבי למודרני, בין השכלתני לרוחני.

הכשרתה כאמנית- מקעקעת הובילה אותה במקביל גם להתמחות ברישום ובגילוף עץ ולשנים של מחקר עצמאי וכתיבה על תרבויות קעקוע וגיאומטריה מקודשת. בתרבויות חוץ- מערביות נהגו  (ולעיתים עד היום) האמנים השבטיים לגלף בעץ את חותמות הקעקוע שלהם וכן את הטוטמים השבטיים.  הקשר ההדוק בין קעקוע לגילוף קיבל מובן ורלוונטיות סינכרונית עבור ברגנר באמצעות המחקר העצמאי שערכה במקביל לעשייתה האמנותית. מחוץ למערב נחשב הגילוף בעץ לאמנות מסורתית השמורה לגברים. האמנית לוקחת בעלות על תחום יצירה זה ותחת ידיה הוא הופך לאקט של חירות אישית, חיבור לעוצמה הטמונה בפעולה הפיזית הקשוחה של הגילוף, חיבור בין נשיות וגבריות.

בפרפורמנס היא שואפת להכיל סמליות על- זמנית, תהליכים רוחניים המגולמים בדימוי גופני איקוני. האם הגוף מחזיק את הדימוי או להיפך. עבורה זוהי פעולה החותרת לעורר כוחות מיתיים ולעגן אותם בחיינו במטרה להעצים אותם ולמלא חלל רוחני חסר.

מראה הצבה, צילומים: סיגל קולטון

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, ורישומים, מראה הצבה

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2014

היא ראתה הכל, עפרון על נייר, 2014

בבואתנו, עפרון על נייר, 2013

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, עץ אורן מגולף, 2013-2014

צילומים: סיגל קולטון

נבל מנדלה, כלי נגינה מוגבר, גילוף – יסמין ברגנר

תכנון ויישום מוזיקלי – עמית טיפנברון, מנהל אמנותי תזמורת הבארוקדה ישראל

אסתר כהן סקין

היא אמנית רב- תחומית הפועלת במדיה של רישום דיגיטלי, רקמה, פיסול וטקסט. בתהליכי העבודה המורכבים שלה מתמצקים למכלול רשמים, סמלים וטקסטים המתעדים תקופת חיים והלך רוח. הדימויים והטקסטים עשירים בהקשרים ייחודיים אשר הופכים לארכיטיפים אישיים עבור היוצרת.

כהן- סקין שואפת ליצור חיבורים ליריים חדשים בין סמלים וכך משנה את מובנם לכדי נראטיב חדש, שפה חדשה, הרוחשת בתוך שדה פעולה אמנותי רחב, קוראת לצופה לפענח עולם של מצבים, תחושות ומחשבות בעל היגיון ופואטיקה פנימיים. סדרת עבודות הציור/רקמה שלה מגלות עיסוק בפעולה מדיטטיבית המתקשרת בדרך כלל לעמלנות נשית מסורתית.  מתגלים דימויים העשויים בהקפדה אנליטית השואבת מהשפה הדיגיטלית מתוך שאיפה לאסתטיות טהורה ומדויקת,  ה"קו" כערך, כדרך. המדיום הייחודי  מטמיר את העבודות, הדימויים החידתיים מעוררים רצון להתחקות וחיפוש ומשקפים  את מוליכותם המטאפיזית דווקא באמצעות איכות ה"craft" של העבודות ונוכחותה המוחשית של היד.

מראה הצבה, צילומים: אסתר כהן סקין

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2014

ללא כותרת, רקמה על בד, 2013

ללא כותרת, רקמה על בד, 2014

אסי משולם

עבודותיו של אסי משולם עוסקות במרחב שבין הזהות האישית והקולקטיבית, ביצירה של פולחנים אישיים, בנפשו של האדם הניבטת בכל יופיה וכיעורה מתוך התבוננותו בעצמו.  ציוריו, פסליו, עבודות הטקסט והמייצגים שלו חותרים לפרק טאבואים ופרדיגמות תרבותיות.  מיתוס חדש נבנה מתוך נקודת המבט הייחודית שלו. משולם יוצר היפוכים ומעברים חתרניים בין טומאה וטהרה, בין חושך לאור ובין תבונה לבערות. מבטו הינו מראה חברתית חודרת על מצבו של האדם.

יצירי דמיונו מתקיימים בד בבד בממדים רוחניים שונים, בין הגבוה והמואר לבין הנמוך והשפל ויוצרים מצב תודעתי ייחודי השואף לגלם, לחבר ולהגדיר מחדש משמעויות של "טוב" ו"רע", רוחני וחילוני, מקודש וטמא. יצירתו "רועכם" הינה יצירת אמנות טקסטואלית מרתקת ורחבת יריעה השואפת ליצור טקסט דתי בדיוני, השואב השראה מטקסטים דתיים קיימים, מאמץ את סגנונם הדימויי הארכאי  לכדי יצירת טקסט  פואטית, חתרנית וביקורתית.

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

תמונות מערב הפתיחה

תמונות מתהליך העבודה

מציבה את הטוטם עם אורן פישר

The post אוב | גלריה משונע | יסמין ברגנר | אסתר כהן סקין | אסי משולם first appeared on גיאומטריה מקודשת.

The post נסיון first appeared on גיאומטריה מקודשת.

אמניות משתתפות:

יסמין ברגנר, בתיה השקין, שונית גל, סיוון זריפי, ענתי טוקר, איילת טרלובסקי, מיריי שנאן, בל שפיר, דפנה – שפירא חסון.

גלריה שרה ארמן, תל אביב 2019

"אנו אוצרים זיכרונות בגופינו, אנו אוצרים תשוקה וכאבי לב. אנו אוצרים שמחה, רגעים של שלווה שמיימית. אם אנו רוצים שתהיה לנו גישה אליהם, אם אנו רוצים לנוע לתוכם ודרכם, אנחנו חייבים להכנס אל תוך גופינו…הגוף שלנו מספר סיפורים"

הזכות לכתוב/ ג'וליה קמרון

"תערוכת היסטוריות מיצב/ מיצג, מתייחסת למושג "היסטוריה" בתירגום המילולי מאנגלית – כ"סיפור שלו" History, אך בהיפוכו הפמיניסטי ל"סיפור שלה" – Herstory כלומר נקודת מבט נשית אישית על היסטוריה כסיפור אישי.

בשנות ה – 70 המוקדמות בארה"ב, החלו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו ללמד קורסים של אמנות לנשים. הן יזמו סדנאות, שבהן ביקשו מנשים לכתוב על חייהן האישיים כמוטיבציה לתהליך אישי וליצירת אמנות. חלק מהפרוייקט היה "בית הנשים" (WomanHouse, 1972, California) בית ששיפצו יחד כשכל אמנית מתייחסת לחלל ספציפי בבית.

התערוכה – היסטוריות מיצב/ מיצג, מנסה להצביע על סיפור אישי, הנרקם בתוך יצירת אמנות כשהגוף הנשי הוא חלק ממנה, כהמשך לתכנים הקשורים לאמנות פמיניסטית, וכסיפור פרטי הנרקם בין הגוף לאובייקטים שהוא מייצר (היא מייצרת).

בתערוכה מציגות 9 נשים, היוצרות במקביל מיצבים, אובייקטים, ומיצגים. בזמנים קבועים יפעלו 9 מיצגים ביחס ועם האובייקטים שבתערוכה, על ידי כל אחת מהאמניות. העובדה שהגלריה בה מוצגת התערוכה מתקיימת בתוך בית פעיל, מציבה את המיצגים כחלק מפעילות יומיומית של בית, כמקום מפגש בין פעולות, חפצים וסיפור אישי".

מתוך טקסט התערוכה:

טקסט ואוצרות: דפנה שפירא – חסון

להורדת הקטלוג המלא:

עיצוב: שונית גל

מיצב-מיצג 2019

The post היסטוריות מיצב – מיצג | גלריה שרה ארמן | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

דצמבר 2017

להורדת קובץ PDF של המאמר המלא

הצורה האחת והיחידה יסמין ברגנר

The post הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

להורדת קובץ PDF של המאמר של בת'אני ובסטר בתרגום לעברית

הפצע הנשי – יסמין ברגנר

The post הפצע הנשי | מאת בת'אני וובסטר | תרגמה מאנגלית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

גליון 261, יוני 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 2 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 2

The post ילד השדה חלק שני | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין first appeared on גיאומטריה מקודשת.

גליון 260, מאי 2018

להורדת קובץ PDF של חלק 1 של המאמר המלא

נאסים הראמיין 1

The post ילד השדה 1# | ריאיון עם הפיזיקאי והחוקר נאסים הראמיין first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בספרה של היסטוריונית הקעקועים האמריקאית אנה פליסיטי פרידמן,  בהוצאת Yale University Press. יצא בשנת 2015

קעקועים באפריקה והמזרח התיכון. ציור השער: יסמין ברגנר

The post The World Atlas of Tattoo | By Anna Felicity Friedman first appeared on גיאומטריה מקודשת.

פולחן הקעקוע משקף את תפיסת העולם התרבותית של הקהילה, מידת החירות והפיקוח החברתי על הפרט. הקעקוע הוא כלי המהווה חלק מטכסי מעבר וחניכה – שלבי החיים המשמעותיים של האדם בתרבות בה הוא/ היא חי/ה. הוא סמל השתייכות ומעמד, כלי להתפתחות אישית וקולקטיבית וכמובן כלי אסתטי להאדרת הגוף.

כיום יותר מאי פעם, תרבות הקעקוע העולמית היא חגיגה בין – תרבותית, מחברת בין מזרח ומערב, בין עבר להווה.

בעשורים האחרונים הפכו קעקועים לחלק אינטגרלי מעולם האמנות, מתכתבים ושואבים השראה מהמנות פרימיטיבית, קלאסית ופוסט – מודרניתומאתגרים את גבולות אמנות הגוף והגדרת העצמי.

אמנות הקעקוע העכשווית מחברת בין תרבויות גיאוגרפיות, מגמות ושפות אמנותיות שונות ואף מנוגדות. הגוף המקועקע במאה ה21 עושה שימוש וירטואוזי בתולדות האמנות: ריאליזם, קוביזם, גיאומטריה, פואנטליזם, עיצוב דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי, מוצאים את דרכם לתוך ז'אנרים חדשים, מהפכניים ורעננים של קעקועים.

בחינתן של תרבויות הקעקועים השונות במרוצת ההיסטוריה על פני הגלובוס, מעניקה לנו את היכולת לבחון את נפש האדם, במקביל לשינויים היסטוריים, אג'נדות פוליטיות, מגמות ומהפכות חברתיות עד ימינו.

תרבות הקעקוע נוגעת בכל תחומי החיים, היא אוניברסלית ולכן היא בעלת מסר הומניסטי ממדרגה ראשונה"

יסמין ברגנר

מתוך עבודת המחקר "תרבות הקעקוע בראי האמנות, ההיסטוריה והתרבות"

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: טל רשף

ייעוץ מקצועי לכנס: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

הכנס והתערוכות באדיבות קרן אדמונד דה רוטשילד

רוטשילד 104 תל אביב

יוני 2016

הפקה ואוצרות: טל דנאי , מייסד ומנכל ArtLink

מפיקה ראשית: טל קרמר

אוצרת משנה: נועה רשף

ייעוץ מקצועי: יסמין ברגנר

מרציםות: אנה פליסיטי פרידמן, יסמין ברגנר, פרפ' מאיר בר אילן, מלכיאלה בן שבת, קעקוע פרוג'קט (אלכס טילקין וסטס ויינשטיין), יעקב רז, ג'ונתן מיי

הקרנת הסרט The mark of Cain מאת הבמאית אליקס למברט

תערוכות:

"אסתטיקה מחוץ לחוק" מאת סנדי פלמן

Desert Ink מאת ג'ונתן מאי

The post ללא מסגרת | כנס קעקועים | יועצת מקצועית: יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בטי וליאון ברונשטיין

משתתפיםות:

יסמין ברגנר, נעם אדרי, גיל יפמן, קרן שפילשר, סשה סרבר, שי עיד אלוני

"אלות וגלדיאטורים היא תערוכה של שישה אמנים צעירים שעושים שימוש בדימויים ובחומרים מתוך התרבות הפופולרית העכשווית, תוך קריצה לטכניקות, למסורות ולאיקונות של האמנות הקלאסית.

העבודות, במדיומים של פיסול, ציור, קולאז' ותחריט, מתייחסות גם לאתר המיוחד בו ממוקמת הגלריה -נמל קיסריה העתיק, ולמשמעויות שההיסטוריה שלו מעלה

[…] האובייקט האמנותי הפטישיסטי מייצג בעבודות חיפוש אחר זהות אמיתית בעולם שבו האינדבידואל נעלם בתוך תפיסות גלובליות על יופי ואסתטיקה, המחוברות חיבור הדוק לפרקטיקות של תרבות הצריכה.

אותן תפיסות של יופי  המגדירות את הנכון לעומת הלא – נכון, את השייך לעומת השונה, מכילות זרמים תת – קרקעיים של אלימות שדוחים את ה"אחר".

האובייקט האמנותי בעבודות בתערוכה משקף את ה"אחר" הזה, את היופי שבמורכבות, שבהיברידיות.

האובייקט הופך ל"גיבור", בין אם גיבור מוכר כבאטמן או אשת חיל, או גיבור פרטי ואנונימי, שמנסה לאגור בתוכו כוח מיסטי שיאפשר לו לשנות את המציאות.

הוא במקביל פטתי ויפייפה, נלעג ומלא בכוח, משתמש בכל אותן הגדרות של יופי רק כדי להפנות אותן אל החברה כמראה המשקפת את מגבלותיה, במבט מלא הומור וחמלה".

מתוך קטלוג התערוכה

אוצרת: מעיין שלף

גלריית העיר העתיקה קיסריה

באדיבות בטי וליאון ברונשטיין

משתתפיםות:

יסמין ברגנר, נעם אדרי, גיל יפמן, קרן שפילשר, סשה סרבר, שי עיד אלוני

כתבה מאת ים המאירי

The post אלות וגלדיאטורים | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר first appeared on גיאומטריה מקודשת.

בין האמניםות המשתתפיםות: רון עמיר, רונה יפמן, דוד עדיקא, גיא ברילר, רעיה ברוקנטל, ורדי כהנא, מאיר גל, אסתר כהן סקין, לארס קרוטק, אסי משולם, אריק וייס, דניאל כהן דינר,  ועוד.

דימוי פותח: מלכיאלה בן שבת ודן בלילטי

מחקר: יסמין ברגנר

אוצרים: יסמין ברגנר וחיים מאור

5/11/13 ב 18:00 עד 14/1/14 גלריית הסנאט במרכז המבקרים ע"ש ג'ורג' סרוט, המרכז האוניברסיטאי ע"ש סמואל ומילדה איירטון, המחלקה לאמנויות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דפנה שפירא חסון ושונית גל במיצג מיוחד לתערוכה

מתוך קטלוג התערוכה:

בתרבויות שבטיות אמנות קעקוע הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהתרבות. עד סוף המאה ה-19, בתרבות המערב, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מאמנות הקעקוע והיא נתפסה כז'אנר "נחות" ו"דקדנטי" ונקשרה לאבחנות אודות נטייה לפשע.

בשנים האחרונות החברה המערבית נפתחת לאמנות הקעקוע. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי מתבסס והולך לאחר תיוגה במשך מאות שנים כתרבות-שוליים "נחותה". כיום נובטת מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקוע ומכירה בחשיבותו.

מהו הדחף אשר גורם לחקיקת "מסר" בעור, ל"חתונה" או ל"ברית" בין גוף לבין אידיאולוגיה?

הגוף האישי ומערכת היחסים שלו עם "הגוף החברתי" (The Social Body)- מושג שטבע מישל פוקו [Michel Foucault] בשנת 1977, הוא מוקד ההתבוננות, בבואנו לבחון את תופעת הקעקוע האוניברסלית.  הגוף מהווה את מקור זהותנו האישית והבסיס ממנו אנו מזהיםות עצמנו כישות נפרדת. הגוף הוא המדיום שבאמצעותו האני מתקשר עם ה'אחר'. אנו יוצרים זהויות אישיות, על פיה מתבססות מערכות יחסים חברתיות. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע יכולה להתפרש כעיסוק פעיל בזהות עצמית ובהצבת עצמנו בתוך מערכות היחסים החברתיות שלנו.

המהפכות החברתיות השונות והחיים הפוסט-מודרניים הגדירו ומגדירים מחדש ערכים של "אינדיבידואליזם", "סובייקט" ו"הגוף הפרטי".

וורדי כהנא

חוקרת התרבות והמגדר אליזבת גרוס [Grosz Elizabeth] סוברת כי הגוף ה"אותנטי" בניגוד ל"גוף הצייתן" שהגדיר פוקו, אינו נכנע לתכתיבים חיצוניים של רגולציות, פיקוח והגבלה, אלא דווקא לתכתיבים פנימיים מועצמים, לניהול ושליטה עצמית. הגוף אינו מציית מתוך כבוד לסמכות, כי אם מתוך התמסרות לרצון, לתשוקה ולתודעה. תפיסות פוסט-מודרניסטיות שהגיעו להבשלה לאחרונה, מצליחות לנסח בצורה מורכבת ובהירה שיח פילוסופי פמיניסטי שעושה צדק עם מונחי "הגוף" וייצוגי ה"עצמי".  בשנים האחרונות מצליח השיח הפמיניסטי להתייחס לגוף האישה במונחים של "פליאה, עונג ותשוקה" במקום במונחים של "פיקוח ושליטה".

קעקוע מייצר הגדרות ותיוגים חברתיים כגון "פגאני", "פרימיטיבי", "קפיטליסטי", "מערבי", "אקזוטי", "פמיניסטי", "גברי" וכולי. הוא מנכיח דפוסים של השתייכות ושל מרידה, של הכרה במעמד וסטאטוס, ויוצר ייצוגים של השתייכות וגבולות של הדרה.

משחר ההיסטוריה קיימות תרבויות קעקוע ברחבי העולם, אשר טעונות באידיאולוגיות שונות.  אמונותיהם ותפיסות עולמם של בני אדם, משפיעות על שיפוטם ויחסם כלפי קעקוע. מערכות אמונה שונות של קוסמולוגיה, דת, אסתטיקה ופוליטיקה, והאופנים בהם הן מתייחסות כלפי הגוף, משפיעות על תפיסת תרבות קעקוע. תרבויות קעקוע מקומיות שינו את משמעותן במרוצת ההיסטוריה בשל שינויים ביחסי – כוחות פוליטיים ואבולוציה חברתית. החיים העכשוויים מאפשרים לנו התבוננות מחודשת בתרבויות קעקוע בעבר ובהווה, אימוץ וניכוס של תרבויות זרות והטמעתן זו בזו במסגרת תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. "זהות גוף" במונחים אישיים וקולקטיביים, הינה מושג שמשמעותו משתנה תדיר מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה.

דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

משטרים פוליטיים, קונבנציות תרבותיות ודתיות , מערכות אירגוניות וחינוכיות מעצבות וממשמעות את חזות ומנהג "הגוף החברתי". למרות שזהותנו אינה מורכבת רק מהשפעות חברתיות, היא לעולם אינה מנותקת מההקשר החברתי. הגוף המקועקע אינו גוף "נטורליסטי" כיוון שהוא תוצאה של "סימון" בידי בני אדם. יתרה מכך, עצם סימונו הופך אותו, בנוסף לקיומו בממד הפיזי, לגוף מטפורי המתקיים במימד רוחני. הקדשה גופנית (Inscription) מתייחסת לגוף ככלי, כמצע, עליו נחקקים מסרים.  "מסרים" ו"טקסטים" המיוצרים באמצעי קעקוע מגוונים, מייצרים גופים של "רשתות חברתיות" המשוחחות זו עם זו.

כחלק אינטגרלי מעולם האמנות, אמנות הקעקוע מתכתבת עם אמנות "פרימיטיבית", אמנות קלאסית, אמנות מודרנית ועכשווית. היא יוצרת חיבורים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה" ומבטלת היררכיות. היא פלורליסטית במהותה, סקרנית ושואפת ללמוד מן ה'אחר' על ידי הוויה של רב-תרבותיות כאג'נדה חברתית. באופן זה, מסורת רישום קלאסי יכולה לעמוד מול רישום עכשווי, ועיצוב גרפי דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי מוצאים את דרכם לתוך קעקועים בז'אנרים חדשים, רעננים ומהפכניים בתפיסתם.

אריק וייס

בתוך כל תרבות קעקוע מקומית מקודדות פיסות היסטוריה וסוציולוגיה בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה, נראטיבים אנתרופולוגיים, סדרים סוציו – דתיים, מגמות חברתיות וביטויים אמנותיים עמוקים.

במרוצת ההיסטוריה עברו תרבויות הקעקוע שינויים במשמעות, במקביל לשינויים סוציו – פוליטיים: לעיתים ניתנה לה משמעות עמוקה ומקודשת, ולעיתים נעשה בה שימוש דכאני, מבזה וגוזל חירות (כדוגמת קעקועי עבדים בעת העתיקה  או קעקוע זרועם של אסירים במחנות הריכוז בשואה).

ניתן לגלות כי ההתפתחויות והשינויים של מעמד תרבות הקעקוע במרוצת ההיסטוריה המערבית היו מקבילים לשינויים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה תקופה. למעשה, הם ביטוי שלהם. בשונה מתרבות המערב, בתרבויות חוץ – מערביות (יפן, מזרח אסיה, איי פולינזיה, מרכז ודרום אמריקה והארקטיים), קעקוע מהווה פעולה מרכזית בתוך עיסוק פולחני מאגי, ותפיסת עולם שבטית שבה טקסי מעבר וחניכה שמאניים הינם חלק אינטגרלי מהקיום האנושי.

תרבויות שונות ברחבי העולם נושאות מיתולוגיות, תכנים, סמלים וארכיטיפים בעלי דמיון רב (מירצ'ה אליאדה) [Mircea Eliade]  ויוצרות תבניות וסמלים אוניברסליים (אדמונד קרפנטר). [Carpenter E]

בתרבויות הללו קעקוע הוא למעשה זרז התפתחותי. דימויים וסמלים שהופיעו בקעקועים נחקרו בקשר שבין הפרטי לקולקטיבי: אצל קרל גוסטב יונג [Carl Gustav Jung] ביחס ל"על-מודע קולקטיבי"  ואצל נועם חומסקי [Noam Chomsky] ביחס ל"דקדוק אוניברסלי".

מחקריו של דידייה אנז'יה [Didier Anzieu] על תודעת ה'אני-עור',  מסייעים להבין את המשמעות הנפשית והרגשית של פעולת הקעקוע, המתעצבת בינקות ובגיל הרך כמראה של חווית הגוף-נפש. המגע  הראשוני ואיכות החוויה הסנסורית בין האם לילד מעצב את בטחונו ובריאות הנפש שלו.

ג'ני בארסט

העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף והוא מחובר למערכת העצבים. הוא מתפקד כשומר – הסף של גבולות הגוף וההבחנה בין פנים לבין חוץ. לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. תחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת 'אני-עור' – מעטפת פסיכולוגית, שדרכה נחווה העולם.

בהקשר זה יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה.

"בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (אצל אנז'ייה בספרו ה"אני עור").

אקט הקעקוע מנכיח חומרי נפש באופן צורני. רעיון מופשט הנובע מנבכי נשמתו של המתקעקע/ת, הופך דרך הקעקוע לנוכחות יומיומית, פשוטה, וזו מאפשרת התבוננות מזככת. אמנים ומתקעקעים מבצעים פעולה שניתן להשוותה ל"מסגור". זהו ארכיטיפ ממוקד שמקבל ערך כ"מסמן חזותי" של חוויה נפשית ינקותית.

אין ספק, תרבות הקעקוע מאפשרת התבוננות לא שגרתית על כל תחומי החיים ובחינה מחודשת של תפיסות עולם.

לסיום, בנימה אישית, תערוכה זו החלה בעקבות מחקר עצמאי שערכתי, מתוך סקרנות להבין טוב יותר את המקצוע האהוב שלי – מקצוע המקעקעת והפך למקור השראה, יצירה ופרנסה אינסופי עבורי. ובמרוצת השנים פיתחתי את שיטת הליווי הרוחני באמצעות קעקוע©. באמצעות הקדשת זמני ומרצי ללמידת סמלים, ארכיטיפים והיסטוריה של תרבות הקעקועים העולמית, אני זוכה להיות מקעקעת מקצועית, איכותית ומועילה יותר למתקעקעיםות שלי. סקרנותי ואהבתי למקצוע הקעקוע, הובילו את חיי להרפתקה מופלאה של חקירה וגילוי מתמשכים. אני מוקסמת מהמקצוע הזה וחשה ברת מזל להיות חלק מקהילה מיוחדת ובעלת היסטוריה מרתקת המאפשרת לחדור לנבכי נפשו של אדם. ייעוד המאפשר לי לסייע לאחריםות לגלות, להגדיר ולעצב את עצמםן באופן יצירתי, כמנוף טרנספורמטיבי חיובי עבורםן.

תודותיי נתונות לכל החוקרים והמקורות הרבים מהן שאבתי לכתיבת המחקר.

*

התערוכה ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית מציגה מגוון מרתק של עבודות אמנות של אמניםות מישראל ומחו"ל אשר מתייחסיםות באופני ביטוי שונים לאקט הקעקוע וחושפים את מגוון המניעים הפנימיים לעשיית קעקוע בהקשרים של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, תודעתית ורוחנית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מקעקעת וחוקרת

להורדת קטלוג התערוכה המלא

קטלוג קעקועים-אוניברסיטת בן גוריון

The post ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית | הגלריה של אוניברסיטת בן גוריון | אוצריםות: יסמין ברגנר וחיים מאור first appeared on גיאומטריה מקודשת.