להורדת קובץ PDF של המאמר של בת'אני ובסטר בתרגום לעברית

הפצע הנשי – יסמין ברגנר

הפוסט הפצע הנשי | מאת בת'אני וובסטר | תרגמה מאנגלית: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

דצמבר 2017

להורדת קובץ PDF של המאמר המלא

הצורה האחת והיחידה יסמין ברגנר

הפוסט הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

בספרה של היסטוריונית הקעקועים האמריקאית אנה פליסיטי פרידמן,  בהוצאת Yale University Press. יצא בשנת 2015

קעקועים באפריקה והמזרח התיכון. ציור השער: יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית, מטפלת באמנות, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, וחוקרת תרבות

הפוסט אטלס הקעקועים העולמי | מאת אנה פליסיטי פרידמן הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין – מאת יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין המקוון ערב רב, 2018

צילומים מתוך ארכיון האמן

לעתים רחוקות אמן מצליח לבנות גשר ממשי בין אמנותו שבחלל התצוגה או בסטודיו הפרטי שלו לבין המתבונן בדרך שתאפשר ליצירה ללוות את הצופה אל ביתו ובהמשך חייו. הגשר הזה העסיק את האמן הרב-תחומי אורי קצנשטיין (1951–2018), שנפטר באחרונה בגיל 67.

קצנשטיין עסק בשאלות הנוגעות לאינטראקציה האנושית ולהשפעה הרוחנית ארוכת הטווח שיש לנו כאמנים וכבני-אדם על סביבתנו האינטימית והרחבה. יצירתו נבעה משאיפה לקשר, לטרנספורמציה וריפוי. אין זה דבר של מה בכך בחברה שלנו, שבה האמנות החברתית, הפוליטית והמושגית שולטות בכיפה. בעת שהותו בארה"ב היה קצנשטיין תלמיד של האמן כריס ברדן. גם ברדן היה אמן גוף טוטלי, כזה שמוכן לחטוף כדור ולצלוב את עצמו על גג מכונית. לברדן ולפרפורמנס האמריקאי היתה השפעה מכוננת על יצירתו ותפיסת עולמו של קצנשטיין. יצירתו של קצנשטיין היתה אמנות גוף מובהקת וייחודית מאז שנות ה-80, והוא הביא אותה לידי ביטוי בפיסול, בווידיאו, בפרפורמנס ובמוזיקה. נדבך משמעותי נוסף ביצירתו היה אמנות הקעקוע.

בשנות ה-90 יצר קצנשטיין פרויקט אמנותי מרתק בביאנלת עין-הוד: הוא הציע לאנשים מעולם האמנות לקעקע על גופם דימוי מגוף העבודות שלו – דמות ה"כפיל" המטפס. אנשי אמנות רבים נענו בחיוב. "האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו. "נתתי לך מוזיאון, תערוכה, ועכשיו אני נותן לך את הגוף שלי", ציטט קצנשטיין אוצר מפורסם שהשתתף בפרויקט.

עבודה אחרת שלו שקועקעה על גוף היתה משפט הכתוב בכתב מקודד: "I Wanted to talk to you". המשפט חושף את עיסוקו של קצנשטיין בחשיפה ובהסתרה, במגבלות השפה והתקשורת ובכמיהה ליצירת קשר בלתי אמצעי בין האמן לצופה הפעיל.

דמות המטפס של קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

אלמנט ייחודי נוסף בעבודתו של קצנשטיין היה השימוש בדם. הדם הוא "מטא-חומר" בעל תכונות של צבע. הדם הוא נוזל החיים, כלי הנשמה לפי היהדות, המכיל את החותם הגנטי שלנו וקובע את זהותנו. הדם אפוא שווה ערך לזהות ולמהות. ניתן לומר כי חלק גדול ביצירתו של קצנשטיין עסק במהות או בהעדרה. במיצג שלו משנות ה-90 הופך נוזל הדם לציור קיר באקט פרפורמטיבי שבו העין עוקבת אחרי היד הכותבת את המשפט "Sur Name" (שם משפחה), עוגן ההשתייכות הגנאולוגית וחזותנו אל מול העולם. בעבודה אחרת, "Cards", יצר קצנשטיין סדרת קלפים שהונחו על שולחן פינג-פונג הערוך לשני שחקנים. על הקלפים צייר בדם מוטיבים בוטניים המשולבים במלה יחידה: "Value". ערך. איזו מורשת, איזה עתיד ייוותרו לאחר מותנו – זו היתה תהייה כבדת משקל עבור קצנשטיין. בהתחשב בעובדה שמאמר זה נכתב לפני מותו, לתהייה כעת משמעות ערכית.

בשיחה עם שני ליטמן ב"הארץ" (2015) אומר יגאל צלמונה: "הגוף היה אחד הנושאים המעניינים, ולא היו הרבה אמנים ישראלים אז שעסקו בזה. הוא לא היה אמן ישראלי במובן המקובל של המלה. העיסוק שלו בהגדרות דו-משמעיות מבחינה מינית, האנדרוגיניות שלו, כל אלה לא היו כל-כך מקובלים וחתרו תחת דימוי המאצ'ו הישראלי […] הוא היה מין חייזר. שילוב של ילד מתוק עם סוג מסוים של אלימות. חוסר האפשרות לכלוא אותו בין נחמדות לאיום ואגרסיה הוא אחד הדברים הבולטים בעבודות שלו. העבודות שלו נחמדות, אבל גם מבעיתות. טיפוס של פרופסור מפוזר שהאמנות שלו קשורה לאיזו ניו-אייג'יות, אסתטיקה של סרטי אימה, עיסוק בדם בצורה נקייה מאוד. זה היה מאוד לא דלות החומר. כבר אז ניכרו המון ניגודים ביצירה שלו שקשה לתפוס אותם".

קו דם

המונח "Blood line" משמש בעולם הקעקועים לתיאור קו מקועקע במים בלבד, ללא צבע, קו המשמש בדרך כלל לסימון ונעלם מיד לאחר ההחלמה. חותמת זמנית. למושג "Blood Line" כפל משמעות: מחד, "קו דם" של קעקוע מוחשי, ומאידך, "שושלת".

פעולת הכתיבה בדם רומזת אצל קצנשטיין על עיסוק בפולחן מוזר, "ברית דמים" פרטית, ובו בזמן הכתיבה על הקיר מחברת בין הפרטי לציבורי, חושפת את הדם החבוי לרוב מן העין ומעלה שאלות בדבר פולחנים שבטיים של טומאה וטוהרה. בספרה החשוב "טוהר וסכנה" מציעה האנתרופולוגית מרי דגלס גישה שלפיה דבר "טמא" הוא דבר שהוצא מהקשרו ומסדרו הטבעי. כך "בוץ", שאינו דבר "מלוכלך" בדרך כלל, הופך ל"מלוכלך" כשהוא בתוך הבית. באותו אופן גם דם יכול להיחשב "טמא" כאשר הוא מוצא מתוך הגוף. חוקי הנידה היהודיים מבוססים על עקרונות הטומאה והטהרה. על-פי מחקרים אנתרופולוגיים בעולם השבטי, הקזת דם וקעקוע הם טקסי טהרה.

אנתרופולוג הקעקועים לארס קרוטק מציין כי טקסי חניכה וקעקוע קשורים קשר הדוק לתפיסה מאגית. "בשבטים מסוימים בדרום אמריקה, נשים קועקעו בתחילת ירח ובזמן הווסת. זאת, על אף שהמחזור החודשי הפך אותן לחשופות זמנית לפגיעה של רוחות רעות. הדם מושך רוע בדומה לחיה המריחה דם […] הקעקוע והפיגמנטים המאגיים היו מעין 'מלכודת', ובו ברגע שהופגנו על העור, הציעו טיהור קבוע כנגד רוחות רעות בעתיד, ובכך חיזקו את האשה ואת הקהילה כנגד רוע לנצח".

אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

קצנשטיין התבונן במערכת היחסים של הפרט עם המערך החברתי הקולקטיבי מתוך תחושות סותרות של בידוד מול רצון בתקשורת. הוא ביטא תפיסת עולם שפורצת מתוך מרכז כובד פנימי – קורנת החוצה אך גם נשארת סודית ולא מפוענחת. במרכז כור ההיתוך הזה התבצעו תהליכים קוואנטיים, שבהגיעם לנקודה קריטית, יצרו מטמורפוזות בתגובת שרשרת, בדומה לאפקט של אבן הנזרקת למים ויוצרת אדוות. עיקרון פיזיקלי בסיסי זה עוסק במפגש בין שני פולסים היוצרים תופעת התאבכות, מעבר של גל דרך חומר, ובמקרה זה המים. כיצורים פיזיקליים (העשויים לפחות 50% מים) אנו משפיעים זה על זה באופן דומה מבחינה נפשית; אדוותינו הקיומיות נפגשות ומתחברות עם אדוותיהם של אחרים בנקודות ממשק אינסופיות.

המרחב הוויזואלי שבו נעו הדמויות של קצנשטיין הוא אכן אוקיאנוס. בעבודות הווידיאו המרתקות שלו הוא יצר עולמות סוריאליסטיים (עם השפעות שונות של מד"ב ואזוטריה), אפוקליפטיים לעתים, אך ניחנים בהומור וגיחוך. מעבודותיו עלתה תחושה חזקה של עולם אידיוסינקרטי מלא בהמצאות והכלאות היברידיות. בעבודה "מסדר של אחים משובטים" הוא חתר תחת ארכיטיפ המשפחה במובנו המסורתי והציע אלטרנטיבה המורכבת מהתפצלות ה"אני" ומהשתקפותו בכפיליו; העולם כולו הוא השתקפויות של ה"אני הרב-ממדי". המרחבים שלו מסונתזים, ארכיטיפליים, מתקיימים בכל מקום או בשום מקום. הדמויות נעות במרחב שנראה לא ממשי, ולעתים החלל נעדר ממש, כמו במיצבים הפיסוליים שלו. ה"פרט" הוא אותו אבטיפוס שחוזר על עצמו, ורק הוא משמש "עין כל" תודעתית המחברת בין כל הדברים.

מבקרת האמנות והאוצרת גליה יהב, שגם היא כבר איננה איתנו, היתה אחת הנשים שענדו את קעקוע ה"כפיל" של קצנשטיין. בביקורת שכתבה על תערוכתו "Backyard" אמרה אז יהב: "האינטימיות על-פי קצנשטיין היא קטגוריה לא אפשרית או מסוכנת. כל ניואנס – הברה, חומר, הבעה, מחווה, צליל – מהדהד בוואקום. אבל יותר מכך, כל ההיפר-פעולה על ריק היא מופע נכות גדול".

הווידיאו "Caretakers", שיצר קצנשטיין, מלווה בפסקול שנוצר בשיתוף פעולה עם אהד פישוף וישי אדר, ומביא מימד חווייתי עז לתמונה המנוכרת רגשית ועוטף אותה. קצנשטיין שר בקול מרטיט קינה אקזיסטנציאליסטית יפהפייה שמאיימת לנתץ את הסצנה האפוקליפטית הסינתטית ולמוסס את אשליית הבידוד. כאילו חוש השמיעה (הרטט הגבוה) מנסה להתגבר על חוש הראייה (הרטט הנמוך) דרך חוויה של רגש אמיתי באמצעות קול אנושי ומוזיקה.

גלים, מתברר, הם "יצורים לא טריטוריאליים". הם חולקים זה עם זה אותו מרחב ותווך. בנקודה אחת במרחב יכולים לעבור אינספור גלים בו בזמן. הייתכן שקצנשטיין תר, כמו אותו ניצול מהסרט "עולם המים", או כמו נח של המבול, אחר אינטראקציה וחיים חדשים?

אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן

כנראה שקצנשטיין לא היה מסכים לטענה שיש איכות שמאנית בעבודתו, כפי שאמר לי בשיחה בינינו. נראה שנקודת המבט שלו נעה תמיד על הרצף שבין ידיעה פנימית לבין חוסר אמונה בעתיד האנושות. מופעי החשמול וטקסי הקעקוע שלו נבעו, לדבריו, "מרצון לעסוק בחלל שהאמנות הפלסטית לא נוגעת בו לרוב – החלל ההיפודרמי", מרחב של חישה ועור דרך חוויה משותפת שלו ושל הקהל.

בראיון עם שני ליטמן אמר קצנשטיין: "פחות מעניין אותי לייצר גבול קונספטואלי ביני לבין הקהל. זה סוג של טקס חניכה, מאוד אינדיבידואלי ומרגש מבחינתי […] לפני הרבה שנים הצעתי לאוצרת נעמי אביב לעשות קעקוע של איש מטפס, ואז עוד אנשים מעולם האמנות קפצו על ההצעה שלי והתקעקעו, כי זה היה הפתרון לאיזושהי פנטזיה שהיתה להם. הקעקועים היו הפעם הראשונה שעשיתי חדירה לחלל ההיפודרמי, והבנתי שזה מה שמעניין אותי לעשות".

על-פי האמונה השבטית העתיקה, רק לשמאנים/יות ולמקעקעים/ות היה הכוח לשלוט בנשמות אנוש, לכן המקעקע היה שותף פעיל בסדר סוציו-דתי מיוחד שבו הגוף, פולחן וקעקוע היו מחוברים לקוסמולוגיה שבטית ולטבע, למקום שבו חובות מוסריות לאלים ולאלות, לאמהות ולאבות הקדמוניים, לרוחות החי ולאדמה עצמה, היו קשורים בתוך מערכת שלמה. במידה רבה, מתוך ליבה רוחנית זו, התפתחו החיים השבטיים ותרבות הקעקוע.

טקסי חניכה מסייעים לנו לעבור בבטחה משלב התפתחותי אחד למשנה ולקבלו בבשלות מנטלית. בתרבות המערב של ימינו אין הבנה והפנמה מספקת של טקסי מעבר וחניכה. חסך רוחני זה מבטא במידה רבה את הנפרדות הקיומית שחווים בני ימינו. טרנספורמציות פיזיות, מנטליות ורוחניות שכולנו חווים במהלך חיינו עוברות עלינו ללא חניכה (Initiation), ללא מרחבים מספקים של ריפוי טראומות וללא מנהיגות משרתת קהילה. במידה רבה, פעולות הפרפורמנס של קצנשטיין, הקעקוע ומופעי החשמול שלו, נועדו ליצור ולזקק רגע משמעותי, אותנטי והומוריסטי בין האמן לצופה הפעיל; אינטראקציה אינטימית שמטרתה להיחרט, להשפיע ולרפא, בדומה לטקסי מעבר וחניכה.

מעבודותיו עולה כי האלמנט החסר או הנעדר ביותר בעולם הוא החיבור בין אינדיבידואלים. לא ברור אם החסר הוא בכישורים חברתיים או אם הוא נובע ממחסור בקרקע ובחלל שיאפשרו אותו. אולי הסיבה שבשלה נחווה הפרפורמנס הפולחני של קצנשטיין כפעולה "סתומה" או מקודדת היא ההתרחקות שלנו מהסדר הקוסמולוגי הסוציו-רוחני הזה. אנו חווים את החלל כ"ריק", אך כל ריקות היא כר שיכולה להפרות חיים חדשים.

פעם ביקש ממני קצנשטיין לשלוח לו שירי קעקוע מסורתיים שאני מכירה. הנה שיר שנראה לי הולם כאן, שיר קעקוע מיקרונזי עממי בתרגומי:

"חדל מיללותיך ומאנחותיך, ידידי,
אין זה מכאוב האיש החולה,
זהו כאבו של התלמיד!
הרגע את גופך בהתמסרות,
היכנע, הו מנהיג!
עד מהרה תקבל את שלשלאות עיטוריך היפות,
אך כעת הן עדיין נפרדות ולא מחוברות.
המחרוזת עדיין מקוטעת ולא שלמה
היכנע, הו מנהיג!
במהרה עם רדת הערב
תתבונן על הקעקוע שלך
טרי כעלה טי2
היכנע, הו מנהיג!
אהה, אם היתה זו מעמסה,
הייתי נושאת אותה עבורך באהבתי,
הו, היה שקט והיכנע.
אני אחדל עם סיום הנקישות
היכנע, הו מנהיג!
כמו המים המזרימים את הדם
אני כואבת את מצבך.
היכנע, הו מנהיג!
השרשרת תישבר, החוט יינתק,
אך הקעקוע יישאר.
תכשיט זה יהיה תמידי
וילך עימך אל מעבר לקבר.
היכנע, הו מנהיג!
אהה, הנך סובל תחת הנקישות
אהה, עד שתירדם
וכבר אינך עייף ויגע ממנו!"3

יסמין ברגנר היא מלווה רוחנית באמצעות קעקועים,

אמנית רב-תחומית, מטפלת באמנות וחוקרת תרבות קעקוע

הפוסט דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין | מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

ווטיקו – המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות – מאת פול לוי

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

דימוי פותח: בוגרו, דאנטה ווירגיליוס בגיהנום, 1850

בספר קולומבוס וקניבלים אחרים, חוקר בחיוניות הסופר הילידי ג'ק ד. פורבס [1] מחלה פסיכולוגית המשפיעה על התנהגות האנושית ההרסנית כלפי עצמה, אשר חשו על בשרם הילידים ביבשת אמריקה במשך שנים. לאחר שקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתאר את אותה מחלה פסיכו- רוחנית של הנפש, עליה כתבתי בספרי הטירוף של ג'ורג' וו. בוש: התבוננות על הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו. בו הצגתי את הרעיון שמאז שחר ההיסטוריה האנושית, נפל מיננו קורבן לפסיכוזה קולקטיבית, אותה אני מכנה אגופרניה ממאירה. בדברו על אותה מגיפה נפשית כותב פורבס: "במשך כמה אלפי שנים סבלו בני האדם ממגיפה. מחלה איומה יותר מצרעת, גרועה יותר ממלריה, קשה יותר מאבעבועות רוח" [2]. תרבויות ילידיות זיהו את אותו ווירוס נפשי [3], אותו אני מכנה אגופרניה ממאירה כבר מאות רבות. הם מכנים אותו "וטיקו"- מונח של שבט הקרי המתייחס לאדם או יישות שלילית המשליטה טרור באחרים. פרופסור פורבס, אשר היה אחד ממייסדי התנועה הילידית האמריקאית בשנות השישים אומר כי "באופן טראגי, ההיסטוריה האנושית ב 2000 השנה האחרונות מספרת את הסיפור של האפידמיולוגיה של מחלת הוטיקו [4].

וטיקו/ אגופרניה ממאירה היא "פסיכוזה" במובן האמיתי של המילה בהיותה מחלה של הרוח/ נפש. למרות שאנו משתמשים בשמות שונים, פורבס ואני מנסים להצביע על אותה מחלה של הנפש אשר מצויה בשורש ההתנהגות הלא- אנושית של האנושות כלפי עצמה.

בבואנו לחקור את ישות וטיקו עלינו לעורר את רוחה ולהיכנס למערכת יחסים עמה, ממש כאילו אנו שרויים בבצוע טקס מאגי. עלינו להרהר ולעסוק בוטיקו באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, ממש כאילו הוא מתקיים מחוץ לעצמנו. בשל מקורו הנפשי הייחודי, האפידמיולוגיה של וטיקו שונה מאד מכל מחלה אחרת. אתגר מהותי לחקירתנו של וירוס וטיקו הוא העובדה שהוא מתגלגל בתוך הנפש שהיא עצמה הכלי המשמש אותנו לחקירתנו. בהתייחס לפרדוקס הטמון בכך, אומר פורבס שהוא שואף לחקור את המחלה מפרספקטיבה שהיא חופשייה ככל האפשר מהנחות יסוד שנוצרו על ידי המחלה אותה אנו לומדים [5]. אם איננו מודעים לזווית- הראיה ממנה אנו בוחנים את וירוס וטיקו, חקירתנו תהיה נגועה על ידי הוירוס עצמו ותערפל את חדות- הראיה הנחוצה על מנת להתחיל בתהליך הריפוי. עלינו ללמוד כיצד וטיקו מתגלם באחרים וכן כיצד וטיקו מתגלם בתוכנו, זה יאפשר לנו לראותו ביתר- אובייקטיביות. ההתבוננות באופנים בהם המחלה הפסיכולוגית מתגלמת בעולם, היא בבואה שבאמצעותה אנו יכולים באופן פוטנציאלי להכיר באותה מחלה- העולה באופן סובייקטיבי מתוך תודעתנו שלנו.

האנס אולריך

בעוררנו ישות כמו וטיקו, אם ברצוננו לבחון אותה באופן האובייקטיבי ביותר הניתן, עלינו לאטמה באופן הרמטי בתוך מיכל אלכימי. זה מבטיח שרוחה המרקוריאנית לא תתאדה בחזרה אל תוך הלא- מודע הנסתר, שם היא תפעל עלינו ודרכנו.  יונג הדגיש באופן עקבי את חשיבותו של פיתוח כלי המיועד להכיל רוחות מטרידות כדוגמת וטיקו. יונג מציע להסיט את הרוח המטרידה ממקומה ולהניחה בתוך מיכל המצוי במרחק- מה בין האדם לבין שכנו. "למען אהבת האנושות עלינו לבנות מיכלים כאלה בהם נוכל להניח את כל הרעל הנתעב הזה. משום שהוא תמיד חייב להתקיים במקום כלשהו. לא ללכוד אותו, להתכחש לקיומו נותן לו את הסיכוי הטוב ביותר לגדול"[6].

וטיקו הינו ישות חמקמקה וזה מאד מאתגר למקד את המבט בנוגע למהותה, ועם זאת חשוב מאד לנתח אותה למרכיביה. בשונה מווירוס פיזיולוגי ,את וירוס הוטיקו לא ניתן לבודד מבחינה חומרית, אך ניתן להבחין ולגלות את מאפייניו הייחודיים דרך הפעולות יוצאות- הדופן של הנפש המצויה תחת כישופו. לא להכיר בקיומו של חיידק הוטיקו, – לומר כי "הוא אינו קיים"- מאפשר לזיהום הנפשי להתבטא בפעולה (Acting Out) ללא מעצורים. היותו "תמיד בכל מקום", משמעותו להיות א- לוקאלי, תמיד בסביבה, אפילו באופן פוטנציאלי ובמיוחד בתוך עצמנו. בעוררנו את רוח וטיקו, אנו יוצרים באופן סימולטני (באמצעות החקירה האישית עצמה) את המיכל לו אנו זקוקים כדי ללמוד את החיידק ולהבין עם מה אנו בעצם מתמודדים, אנו לומדים כיצד הוא פועל בעולם, באחרים, ובאופן סובייקטיבי- בתוך עצמנו. על מנת שנוכל להשלים מעגל בתרגיל/ גירוש שדים[7] זה של התבוננות, עלינו להחזיר באופן הומיאופטי את המבט פנימה אל עצמנו. כמו בחלום שבו הפנים הוא החוץ, אנו יכולים להבין שוירוס וטיקו שהבחנו בו "בעולם החיצון", מחוץ לעצמנו, הוא השתקפות ומצוי ביחסי גומלין לתהליך זה  בתוך עצמנו. בתוך הסימפטומולוגיה של וירוס וטיקו, מקודדת תובנה עמוקה, משהו מהותי שעלינו לדעת.

מחלה של תרבות

וטיקו/ אגופרניה ממאירה הינה מחלה של תרבות או של היעדרה. אם לצטט את פורבס באופן חופשי "התפתחות מחלת הוטיקו מקבילה באופן בולט לעליית התרבות דרך עיניים מערביות, זהו אינו צירוף מקרים"[8]. האופי של החברה התעשייתית אינו בר- קיימא ודורש יותר ויותר אלימות על מנת לקיים ולתחזק אותו. המשמעות האמיתית של חברה, בפשטות הינה- לא להרוג אנשים. בהתייחס לחוסר התרבות של החברה המודרנית, נשאל גאנדי מה הוא חושב על החברה המערבית. תשובתו הייתה "אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב".זה הגיוני שבני אדם ילידיים ידעו על קיומה של אגופרניה ממאירה, אשר באמצעותה דוכאו, אבל לפחות בהתחלה- לא היו תחת ההשפעה המכשפת של התרבות המערבית. לחיות תחת שליטת התרבות המודרנית, יכול לחוש כאילו משהו זר לטבענו נכפה עלינו, או כאילו אנו חיים בשטח כבוש. התרבות המודרנית סובלת מדומיננטיות חד- צדדית בעיקרה של הרציונל, של המיינד האינטלקטואלי. חד- צדדיות אשר לכאורה מנתקת אותנו מן הטבע, מאמפטיה ומעצמנו. כתוצאה מן הדיססוציאציה שלה מן המכלול ההוליסטי- מחלת וטיקו הינה הפרעה של הסדר של האנושות ושל העולם הטבעי. זוהי מחלה המפיצה אגרסיה ואשר ביכולתה להצית אלימות בקרב יצורים חיים. וירוס וטיקו הינו שורש הסיבה של חוסר האנושיות המצוי בלב הטבע האנושי. "וירוס נפשי" זה, כשל זה במערכת, מיידע וממחיש את הטירוף של החברה לכאורה. אשר במערכת לולאתית של היזון חוזר: מנציחה ומזינה את הטירוף בתוך עצמה.

פורבס ממשיך: "מחלה זו, פסיכוזה (קניבליסטית) זו בשם וטיקו, הינה המחלה בסדר- הגודל האפידמי ביותר הידוע לאדם"[9]. אנו כמין אנושי מצויים בעיצומה של מגיפה נפשית נרחבת. פסיכוזה קולקטיבית מדבקת המתבשלת בקלדרון הנפש האנושית מאז שחר הימים. כמו פרקטאל, וטיקו פועל במימדים מרובים באופן סימולטני. במימד תוך- אישי (בתוך אינדבידואלים), במימד בין- אישי (בין אינדבידואלים) ובמימד קולקטיבי (כמין אנושי). "קניבליזם" במילותיו של פורבס הוא "צריכה של חייו של האחר למטרות רווח אישיות"[10]. אלו הנגועים בוירוס וטיקו, כמו קניבלים, צורכים את כוח החיים של האחר, אנושי ולא- אנושי למטרות אישיות או למטרות רווח ועושים זאת ללא נתינת שום דבר בתמורה מחייהם שלהם. דוגמא אחת המסמלת את טירוף ההרס- העצמי הקולקטיבי הוא הרס יערות- הגשם של האמזונס על ידי חברות הנפט. ריאותיה של פלנטת כדור- הארץ. זוהי דוגמא חיה הממחישה באופן בולט את מה שאנו עושים לעצמנו. עוד דוגמא מוחשית המגלמת באופן סימבולי את תסביך וטיקו בפעולה, היא הזרעים העקרים המיוצרים בהנדסה גנטית של תאגיד מונסנטו, אשר מנועים מלהתרבות לדור שני של זרעים וכופים על חקלאים לקנות מהתאגיד שוב ושוב זרעים חדשים ליבול השנה הקרובה. טרור חקלאות זה מקשה מאד על הישרדותם של חקלאים קטנים והצית גל של התאבדויות בקרב חקלאים, בעת שתאגיד מונסנטו רק גדל ומתעשר בהתמדה בתהליך.

פורבס כותב: "המאפיין הכפייתי/ רומס של וטיקו  הוא העובדה שהוא צורך בני אנוש אחרים, או במילים אחרות הוא סוג של חיית- טרף וקניבל. זוהי המהות המרכזית של המחלה[11]. חיות טרף, ישויות וטיקו המתגלמות באופן גורף, אינן נמצאות בקשר עם האנושיות שלהן, ולכן אינן מסוגלות לראות אנושיות באחרים. במקום זאת, הן מתייחסות לאחרים כטרף פוטנציאלי או כאיום על הדומיננטיות שלהן . אינדבידואלים הנגועים לגמרי בפסיכוזת וטיקו , צורכים את חייהם של אחרים באופן פיזי, רגשי, נפשי ומטא- פיזיולוגי, מעבר לגוף החומרי ונכסים פיזיים- עד לרמת המשמעות עצמה. קורבנות וטיקו הם האנטי- אמנים של התרבות שלנו. מגלמים את ההיפך ממה שאמנים יצירתיים עושים. בשונה מאמן היוצר משמעות מעצימת- חיים ומעשיר את העולם מבלי לשדוד אחרים (ראו מאמרי: האמן כמרפא עולם), וטיקו צורך ולוקח מבלי לתת דבר בתמורה, מדלדל ומרוקן בהתמדה את העולם ממשאביו.

אנו מצויים כעת בעיצומה של המחלה האפידמית הגדולה ביותר הידועה לאדם (ראו מאמרי: דיאגנוזה: מגיפה נפשית). רבים מאיתנו אינם מודעים לכך, משום שהטירוף הקולקטיבי שלנו הינו כה נרחב עד שעבר "נורמליזציה". טירופנו הקולקטיבי הפך שקוף עבורנו, בעוד שאנו רואים ומפרשים את העולם דרכו, הופכים את טירופנו לבלתי- נראה, ומבלי משים קושרים קשר עם הפסיכוזה הקולקטיבית הזורעת חורבן ומוות על הפלנטה שלנו. בהיותו "שקוף"- טירופנו הינו הרבה מעבר לניראות, הוא בלתי נראה. הפסיכוזה הקולקטיבית שלנו הינה בלתי- נראית עבורנו, משום שהיא מבטאת את עצמה הן באופן ההתבוננות שלנו והן באופן שבו אנו מותנים שלא להתבונן. בזכות גלימת ההיעלמות שלו, איננו מצליחים להבחין בטירוף שלנו, עיוורון נפשי ההופך אותנו לשותפים ביצירת הטירוף שלנו.

רבים מאיתנו אינם מסוגלים לתפוס את קנה – המידה של הרוע, אשר ישויות וטיקו מלאות נפלו להם קורבן ולמה הן מסוגלות. חוסר יכולתנו לדמיין את הרוע הקיים באופן פוטנציאלי באנושות, הינו תוצאה ישירה של חוסר באינטימיות עם פוטנציאל הרוע הקיים בתוכנו, המאפשר לאכזריות הוטיקו  לשלוט ללא מעצורים בעולמנו (ראו מאמרי: לשפוך אור על הרוע). באמצעות העיוורון הנפשי שלנו אנו הופכים שותפים בהפצת הרוע של פסיכוזת וטיקו, רוע סיסטמתי אשר עומקו מגיע הרבה מעבר ליכולת המילים לתארו. הרוע משתק את יכולתנו למלל את החוויה, ויוצר פער לכאורה בלתי ניתן לגישור בין השפה לבין האירוע המתואר. במוצאנו את המקום בו אוזלת השפה, אנו מגלים ויוצרים שפה חדשה, שפה אוניברסלית ומתעלה מעל השפה עצמה. שפה הידועה כאמנות.

פרזיט מסדר אחר

כאשר אנשים נגועים בוירוס וטיקו, כותב פורבס, הם הופכים להיות "המארחים" של פרזיט וטיקו[12]. וירוס הוטיקו הוא מעין "תולעת" נפשית, פרזיט של התודעה. בדומה לוירוסים במחשב או וירוסים של תוכנות זדוניות מדביקים ומתכנתים את המחשב להרוס את עצמו, וירוס תודעה כמו וטיקו יכול לתכנת את המחשב הביולוגי האנושי, לחשוב, להאמין ולהתנהג בדרכים שתוצאותיהן הן הרס- עצמי. וטיקו הינו פתוגן נפשי מדבק המגניב צורות מחשבה אל תוך תודעתנו המפעילות ומזינות אותו ובסופו של דבר הורגות את המארח (אנחנו). הפתוגן אינו רוצה להרוג אותנו מהר מידי, משום שעל מנת להוציא לפועל את האג'נדה שלו באופן מוצלח, להתרבות ולהפיץ את עצמו במרחב, עליו לאפשר למארח לחיות מספיק זמן כדי להפיץ את הווירוס. אם המארח מת מוקדם מיד, הווירוס יפונה בטרם עת ויסבול את אי- הנוחות הכרוכה בלמצוא לו דיור חדש.

כמו סרטן של הנפש השולח גרורות, במחלת וטיקו, חלק פתולוגי של הנפש מצרף ומכליל  את כל החלקים הבריאים אל עצמו כדי לשרת את הפתולוגיה שלו. האישיות מארגנת מחדש תצוגה חיצונית קוהרנטית סביב הליבה הפתוגנית, המסתירה את חוסר- התפקוד הפנימי ומקשים מאד על זיהויה. בהפיכה צבאית זו של הנפש, וירוס וטיקו מתיק את האישיות ומשתלט עליה והיא הופכת לבובת מריונטה שלו. כמו פרזיט, וירוס וטיקו יכול להשתלט על הרצון החופשי של חיה מפותחת יותר ממנו ובכך להפוך אותה למשרתת של האג'נדה המרושעת שלו. ברגע שהפרזיט משתרש היטב בתוך הנפש, הצו העיקרי המתאם את התנהגותו של האדם מגיע ישירות מן המחלה, אשר כעת היא המושכת בחוטים. ממש כפי שאדם נגוע בווירוס כלבת יתנגד לשתות מים אשר יכולים לשטוף החוצה את הזיהום, אדם נגוע בווירוס וטיקו יסרב לכל עזרה שיכולה לסייע לו להיפטר מן החלה. חולי וטיקו הם פוביים כלפי אור האמת, וממנו הם נמנעים כמו המחלה. בשלבים מתקדמים תהליך זה משתלט כליל על האדם עד שנוכל לומר בכנות שהאדם "אינו באמת שם", אלא קליפה ריקה המתפקדת דרך מה שנראה כיצור אנושי. האדם כעת מזדהה לגמרי עם המסכה שלו, הפרסונה שלו, אך נדמה כאילו אין שם איש מאחורי המסכה.

האנס אולריך

התפרצות זרה

המורה הרוחני דון חואן בספרי קרלוס קסטנדה, מדבר בשפתו שלו על וטיקו. הוא אומר כי השאמנים הקדומים הבהירו כי זהו "נושא הנושאים"[13]. דון חואן מסביר "יש לנו שותף לחיים.. יש לנו טורף שהגיע ממעמקי היקום ולקח את השליטה על חיינו. יצורי אנוש הם האסירים שלו. טורף זה הוא שליטנו"[14]. נראה כי זהו אותו מצב עניינים המתואר בברית החדשה כאשר מתוארת בבשורה על פי יוחנן התייחסות אל השטן כ"שליט העולם הזה" (14:30; 16:11). פאולוס מדבר על השטן כ"אלוהי העולם הזה" (Cor. 4:4). הבשורה הגנוסטית של פיליפ אומרת כי שורש השטן מקורו בתוך תוכנו ומרמזת למעשה כי אם איננו מכירים ברוע, "הוא שולט בנו, אנו עבדיו, והוא לוקח אותנו בשבי". (II, 3, 83.5-30) . בדברו על הטורף, ממשיך דון חואן: "הוא הפך אותנו לצייתנים, חסרי אונים. אם ברצוננו למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לנהוג בעצמאות, הוא דורש שלא נעשה כך"[15]. זה מרשים כיצד דון חואן מסביר כיצד השפעת וטיקו באה לידי ביטוי בחברתנו הנעשית צבאית יותר ויותר. חירויותינו וזכויותינו הולכות ונלקחות מאיתנו, ממש כאילו מתקיימת באופן סמוי ופנימי תבנית ארכיטיפלית בלתי מגולמת בתוך הנפש האנושית המתגלמת בתוך ומראה את עצמה דרך העולם החיצוני. אם לצטט את דון חואן "אנו אכן אסירים! זוהי הייתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מכסיקו העתיקה"[16]. דון חואן מתייחס ל"עובדה אנרגטית", במובן שכולנו יכולים להתחבר אליו, "משהו" בתוכנו המונע מאיתנו מלבטא את היצירתיות הגאונית הפנימית שלנו ולממש את הפוטנציאל המלא שלנו. "טורפים" אלו הנם "גנבי זמן", גוזלים את השעות היקרות של חיינו, כאילו אנו עבדים בשכר על פלנטת כליאה "doing time". כשהוא מעמיק אל תוך תיאור "חיות הטרף" הללו ממשיך דון חואן "הם השתלטו עלינו כי היינו מזון עבורם…אנו מקור המחיה שלהם. ממש כשם שאנו מעמידים תרנגולות בלולי תרנגולות (גאלינרוס), חיות הטרף מעמידים אותנו בלולים אנושיים (הומאנרוס)[17]. וירוס וטיקו נמצא בשגשוג בעיקר בערים מאוכלסות יתר על המידה בה בני אדם חיים בצפיפות רבה. בני האדם מובלים ככבשים מעבר לקצה צוק, או כבקר לטבח.

דון חואן ממשיך "חיות הטרף" נותנות לנו את תודעתם, שהופכת להיות תודעתנו"[18]. ממש כאילו הם נמצאים "בתחרות" עמנו לחלוק נתח מתודעתנו. חיית הטרף  משנה צורה ומתעצבת על פי צורתנו ואם איננו מודעים לתחפושתה, אנו נזדהה עם צורות המחשבה החודרניות שלה כאילו הן שלנו ונפעל לפיהן. באופן שגוי נחשוב שאנו פועלים על פי האימפולסים שלנו, בכוונות הטובות ביותר. חיית טרף זו, ממשיך דון חואן "חוששת בכל רגע יתגלו מהלכיה ומזון ימנע ממנה"[19].

טורף הוטיקו מונע על ידי כורח פנימי וקומפולסיביות ברוטלית הנולדת מתוך אימה הממשיכה להזין את עצמה מתוך רצון לדחות את מותה הצפוי. דון חואן ממשיך: "באמצעות התודעה, שהיא בסופו של דבר התודעה שלהם, מחדירות חיות הטרף אל תוך בני האדם את מה שנוח עבורם (חיות הטרף)"[20], מסתירים את עצמם בתוך צורתנו, חיית טרף זו חודרת מתחת לעורנו, ומסתווה תחתינו, משלה אותנו להכיר בגרסא השקרית של עצמנו (לכן קיצור השם של אגופרניה ממאירה הוא Malignant Egophrenia is "ME disease,") ומתייחסת לעיוות של זהותנו- תחושת ה"אני" שלנו). תחת שנהיה בעוצמה שלנו ובשירות לאחרים, אנו הופכים להיות כלי- שרת של חיית- הטרף. במקום שנכיר בסמכות הפנימית שלנו, וביצירת המציאות מתוך המחשבות שלנו, אנו מתהווים על ידם, כי חיית- הטרף חושבת בשבילנו ויושבת בכיסאנו.

רמדיוס ווארו

בדברו על המזימה של חיית- הטרף אומר דון חואן: "הוא מציע משהו, מסכים עם ההנחה של עצמו וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך"[21], ממש כאילו מצויה בתוכנו נוכחות זרה, ישות מטאפיזית חייזרית, הפולשת באופן סאבלימינלי אל תוך תודעתנו עד שאנו מזדהים עמה לגמרי ומתנתקים מתודעתנו אנו. דון חואן מתייחס למצב זה כעין "התקן זר", כאילו גזע חוצני הקים לו תחנה בתוך תודעתנו. זהו מה שהגנוסטים ("היודעים")  התכוונו בדברם על ישות זרה אותה כינו "הארקונים" ("Archons") החודרים ומסתננים אל תוך תודעתנו[22]  עד לרמה שאיננו ערים לכך שישות זרה השתלטה על הנפש שלנו. אנו מגויסים בעל כורחנו לאג'נדה האפלה של חיית הטרף, מבלי משים הופכים לעבדיה. מצב מלחמה פנימי זה המתחולל בתוך הנפש מהדהד ומשתקף באמצעות המהלכים הפסיכולוגיים והכוחות האפלים להם אנו עדים בעולם החיצוני. מחלה זו מוזנת על ידי חוסר- המודעות שלנו אליה.

ערפדים

פורבס כותב: "פסיכוזת וטיקו היא מחלה של הרוח הלוקחת בני אדם אל נתיב מכוער וחסר- לב…אחרי הכל, מחלת וטיקו הופכת בני אדם לאנשי זאב וערפדים, יצורים מעולם הסיוטים האירופאי ויצורים ממציאות וטיקו"[23]. אנשי זאב וערפדים הינם יצורים משני צורה, ייצוגים סימבוליים של הפוטנציאל המאיים המצוי בלב כולנו, העלול להשתלט ולהתגלם בפעולה כ"צל" הארכיטיפי, להחזירנו למצב רגרסיבי של הנפש להיות דמויי חיית טרף או יצור אל- אנושי. כאשר אנרגיות נפשיות טרום- אנושיות  אלו פורצות אל תוך התודעה ואינן מתווכות על ידי המודע, כותב יונג "הן סוחפות את כל מה שלפניהם כמבול והופכות בני- אדם ליצורים שעבורם המילה "מפלצות" היא מילה טובה מידי"[24].

ערפדים הנחשבים ליצור האפל ביותר בארסנל הרוע, משכו את דמיוננו במשך מאות רבות, משום שהם מייצגים תהליך חי המתקיים בלב הנפש האנושית. ערפד אינו דמות אנושית אלא יצור חסר נשמה, ישות שאיבדה את נשמתה ואם לא איבדה את נשמתה, היא הפכה ל"מקוללת", שמשמעותו אובדן נשמה. כך או כך, משהו חסר. מבודדת מן העולם, היא איבדה את הקשר עם החלק בעצמה אשר מתקשר עם כל דבר אחר. מנקודת מבטו, העולם קיים פשוט לשימושו. למרות שאיבד את ליבו ונשמתו, הערפד לא איבד את תודעתו, (למרות שבמובן מסוים הוא כן) שכן לעיתים קרובות ערפדים ניחנים באינטלקט חד המסתיר את הפתולוגיה שלהם ומקשה עלינו לראות אותה. הדבר דומה לאופן שבו אנשים המצויים במצב עמוק של טראומה יכולים להתברך במוח מבריק, מתנה המקלה עליהם להסתיר את היקף הטראומה שלהם, ומקשה על אבחנת החולי שלהם. תחת שתהיה חדות מוחו של הערפד מוקדשת לפיתוח תובנות פנימיות אל תוך החולי ולהחלמה ממנו, היא מוקדשת להעברתו של החולי הלאה ולהפצת האמנות האפלה שלו. כסוג של מת- חי, הערפד הינו מוות הלוקח צורה של חיים אנושיים. וירוס וטיקו אינו בסופו של דבר- מה חי, אלא צורה חיה של מוות. כמו וירוס, וטיקו היא חומר "חסר- חיים". כי רק בתוך יצורים חיים, וירוסים יכולים לקיים "חיים- בחריגה". ערפד הוא סוג של חי- מת. כמו ערפד בוגר, ישויות וטיקו מפותחות הופשטו מן האנושיות שלהן ונעשו מוליך לוירוס וטיקו הלא- אישי והטרנספרסונלי להתגלגל ולפעול דרכם. הם נעשו פורטל חי, פתח שנפער במארג התלת- מימדי של המרחב והזמן שדרכו מתפשט בשדה וירוס רב- מימדי מדבק באופן לוקאלי וא- לוקאלי.

מחוסרים מימד נשמתי, ישויות וטיקו הינם "מכונות" יעילות, המקדישים עצמם לשירות "המדינה, אשר [אם לצטט את פורבס] היא עצמה ישות וטיקו אשר השתלטה על מנגנוני הכוח"[25].

וטיקו בוגר הופך לאוטומט רובוטי, מותנה להגיב לסטימולציה רפלקסיבית. הם הופכים לחלק מן "המכונה", ללא ספונטניות, יצירתיות, מקוריות או חשיבה חופשית. ישויות וטיקו עוברים תהליך של דה- הומניזציה ומאבדים קשר עם חוש האסתטיקה ועם היכולת להעריך את היופי האינהרנטי של החיים והופכים ל"אנ-אסתטיים" (מורדמים/ "an-aesthetic") משוללי תחושה ורגש לכל מה שהוא אנושי. שליחים של "חברה" פלנטרית פטריאכלית, צבאית ואוטוריטרית, חיידק וטיקו משריץ פאשיזם וטרור. אם לצטט את המרפא הדגול וילהלם רייך, "פאשיזם הוא הערפד הנצמד אל הגוף החי. הדחף להרוג מקבל שליטה מוחלטת."[26] פאשיזם הוא הביטוי הפוליטי הקולקטיבי החיצוני של הנוף הפנימי ההרסני של אינדבידואל שדוכא והוטל בו מום על ידי הציוויליזציה האוטוריטטיבית של "המכונה".

כמו ערפד, אצל ישות וטיקו בשלה "אין איש בבית", וזוהי אחת מן הסיבות מדוע באופן סימבולי, לערפדים אין השתקפות במראה (אשר מנקודת מבט מיתולוגית, משקפת חזרה דימוי של הנפש האנושית). אנשי וטיקו בשלים הם ריקים עד העצם, כך שאין דבר שיכול להשתקף. מבחינה פנימית ישנו רק ריק אינסופי, ספוג שלעולם לא יוכל לספוג, חור שחור בולעני אשר ניזון מן היקום. נשמתם המנוונת רוקנה מתוכן כמו גזע עץ חלול שרוקן על ידי טרמיטים של הנפש. אנשי וטיקו בשלים רדופים באופן קומפולסיבי על ידי הלא- מודע במתכונתו ההרסנית, שוללת- המודעות שאין ביכולתם לראות או לחוות את עצמם, באופן שהפילוסופית חנה ארנדט טוענת שהוא אחד מן המאפיינים העיקריים של הרוע. משוללי יכולת התבוננות עצמית, אין להם גישה אל מנגנון הנפש המאפשר פעולה זו. אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים לראות השתקפות ערפד במראה היא בגלל שהערפד הלא- מודע הפנימי שלנו מעמעם את ההשתקפות והמשמעות היא שרוח הרפאים הבלתי- מיודעת של ה"צל" של עצמנו חוסמת את מבטנו.

לאונור פיני

ערפד אינו מטיל צל. על מנת להטיל צל חייב להיות מקור של אור. בתוך ערפד אין אור, רק חשכה אינסופית. משום שהוא אינו יצור חי, לערפד אין מציאות אינהרנטית, אין מהות. רק עצם בעל קיום מהותי יכול לייצר צל. ערפדים אינם יכולים להטיל צל משום שהם התגלמות חיה של ארכיטיפ "הצל". צל אינו יכול להטיל צל בעצמו והוא משולל מהות. יש יתרונות מסוימים בכך שערפד אינו מטיל צל- זה מאפשר לו להסתיר ביתר קלות את זהותו האמיתית, לנוע בין הצללים, להפוך לבלתי נראה ולארוב לאנשים. הערפד, יצור משנה צורה ואמן של הסתוות והתחפשות, יכול ביתר קלות לפתות ולהדיח את התמימים, ממש כפי שערפד מצופה סוכר לוכד אותנו באמצעות "הצל" הלא מודע ונקודות העיוורון שלנו. במובן הזה, התכחשות ל"צל" שלנו עלולה להביא לערפדות אנרגטית. ארכיטיפ הערפד מופעל בתוכנו כאשר אנו מפנים גב ומתכחשים לחשכה הפנימית שלנו והופכים אותה לבלתי- נראית עבורנו. איננו מצליחים לראות ערפדים כוון שבחרנו לא לראות את האספקטים החשוכים "הערפדיים" בתוכנו. אי- רצוננו לראות את האיכויות "הערפדיות" בתוכנו מעוורות אותנו לתכונות ה"ערפדיות" באחרים.

בנוסף לחלשים ולחסרי ההגנה, הערפד מחפש גם את אלו שנמצאים על סף של קפיצה קוואנטית אבולוציונית בתודעה אך עדיין לא הצליחו למזג את תובנותיהם באופן אינטגרטיבי ו"לצאת מן הצד השני". בני אדם כאלה נמצאים במצב טעון ורגיש מבחינה אנרגטית. פתיחות הלב והפגיעות שלהם מזמינה פנימה ישויות ערפדיות לחמוד ולהיזון על האור של תודעתם המתרחבת. האסטרטגיה של חיות טרף אלו היא להסיט את תשומת הלב שלנו החוצה, ובכך למנוע מאיתנו להכיר באורנו הפנימי, מה ש"יהרוג" את הערפד. אם נחזיק מעלה את המראה ונשקף את הטירוף המוקרן אלינו מן האנשים לוקים בו, אנו מסתכנים בכך שאנו נהיה אלו שנכונה "מטורפים". אם נצליח לקבל גישה אל האור שבתוכנו וננסה לחלוק אותו עם אחרים, יתכן כי ישויות ערפדיות א- לוקאליות (מה שכיניתי בעבר ישויות דמוניות א- לוקאליות) אשר אינן מוגבלות לקיום התלת- מימדי ולחוקי המרחב והזמן, ינסו באמצעות גישתם אל השדה הא- לוקאלי, לחסום אותנו על ידי השפעה על בני אדם אחרים שיפעלו נגדנו. תהליך זה עלול להרוס אותנו, אלא אם כן תהיה לנו המטא- מודעות לראות את זה בפעולה -תהיה לנו המיומנות לנווט בחכמה את דרכנו וזה יעמיק את חוסננו וכוונתנו, יעמיק את הברית שלנו עם אור הצלילות, יחזק את היכולת היצירתית שלנו לשדר את תובנותינו ולטפח חמלה ופתיחות הלב. נראה הדבר כאילו אותן ישויות ערפדיות נפשיות א- לוקאליות, הינן שומרות הסף של האבולוציה.

ממש כמו ערפדים, ישויות וטיקו בשלות חשות צמא עז כלפי עצם הדבר שהן חסרות- המהות המיסטית של החיים, "דם" נשמתנו. בחמדה בני אדם אחרים, מחלת וטיקו הינה סוג של "הפרעת אכילה" נפשית, בה הנפש הפגועה "צורכת" נפשות אחרות, והן את עצמה בסופו של עניין. ישויות וטיקו הן סוג של "אוכלי נשמה", נהרסות על ידי הפראיות של רעבונן הבלתי פוסק, על ידי תאבונן שאינו ניתן לסיפוק. האכלה ומפירית זו הינה פארודיה בלתי טבעית, השתקפות שטנית של ההתחדשות העצמית של החיים. תהליך פנימי לא- טבעי זה מוקרן אלינו באופן קולקטיבי על ידי החברה הצרכנית שאנו חלק ממנה, תרבות אשר ללא הרף מלבה את הלהבה של ההשתוקקות הבלתי- פוסקת, מתנה אותנו תמיד לרצות יותר. אנו מצויים בהשתוללות של הזנה, מנסים למלא ריק ללא תחתית, כאילו אנו גוועים ברעב. תהליך אלים זה של צריכה אובססיבית/ קומפולסיבית, הינו בבואה של תחושה משותפת, פנימית ועמוקה של רעב רוחני. הישות של המערכת הכלכלית הגלובלית עצמה, היא סמל חי של מחלת וטיקו חסרת- שליטה בפעולה.

בשושלת ומפירית מושגת ההשתכפלות העצמית באמצעות המערכת המשפחתית (משפחת המקור, או המשפחה האנושית). מורשת ההתעללות (פיזית, מינית, פוליטית, פסיכולוגית או רוחנית) מועברת בין הדורות באופן אישי וקולקטיבי, מתגלגלת בהתמדה בין החיים. וירוס וטיקו מעביר הלאה את ההיגיון השבור ואת הקוד המעוות שלו אל תוך הגופנפש של האחר באמצעות הניפוץ הטראומטי של השלמות שלנו. מיננו סובל מהפרעת פוסט- טראומה קולקטיבית שהועברה בירושה, ממש כאילו הוא נתון תחת קללה.

פרנצ'סקו גויה

סכנת הידבקות גבוהה

בדברו על וטיקו אומר פורבס "הם לא שפויים במובן האמיתי של המילה. הם פגועי נפש ובאופן טראגי, מחלת נפש זו שהם נושאים היא מדבקת"[27]. פסיכוזת וטיקו היא כאמור מידבקת מאד, מתפשטת באמצעות הערוץ של הלא- מודע הקולקטיבי שלנו. נתיבי ההידבקות וההתפשטות אינם נעים כמו פתוגן פיזיקלי. חיידק נומאדי נודד זה נע באופן "פלסמטי", חודר וניזון מנקודות העיוורון הלא- מודעות שלנו ומחזק אותן במערכת היזון חוזר וכך מפיץ את עצמו בשדה באופן א- לוקאלי. בוטיקו ישנו "קוד" או הגיון מסוים המשפיע / מדביק את התודעה בצורה מקבילה לאופן שבו הד.נ.א. של וירוס עובר ומדביק את התא. אנשים אשר מתקשרים את התדר של וטיקו מתיישרים [align] אחד עם השני באמצעות תהודה נפשית [psychic resonance] המחזקת את ההסכמה המשותפת ומקיימת את תפיסתם המעוותת של המציאות. כשהם משתפים פעולה עם הפסיכוזה המשותפת שלהם, קבוצות של אנשים הנאספות יחד על ידי הלא- מודע, עלולות באופן פוטנציאלי להפוך לכוח סוציו- פוליטי עמו יש להתמודד. כאשר קבוצה של אנשים נמצאת בהסכמה, ללא קשר אם זה נכון או לא, ההתיישרות שלהם אחד עם השני יוצרת שדה- כוח מגנטי מדבק העלול לסחוף ולמגנט את האדם הלא- מודע אליו.

אנשים שהשתלט עליהם וירוס וטיקו בדרך כלל לא חושדים ש"רומו". תרבות הוטיקו אינה מציעה תמריצים כלשהם עבורם, להתבונן על עצמם ולהגות על מצבם העגום. נהפוך הוא, השדה הא- לוקאלי מתכנת את עצמו לקשור קשר, ולאפשר להמשיך לטפח את הפסיכוזה. כאשר מישהו הינו ישות וטיקו מלאה אך שאינה מכירה בעצמה, השדה סביבם מתפתל על מנת להגן, לקשור קשר ולהיזון מן הפסיכוזה באופן שמשאיר את מי שסביבם כשרויים בטראנס.

תחת כישוף הוטיקו, הם מאבדים את היכולת להכיר בפתולוגית וטיקו באחרים. בסיטואציה של "נרקיסיזם חברתי", ישויות וטיקו בשלבים שונים של המחלה לוקחים עמדות מסוימות ותפקידים באופן יחסי לאחרים, במטרה להגן על עצמם מפני הטירוף והחשכה של עצמם. הם מחזקים ומזינים את הנרקיסיזם אחד של השני, משום שזה מחזק את שלהם. פורבס כותב כי סוג האישיות אשר עלולה באופן טיפוסי ליפול קורבן לוירוס וטיקו הינו האינדבידואל אשר "אחרים מושכים בחוטים שלהם, או כאלה הצועדים בנתיב חיים המוכתב על ידי אחרים. הם כאלה הבשלים עבור וירוס וטיקו"[28]. משום שהם אינם בקשר עם ההדרכה הפנימית שלהם, הם מקרינים סמכות חיצונית לעצמם והופכים מאד נוחים להשפעה בנוגע לדעת הקונצנזוס והדעות המוסכמות של הקבוצה הדומיננטית. בגלל שהם איבדו את היכולת להבחנה פנימית ולחשיבה ביקורתית, הופכים "אנשי ההמון" לעדר חסר דעת ונופל קורבן לחשיבה קבוצתית, אשר חבריה מאפשרים בצורה של תלות- הדדית את הגרסא שלהם על העולם (וטיקו). הקונצנזוס הקבוצתי שלהם על טבע המציאות נעשה קשה יותר ויותר לתחזוקה ככל שעובר הזמן, אך כמו מגדל קלפים העומד להתמוטט בכל רגע, תפיסת המציאות שלהם מבוססת על טעות פונדומנטלית. באופן מוזר, אנשים הנתונים תחת ההיקסמות הקולקטיבית של וטיקו, נעשים לעיתים לתומכים פנאטים באג'נדה אשר לחלוטין נוגדת את האינטרסים שלהם. זוהי השתקפות חיצונית של המצב הפנימי של להיות נתון להיסחפות אחר ההרס העצמי הנגרם מן הפרזיט וטיקו.

נדמה אף כאילו ישות חסרת- קדושה, שלילית או "טמאה" [unclean] השתלטה על האדם הנתון לוטיקו ומתגוררת בהם. אנשים כאלה מנוצלים שלא ברצונם ככלים, כסוכנים סמויים של הישות האפלה והטמאה הזו, כדי לאפשר לה להפיץ עצמה בשדה הרחב. כסוכנים סמויים של המחלה, הסוד של וטיקו הינו סוד עצמי, סוד שהם מסתירים אפילו מעצמם. כמו שלעיתים משהו גדול מאיתנו משתלט עלינו, כך קורבנות וטיקו אינם יודעים עד כמה הם נשלטים בכל רגע ורגע. החוויה של להיות נשלט על ידי משהו עצום ממך, מתרחשת בנקודות העיוורון שלהם (ראו מאמרי "Are We Possessed?").

פרנצ'סקו גויה

חיידק וטיקו משפיע על התפיסה שלנו בגניבה ובתחבולה במטרה להתחבא ולבלבל אותנו מלהיות נראה. וטיקו זורע את זרעיו ומכה שורש בתוך התודעה. כמו עלווה צמחית מנטלית, הוא מכסה, מסיח את דעתנו ומסיט אותנו מן הקריאה של יעודנו האמיתי ומן הנתיב הרוחני שלנו. אפקט ההרחקה והזרות של וירוס וטיקו, בדיוק הדבר שעלינו להבחין בו, מתחבא בתוך התפיסה, המחשבה והמשמעות שאנו מעניקים לחוויה שלנו. כאשר מישהו הופל לחבר מלא ב"כת" וטיקו (ראו מאמרי "The Bush Cult"), נדמה כאילו תודעתם אוכלסה על ידי הווירוס באופן כזה שלהם אין מושג קלוש על מצבם הפתולוגי. ישויות וטיקו לא תופסות את עצמם כזקוקות לעזרה, עבורם, אנשים אחרים הם תמיד "הבעיה". המחלה שלהם אינה מפריעה להם והם אינם מכירים בה, משום שהיא כל מה שהם מכירים ומנהיגיהם והחברה בה הם חיים מעודדת אותם. אין להם שום הערכה של ההפרעה שלהם והם אינם מבינים עד כמה הם חולים.

פורבס כותב, "אחת התכונות המרכזיות המאפיינות את הצורה הקיצונית השלילית של וטיקואיזם הינה יהירות"[29]. ישויות וטיקו מלאות הם אפופי חשיבות עצמית, כלים "מנופחים" של הרוע ובאופן יהיר, בור וצדקני, בטוחים שהם פועלים בשירות האמת והטוב הכללי. נדמה כי הם אינם מצליחים להבחין בשליליות של מעשיהם וחושבים כי כל מה שהם עושים הוא טוב. פורבס מסיים "בכל אופן, מחלת וטיקו, מחלת הניצול מופצת בהרחבה בכמה אלפי השנה האחרונות. משום שאיננו מחוסנים בפניה, נראה כי היא מחמירה עם הזמן. יותר ויותר אנשים נדבקים בה, בצורה יותר רחבת- היקף, ואותם אנשים הופכים להיות המורים של הדור הצעיר"[30]. תרבויות וטיקו נלמדות הן בבית והן ב"אקדמיה" בה אנשים הופכים להיות "מוסמכים" בנבכי העולם הזה ואי לכך מקבלים קרדיט והעצמה בהפצת הדרכים המושחתות בצורה רחבת- היקף יותר מאי פעם.

כשהוא כותב על ההפצה רחבת ההיקף של וירוס וטיקו כותב פורבס "היא מופצת על ידי ישויות וטיקו עצמן, המגייסות ומשחיתות אחרים. היא מופצת באמצעות הספרי ההיסטוריה, הטלוויזיה, תוכניות האימונים הצבאיות, המשטרתיות, ספרי קומיקס, מגזינים פורנוגרפיים, סרטים, תנועות הימין, פנאטיות מסוגים שונים, קבוצות מסיונריות בלחץ גבוה ואינספור ממשלות"[31].

כל המוסדות המיינסטרימיים התאגידיים, מוכפפי הסנקציות החברתיות, נמצאים בעסק של אינדוקטרינציה (שטיפת מוח), אומרים לנו על מה לחשוב ועל מה לא לחשוב, וכמובן איך לחשוב. תודעתנו מעוצבת לצורה מסוימת על ידי החברה השלטת, ודומה ש"פנינו האמיתיות" עוברות מתיחת פנים. אנו נשדדים מהשפע הרוחני שלנו. כמדומה, החברה שלנו הפכה להיות השופר עבור איבר התעמולה של המחלה, מהפנטת אותנו להשתכנע אל תוך התפיסה הזו בזמן שאנו מקיזים את מה שחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם. התרבות שמיידעת ומתעצבת סביב מחלת וטיקו היא עצמה ערוץ של ההפצה שלה. אם נחתום על הקו המקווקו ונפעל על פי התפיסה שוללת- החיים שלה, היא לבסוף תכלה אותנו ואנו נהפוך להיות השלוחות של פקודותיה. כך פועלת "האימפריה הנפשית" של הפסיכוזה הקולקטיבית המפיצה את עצמה ומתרחבת ומנסה להתקרב לתפוצה מלאה.

ישויות וטיקו מלאות עלולות להיות עריצים קטנוניים בבית או בעבודה, אך גם יכולות להיות בצד המדולדל והמדוכא שאינו מפעיל שום עוצמה בעולם שסביבו. כשפורבס מדבר על "וטיקו גדולים" הוא מתייחס לישויות וטיקו מלאות ש"עלו בסולם הוטיקו", קפצו דרך טבעות הוטיקו ועלו במעמד הוטיקו ומצאו את עצמם מכהנים בעמדות כוח באמצעותן הם יכולים להשפיע ולשלוט באירועים בעולמנו ולהפעיל את המערכת. "וטיקו גדולים" המנווטים את מנופי השליטה, בין אם הם העשירים ביותר, מנהלי תאגידים, בנקאים או מנהיגי מדינה הינם מסוכנים במיוחד, משום שהם מגדירים את תנאי הדיאלוג, ושולטים בנארטיב ההיסטורי השגור. מנהלים את התפיסות שלנו באמצעות מנועי התעמולה של המדיה התאגידית המיינסטרימית הנשלטת על ידם (ראו מאמרי "The War on Consciousness"). וטיקו גדולים בעמדות כוח יוצרים את מגבלות השיח והדיון. וטיקו הינו וירוס אידאולוגי אשר המטבע שלו הוא התחביר הרעיוני.

גראנט מוריסון

וטיקו מסיט את התחביר המנטלי שלנו, את חוקי יצירת השפה שלנו ועל כן מעוות את הסמנטיקה (הדקדוק), את המשמעות שאנו מייחסים לחוויה שלנו את עצמנו ואת העולם. וטיקו הינו הפרעת סמנטיקה, משום שהוא משנה את האקסיומות שדרכם הנפש מעצבת, מקרינה ומכשפת את המילים, ומשם שואבת את החוויה. צורות המחשבה והאמונות  המבטאות ומייצגות את מעשה וטיקו הויראלי כמערכת אינהרנטית של שליטה, מעצבות את גבולות הדמיון של מה שאנו חווים כאפשרי, כאינדבידואלים, כאומות וכמין אנושי. וטיקואיזם תומך ומנציח את המיתוסים, הסיפורים, הדוגמות  והספרים ה(לא) קדושים אשר מאשררים את האג'נדה בשירות העצמי שלהם.  ספרים וצורות מידע אחרות אשר אינן תומכות בגרסא הוטיקויאנית של סדר הדברים, "נשרפים" באופן מטאפורי (או באופן ממשי במקרים מסויימים- כמו במקרה של ספריו של דר' וילהלם רייך הנזכר לעיל, שנשרפו על ידי ממשלת ארצות הברית. בתארו את מה שהוא כינה "המגיפה הנפשית", הצביע רייך בדרכו שלו על הרוע של וירוס וטיקו).

אנו חיים בתוך עולם אשר בדומה לחלום, מהווה מראה אינטרקאטיבית בלתי- נפרדת מישותנו הפנימית האישית. כהשתקפות של מצב עמוק בתוך עצמנו, וטיקו הינו תופעה בלתי מתווכת, מניפסטציה ישירה של טבעו דמוי- החלום של היקום, וזו ההבנה העמוקה שוטיקו מראה לנו. ההכרה בטבעו דמוי- החלום של מצבנו מייצרת נוגדן חי העשוי ממודעות  המעוצבת באופן אישי על מנת לנטרל את הפתוגן הנפשי של וטיקו. במילים אחרות, בתוך הפתוגן עצמו מצויה תובנה, התגלות, אשר היא התרופה למחלה (אנא ראו מאמרי "Shadow Projection is its own Medicine"). ההכרה העצמית של וטיקו מציעה ריפוי נפשי, אך על מנת ליהנות מיתרונות התרופה, עלינו להכיר ולהבין לעומק את הנס של שמירת הבריאות הפסיכו- רוחנית. כמה מדהים הוא שהדבר שיכול באופן פוטנציאלי להרוס אותנו, הינו בו- זמנית מה שמעיר אותנו. זרז  פוטנציאלי עבור האבולוציה שלנו כמין אנושי, כולנו יוצרים וחולמים במשותף את וטיקו יחד. וטיקו הינו ממש תופעה קוואנטית, בכך שהוא הרעל הקטלני ביותר והתרופה המרפאת ביותר, מצורפים יחדיו. האם וטיקו יהרוג אותנו? או האם הוא יעיר אותנו? הכל תלוי באם נכיר במה שהוא מגלה לנו באופן פוטנציאלי. הפרוגנוזה עבור וטיקו/ אגופרניה ממאירה, תלויה באופן שבו נחלום אותה.

כעת, כשיש ברשותנו את ההבנה והידיעה (dia-gnosis and pro-gnosis), כל מה שעלינו לעשות הוא לגלות את התרופה, דבר אשר כשלעצמו מצריך הבנה (gnosis).

גראנט מוריסון

כל הזכויות שמורות לפול לוי

תרגום: יסמין ברגנר

This article first appeared on Paul Levy's website. © Copyright 2010.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=nq2WY_MD3Dk
[2] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xv.
[3] ‘psychic' is used throughout this article as the adjective form of "psyche" and not with any parapsychological connotation
[4] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 46
[5] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. xvii-xviii
[6] C. G. Jung, Nietzsche's Zarathustra, vol. 2, p. 1321.
[7] במקור: contemplative exercise/exorcise
[8] Ibid., p. 39.
[9][9] Ibid., p. xvi
[10]  Ibid., p. 24
[11] Ibid., p. 49
[12] Ibid., p. 60
[13] Castaneda, The Active Side of Infinity, p. 218
[14] Ibid., p. 218
[15] Ibid., p. 218
[16] Ibid., p. 219
[17] Ibid., p. 219
[18] Ibid., p. 220
[19] Ibid., p. 220
[20] Ibid., p. 220
[21] Ibid., p. 229
[22] Please see Not in His Image: Gnostic Vision, Sacred Ecology, and the Future of Belief, by John Lash. His website is metahistory.org.
[23] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 188.
[24] Jung, The Symbolic Life, CW 18, par. 1374.
[25] Forbes, Columbus and other Cannibals,  p. 153.
[26] Reich, The Mass Psychology of Fascism, p. xvii
[27] Forbes, Columbus and other Cannibals, p. 18.
[28] Ibid., p. 43
[29] Ibid., p. 52
[30]  Ibid., p. xix
[31] Ibid., p. 49

יסמין ברגנר היא אמנית, מטפלת באמנות, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים וחוקרת תרבות

הפוסט ווטיקו | המגיפה הגדולה ביותר הידועה לאנושות | מאת פול לוי | מאנגלית: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

פורסם במקור במגזין חיים אחרים, 2018

רביםות אינםן מביניםות שהנושא המהותי העומד בבסיס העצמת האישה הוא פצע האם.

קשיים ואתגרים בין אמהות ובנות הם אלימים, משולחי רסן ונרחבים בחברה אך לעיתים רחוקות מדברים עליהם בפתיחות.

הטאבו בנוגע לדיבור על כאב פצע האם הוא מה שמשאיר אותו במקומו, משאיר אותו חבוי בצללים, מעלה עובש ומחוץ לטווח ראיה.

מהו בדיוק פצע האם?

פצע האם הוא הפצע של היות אישה, המועבר לאורך הדורות של נשים בחברות פטריאכליות.

הוא כולל את מכניזם ההתמודדות הלא- מתפקד שמשתמשים בו כדי לעבד את הכאב.

פצע האם כולל:

השוואה: תחושה שאני לא טובה מספיק

בושה: תחושת רקע מתמדת שמשהו לא בסדר איתי

פחיתות: תחושה שעלי להישאר קטנה כדי להישאר נאהבת

תחושה מתמדת של אשמה על שאני רוצה יותר ממה שיש לי כרגע.

The Great Mother, Pencil on paper, 2016, Yasmine bergner

פצע האם יכול גם להתבטא ב:

לא לחוות את העצמי המלא שלך משום שאינני רוצה לאיים על אחרים

להיות בעלת סובלנות גבוהה להתנהגות גרועה מצד אחרים

מערכות יחסים טיפוליות (Emotional care-taking)

תחרותיות עם נשים אחרות

חבלה עצמית

נוקשות ודומיננטיות יתר

תסמינים כגון הפרעות אכילה, דיכאון והתמכרויות

בחברה הפטריאכלית הגברית שלנו, נשים מותנות לחשוב על עצמן כפחותות ערך מגברים, לא ראויות או בעלות ערך. תחושת פחיתות הערך הופנמה ועוברת דרך דורות רבות מספור של נשים.

האטמוספירה החברתית של דיכוי האישה מציב את הבת בקונפליקט של מסר כפול.

בפשטות, אם בת מפנימה את האמונות הלא- מודעות של אימה (במובן מסויים סוג של "אני לא טובה מספיק") אז יש ברשותה את  אישורה של האם, אך בדרך מסוימת היא בוגדת בעצמה ובפוטנציאל שלה.

אך אם היא אינה מפנימה את האמונות הלא מודעות של אימה על מגבלותיהן, אלא מאשררת את העוצמה והפוטנציאל שלה, אך אז היא גם ערה לכך שיתכן ואימה מרגישה זאת באופן לא מודע ורואה זאת כדחייה אישית מצד הבת.

הבת אינה רוצה להסתכן באובדן אהבתה של האם והקבלה שלה ואז ההפנמה של אמונות מקטינות ולא- מודעות אלו הן סוג של "נאמנות" והישרדות רגשית עבור הבת.

יתכן וזה מרגיש מסוכן לנשים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן משום שהמשמעות של זה, היא הסתכנות בדחייה מסוימת מצד האם.

זה קורה בגלל שבאופן לא- מודע הבת חשה שהעצמה מלאה של עצמה, תפעיל תחושות של עצב או זעם, בשל חלקים שהאם עצמה הייתה צריכה לוותר עליהם בחייה שלה. החמלה שלה לאימה, הרצון לרצות אותה והחשש מעימות, עלול לגרום לה לשכנע את עצמה ש"טוב יותר להתכווץ  ולהיות קטנה".

התנגדות שכיחה להתעמת עם פצע האם הוא הרצון "להשאיר את העבר בעבר". אך למעשה אנו אף פעם לא באמת יכולים לברוח או לקבור את העבר. אם אנו נמנעות מלהתמודד עם הכאב הכרוך באחת ממערכות היחסים הקדומות והבסיסיות ביותר בחיינו, אנו חסרות את ההזדמנות המכרעת  לגלות את האמת על מי אנחנו באמת, ולחיות את האמת הזאת באותנטיות ושמחה.

Yasmine bergner, Follow me out of Darkness, 2013, Photography: Jude Moskovitch

סטריאוטיפים שמנציחים את פצע האישה

"תראי את כל מה שאימא שלך עשתה בשבילך!" (מאנשים אחרים)

"אימא שלי הקריבה כל כך הרבה למעני. זה יהיה כל כך אנוכי מצידי לעשות את מה שהיא עצמה לא הצליחה לעשות. אני לא רוצה לגרום לה להרגיש רע"

"אני חבה נאמנות לאימי, לא משנה מה. אם אעציב/ אעצבן אותה, היא תחשוב שאני לא מעריכה אותה"

הבת עלולה לחוות פחדים ביחס למימוש הפוטנציאל שלה בגלל שיתכן והיא תחשוש להשאיר את האם מאחור. יתכן והבת חוששת שהאם מאוימת על ידי חלומותיה ושאיפותיה. יתכן והיא חשה רגשות לא נוחים מצד אימה כמו קנאה או כעס. כל זה הינו מאד לא- מודע, לא מקבל הכרה בצורה פתוחה או מדובר כלל.

כולנו חשנו את הכאב שאימותינו נושאות. וכולנו נושאות את החשש שאולי אנו אשמות או אחראיות לו ברמה מסוימת. בלב תחושה זו חבויה האשמה. כל זה הגיוני בהביננו את מגבלות ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדה, הרואה עצמה כסיבת כל- הדברים. אם לא נתייחס לאמונות לא- מודעות אלה בבגרותנו, יתכן שעדיין נישא אותן ונגביל את עצמנו כתוצאה מכך.

האמת היא שאף ילדה לא יכולה להציל את אימה.

שום קורבן שבת תעשה עבור אימה לא יהיה מספיק כדי לפצות על המחיר הגבוה שהאם אולי הייתה צריכה לשלם על האובדנים שחוותה בחייה, רק עבור היותה אישה ואם בחברה שלנו. ועם זאת, זה מה שהמון נשים עושות עבור אימן מאד מוקדם בילדותן: הן מקבלות החלטה לא- מודעת לא לנטוש או לבגוד באימן על ידי הפיכה ל"מצליחות מידי", "חכמות מידי", או "הרפתקניות מידי". החלטה זו נעשית מתוך אהבה, נאמנות וצורך אמיתי בקבלה ובתמיכה הרגשית מן האם.

רבות מאיתנו מבלבלות בין נאמנות לאם לבין להיות נאמנה לפצעים שלהן, וכך לוקחות חלק פעיל בדיכוי של עצמן.

דינמיקות אלה הן מאד לא- מודעות ופועלות בהתמדה. גם מערכת- היחסים הבריאה ביותר בין אם ובת יכולה לכלול את הדינמיקה הזו ברמה מסוימת רק בשל החיים כאישה בתרבות שלנו. עבור בנות שיש להם אמהות הסובלות מבעיות רציניות (כמו התמכרויות, מחלות נפש וכו') ההשלכות יכולות להיות מאד פוגעניות ובוגדניות.

Yasmine bergner, Mother & Daughter, 2016, Photography: Jude Moskovitch

על אמהות לקחת אחריות ולעבד את האובדנים שלהן

להיות אם בחברה שלנו הינו קשה בצורה שלא תתואר. נשים רבות אומרות ש"אף אחד לא מכין אותך לכמה זה קשה" ו "שום דבר לא מכין אותך להגעה הביתה עם התינוק ולהבין מה נדרש ממך".

החברה שלנו ובעיקר בארה"ב מכבידה מאד על אימהות, מציעה מעט מאד תמיכה ורבות מגדלות את ילדיהן לבד.

המסר הלא- מילולי של החברה שלנו לנשים הוא:

"אם אמהות קשה לך, אז זה כנראה באשמתך"

"תתביישי לך אם אינך "סופר- וומן"

"יש "אמהות טבעיות" שהאמהות היא קלה עבורן. אם אינך אחת מן האמהות האלה, משהו כנראה לא בסדר איתך"

"את אמורה להיות מסוגלת לנהל את הכל ברוגע, לגדל ילדים מחונכים, להיות מושכת מינית, להיות אשת קריירה מצליחה ובנישואים יציבים".

עבור אמהות שאכן הקריבו כל כך הרבה עבור ילדיהן בחברה שלנו, זו אכן יכולה להחוות כדחייה, באם הילדים שלך מתעלים על החלומות שחשבת שאפשריים עבורך. זה יכול ליצור תחושה של בעלות- חוב, זכאות- יתר ורצון להכרה שמופעל על הילדים שלך, רגש לא מודע שיכול להיות מאד עדין אך מנגנון שליטה עוצמתי. דינמיקה זו יכולה לגרום לדור הבא של הבנות להשאיר עצמן מאד "קטנות"  כדי לאפשר לאם להמשיך לקבל אישור שהיא בעלת ערך בזהותה כאם. זהות שכה הרבה הקריבו עבורה, אך קיבלו עבורה בתמורה כה מעט תמיכה והכרה.

אמהות עלולות לשדר באופן לא- מודע זעם עמוק כלפי ילדיהן בדרכים סבלימינליות. למעשה הזעם אינו מכוון כלפי הילדים אלא מכוון כלפי החברה הפטריאכלית המבקשת מנשים להקריב ולהעלים את עצמן במטרה להיום אם לילדים.

עבור הילדה שזקוקה לאימה, המקריבה את עצמה על מנת לעזור לאם להתמודד עם כאבה זוהי החלטה לא- מודעת שנעשית מוקדם מאד בחיים ואינה מתגלה בתור הגורם של בעיות חבויות רבות רק הרבה יותר מאוחר בבגרות.

פצע האם קיים משום שאין מקום בטוח עבור אמהות לעבד את הזעם שלהן על הקורבנות שנאלצו להקריב בשל דרישות החברה. ומשום שבנות עדיין חרדות מדחייה באופן לא מודע בשל הבחירה שלהן לא לעשות את אותם קורבנות שעשו הדורות הקודמים.

בחברה שלנו אין מקום בטוח לאם לאוורר את זעמה ולכן לעיתים קרובות הזעם מתפרץ על הילדים באופן לא- מודע. בת היא מטרה קלה עבור זעם האם משום שהבת עדיין לא נאלצה לוותר על אישיותה עבור אימהותה. הבת יכולה להזכיר לאימה את הפוטנציאל הלא- ממומש שלה עצמה. ואם הבת מרגישה בעלת- ערך עד כדי שהיא מוכנה למרוד בחלק מן המנדטים הפטריאכליים שהאם נאלצה לבלוע, הבת עלולה להפעיל את הזעם החבוי אצל האם.

היא ראתה הכל, יסמין ברגנר, עפרון על נייר 2016

מובן שרוב האמהות רוצות את הטוב עבור בנותיהן. עם זאת, אם האם לא התמודדה עם הכאב שלה או השלימה ועיבדה את הקורבנות שנאלצה לעשות, אז תמיכתה בביתה תהיה מהולה במסרים סותרים שיחדירו בושה, אשמה או מחוייבות. מסרים אלה יצוצו בסיטואציות תמימות לכאורה , בדרך כלל דרך ביקורתיות או כמילות- שבח המוחזרות לאם עצמה. בדרך- כלל זהו אינו תוכנה של ההצהרה אלא האנרגיה בה היא רוויה אשר מגלמת טינה סמויה.

הדרך עבור האם להימנע מלהפנות את זעמה אל ביתה ולהעביר לה הלאה את פצע האם הוא לעשות עבודה של התמודדות עם האבל של האובדנים שלה. ולוודא שהיא אינה נסמכת על ביתה כמקור העיקרי לתמיכה רגשית עבור עצמה.

על אמהות להתאבל על מה שהיה עליהן לוותר, מה שהן רצו אך לעולם לא יהיה להן. על מה שילדיהן לעולם לא יוכלו לתת להן ועל העוול של מצבן. אך למרות העוול וחוסר הצדק ככל שיהיה, זו אינה אחריותה של הבת לפצות עליו או לחוש מחויבת לעשות ויתורים עבור אימה באותו האופן. נדרשת עוצמה עילאית ויושרה כדי לעשות זאת ואמהות זקוקות לתמיכה בתהליך.

אמהות משחררות את בנותיהן כאשר הן מעבדות באופן מודע את כאבן מבלי להפוך זאת לבעיה של בנותיהן. באופן זה, אמהות משחררות את בנותיהן ללכת אחרי חלומותיהן ללא אשמה, בושה או תחושת מחויבות.

כאשר אמהות גורמות מבלי דעת לבנותיהן לחוש אחראיות על האובדנים שלהן  ולחלוק איתן את כאבן, זה יוצר בלבול, כאוס וחוסר תפקוד, ומחזק את תפיסתה של הבת שהיא אינה ראויה לחלומותיה. זה גם מחזק את תפיסתה של הבת שהיא איכשהו אשמה בכאבה של אימה. וזה מטיל מום בבת בדרכים רבות:

עבור בנות הגדלות בחברה פטריאכלית קיימת תחושה שיש כורח לבחור בין "להיות מועצמת" לבין "להיות נאהבת"

רוב הבנות בוחרות להיות נאהבות במקום להיות מועצמות בשל תחושתן מבשרת הרעות שמיצוי מלא והעצמה יגרום לאובדן אהבה עצום מצד אנשים חשובים בחייהן, במיוחד אימהותיהן. כך נשים נשארות "קטנות" ולא ממומשות, מעבירות שלא במודע את פצע האם אל הדור הבא.

כאישה, ישנה תחושה עמומה אך בעלת עוצמה שכוחך יפגע במערכות היחסים שלך ונשים מותנות להעריך מערכות יחסים מעל לכל. אנו נאחזות בכל פירור של מערכת היחסים שלנו בזמן שהנשמה שלנו עורגת למימוש הפוטנציאל שלנו. אך האמת היא שמערכות היחסים שלנו לבדן לא יכולות לעולם להוות תחליף הולם, לרעב לחיות את חיינו במלואם.

יחסי הכוח העומדים בבסיס מערכת היחסים בין האם לביתה הוא נושא טאבו והמוקד העיקרי בבסיס פצע האם. הרבה מזה יורד למחתרת בגלל טאבואים וסטריאטיפים לגבי אמהות בתרבות שלנו:

כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות

על אמהות לעולם לא להרגיש כעס או טינה כלפי ביתן

אמהות ובנות אמורות להיות חברות הכי טובות

הסטריאוטיפ "כל האמהות הן תמיד מזינות ואוהבות" מפשיט נשים מאנושיותן. משום שהחברה איננה נותנת רשות לנשים להיות בנות- אנוש מלאות, החברה מצדיקה את חוסר התמיכה המלאה והמשאבים עבור נשים.

האמת היא שאמהות הן בני אדם וכל האמהות חוות רגעים "לא אוהבים". וזה נכון שיש אמהות שהינן פשוט "לא אוהבות" רוב הזמן. בין אם בשל התמכרות, מחלות נפש או מאבקים אחרים. עד שנהיה מוכנים להתמודד עם המציאויות הללו, פצע האם יישאר בצללים וימשיך לעבור לאורך הדורות.

בתוך כולנו קיימת "פטריארכליות" מסוימת. נדרש מאיתנו לעכל אותה אל תוכנו על מנת לשרוד בתרבות שלנו. כאשר אנו מוכנות להתעמת עמה בכל עצמיותנו, אנו נתקלות בפטריאכליות גם באחרים, כולל אימותנו. זו יכולה להיות אחת החוויות הכי שוברות- לב שעלינו להתמודד עמן. אך אלא אם כן אנחנו מוכנות ללכת לשם, להתייחס לפצע האם, אנו משלמות ומשלמים מחיר מאד גבוה עבור האשליה של שקט והעצמה.

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2016, יסמין ברגנר

מהו המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם?

המחיר עבור אי- התמודדות עם פצע האם הינו לחיות את חייך ללא סוף עם:

תחושה עמומה ומתמדת ש"משהו לא בסדר איתי"

לעולם לא למצות את הפוטנציאל הגבוה שלך בשל פחד מכישלון או אי קבלה.

גבולות חלשים עם אחרים ותחושת עצמיות לא ברורה.

תחושת חוסר- ערך  וחוסר- יכולת ליצור את מה שאת באמת חפצה בו.

לא להרגיש מוגנת "לתפוס מקום" ולתת קול לאמת שלך.

לארגן את חייך סביב "לא לטלטל את הסירה".

חבלה- עצמית כאשר את על סף פריצת דרך.

ציפייה מתמדת תת- מודעת הממתינה לאישור וקבלת האם לפני לקיחת אחריות בלעדית על חייך.

מהו הקשר בין פצע האם לבין הנשיות השמיימית (Divine Feminine)

יש שיח רחב לאחרונה ביחס ל"גילום הנשיות השמיימית" (Embodying the Divine Feminine) ולהפוך ל"אישה המתעוררת" (Awakened Woman). אך האמת היא שאיננו יכולות להוות מיכל חזק מספיק עבור הכוח של הנשיות השמימית אם עדיין לא התייחסנו למקומות בתוכנו בהם "גורשנו" והוגלינו מן הנשיות השמימית.

בואו נודה באמת: המפגש הראשון שלנו עם "האלה" היה עם אימותינו. עד שיהיה לנו האומץ לשבור את הטאבו  ולהתמודד עם הכאב שאנו חוות במערכת היחסים עם האמהות שלנו, "הנשיות השמימית" היא סתם עוד אגדה, פנטזיה על האם שאינה באה להציל אותנו. זה משאיר אותנו בחוסר בשלות רוחנית. עלינו להפריד בין האם בשר ודם מן הארכיטיפ על מנת להפוך למוליכות אמיתיות של האנרגיה הזו. עלינו לפרק  את המבנים השגויים בתוכנו לפני שנוכל לבנות מבנים חדשים ויציבים שנוכל להיאחז בהם. עד שנעשה זאת, אנו תקועות בלימבו שבו ההעצמה שלנו הינה קצרת- מועד וההסבר היחיד למצבנו המביך, הקשה והכואב הוא להאשים את עצמנו.

אם אנו נמנעים מלהכיר בהשפעה המלאה של כאב האם על חיינו, אנו נשארים במידה רבה, ילדים.

לבוא ברשות העצמה מלאה כרוכה בהתבוננות על מערכות היחסים שלנו עם אימותינו ולקבל את האומץ להפריד בין האמונות, הערכים האינדבידואליים שלנו, לשלה. זה כרוך בלחוש את האבל על חוסר הברירה להיות עדה לכאב  שהאמהות שלנו נאלצו לסבול, לעבד את הכאב הפרטי הלגיטימי שלנו, שאנו סבלנו כתוצאה מכך. זה כל כך מאתגר, אך זוהי תחילתה של חירות אמיתית.

ברגע שאנו חשות את הכאב, אנו יכולות להתמירו ואז הוא יחדל להציב מכשולים בחיינו.

וונוס מדבקות, יסמין ברגנר, סטיקרים ומדבקות על נייר, 2013

אז מה קורה כשאישה מרפאה את פצע האם?

כאשר אנו מרפאות את פצע האם, דינמיקת יחסי- הכוח מתפוגגת ומתאזנת בהדרגה משום שנשים אינן מבקשות יותר אחת מהשנייה להישאר "קטנות" על מנת להקל על כאבן. הכאב הכרוך בחיים בחברה הפטריאכלית מפסיק להיות טאבו. איננו צריכות להעמיד פנים  ולהתחבא מאחורי מסכות שווא שמסתירות את כאבנו, תחת הפסאדה של חוזק חסר מאמץ. הכאב אז יכול להחוות כלגיטימי, מוכל, מעובד ומשולב ובסופו של דבר- מותמר אל חכמה עמוקה ועוצמה.

ברגע שנשים מתחילות בהדרגה לעבד את הכאב של פצע האם, אנו יכולות ליצור מקומות בטוחים עבור נשים לבטא את האמת על כאבן  ולקבל תמיכה הנדרשת עמוקות. אמהות ובנות יכולות לתקשר אחת עם השנייה בלי פחד שהאמת על רגשותיהן יהרסו את מערכת היחסים שלהן. הכאב אינו צריך להיות חבוי מתחת לאדמה ובתוך הצללים, שם הוא מתבטא כמניפולציות, תחרותיות ושנאה עצמית. אנו יכולות להתאבל על כאבנו כדי שיוכל להפוך לאהבה, אהבה שיכולה להפוך לתמיכה ללא חת אחת בשנייה וקבלה עצמית עמוקה, שתשחרר אותנו להיות אותנטיות, יצירתיות ומוגשמות באופן נועז ואמיץ.

כאשר אנו מרפאות את פצע האם  אנו מתחילות להבין את ההשפעה המהממת של האם על הWELL BEING על חיי הילד והילדה, בעיקר בינקות המוקדמת שבה האם והילד הינם עדיין יחידה אחת. אימהותנו יוצקות את הבסיס ממנו אנו מתפתחות. האמונות שלנו מתחילות בתור האמונות שלה, ההרגלים שלנו מתחילים בתור ההרגלים שלה. חלק מזה הוא כל כך לא- מודע ובסיסי, עד שזה בקושי נתפס.

פצע האם בסופו של דבר לא מתמקד באם, אלא קשור בעיקר ללמידה לחבק ולהכיל את עצמך והמתנות שלך בלי אשמה.

אנו מתייחסות לפצע האם בגלל שזהו שלב חשוב במימוש עצמי ואמירת  * כ ן *  להיות אישה חזקה ועוצמתית,  וזוהי הקריאה שאנו מתבקשות לעשות. הריפוי מתמקד בהכרה ובנתינת כבוד לבסיס שאמהותינו נתנו לחיינו, כדי שנוכל להתרכז באופן מוחלט ביצירת החיים הייחודיים והאותנטיים שבהם אנו חפצות ויודעות שביכולתנו להשיגם.

יתרונות ריפוי פצע האם:

אנו הופכות להיות הרבה יותר מיומנות ורהוטות בניהול רגשותינו. לראות אותם כמקור של תבונה וידע.

אנו יוצרות גבולות בריאים אשר תומכים במימוש העצמיות הטוב הגבוה ביותר שלנו.

אנו מפתחות ויוצרות "אימא פנימית" יציבה המספקת לנו אהבה בלתי מותנית, תמיכה ונחמה עבור חלקינו הצעירים יותר.

אנו לומדות להכיר את עצמנו כבעלות יכולת, מסוגלות, והכל אפשרי. אנו פתוחות לניסים ולכל הדברים הטובים באשר הם.

אנו לומדות להיות בקשר מתמיד עם הטוב הפנימי שבתוכנו וביכולתנו להביא את הטוב הזה אל תוך כל דבר שנבחר לעשות.

אנו מפתחות חמלה עמוקה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

אנו לומדות לא לקחת את עצמנו ברצינות רבה מידי, איננו זקוקות לאישורים חיצוניים כדי להרגיש בסדר. לאיננו זקוקות להוכיח את עצמנו לאחרים.

לומדות לבטוח בחיים להביא לנו את מה שאנו זקוקות לו.

לומדות לחוש בטוחות בתוך עורנו ובעלות חירות לעשות מה שבא לנו.

ועוד הרבה יותר…

Awakening – In her Savior's Arms, סטילס מתוך פרפורמנס, פסטיבל ניסוי כלים 2012,

מנהל אמנותי ואוצר: גיל אלון, אוצרת: כרמית בלומנסון

תיעוד פרפורמנס: ג'וד מוסקוביץ'

ככל שאנו מעמיקות יותר ויותר אל תוך תהליך הריפוי, אנו מסירות לאט את מסך הערפל של ההשלכות שמשאיר אותנו תקועות ואז יכולות ביתר בהירות לראות, לאהוב ולהעריך את עצמנו. כבר איננו נושאות את המשא של כאבה של אימנו וכבר לא שומרות את עצמנו כ"קטנות".

אנו יכולות להתגלות בביטחון אל תוך חיינו, חמושות באנרגיה וחיוניות ליצור את מה שאנחנו רוצות באמת, ללא בושה או אשמה אלא עם תשוקה, עוצמה, שמחה, בטחון עצמי ואהבה.

עבור כל אדם, הפצע הראשוני, הפרימורדיאלי, פצע הלב הראשוני היה בנוכחות האם, בנוכחות הנשי. ודרך תהליך ריפוי הפצע, ליבותינו  מתבגרים  מתוך מצב של התפשרות, של התגוננות ופחד, אל רמה חדשה לגמרי של אהבה וכוח המחברת אותנו אל הלב השמימי של החיים עצמם. ומנקודה זו ואילך אנו מחוברות לארכיטיפ הלב הקולקטיבי, השוכן במהות כל הקיים והופכות להיות נושאות ומשדרות של חמלה ואהבה אמיתית שהעולם זקוק לו יותר מכל כעת.

פצע האם הוא למעשה הזדמנות וחניכה אל תוך הנשיות השמימית. זוהי הסיבה מדוע זה כל כך חשוב  לנשים לרפא את פצע האם: הריפוי האישי וההתחברות מחדש לליבם של החיים, דרך הנקבי, משפיע על המכלול ותומך באבולוציה הקולקטיבית שלנו.

כל הזכויות שמורות לבת'אני וובסטר 2014- 2016

תרגום מאנגלית: יסמין ברגנר

פורסם במקור במגזין חיים אחרים, 2018

קישור למאמר המקורי

http://www.womboflight.com/about-the-mother-wound/

יסמין ברגנר היא אמנית, מטפלת באמנות, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים וחוקרת תרבות.

הפוסט מדוע זה קריטי עבור נשים לרפא את פצע האם | מאת בת'אני וובסטר | מאנגלית: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

בבני אדם מובנות תבניות-על מולדות של מחשבה ושל רגש, שכונו על ידי קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מהחומרה האנושית, ואפשר למצוא את עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הם יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם נהפכים לנוקשים ולדעות קדומות.

לתפיסתו של האמן החלוצי יוזף בויס, האמן הוגה ויוצר, וביצירתו העולם נוצר מחדש. האמן נהפך לשותף וממשיך את ההתהוות הקוסמית הבלתי פוסקת. מתוך איחודם מחדש של שלושת הענפים – המדע, האמנות והדת – תיווצר העוצמה הקיומית וההכרתית, שתוכל להתגבר על הדואליות שבין האדם לעולם, בין היחיד לחברה, ועל התהום הפעורה כיום בין חזון למציאות.

לעומת החברה המערבית, חברות קדומות ופרה – מודרניות מתייחדות בתפיסת עולם המתקוממת כנגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, ומתאפיינות בזיקה לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית. על פי תפיסת עולמן, תולדות העולם בנויות ממחזורים קוסמיים. אפשר לייצג את שתי התפיסות האלה באופן צורני: התפיסה החילונית של הזמן הליניארי היא קו, ואילו התפיסה הקדומה של הזמן המחזורי היא של מעגל.

מחקרם של האנתרופולוגים קרל שוסטר ואדמונד קרפנטר (בספרם המונומנטלי Patterns that connect) חושף תבניות אוניברסליות טבעיות של התארגנות עצמית, המצויות בבסיסן של אמנויות מסורתיות. תפקידו העיקרי של הזיכרון בהנצחתן של תרבויות מסורתיות טמון בייצור תבניות צורניות של התארגנות, שהן עתיקות מאוד ויציבות לאורך הזמן. זוהי הסיבה שמתקיים דמיון כה רב בין דוקטרינות דתיות לפולקלור, לאמנות ולארכיטקטורה ברחבי העולם.

עוצמה אדירה טמונה בצורות הגיאומטריות ובסמלים הקיימים בעולם, המהווים קודים הצפונים עמוק בתוך הDNA האנושי. באמצעות למידה וחיבור ויזואלי לצורות, אפשר להגדיל את טווח המידע לאפשרויות ולעומקים האינסופיים הקיימים בו. המשחק עם הצורות מרחיב את היכולת המוחית ליצור מבנים מחשבתיים מתחדשים שפורצים את גבולות המציאות העכשווית שלנו.

פנתיאון האלים והאלות המצריים הקדומים הוא דוגמה לתפיסות פגאניות המגלמות כוחות טבע אוניברסליים מעוררי יראה. כוחות אלה באים לידי ביטוי באדם ככוחות נפש, כארכיטיפים של מצבי תודעה. המקדש הוא סמל ליקום, מקום מפגש קהילתי לחוות ולמדוט על הארכיטיפים של חוקי היקום ולגלם אותם תודעתית בנפש. המקדש מייצג גם את העיקרון האלוהי, מבנה חי של עיקרון רוחני.

מחקרים ברחבי העולם מעידים על קיומן של תבניות – על נפשיות הטמונות בנו ועל חשיבות הסמלים לחיי הנפש שלנו. אנחנו עדיין רחוקיםות מלהבין את הדינמיקות בנפש ואת השלכותיהן, אך נראה כי לארכיטיפים האלה יש השפעה מכרעת עלינו. הם מעצבים את המערך הרגשי שלנו ואת תפיסת עולמנו האתית והמנטלית ומשפיעים על מערכות היחסים שלנו ועל ייעודנו השלם. הסמלים הארכיטיפיים בנפש פועלים על פי תבנית הוליסטית, והבנה מעמיקה שלהם יכולה לסייע בריפוי.

האמנות מבקשת לצלול אל המציאות, אל תוך צורות התהוותה ותהליכיה, אל תוך ההשתנות האינסופית שלה. מעשה האמנות הוא פעולה של זיהוי הסמלים, הצורות הארכיטיפיים בעולם סביבנו ונסיון למצוא בו שוב את מקומנו באמצעות חזרה על פעולה של בריאה מחדש, חזרה נצחית על אופן התהוות הצורה האורגנית.

יוהאן וולפגנג פון גתה אמר כי "ממכלול צורותיו של הטבע אנו לומדים על הצורה האחת והיחידה". באמצעות הנפרד מתגלה הארכיטיפ, ובעקבותיו יכולים להתגלות גם הצרכים המהותיים המשותפים לאנושות.

תבניות – על נפשיות

האיכות החמקמקה של הקשר בין האמנות לקמאי מצויה בתוך הדיאלוג עם הסמל והצורה בתהליך יצירת האמנות והופכת את מעשה האמנות לטקס חניכה, המאפשר לנו להיות בקשר עם הערכים המקודשים של החיים. תהליך היצירה הוא תעודה המעידה על האיכות הרגשית, הנפשית והמנטלית שלנו.

הפסיכואנליטיקן היונגיאני רוברט מור אומר כי בעתיד לא ישרדו אנשים "רגילים", משום שלא יהיו להם המשאבים הרוחניים לשרוד. ריפוי מגיע באמצעות הנומינוס, רצון האל שבתוכנו, מתוך חיבור אל המקודש.

מאז ומתמיד נוכח המיתוס מאחורי הקלעים של כל סגנון ותקופה באמנות. ההכרה באיכות העל – זמנית של המיתוס מצביעה על העובדה שמשהו נצחי, גם אם חבוי, נוכח תמיד ומשמש מרכיב הכרחי לשלמות החיים. הפנייה אל המיתוס מאפשרת קבלת עוצמה נפשית מכוחות נסתרים שמעל הבנתנו.

מאז שהתרבות המערבית איבדה את התפיסה המיתית שלה, את הקוסמולוגיה של העולם, נפער חור עמוק בהבנתם של המבנים הקוסמיים של היקום, של מקומו של האדם בתוך הקוסמוס ושל נפש האדם. עוני רוחני זה הביא להתהוותה של הפסיכולוגיה, ניסיון לגשר בין העולם הפרקטי לעולם המיתי. הפסיכולוגיה מדגימה בבירור כי הלוגיקה, הגיבורים והמעשים של המיתוס חיים וקיימים גם בעידן המודרני. בהיעדר מיתולוגיה כללית חיה ומוכרת בתרבות המערב, כל אחד מאיתנו אוצר בתוכו פנתיאון חלום פרטי שאינו זוכה להכרה, פנתיאון שהוא בסיסי ביותר ועם זאת גלומה בו עוצמה נסתרת*.

ג'וזף קמפבל כוחו של מיתוס

כוחות הלא מודע מהדהדים לא רק בקליניקה, אלא גם במיתולוגיה, בדת, באמנות ובפילוסופיה – בכל תחומי היצירה. ההנחה היא שבבני אדם מובנות תבניות – על מולדות של מחשבה ושל רגש, שכונו על ידי קרל גוסטב יונג "ארכיטיפים נפשיים". ארכיטיפים אלה הם חלק מהחומרה האנושית, ולכן טבעי שנמצא את עקבותיהם כתוצרים בכל תחומי היצירה והפעילות האנושית. הארכיטיפים הנפשיים יכולים לפעול בתודעה ככוחות חיוביים או הרסניים. הם יצירתיים כשהם מעוררי השראה והרסניים כשהם נהפכים לנוקשים ולדעות קדומות.

טקסי מעבר וחניכה הם הרפסודות שעליהן אנחנו שטים בעוברנו דרך חוויות חיינו המשמעותיות כגון התבגרות מינית, נישואים, סטטוס מעמדי, חברתי ומקצועי ותהליך המוות. הם מסייעים לנו לעבור אל השלב ההתפתחותי הבא.

טקסי מעבר וחניכה אותנטיים מכוננים משמעות בנתיב האישי של כל אחד ובנתיב הקולקטיבי האנושי, שבו המטרה העליונה היא לכונן חיים בעלי משמעות וליצור מיזוג נפשי בין הזכרי לנקבי הפנימיים – האנימה והאנימוס היונגיאנים. טקסים אלה מעוררים יסודות רדומים בתוכנו ורותמים אותם להתפתחות האישית שלנו. זוהי הסיבה לצורך שלנו במיתוסים. הם רלוונטיים לכינון משמעות וסיבה לחיינו, להבנה ולגילום נצחי של הצרכים הבסיסיים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם; לכל קהילה באשר היא.

התהוות קוסמית אינסופית

יוזף בויס ראה את עצמו כאמן – שמאן. הוא הושפע מהאנתרופוסופיה ובגוף עבודתו מצוי נרטיב מיתי. הוא האמין כי עלינו להתחבר אל הכוח המניע, ההופך את החיים ואת היצירה למקשה אחת, לראות כיצד בתוך כל מעשינו פועלת כממשות חיה תמונת אדם ועולם חדשה ולאחד מחדש את שלושת הענפים של חיי הרוח, שנקרעו זה מזה בתחילת העידן המודרני – המדע, האמנות והדת. כתוצאה מהקרע איבדה האנושות את הכוח המאחד של החיים החברתיים, התלוי בשלמות האנושית הפנימית של כל פרט ופרט.

לתפיסתו של בויס, האמן הוגה ויוצר, וביצירתו העולם נוצר מחדש. ואולם, החוקיות של השפה האמנותית מתגלה דרך תהליך היצירה כאותה חוקיות שיצרה את העולם מלכתחילה. האמן נהפך לשותף וממשיך את ההתהוות הקוסמית הבלתי פוסקת*. מתוך איחודם מחדש של שלושת הענפים, תיווצר העוצמה הקיומית וההכרתית, שתוכל להתגבר על הדואליות שבין האדם לעולם, בין היחיד לחברה, ועל התהום הפעורה כיום בין חזון למציאות.

ריטואל מאגי אינו מעשה קסמים, אלא התכווננות נפשית. ההגדרה הטובה ביותר למילים "קסם" ו"כישוף" היא "פעולה סמלית עם כוונה", וזוהי משמעות התהליך הטקסי. המילה "פעולה" היא בהקשר של משמעות יוצרת. זהו מעשה האמנות במובנו המקורי העמוק ביותר. האמנות נהפכת לחיים והחיים הם טקס ודבקות בחיים הנצחיים. הם נהפכים לדת של היומיום, להוויה חברתית חדשה. זוהי האמנות על פי בויס"*.

חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה מדבר בספרו המיתוס של השיבה הנצחית על מיתוסים ברחבי העולם, המבטאים כולם אותה חזרה אינסופית לנקודת המקור, לסינגולאריות, The First Time. לשיטתו, הפילוסופיה המערבית מסתכנת בפרובינציאליות, בכך שהיא מתרכזת באופן קנאי במסורת שלה אגב התעלמות מהבעיות ומהפתרונות של מחשבת המזרח ובכך שהיא מתעקשת לא לייחס חשיבות לחוויה של האדם הילידי השייך לחברות המסורתיות. לדעתו, האנתרופולוגיה הפילוסופית יכולה ללמוד הרבה מן האופן שבו האדם הילידי העריך את מצבו ביקום. הכרת תפיסות עולם ילידיות תרענן כמה הנחות יסוד בפילוסופיה.

עוד טוען אליאדה כי המיתוס הוא הפילוסופיה של ההיסטוריה. לעומת החברה המערבית, חברות ארכאיות ופרה – מודרניות מתייחדות בתפיסת עולם המתקוממת כנגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, ומתאפיינות בזיקה לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית. דחיית הזמן הליניארי, הקונקרטי, וההתנגדות לכל ניסיון של "היסטוריה" אוטונומית חסרת סדר ארכיטיפי הן תוצאה של תפיסת עולם ולפיה תולדות העולם בנויות ממחזורים קוסמיים ובתוך כל מחזור מתקיימת ההיסטוריה המוכרת לנו.

אפשר לייצג את שתי התפיסות האלה באופן צורני – קו מול מעגל. התפיסה החילונית של הזמן הליניארי היא קו, ואילו התפיסה הקדומה של הזמן המחזורי היא מעגל.

לחיות את המיתוס

לאדם הילידי, "הממשות היא פונקציה של חיקוי ארכיטיפ שמימי". הממשות מוענקת על ידי השתתפות ב"סימבוליזם של המרכז". הערים, המקדשים והבתים נהפכים לממשיים בכך שהם מזוהים עם "מרכז העולם" – אבן האומפאלוס באורקל מדלפי, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, הר הבית בירושלים, פסלי המואיי המונומנטליים באיי הפסחא ועוד. פולחנים ומעשים חילוניים משמעותיים מכיוון שהם חוזרים במתכוון על מעשים מסוימים שנעשו בראשונה על ידי האלים, הגיבורים או האבות והאימהות הקדומים.

כחברה מערבית פוסט – מודרנית, הדחקנו את העובדה כי האנתרופולוגיה, חקר תרבויות אוניברסלי, היא הסיפור השלם והמורשת האנושית השייכת לכולנו. הנרטיב האנתרופולוגי מקיף אותנו מכל עבר, וכל תרבות היא חוט יחידי במארג ססגוני. רק אם נבין זאת, נבין את רב הממדיות והעושר של החוויה האנושית.

האנתרופולוגים קרל שוסטר ואדמונד קרפנטר בספרם המכונן Patterns that connect חוקרים את הימצאותן של תבניות צורניות אוניברסליות, ארכיטיפים נפשיים שמתורגמים לארכיטיפים צורניים המופיעים בתרבויות שונות ברחבי העולם עוד משחר האנושות. מחקרם חושף תבניות אוניברסליות של התארגנות המצויות בבסיסן של אמנויות מסורתיות.

תפיסת עולם ליניארית וחינוך היסטורי עומדים בבסיס התרבות המערבית מאז עלייתה. תפקידו העיקרי של הזיכרון בהנצחתן של תרבויות מסורתיות טמון בייצור תבניות צורניות של התארגנות שהן עתיקות מאוד ויציבות לאורך הזמן. זוהי הסיבה שמתקיים דמיון כה רב בין דוקטרינות דתיות לפולקלור, לאמנות ולארכיטקטורה ברחבי העולם.

מתוך הספר: "אמנויות ילידיות מציעות לנו אמצעי חשוב לחדור לאזורים מסוימים של האמנות העתיקה – טרה אינקוגניטה, בעברית: "ארץ לא נודעת". אמנות סכמטית מתקופות פרהיסטוריות תיוותר נושא של השערות חסרות מענה אם לא נתבונן ונשווה אותה לעיצוב ילידי ולעיצוב מודרני עכשווי. התפיסה העומדת מאחורי השוואה זו פשוטה – אמנות מולידה אמנות. אם ברצוננו ללמוד את ערש האמנות המסורתית, עלינו לחפור עמוק"

לצד החיים בחברה המערבית המטריאליסטית, ניכרת גם מגמה גלובלית של קהילות וירטואליות ופיזיות, חברתיות, אקולוגיות ואמנותיות המעוניינות בהתפתחות תודעתית ורוחנית ופועלות ליצור אלטרנטיבות של קיימות. תנועה רוחנית גלובלית מתפתחת זו מדגישה כיצד באמצעות דרכי ביטוי קדומות וחדשות, מתמזג השילוש: מיתוס – פולחן – המקודש, באופן המשקף עידן מקביל של תודעה מתפתחת המחזיר את המיתוס לחיי היומיום.

האמנות המשתייכת לרנסנס רוחני זה של אמנות מיתית, לניאו – שבטיות, שואפת לבטא את המיתוס הפרטי של האמנ/ית, כך שינחה את הדרך האישית ויעניק את המפתחות לפצח את עצמם. מגמה אמנותית זו מראה כי אפשר לחיות את המיתוס ואת הכמיהה שלך. אמנות חדשה עתיקה זו,  מביאה את הפרסונה האמנותית למרחב הציבורי, בו היא נראית על ידי אחריםות ויוצרת אינטראקציה עם הקהילה.

אמנות במלוא המובן

המבנה הדתי הקמאי ביותר הוא אנימיזם – הרואה נשמה בכול, שבו הטבע הוא הדת והאדמה היא המקדש. בהקשר הזה, הרים, נהרות, ערים ומקדשים הם ביטוי ממשי לכוחות ארכיטיפליים ביקום. עולם החומר הוא "תבנית" או "כפיל" המתקיים ברמה הקוסמית, וכך מוענק מובן למושג הדואליות שבעולם המציאות.

חוקר המיתוסים מירצ'ה אליאדה מדבר על טריטוריות כארכיטיפים, על אזורים "פראיים" לעומת "מעובדים". טריטוריות מתורבתות מקושרות לרמה הקוסמית "העליונה", ואילו אזורים "בתוליים" בלתי נודעים מיוחסים לכאוס – לקיום בלתי מובחן חסר צורה טרום הבריאה. כיבוש טריטוריאלי של אזור בתולי מלווה בטקסים המעבירים תהליך של בריאה מחודשת, חזרה סמלית על מעשה הבריאה. האדם תמיד בונה על פי ארכיטיפים. הדגם קודם תמיד לאדריכלות הארצית ונמצא באזור אידיאלי של הנצח.

התבוננות מעמיקה באמנויות התרבויות הילידיות חושפת אינטליגנציה ואינטואיציה עמוקה, תפיסת עולם רוחנית לכידה, וירטואוזיות אמנותית ויכולת הפשטה. העיצובים המופשטים המרהיבים נובעים מהתבוננות בטבע. האדם הילידי הוא מדען הלומד מן הטבע שבו הוא נמצא. קרמיקה, גילוף, טקסטיל וקעקוע ילידי הם מחווה של התבוננות מעמיקה בטבע והכרה בכוחות הפועלים והמקיימים אותנו על פני האדמה, בקשרים הבין=דוריים עם האבות והאימהות הקדמונים.

בדרך כלל, הסמלים נבחרים מתוך שפת הסמלים והצורות של המורשת השבטית. כך נוצרים עיצובים בעלי אופי סמלי, השואבים השראה מתופעות העולם הטבעי כגון ביולוגיה, בוטניקה, גרמי השמים וגוף האדם, ונהפכים לתבניות צורניות וגיאומטריות ארכיטיפיות.

האדם המתקדש נהפך לאמן במלוא מובן המילה. הוא יוצר עולם חדש של זיקות ויחסים. הוא מבקש פעולה מודעת, מטמורפוזה וביטול של הניגודים במציאות הממשית. אין זו אשמתו של העולם שהוא מופיע בעינינו כאובייקט חסר חיים ונשמה, מכיוון שמקור ההפרדה מצוי בצורה מסוימת של מחשבתנו וחיינו. עלינו לבקש את המפתח לביטולה אך ורק באדם*.

אנתרופולוגית האמנות אלן דיסניאק טוענת כי "בתרבות המודרנית, החשוב והמשמעותי – כבר איננו מעניין אף אחד". האם מצבה המבלבל והבלתי מספק של האמנות בעולמנו קשור בעובדה שכבר לא חשובים לנו הדברים המשמעותיים? בחברה הנוחה להשפעה וההדוניסטית שלנו, שאיפות רוחניות מאבדות מתוקפן ומהרלוונטיות שלהן. חוויותינו את הבלתי רגיל מוסטות לעבר חוויות של תרבות צריכה קפיטליסטית, של אלימות ושל חוסר אחריות אקולוגי.

דיסניאק טוענת כי היצירה היא דחף אבולוציוני הטבוע בהומו ספיינס, ומכנה אותנו בשם "הומו אסתטיקוס". בתרבויות פרה – מודרנית ופרהיסטוריות, האמנות נוצרה עבור טקסי מעבר וחניכה אישיים וקהילתיים בהקשר רב – תחומי – במסגרת של אמנות פלסטית, מוזיקה וריקוד, קישוט הגוף וקעקוע, כתהליך הוליסטי. היה חשוב שכל בני הקהילה ישתתפו ולא רק מי שנחשבו לבעלי כישרון. המטרה הייתה ריפוי וטרנספורמציה דרך שלבי המעבר והחניכה. הפרקטיקה אפשרה לקהילה ללמוד ולחוות את העולם שסביבה באופן בלתי אמצעי. ארכיטקטורה פרה – מודרנית, קעקוע ואמנות טקסטיל, קרמיקה ועץ הם שפה אחת.

שפת האור והבריאה

עוצמה אדירה טמונה בצורות הגיאומטריות ובסמלים הקיימים בעולם, המהווים קודים הצפונים עמוק בתוך הדי=אן=איי האנושי. באמצעות למידה וחיבור ויזואלי לצורות, אפשר להגדיל את טווח המידע מעבר לקיים בנו, לאפשרויות ולעומקים האינסופיים הקיימים בו. לאט ובהדרגה אנחנו נזכרים בידע משום שהסמלים קיימים בתוכנו ומוכרים לתאי הגוף שלנו. כל סמל מכיל בתוכו מידע אינסופי שהוא הרבה מעבר לגבולות הידע הקיים במוחנו המודע כרגע.

המשחק עם הצורות מרחיב את היכולת המוחית ליצור מבנים מחשבתיים מתחדשים שפורצים את גבולות המציאות העכשווית שלנו. "העבודה עם הסמלים מעוררת את ידע הנשמה הטמון עמוק בתוכנו ומאפשרת לנוע בחיים בזרימה גלית ספירלית, נעימה ויצירתית, אגב חיבור לתדר קמאי, המחבר אותנו לאהבה ולאור אינסופי שקיים ביקום ובנו*", אומרת טליה טוקר, חוקרת תרבות המאיה.

גיאומטריה מקודשת היא שפה אוניברסלית המבטאת את חוקי היקום והכוחות הפועלים בו. היא ביטוי הן של המציאות הנצפית והן של המציאות הנסתרת. הארכיטקטורה הסמויה, העומדת בתשתית כל הקיים ומדגימה את הדינמיקות שבהן נוצר, מתהווה ומתקיימת בכל דבר בקוסמוס האינטליגנטי.

תבנית פרח החיים, למשל, היא תשתית גיאומטרית הנוצרת מספירות, עיגולים, בלבד ומתוכה נוצרים כל הצורות, הדפוסים ושדות הגל הידועים לנו. מפרספקטיבה פיזיקלית זוהי שפת האור, תנועת הגל והכבידה, שפת הבריאה האינסופית. הפיזיקה המאוחדת החדשה מוסיפה נדבך להבנה הזאת באמצעות המושג יקום פלסמטי, ושזירה קוואנטית. מחקרים בנושא גיאומטריה מקודשת מובילים אותנו להכרה שאנו חיים ביקום תבוני, מחובר ומלא חיים.

על פי רעיון היקום ההולוגרפי, הכול "אחד" על פני קני מידה שונים מן המיקרו אל המקרו, כמו רשת קורי עכביש שעליה אינספור טיפות טל. כל טיפת טל משקפת את המידע על כל טיפה אחרת, וכך המידע מוחלף דרך ממדי היקום במערכת יחסים הדדית. לולאה אינסופית של היזון חוזר, כשהרוחני והחומרי אחוזים יחד כמכלול וכדינמיקה סינרגטית.

גיאומטריה מקודשת היא שפה אוניברסלית של צורות גיאומטריות פונדמנטליות ותבניות – על שבאמצעותן היקום וכל אשר בו מתהווים. המילה "מקודשת" היא ערך שאי אפשר בלעדיו. כל דבר ביקום מתהווה על ידי עקרונות גיאומטריים זהים. יש תבנית – על היוצרת את היקום – אלוהים, בריאה או קוסמוס אינטליגנטי. ההבנה שיש תבנית – על היוצרת את היקום מעוררת צורך לערוך בחינה מחודשת של הבנתנו את היקום, תפקידנו בו והאחריות המוטלת עלינו כבני אדם.

כל דבר ביקום מתהווה אגב תנועה ספירלית במרחב רב – ממדי. סחרור הוא חוק דומיננטי המשפיע על הדינמיקה הנסתרת של עולמנו. אנחנו מבחינים בתנועה הזאת בטבע – בקונכיות, בפרחים, באצטרובלים, בDNA וברוטציה של גלקסיות רחוקות. כל הקיים ביקום הוא שדות גל מסתחררים, ויברציות הרוטטות במצבי כבידה וגיאומטריה שונים, היוצרים את עולם החומר. הצורות הגיאומטריות הבסיסיות האלה הן הארכיטקטורה הנסתרת של עולמנו.

רעיון מרכזי המשותף כמעט לכל האמונות הוא שהיקום הוא ישות חיה בעלת תודעה. אינטליגנציית העל הזאת שזרה יחדיו את חוטי המרחב, הזמן, האנרגיה, החומר, הביולוגיה והתודעה בדמותה. על אף גודלו העצום של היקום, נראה כי כולנו קשורים באופן אישי לאותה זהות נשגבת ונמשיך לחיות הרבה זמן לאחר מות גופנו הפיזי"*.

הבנת כוחות העולם

המילה "טנטרה" משמעה בסנסקריט "להתרחב", והיא מרמזת על גופים רחבים של ידע. בזכות הטנטרה אנחנו מבינים את מערכת הצ'אקרות. האדם לבדו לא יוכל עוד להיות סרגל המדידה של היקום. הוא ארוג באופן אינטגרלי עם כל הקיים ובכל דבר הוא מחפש את המהות התשתיתית הקרויה בשפת הטנטרה "העולם העדין", "Shastras".

כשחושבים על אמנות מופשטת, בדרך כלל חושבים במושגים של מרחב וזמן. אמנות טנטרה מרחיקה מעבר לכך ומביאה מושגים של קול ואור ולכך אין שום מקבילה באמנות המערבית. בתהליך רוחני זה, שפת סימנים חדשה המסמלת את יחסי האדם-יקום מתגלה ונהפכת לנגישה ולשימושית. אמנות טנטרית יכולה להיחשב, למשל, לאחת מצורותיה הבסיסיות המהותיות של היוגה.

לנוכח מגבלות השפה, פונה האמנות לסמליות מופשטת של קווים אופקיים ואנכיים, נקודות ועיגולים. לעומת זאת, האמנות הטנטרית תמיד מחפשת אחר ערכים בסיסיים ומהותיים, צורות המתחברות אל תוך תבניות ארכיטקטוניות וגיאומטריות. אלה הם הארכיטיפים הצורניים*.

הארכיטיפים הצורניים הבסיסיים – מעגל, ספירלה וקו, מהדהדים בתוכנו ברמות שונות. בעולם המציאות, הארכיטיפ נפגש עם עקרון הדואליות – נקבי וזכרי, ריק ומלא, הפרעה והתמזגות, עומק והשטחה, יציבות והסטה, תנועה וסטטיות, איזון ונזילה, סימטריה וא – סימטריה, פרטי ואוניברסלי, מקרי ומכוון, ארעי ועל – זמני.

סמלים וצורות טנטריות הם מאגר ידע עצום שמעט מאוד ידוע עליו. הם מאירים את הצורה והצבע ומנגישים את ההתפתחות הרוחנית. ידיעת הסדר הקוסמי מובילה את התלמיד הטנטרי להפוך את עצמו לחלק מהמסתורין. בעידן העתיק, זה מה שגילה לאמן הטנטרי את האמת, הפותחת פתח להבנה חדשה של כוחות העולם. כעת אמנים עכשוויים מנסים לבטא, לראות, לדעת, לגלות וליהנות מהתפקודים או מהכוחות האלה.

היכולת לראות את האמת תלויה ביכולת של התודעה להיות שקטה ודוממת כדי לקבלה. אמת יכולה להיחוות רק באופן אינטנסיבי. לכן, אמנים טנטרים מקדישים את עצמם למשימה של מיזוג ואינטגרציה של החזיונות שלהם. בהודו, המשימות האלה נחשבו לענף של היוגה וכללו, כמו כל פעילות רוחנית אחרת, דיסציפלינה ופולחן.

טקסטים טנטריים מדגישים את חשיבות הוויזואליזציה והמשמעות הנסתרת של הדברים. החזון מאפשר לאמן לראות ולחוות את המציאות בצורה נעלה של ריכוז ומיקוד שהם גבוהים יותר מאשר רק דימויים. באמצעות פולחן, מדקלם המאמין מנטרה המתארת את הישות השמימית ויוצר דימוי מנטלי מקביל. תפילותיו נענות באופן שמתייחס לצורה המדומיינת ולאותה "ההתמקדות" מובאות המנחות.

מצבי תודעה גבוהים

עושר של מחקרים ארכיאולוגיים, אסטרונומיים, מתמטיים, גיאולוגיים וקרטוגרפיים מצביע על הקבלות וזיקות ישירות בין מבנים ארכיאולוגיים קדומים וקונסטלציות כוכביות. מונומנטים כגון מאצ'ו פיצ'ו בפרו, מתחם שלוש הפירמידות בגיזה, מקדש אנקור ואט בקמבודיה וציורי הנסקה בפרו מכילים מידע מקודד ובו ידע מדעי מתקדם בתחומים שונים כגון אסטרונומיה, טריגונומטריה, גיאומטריה, ארכיטקטורה וסאונד.

בתחום הארכיאולוגיה העכשווית מצטברות ראיות רבות המבססות את האפשרות שהמצרים הקדמונים הבינו ויישמו היטב את עקרונות הגיאומטריה המקודשת. האיג'יפטולוג שוואלר דה לוביץ' חקר את האמנות ואת המונומנטים במצרים הקדומה והוא רואה בהם מדע מקודש המבוסס על סמליות, על פרופורציות הרמוניות ועל גיאומטריה מקודשת; תבונה עמוקה המקודדת בתוך ההירוגליפים, המונומנטים, המקדשים והאמנות המצרית הקדומה. כשהוא מפרש את ההירוגליפים כנשאים של מסר הרמטי, גילה דה לוביץ' במצרים את העדויות הקדומות ביותר למדע מקודש, שנהפך לבסיס של הפילוסופיה הנצחית, שפרגמנטים ממנה נשמרו עד היום בידי הגנוסטים, הסופים, המקובלים, הרוזנקרויצרים והבונים החופשיים, אך בעיקר בידי מורים רוחניים מוארים ורואי נסתר.

הכלים הסמליים המצריים נועדו לאפשר הבנה מיידית אינטואיטיבית יותר מאשר העברת מידע. הם היו אמצעי לחמוק מכבלי החומר, המגביל את האינטליגנציה האנושית, ולהתחבר למצבי תודעה גבוהים ונעלים יותר. המצרים לא הבחינו בין מצבי תודעה גבוהים לגוף הפיזי. להפך, הבחנה זו היא אשליה מנטלית. הכול ביקום היה עבורם דרגות שונות של מצבי תודעה.

במשך 15 השנים שבהן התגורר במצרים, גילה דה לוביץ' כי קומפלקס המקדשים בלוקסור מכיל "שיעורים גלובליים". כל מקדש הוא פרק של תמה ספציפית שבתוכה המדע המקודש הזה מתפתח. כל מקדש "מדבר" דרך התכנית הכוללת שלו, האוריינטציה התשתיתית הבסיסית של התכנון שלו, בחירת החומרים שלו והפתחים בקירותיו.

במקדש לוקסור גילה דה לוביץ' את מה שהוא כנראה המונומנט היחיד המייצג באופן אפקטיבי את ההדמיה הארכיטקטונית של האדם. המקדש מכיל ידע אזוטרי כגון מיקומן של בלוטות אנדוקריניות, מרכזי האנרגיה ההינדואיסטיים, הצ'אקרות ונקודות דיקור. הוא גילה כי האוריינטציה האסטרונומית של המקדש, הגיאומטריה של המבנה שלו, ההדמיות והכתובות הן ביטוי סמלי לגוף האדם ולמיקומים מדויקים מבחינה פיזיולוגית.

הגוף האנושי הוא סינתזה חיה של התפקודים הוויטליים החיוניים של היקום. בתוך המקדש מתרחש המאבק הפרימורדיאלי בין אור לחושך, בין יין ליאנג, בין כבידה לריחוף, בין האל לאלה, בין זכר לנקבה ובין מלך למלכה*. זהו מקדש שעל האדם לשכללו ולזקקו דרך הגלגולים עד ליצירת רפליקה של האדם הקוסמי.

עבור דה לוביץ' המקדש מייצג גם מידות קוסמיות ושמימיות והתכתבויות עם תנועת הגופים השמימיים ועם עידנים אסטרונומיים ספציפיים. ההשתלבויות בין מערכות היחסים והזיקות בין כוכבים, לפלנטות, למתכות, לצבעים ולצלילים וכן בין סוגים של צמחים, בעלי חיים ואיברים בגוף מתגלות באמצעות מדע שלם של מספרים*.

פנתיאון האלים והאלות המצריים הקדומים, הנקרא נטרו, דומה בתפיסתו לטיטאנים הקדומים ולתפיסות פגאניות נוספות, המגלמות כוחות טבע אוניברסליים מעוררי יראה. כוחות אלה באים לידי ביטוי באדם ככוחות נפש, כארכיטיפים של מצבי תודעה. המקדש הוא סמל ליקום, מקום מפגש קהילתי לחוות ולמדוט על הארכיטיפים של חוקי היקום ולגלם אותם תודעתית בנפש. המקדש מייצג את האל ואת העיקרון, מבנה חי של עיקרון רוחני.

בעת שהמדען מנסה להגיע אל הבלתי ידוע מבלי לפענחו באמת, מזכיר לו המטפיזיקאי כי אי אפשר לחקור את האמת, אלא רק לדעת באופן אינטואיטיבי או באמצעות חזון. כדבריו של ג'וזף קמפבל, המיתוס הוא הפתח הסודי שדרכו זורמות האנרגיות הבלתי נדלות של היקום כדי להתבטא בתרבות האנושית. דתות, השקפות עולם, אמנויות, המוסכמות החברתיות של האדם הקדמון והאדם ההיסטורי, תגליות המדע, הטכנולוגיה והחלומות שלנו, כולם מבעבעים ועולים מאותו בסיס.

"בסמלי המיתוס אי אפשר להשליט סדר וגם אי אפשר לדכאם לצמיתות. הם תוצרים ספונטניים של הנפש. בכל אחד מהם טמון בשלמותו זרע העוצמה של המקור שממנו נבע".

ג'וזף קמפבל הגיבור בעל אלף הפנים

מקורות ביבליוגרפיים

רודולף שטיינר, "אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גתה", הוצאת מיכאל, תרגום: אילן ויג, 1985-1971.

ישעיהו בן אהרון, "מחווה ליוזף בויס", מאמר, קו 8, מגזין, 1988.

מירצ'ה אליאדה, "המיתוס של השיבה הנצחית – ארכיטיפים וחזרה", מצרפתית: יותם ראובני, הוצאת כרמל ירושלים, 2000.

Carl Schuster & Edmund Carpenter, "Patterns that connect – Social Symbolism in ancient and tribal art", Harry N. Abrams, Inc., Publishers, New York.

יסמין ברגנר, "מסע החניכה הגדול", מאמר, "ערב רב" – מגזין מקוון לתרבות ולאמנות, 2013.

Ellen Dissanayake, "Homo Aestheticus – Where art comes from and why", University of Washington Press, Seattle & London, 1995.

www.mayazone.co.il

דויד וילקוק, "חקירות שדה המקור – מדע נסתר ותרבויות אבודות מאחורי הנבואות של 2012", הוצאת מרקם, 2015, מאנגלית: עופר משיח.

"The symbolic aspect of form", Alice Bonner, 1949

John Anthony West, "Serpent in the sky – the high wisdom of ancient Egypt", Quest books, theosophical publishing house, Wheaton IL. USA

ג'וזף קמפבל, "הגיבור בעל אלף הפנים", הוצאת בבל, תרגום: שלומית כנען, 2013 (פורסם ב  1949).

פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2017

יסמין ברגנר היא אמנית, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, מטפלת באמנות וחוקרת

הפוסט הצורה האחת והיחידה | מדע גיאומטריה מקודשת | מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

טכנולוגיה לבישה

בשנת 2015 יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית התהודה ARK ממעבדתו של הראמיין: קריסטלים המיוצרים במעבדה שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות האנרגטית שביכולתנו לקבל ממנו. התוצאות מביאות לכך שחשיפת מים אליהם מגבירה את התהודה של המים. למשל, אם נשקה צמחים במים שנחשפו לקריסטלים כאלה, הצמח יגדל פי 300 אחוזים מהר יותר,
והאיכות של זרעים מוגברת בכעשרה אחוזים.

"כלומר, לתהודה שיוצרים הקריסטלים הסינתטיים האלה יש השפעה מיטיבה על הביולוגיה. מכיוון שאנחנו עשויים בעיקר ממים, רציתי ליצור קריסטלים שאפשר לענוד על הגוף, להבנות מחדש את המים שבו ולקבל השפעות מבריאות ומיטיבות לגוף ולנפש. טכנולוגיית – האם שמייצרת את הקריסטלים נמצאת בפיתוח אשר מטרתו להעניק לעולם טכנולוגיה של שליטה בכבידה ותשחרר אליו אנרגיה חופשית".
קריסטלי ARK מבנים מחדש את האטומים ואת מולקולות המים, מעצימים אותם והופכים אותם לחיוניים יותר. זה מאפשר לגוף שלנו ולמערכות החקלאיות והאקולוגיות שלנו לייצר צמיחה ופעילות תאית בריאות יותר וליצור את התנאים המתאימים לאיזון, לשלמות ביולוגית. זוהי רק הצצה לשינויים הפוטנציאליים שיכולים להתרחש כשהעקרונות הבסיסיים של הפיזיקה המאוחדת ייושמו. בו בזמן, שינויים בערכים הפנימיים שלנו נהפכים לחלק טבעי בהתקדמות, כשאנחנו מאמצים תפיסת עולם הוליסטית ואינטגרלית יותר.

כיצד התחיל הרעיון ליצור את טכנולוגיית קריסטלי ARK?

נאסים: טכנולוגיית קריסטל ARK הוא הצד האיזוטרי יותר של המחקר שלי בפיזיקה ולכן חשוב לי שיבינו את הקונטקסט שבו זה נעשה. כבר כמה עשורים שאני בלתי מסופק מן המודל הסטנדרטי בפיזיקה. התחלתי ליצור תיאוריות משלי ולתקן טעויות במודל הפיזיקה הסטנדרטי. במקומות בהם המודל התפצל או הגיע למבוי סתום. בנוסף למחקר בפיזיקה, חשתי עמוקות כי ניתן ללמוד המון מתרבויות עתיקות, מכוון שהן שרדו אלפי שנים וחשבו על אותם נושאים שהפיזיקה המודרנית עוסקת בהם: מהו טבע המציאות, מהו טבע הקיום, והיקום. הייתה לי הרגשה שאולי אמצא שם משהו שהמדע המודרני מפספס.

עבודה עם גיאומטריה התגלתה עבורי כגורם משמעותי והבחנתי כי במדע הפיזיקה והמתמטיקה המושגית המודרנית אין התייחסות מספקת לגיאומטריה. אלברט אינשטיין יצר את הגיאומטריה של המרחב – זמן במסגרת תורת היחסות הכללית שלו, באמצעות מתמטיקה מושגית גבוהה מאד. לכן התחלתי ללמוד את האסכולה הפיתגוראית, את אפלטון, את מחקריו האיזוטריים של ניוטון. לא הרבה יודעים כי ניוטון היה אלכימאי ועסק במתמטיקה ופיזיקה איזוטרית וחקר את בית המקדש הראשון. למד וכתב הרבה  על הכתב העברי הקדום. ניוטון האמין כי אם נבין לעומק את המבנה של בית המקדש הראשון, נוכל להבין את עקרונות שליטת הכבידה (אנטי – גרביטציה).
לפי האמונה בית המקדש הראשון הוקם במטרה להחזיק את ארון הברית בקודש הקודשים. מרתק בעיניי שהמסורת העברית, המוסלמית והנוצרית נפגשות בהקשר של ארון הברית. אבן השתייה בהר הבית היא המוקד הקדוש ביותר למוסלמים – אשר לפי האמונה היתה בתוך קודש הקודשים בבית המקדש הראשון והמקום ממנו התעלה הנביא מוחמד. ארון הברית הוא אחד הנושאים המרכזיים ביותר ביהדות.

המחקרים שערכתי הובילו אותי להאמין כי עוצמתו של ארון הברית נבעה מהיותו מקור כוח טכנולוגי של שליטת כבידה. אני סבור כי מדובר בטכנולוגיה שנוצרה בתוך הפירמידות, הובאה ממצרים על ידי משה, שהיה בעל מעמד גבוה במצרים והיתה לו גישה לטכנולוגיה הזו. התנ"ך מתאר בבירור את משה מוביל את שבט בני ישראל ממצרים לעבר הים האדום, כשעמוד של אור ניצב  בלילה לפני המחנה ועמוד עשן במשך היום. שכיום אנו יכולים לפרש אותו כסוג של וורטקס.
אני סובר כי מדובר בטכנולוגיה מתקדמת ועתיקה הרבה יותר מהתרבות היהודית או המצרית. ככל הנראה תרבות שהתקיימה לפני עידן הקרח האחרון והאירוע הקטקליזמי של המבול. ארכיאולוגיםות ברחבי העולם ובעיקר בתחום חקר מצרים העתיקה, נעשים יותר תמימי דעים בנוגע לכך שהמבנים העתיקים שאנו רואים ברחבי העולם במצרים העתיקה, בתרבות המאיה והאינקה, הם שרידים של תרבויות עתיקות הרבה יותר שקדמו להן מלפני עידן הקרח האחרון.

אני מאמין כי ברשותן של תרבויות עתיקות אלו היו טכנולוגיות מתקדמות של שליטת כבידה. המונומנטים העתיקים שאנו מוצאים ברחבי העולם בנויים מאבנים עצומות במשקל של אלפי טונות שבקושי ניתן להזיז אותן גם בטכנולוגיה המתקדמת של ימינו. אבנים עצומות  אלו הועברו מרחקים של מאות קילומטרים במקרים מסוימים. בטכנולוגיה העומדת לרשותנו כיום אנחנו יכולים להזיז אבנים כאלה לא יותר ממאה מטר, אך לא מרחקים עצומים כאלה לאורך נהרות ודיונות.

אני עושה מחקר בטכנולוגית שליטת הכבידה המתקדמת  ARK – שהוא למעשה מיזוג בן פיזיקה מתקדמת של תורת השדות המאוחדים עם צורות עתיקות שאני מאמין שהיו ייצוגים של מקור הכוח והטכנולוגיה הזו – טכנולוגיה שמצליחה להתחבר למבנה המרחב – זמן עצמו. הפיזיקה שכתבתי בהקשר הזה הגיעה להישגים משמעותיים. הצלחתי לחזות את קנה המידה של גרעין האטום, הפרוטון והאלקטרון , וכל האלקטרונים של הטבלה המחזורית בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תיאוריה עכשווית אחרת שקיימת. ה

מודל הסטנדרטי בפיזיקה סוטה מהרדיוס של הפרוטון בכ-4%, שזה לא מעט במונחים של פיזיקה קוואנטית. התיאוריה שלי נמצאת בתוך טווח הטעות של הניסוי שזה נחשב לרמת דיוק מאד גבוהה. לכן חשוב לי להדגיש לקוראיםות כי רעיונות אלו אינם מגיעים רק מפילוסופיה וידע איזוטרי, אלא מתוך תיאוריות עכשוויות מבוססות מאד בפיזיקה מתקדמת – פיזיקה שביכולתה לצפות ולנבא מה שאנו רואים בעולם התופעות. בשלב מאוחר יותר החלתי בניסויים של פיזיקה ניסויית במטרה לייצר במעבדה את הטכנולוגיה הזו. אני מאמין כי כעת בשלב נוכחי זה באבולוציה של המין האנושי ניתנת לנו היכולת לפענח ולגלות מחדש את הידע הזה כדי שבסופו של דבר נוכל להפוך להיות חלק מהקהילה הגלקטית ולאפשר לנו לחקור את החלל החיצון. למעשה אין לנו ברירה. פלנטות הן בלתי יציבות ושינויים אקולוגיים וקטקליזמיים מתרחשים כל הזמן. עלינו להבין את עקרון שליטת הכבידה על מנת שנוכל להתרחב מחוץ לגבולות הפלנטה.

יסמין: סטיבן מלר, איג'יפטולוג עצמאי מהאקדמיה לקמטולוגיה בקהיר, כתב שני ספרים על החכמה המצרית העתיקה שהועברה לעבדל חכים אייוואן, ארכיאולוג ושומר חכמה מצרי.

לפי ההבנה הילידית, הפירמידות הקדומות היו מבנים של חניכה וטכנולוגיה נייחת של התמרת מים ואבן ויצירת אנרגיה סולרית. ומעולם לא שימשו לקבורה של פרעונים כפי שמקובל לחשוב. בשמן המקורי:  פר נטר [PER NETER] – בית האנרגיה או בית העקרון האוניברסלי: הם היו מבנה גיאומטרי שנועדו ליצור תהודה מותמרת בין מקורות נביעת מים טבעיים לבין האדמה וסלעי היסוד שהיו בסמוך להם.
נאסים:   המידע העתיק העולה כיום ממצרים הוא מדהים. ביליתי זמן לא מבוטל עם בית הספר לקמטולוגיה (מיסודה של משפחת אוויאן) באוקטובר האחרון בכנס השנתי הראשון של המכון שלי. הם ערכו לנו סיורים מודרכים באתרים מקודשים בכל רחבי מצרים.

יסמין: האם תרצה לספר על כנס קרן תהודה שהתקיים לאחרונה במצרים? איך זה היה ואיזה תובנות קיבלת מהכנס?
נאסים: אלו היו שלושה שבועות מדהימים. אני לומד את תרבות מצרים העתיקה, את הארכיטקטורה והמגליתים כבר 25 שנה, אך זה דבר אחד ללמוד מספרים וסיפור שונה לגמרי להיות שם ולחזות בפלא הזה במו עיניך. האנשים שלוקחים חלק בתוכנית השליחים הם אנשים כל כך אינטליגנטים ובעלי יכולות מדהימות. המדריכים שלנו היו מעולים, מעוריםות גם באיג'יפטולוגיה מסורתית וגם אלטרנטיבית, מה שמכונה כיום קמטולוגיה [Khemetology]. ולכן הם יכולים לגשר על הפערים שבין האסכולות. עשינו מחקר שדה מעמיק. להיות במקום ולראות את החיתוך המדוייק של האבנים, את הזויות המשוכללות ולהבין שזה בלתי אפשרי ליצור מבנים וחומרים קשים באמצעות איזמלי נחושת, שזה מה שמקובל לחשוב שהיו הכלים אז בעידן הברונזה. ההתבוננות הישירה מכה בך וגורמת לך להבין שההישגים שלהם נוצרו באמצעות טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת ממה שמקובל לחשוב. בנוסף  לכך האנרגיה במצרים עוצמתית ביותר. קשה לתאר עד כמה החוויה היתה טרנספורמטיבית לכולם ושינתה אותנו לנצח. ואני כבר ממש נרגש לקראת הכנס השנתי השני שיתקיים בפרו.

יסמין: האם יש לך משהו לומר לציבור הישראלי ששוקל לנסוע למצרים אך חושש מפאת המצב הפוליטי הרגיש?
נאסים:  אני חושב שיש כל כך הרבה רמות לסכסוך ולקונפליקט הפוליטי, ואני מאמין שזהו קונפליקט אנרגטי בבסיסו. הקונפליקט אינו בהכרח בין האנשים או בין תפיסות עולם דתיות, אלא בין כוחות פוליטיים וכלכליים. הקונפליקט מיוצר על ידי אג'נדות כלכליות שלטוניות שיש להם מה להרוויח מלהשאיר את המזרח התיכון במצב של חוסר יציבות. אני מאמין שאם האג'נדות הכלכליות של כוחות השלטון בעולם לא היו דוחפות ומעודדות את הקונפליקט, יהודים ומוסלמים היו מוצאים דרך לחיות בשלום ביניהם. יש לכם שורשים משותפים, אתם אחרים ואחיות. הקוראן מתייחס למשה והמסורת היהודית מוטמעת בתוכו. חוסר היציבות באיזור מיוצר ומונצח על ידי אירגונים צבאיים ותעשייתיים למטרות הרווח האישי שלהם.
בנקודה זו יתכן שעבודתי בנושא יכולה לעזור. כי הכל חוזר לאותו אירוע של יציאת מצרים ולטכנולוגיה שאולי היתה ברשות בני ישראל שהיתה מוחזקת בארון הברית. זוהי נקודה שטרם הובנה כיאות  המחברת לפי דעתי בין שלושת הדתות הגדולות, היהדות, האיסלאם והנצרות.

הקשר בן ישוע לארון הברית ולבית המקדש הראשון אינו מובן כהלכה לדעתי. בברית החדשה ישוע מכונה "ארון הברית החי" וכחלק מן המסע שלו הוא הולך לבית המקדש בנסיון להציב מחדש את ארון הברית בבית המקדש השני. אני מאמין כי ארון הברית הוצא מבית המקדש הרבה לפני לידתו של ישוע והובא לקהיליית האיסיים כחלק מ"תוכנית ב'" של הכהנים במקרה שבית המקדש יותקף. הרי מצאו מנהרות תת קרקעיות שהובילו מבית המקדש אל העיר. אני מאמין שמגילות ים המלח ובעיקר מגילת הנחושת, מתארות את הגעת ארון הברית לקהילית האיסיים בקומראן. אני משער כי ארון הברית היה ברשות קהילת האיסיים בים המלח במשך זמן לא מועט, לפחות עד המאה הראשונה לספירה, עד התרחשותם של האירועים המקושרים לדמותו ההיסטורית של ישוע.

יסמין: כיום מקובל בקרב החוקרים כי אנשי קומראן היו האיסיים. במחצית ימי בית שני, בתקופה שבה גלו מן המקדש בימי המחלוקת עם החשמונאים, ההשערה הרווחת היא היו אלה חוגים כהניים שונים שנמנע מהם לשרת בקודש בעקבות גלות, חורבן או פרישה מהמקדש. הם החזיקו בדוקטרינות והגות עצמאית. רבים מתוך הכתובים הרבים שנמצאו במערות קומראן ונלמדו על ידי קהילת היחד של קומראן (כפי שכנראה כינו את עצמם), לא היו ידועים לנו לפני גילויים באתר זה.  קהילת היחד תחזקה ספריה ענפה ובה נכסים רוחניים ואינטלקטואליים חשובים לעין ערוך, וחבריה עסקו בלימוד, בהגות, בכתיבה ובתרגום. מהות הקבוצה שנויה מאד במחלוקת ובמקומות מסויימים היא מתוארת כקהילה אידאלית, שוחרת שלום ומתבדלת. לא ידוע מיהם הכותבים וכנראה שמדובר בכ 500 כותבים בתקופות שונות.ישנה הנחה מעניינת כי מגילות קומראן מייצגות את מכלול היצירה היהודית הכתובה לפני תהליך הקנוניזציה והובאו למערות ים המלח לפני המרד הגדול.

הארכיאולוג ונדיל ג'ונס (שעליו מבוססת דמותו של אינדיאנה ג'ונס) מצא שרידים המתאימים למה שמתואר במגילת הנחושת במערה סמוכה לקומראן. אני מעלה תיאוריה שישוע נולד בתוך קהילת האיסיים. הכוחות מיוחדים שיוחסו לישוע כמו ריפוי חולים, אולי היו תופעה של העצמת התהודה של המולקולות של המים. וההליכה על המים אולי הייתה אפקט של שליטת כבידה, מכוון שהוא למד להשתמש בכוח שהיה בתוך ארון הברית. הברית החדשה מספרת שבגיל 32 הלך ישוע לבית המקדש במטרה להחזיר את הארון לבית המקדש. כשהוא מגיע לשם הוא נוכח שבית המקדש חולל והוכנסו אליו פסלי אלילים. מה שגורם לו לסערת רגשות. הכהן הגדול אינו רוצה לוותר על עמדת הכוח ולכן משכנע את הרומאים להוציא את ישוע להורג. אני מאמין שישוע לא מת על הצלב אלא נרפא באמצעות כוח הארון. אז דרך התפיסה הזו אנו רואים כי הנוצרים המוסלמים והיהודים, כולם נפגשים בסיפור ארון הברית.
הראמיין וונדיל ג'ונס אינם היחידים המשערים כי ארון הברית הובא לקהיליית האיסיים בקומראן. בספרה "ישו והאיסיים", אומרת ההיפנותרפיסטית החלוצית האמריקאית, דולורס קאנון כי דמותו ההיסטורית של ישו אכן התגוררה בקומראן. קאנון מדווחת על כך באמצעות מטופלת השרויה תחת היפנוזה עמוקה. תחת ההיפנוזה חוותה המטופלת, לטענתה בגלגול אחר, היתה מורה של ישו בקומראן.

יסמין: במצדה, הנמצאת בסמיכות לקומראן, יש פסיפס רצפה יפייפה בסגנון יווני- רומאי, ולמרות שהוא כמעט הרוס לגמרי, ניתן לראות את השרידים של פרח חיים במרכזו. וזוהי עדות ארכיאולוגית מאד נדירה. מאד נדיר למצוא שרידים ארכיאולוגים של גיאומטריה מקודשת בארץ ישראל, ואיש גם אינו נותן להם הסבר (ראו בצילום הבא).

נאסים: גלוסקמאות שנמצאו במערה בתלפיות בירושלים, שכיום נמצאות במוזיאון ישראל שנטען שישו ובני משפחתו נטמנו בהם. על דפנות הגלוסקמאות, המתוארכות למאה הראשונה לספירה, חרוטים זרעי חיים גדולים מאד.

שני זרעי חיים חרוטים על גלוסקמא שנמצאה במערת קבורה עתיקה. תלפיות ירושלים.

על הגלוסקמא חרוט השם ישוע בן דוד. ככל הנראה החריטה הגיאומטרית עתיקה בהרבה מחריטת הטקסט המאוחר יותר (י.ב)

יסמין: מעניין ללמוד כיצד היהדות שילבה גיאומטריה מקודשת בלימודים הרוחניים שלה ובתפיסת העולם שלה.

נאסים: חלק מעבודתי היה ההבנה כי עץ החיים הקבלי הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ולאחר מכן הבנתי שהכפלה של 8 עצי חיים יוצרים את המבנה הטטרהדרלי המורכב שהוא הארכיטיפ הגיאומטרי של היקום. כמן כן, גם המגן דוד הוא בעל מבנה טטרהדרלי, ומאד יתכן שהוא ייצג את הכוח שהיה בתוך ארון הברית. ועל כן הוא נמצא על דגל ישראל. היום אנו יודעים שהמגן דוד בצורתו התלת מימדית הוא המבנה הפונדמנטלי של השדה הקוסמי. הוא השלד של דינאמיקת הטורוס ושל אנרגיית האפס. ספירות עץ החיים הן למעשה ספירות המייצגות את פרח החיים. המבנה הפרקטלי האינסופי של היקום מיוצג על ידי 10 הספירות. ובתוך כל ספירה ישנן 10 ספירות וכל הלאה לאינסוף.

יסמין: זה מדהים כצד המיתוסים הללו משפיעים עלינו היום, אלפי שנים אחכ. על הפוליטיקה במזרח התיכון. מיתוס העבדות היהודית, יציאת מצרים. מרתק לנסות להבין מדוע מיתוסים אלו השתרשו כל כך עמוק ומה עלינו לעשות כדי להשתחרר מהם.

נאסים: אני חושב שהסיפור האמיתי צריך לצאת לאור. מה באמת קרה, ומהי זהותו האמיתית של שבט עם ישראל והזיקות האמיתיות המצויות בין היהדות, הנצרות והאיסלאם. שכולם ניפגשים במיתוס ארון הברית. ואולי עם תיווצר הבנה אמיתית, זה יפתח את הדרך לפיוס בין התרבויות ובין העמים. זה יכול לעזור לנו לפתח חמלה אחד כלפי השני. הרי כולם רוצים אותו הדבר- לגדל את הילדים, לקבל מענה לצרכינו הבסיסיים, להיזון ולחוש בטוחים, ולאהוב ולחוש נאהבים. איש אינו נולד עם שנאה, זה קורה רק דרך מצבי מצוקה כשאנשים חשים שאין להם ברירה אחרת.

באופן טבעי אנשים נולדים יצורים מופלאים של טוהר ואהבה. כל כך חשוב שנפתח תפיסת עולם מחוברת,  בהבנה שכולנו צריכים לשגשג יחד. אני מאמין שמנגנוני הכוח הפוליטיים והצבאיים גם משתנים לטובה. ההתפתחות של טכנולוגיות אנרגיה חופשית יבטלו את הכורח להלחם על משאבי נפט, ועל כן יבטל את רוב הסכסוכים הטריטוריאליים.

אז יש הרבה תקווה, אך עלינו לשנס מתניים ולמהר לעשות את השינויים בכל חזית אפשרית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת

נאסים הראמיין הוא מדען, פיזיקאי וחוקר גיאומטריה מקודשת.

המאמר פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2018

הפוסט ילד השדה | ריאיון עם נאסים הראמיין #2 | מראיינת: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

"סירובו של המדע המודרני לחפש אחר סדר גבוה מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות שבהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג. ההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור לגבי יכולותינו להתפתח. האנושות צועדת בכיוון הזה, אבל עלינו להגיע ליעד בזמן והטכנולוגיה המתקדמת חייבת לצאת בהקדם"

נאסים הראמיין

"האנושות חייבת לאמץ את פיזיקת השדות המאוחדים וללמוד לשלוט בשדות הכבידה במטרה להשתחרר מהכורח לחיות על פני השטח של פלנטה ולהיהפך לחלק מקהילה גלקטית, שברשותה גישה לכמעט אינסוף מקורות אנרגיה. אנחנו קרובים מאוד לפריצת דרך. הפעם זה קריטי במיוחד מכיוון שאם לא נצליח, אולי לא נשרוד".

"התהודה הגבוהה קטנה פי ביליונים מחלקיקים תת-אטומיים, ולכן זוהי פעילות קוונטית שאין לנו חוויה ישירה שלה, אך ככל הנראה מבנה התודעה עשוי ממנה וכך גם כל החומר שסביבנו. בדומה לדג השוחה במים ואינו מודע לקיומם סביבו, כך גם אנו 'שוחים' בשדה פלזמטי דמוי נוזל ואיננו מבחינים בקיומו".

"אם נכיר בכך שאנחנו נמצאים בשדה אינטליגנטי שמקיים אינטראקציה איתנו ומייצר את המציאות שלנו, נזין אל תוך השדה את מה שאנחנו רוצים שיקרה וכך נתחיל לקבל תוצאות מיטיבות וחיוביות עבורנו ועבור כלל האנושות", אומר המדען והחוקר נאסים הרמאיין, העוסק בגיאומטריה מקודשת, בתיאוריית השדות המאוחדים ובטכנולוגיית תהודה, בריאיון שנערך עמו. "היקום הוא כמו כונן קשיח, מערכת של זיכרון פעיל אינסופי"

נאסים הרמאיין (Nassim Haramein) נולד בז'נבה שבשווייץ בשנת 1962. ב30 השנים האחרונות הוא חוקר את הקשרים בין פיזיקה, מתמטיקה, גיאומטריה, קוסמולוגיה, מכניקת הקוונטים, ביולוגיה, כימיה, אנתרופולוגיה וחקר תרבויות עתיקות. מחקרים אלה הובילו את הרמאיין לתיאוריות פורצות דרך, למאמרים, להמצאות ולפטנטים בפיזיקה מאוחדת, הצוברים כעת הכרה וכבוד ברחבי העולם.

כיום ברור כי אנחנו מצויים בעיצומה של התפתחות רדיקלית של טכנולוגיות נרחבות – חקר המוח, חקר הלב, אנרגיה חלופית, מערכות מידע גלובליות, רובוטיקה, הנדסה גנטית, ננו – טכנולוגיה, גיאו – הנדסה ומניפולציה אלקטרומגנטית על היונוספרה של כדור הארץ. טכנולוגיות מתקדמות אלה משפיעות עלינו ועל סביבתנו. אנחנו נמצאים בנתיב מהיר של ניסוי כביר, לטוב ולרע.

הרמאיין מאמין שתפיסת העולם העכשווית מעמידה בפנינו סכנות.

"אנחנו אוחזים במודל מציאות לא שלם שמשפיע על הכלכלה, על הממשל, על הטכנולוגיה ועל התקשורת. כחברה גלובלית אנחנו סובלים מכשל ערכים חמור, הגורם לנו להתעלם מאלימות מערכתית, מגזענות, ממחסור ומהרס סביבתי. במהלך המאות האחרונות צבר המדע תפקיד רב השפעה והוא מעצב את הערכים שלנו, את אמונותינו ואת תפיסותינו הרוחניות. העקרונות והערכים שינחו אותנו ישפיעו באופן עמוק על האנושות ועל כל החיים על פני האדמה ויהדהדו לדורות הבאים".

ההגה הקטן

בשנת 2004 ייסד הראמיין את קרן מדע תהודה [Resonance Science Foundation] למחקר ולפיתוח עקרונות פיזיקה מאוחדת. הוא גם המנהל וההוגה של חברת Torus Tech, LLC – מעבדה פרטית למחקר ולפיתוח של טכנולוגיות אנרגיה נקייה ובלתי נדלית ולמחקר החלל בצורה בטוחה ובת קיימא. ב2014 הקימה קרן המחקר של הרמאיין את תכנית השליחים, תכנית אונליין לימודית ראשונה ויחידה מסוגה בתחום הפיזיקה המאוחדת והגיאומטריה המקודשת, המחנכת אלפי תלמידים מיותר מ90 מדינות ברחבי העולם.

כולנו בעידן המודרני חשים את טלטלות המעבר מפרדיגמות ישנות אל הפרדיגמות החדשות המתהוות, ונשאלת השאלה אם האנושות, בהתנהגותה ההרסנית, תביא את העולם אל קצו או תצליח לצלוח את שלב גיל ההתבגרות שלה, להתפתח רוחנית ולהבשיל למשהו חדש ומיטיב. קרן מדע תהודה, אקדמיית פרויקט תהודה ומכון הוואי לפיזיקה מאוחדת מנסים לשנות את תפיסת העולם ולסייע ביצירת אנושות מיטיבה יותר. תכנית השליחים מגדירה את שינוי הפרדיגמה בעולמנו כמעבר מתפיסת עולם מנותקת לתפיסת עולם מחוברת.

"עקרון הספין, הסחרור, הוא עיקרון מהותי שנזנח או לא הובן כהלכה בפיזיקה המודרנית, במובן שהוא עיקרון פונדמנטלי של התארגנות. עקרון הספין מאפשר את ההתארגנות של היקום כולו ויוצר קוהרנטיות. זוהי הסיבה שכדור הארץ, מערכת השמש, יתר הגלקסיות והיקום כולו מסתחררים. אנחנו מוצאים את זה בגיאומטריה המקודשת בכל מקום"

"השדה המאוחד הוא שדה תהודה ברמה הקוונטית. הוא מקור החומר, המסה והכבידה, אך גם מקור התודעה. הדינמיקה של השדה האלקטרומגנטי ושדה הכבידה יוצרת לולאה אינסופית של היזון חוזר – ההיזון היוצא הוא השדה האלקטרומגנטי הקורן החוצה, וההיזון החוזר הוא שדה הכבידה החוזר פנימה. זהו שדה מידע דחוס, שבו כל יחידת פלאנק היא ניצוץ דחוס של מידע".

תפיסת העולם השלטת במדע כיום היא תפיסת עולם מנותקת, המפרשת את היקום כ"מכונה" חסרת חיים שאפשר לפרק אותה למרכיביה וסבורה כי הטבע והחומר נטולי תודעה ותבוניות. תפיסה זו מכחישה את קיומה של תבנית הוליסטית המחברת בין כל מה שקיים. האבולוציה מקרית והיקום נע ממצב של בריאה וסדר לעבר אנטרופיה, אי – סדר. הוואקום הממלא את החלל הוא ריק ומשולל אנרגיה.

"סירובו של המדע המודרני לחפש אחר סדר גבוה מאט את התפתחות האנושות ופוגע קשות במערכות האקולוגיות שבהן אנו תלויים כדי לשרוד ולשגשג", אומר הראמיין.

בניגוד לכך, תפיסת העולם המחוברת שמוגדרת בתכנית השליחים מפרשת את היקום כמערכת הוליסטית מלאת חיים ותבוניות. היא רואה בו שדה של פוטנציאל אינסופי בעל מבנה פרקטלי וסינרגטי. הגיאומטריה המקודשת והפיזיקה המאוחדת מזהות את התבניות הבסיסיות האלה ומחברות בין כל הקיים, מהמיקרו אל המקרו.

היקום הוא שדה אינטליגנטי ומלא חיים הלומד על עצמו ומתפתח לאינסוף במערכת של היזון חוזר. הכיוון של מערכות מתפתחות מכיל איזון בין סדר פוחת לסדר מתעצם. החלל בין חלקיקי החומר מלא במידע ובאנרגיה פוטנציאלית אדירה, המקשרת באופן נסתר בין כל הדברים.

"שינוי תפיסות עולם וערכים של משפחת האדם כולה הוא משימה מאתגרת הדורשת זמן", אומר הראמיין. "זה דומה לניסיון לשנות זרם אוקיאני כנגד זרם מנוגד חזק. במטרה לשנות כיוון, עלינו לסובב את 'ההגה הקטן' לפני שנשנה את 'ההגה הגדול' של הספינה. על ידי סיבוב של ההגה הקטן נפעיל לחץ מתון בתוך המים, שיתעצם בהדרגה עד שאפשר יהיה לסובב את ההגה הגדול ואת הספינה לכיוון השני.

"אני מאמין שההשלכות והיישומים של תפיסת העולם המחוברת מספקים לנו חזון ברור לגבי יכולותינו להתפתח בתחומי החברה, הטכנולוגיה והרוחניות. תכנית השליחים והתפתחותה של פיזיקת השדות המאוחדים שהיא חוקרת הן כנראה 'ההגה הקטן' שיסובב את הכיוון שבו נעה האנושות שלנו כמכלול. אם ביכולתנו לחזות זאת, ביכולתנו ליצור זאת. רעיון 'מטורף' של היום יכול להיהפך לנורמה של מחר.

"למשל, ב150 השנים האחרונות עברנו מסוס ומכרכרה למטוסים. זהו רעיון שנחשב בעבר לבלתי שפוי וחסר היגיון, אך כמה דורות קדימה הוא בגדר הנורמה. אז למה שבעוד כמה דורות בני אדם לא יוכלו לטוס אל מחוץ למערכת השמש ולתור את הגלקסיה באמצעות רכבי חלל הנעים באמצעות מנועי כבידה? אולי זה אינו רעיון מטורף כל כך.

"אני סבור שהאנושות צועדת בכיוון הזה, אבל עלינו להגיע ליעד בזמן. אנחנו נמצאים תחת אילוצים משמעותיים בתקופה הנוכחית ויכולתנו לשרוד כמין אנושי מאותגרת מאוד. לכן, רמה זו של טכנולוגיה מתקדמת חייבת לצאת בהקדם".

מימין: ניקולה טסלה, משמאל: וולטר ראסל

מעוררי השראה

רק לפני כחצי מאה, חוקרים כגון וולטר ראסל וניקולה טסלה הציעו לאנושות חזון וידע טכנולוגי שהיו בעלי פוטנציאל אדיר לשנות את החיים על פני האדמה, אך הם לא זכו לראות את החזון שלהם מתגשם. הם היו אנשי רוח ומדע יוצאי דופן.

"ראסל היה אדם מדהים ורבים אינם מודעים לפועלו", אומר הראמיין. "הוא היה פסל וארכיטקט אוטודידקט. כמדען הוא תרם בצורה נכבדת למדע המודרני. הוא זיהה רבים מהאלמנטים שבטבלה המחזורית וניבא את קיומם הרבה לפני שהתגלו בניסויי מעבדה. הוא חקר פיזיקה וגיאומטריה מקודשת וזיהה את הדינמיקה הסחרורית הבסיסית של הפיזיקה. הוא גם בנה מכשור תהודה מתקדם במעבדתו.

"ראסל וטסלה היו בקשר אישי, וטסלה המליץ לראסל לגנוז את עבודתו למשך אלף שנים מכיוון שהאנושות עדיין לא מוכנה תודעתית לטכנולוגיה הזאת. באותם ימים טסלה כבר היה למוד ניסיון מר לאור תגובת הקהילה המדעית ומנגנוני הכוח באותם ימים לפועלו. הבנתו של טסלה במקורות אנרגיה חופשית ובהולכת מקורות אנרגיה באופן אלחוטי לכל מקום בעולם נהפכה למרבה הצער לבעייתית עבור התאגידים הכלכליים השולטים ובעלי ההון. המחקר והניסוי הטכנולוגי שלו דוכאו ונעצרו במזיד על ידי מניעת מימון מחקרי".

"אף שהחברה המודרנית מבוססת על פיתוחיו הטכנולוגיים של ראסל, הוא נמחק כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה. הוא בילה את שארית חייו בבדידות ומת בחוסר כל, מנודה מהקהילה המדעית. לפני 30 שנה, כשהתחלתי להרצות, מרבית מהנדסי האלקטרוניקה והפיזיקאים לא ידעו אפילו מיהם ראסל וטסלה. אני מאמין ששני מדענים דגולים אלה הקדימו את זמנם. הם הכינו את האנושות לשלב האבולוציוני שבו אנו נמצאים כעת ולפרדיגמה החדשה.

"באופן מדהים, ראסל פיתח טכנולוגיה דומה מאוד לטכנולוגיה שאני מפתח כיום. כמה מהמחקרים שראסל נעל בכספת כדי לפתוח בעוד אלף שנים הודלפו. קיבלתי אחד מהם והוא דומה למה שאני בונה בעצמי. כשנחשפתי לחומר של ראסל, כבר כתבתי את החידושים שלי בפיזיקה מאוחדת ובמתמטיקה, אבל זה היה אישור עמוק ומעורר השראה עבורי. גם היום אני עדיין מקבל לעתים תגובות מבטלות ולועגות למחקר שלי, מה שממחיש כמה קשה היה לראסל ולטסלה להציע רעיונות רדיקליים כל כך בשלהי ובאמצע המאה ה-20".

וולטר ראסל: מימין: משרטוטי האלקטרו מגנטיזם שלו, פורטרט, וספרו המפורסם "תפיסה חדשה של היקום" 1950

הראמיין מקווה שהפעם נצליח לעשות זאת.

"הפעם זה קריטי במיוחד מכיוון שאם לא נצליח, אולי לא נשרוד. האנושות חייבת לאמץ את פיזיקת השדות המאוחדים וללמוד לשלוט בשדות הכבידה, במטרה להשתחרר מהכורח לחיות על פני השטח של פלנטה ולהיהפך לחלק מקהילה גלקטית שברשותה גישה לכמעט אינסוף מקורות אנרגיה. זה יכול להישמע מופרך, אבל אני מבטיח שאנחנו קרובים מאוד לפריצת דרך".

שינוי הפרדיגמה

בתכנית השליחים אומר הראמיין כי ייתכן שהאתגרים שפוקדים כעת את האנושות הוא חלק חיוני וטבעי בהתפתחות של חברה. עובדת היותנו על סף היכחדות תביא אותנו להתעוררות מכיוון שהחיים בעלי עוצמה יותר מכל דבר אחר.

"הלחץ של להיות על סף היכחדות מביא אותנו לזוז מאזור הנוחות, להתעורר אל השלכות מעשינו ולהתקדם אל עבר תפיסה הוליסטית שתאפשר לנו יותר עוצמה והשפעה חיוביות. עלינו לאפשר לשינוי להתרחש".

"זה מצחיק, אבל שינוי הוא הדבר היחיד הקבוע ביקום. המדע מאבד מתוקפו כשאנחנו מנסים להיאחז ברעיונות קודמים. עלינו לבחון תמיד רעיונות חדשים ולראות כיצד הם משתלבים עם הרעיונות הקודמים. הרעיונות החדשים תמיד מבוססים על המשכיות של הרעיונות הקודמים, אך לעתים מתרחשות קפיצות דרך בחשיבה, למשל הקפיצה מהחשיבה הניוטוניאנית לרעיונותיו של אלברט איינשטיין.

"תורת היחסות של איינשטיין שינתה לגמרי את חשיבתנו בנוגע לממדי הזמן והמרחב, למסה ולחומר, ואת האופן שבו אנו תופסים את העולם. לאיינשטיין היה מזל שזכה לתמיכתם של מקס פלאנק ואחרים כדי להישמע בתוך הקהילייה המדעית. גם אם איינשטיין היה מנסה לפרסם את תורת היחסות שלו היום, הוא היה נתקל בקשיים לא מעטים. גם היום קשה מאוד לחרוג מהסטטוס קוו וזה מצער מאוד. חברה שאינה מעודדת חשיבה מהפכנית היא חברה המונעת מעצמה יצירתיות ומידע חדש. אם לא נוכל לנוע קדימה ניאלץ להיכחד".

נראה כי האנושות נהפכה לכל מה שהוא ההפך מציוויליזציה אמיתית, ההפך מההתנהגויות המשתמעות מהמילה "תרבות": לא להרוג אחרים, לא לשלוט באחרים ולא לצרוך בלי לתת דבר בחזרה. ואולם, למרות השליליות העצומה יש גם תנועה חיובית בכיוון השני – תנועות חברתיות אקולוגיות, רוחניות ווירטואליות שמנסות ליצור שינוי חיובי, מודעות וקהילה.

תרומתך החשובה לתחום המדע והתודעה קושרת באלגנטיות את קצות החוטים שטסלה, ראסל ואיינשטיין השאירו מאחוריהם. באחרונה אף זכית בפרס אלברט איינשטיין.

"כן, אני חש התלהבות ואופטימיות ומרגיש שהאנושות צועדת בכיוון הנכון. הסטטוס קוו מופר בכל תחומי החיים – בכלכלה, בצבא ובפוליטיקה. החברה משתנה לנגד עינינו במהירות. אני רק מקווה, כאמור, שזה יקרה במהירות שתאפשר לחברה שלנו לשרוד את האתגרים האקולוגיים, הכלכליים והחברתיים. כל מי שמתפתח, שמתעורר, משמעותי לשינוי הפרדיגמה".

יקום הולופרקטלוגרפי

הרמאיין הגה את תיאוריית היקום ההולופרקטלוגרפי, החוקרת את הגיאומטריה הפונדמנטלית של המרחב המחבר בין כולנו – מקנה המידה הקוונטי והמולקולרי ועד לקנה המידה של עצמים קוסמולוגיים ביקום. החידוש שמביאה הפיזיקה המאוחדת לעומת הפיזיקה הקלאסית הוא העיקרון שהקוסמוס הוא שדה מאוחד.

הרעיון שהיקום הוא הולוגרפי הוצע לראשונה בשנות ה50 של המאה הקודמת על ידי הפיזיקאים קרל פריברם ודיוויד בוהם. הם טענו כי המידע מועבר ומוחלף דרך כל חלקי היקום באופן סימולטני וא – לוקאלי.

תפיסת היקום כפרקטל הוצעה לראשונה בשנות ה70 של המאה הקודמת על ידי בנואה מנדלברוט. פרקטלים הם תבניות בעלות דמיון עצמי החוזרות בכל רמות הקיום, מהמיקרו למקרו. התפיסה אומרת כי יש אינסוף ממדים השוכנים בתוך מספר אינסופי של קני מידה של מצבי גבול מאוחדים בתוך השלם. יש מתמטיקה ענפה בתחום הפרקטלים שמספקת לנו מודל שימושי המסביר את עקרונות הסדירות והדמיון העצמי בקרב מערכות מורכבות, כגון עננים, קווי חוף, קווי מתאר נוף ועוד.

אחת התרומות החשובות של הרמאיין לתחום הפיזיקה המאוחדת הוא פתרון למשוואות היחסות הכללית של איינשטיין שהגה עם עמיתתו ד"ר אליזבת ראושר. זהו פתרון שיש לו ביסוס מוצק יותר מכל מסגרת תיאורטית אחרת שקיימת כיום. ניסוי שבוצע בשנת 2013 בידי קבוצת חוקרים במכון פול שרר אישר את ההשערה המדעית של הרמאיין. הפתרון שלהם מוצא תבנית מתמטית מאחדת בין כל הקיים ומניח את קיומו של "שדה מאוחד" שכולנו מתקיימים בו ומצויים באינטראקציה בתוכו.

ברמה הקוונטית, חלקיקים תת – אטומיים, כגון אלקטרונים, מהבהבים ונעלמים בתדירות גבוהה מאוד שאינה נראית לעין. האלקטרונים מתגלים בתוך הממד הגלוי וחוזרים בחזרה אל הסמוי. שני ממדי המציאות האלה, הגלוי והסמוי, יוצרים דינמיקה שהפיזיקאי דויד בוהם כינה בשם "מערכת יחסים הדדית". זוהי דינמיקה שבה כל ממד מעצב ממד אחר ומשפיע עליו בתהליך מתמשך של התהוות והתגלמות.

תהליך זה קרוי אוסילציה או "תנודה ברטט גבוה". למשל, קפיץ מתכת – כשנמתח אותו הוא יחזור אלינו. ואולם, במציאות אין מדובר רק בתנועה אחורה וקדימה כמו בקפיץ פשוט, אלא בתנועה של סחרור המתקפלת ומתפרשת הלוך ושוב בדינמיקה הקרויה "פיתול".

"המורכבות של היקום תובעת היזון חוזר, משוב", אומר הרמאיין. "קהילת הפיזיקה הקלאסית מתעקשת על הגדרה של מקריות ביקום משום שאם היא תכיר בעובדה ששום דבר ביקום אינו תוצאה של מקריות, היא תיאלץ להכיר בהיבטים של רוחניות. אני מאמין שכל הקיים משתתף באופן פעיל בתוך מה שאנו מכנים 'השדה המאוחד', המחבר בין כל הקיים".

נראה כי "מפצים קטנים" מתרחשים ברמה הקוונטית כל הזמן. עלינו לזנוח את התפיסה שהתרחש מפץ גדול אי שם בהיסטוריה, מכיוון שהוא מתרחש ללא הרף בכל נשימה.

לרוב האנשים קשה להבין את מושג התהודה.

"נכון. עקרון הספין, הסחרור, הוא עיקרון מהותי שנזנח או לא הובן כהלכה בפיזיקה המודרנית, במובן שהוא עיקרון פונדמנטלי של התארגנות. עקרון הספין מאפשר את ההתארגנות של היקום כולו ויוצר קוהרנטיות. זוהי הסיבה שכדור הארץ, מערכת השמש, יתר הגלקסיות והיקום כולו מסתחררים. אנחנו מוצאים את זה בגיאומטריה המקודשת בכל מקום".

תליוני ARK – טכנולוגית תהודה לבישה – מכון מדע הרזוננס הוואי

טכנולוגיה לבישה

בשנה שעברה יצאה לשוק גרסה ראשונה של טכנולוגיית תהודה ARK בפיתוחו של הרמאיין, שהיא קריסטלים המיוצרים במעבדתו שאפשר לענדם על הגוף. הקריסטלים מתוכננים ומובנים באופן גיאומטרי, היוצר מבנה מולקולרי שיש לו יכולת הדהוד עם השדה הקוונטי. הטכנולוגיה הלבישה הזאת יוצרת סנכרון הרמוני עם השדה המאוחד ומעצימה את היעילות האנרגטית שביכולתנו לקבל ממנו.

"בדקנו את הקריסטלים האלה באלפי מבחני מעבדה. התוצאות מביאות לכך שחשיפת מים אליהם מגבירה את התהודה של המים. למשל, אם נשקה צמחים במים שנחשפו לקריסטלים כאלה, הצמח יגדל פי 300 אחוזים מהר יותר והאיכות של זרעים מוגברת בכעשרה אחוזים. כלומר, לתהודה שיוצרים הקריסטלים הסינתטיים האלה יש השפעה מיטיבה על הביולוגיה. מכיוון שאנחנו עשויים בעיקר ממים, רציתי ליצור קריסטלים שאפשר לענוד על הגוף, להבנות מחדש את המים שבו ולקבל השפעות מבריאות ומיטיבות לגוף ולנפש.

"הקריסטלים יכולים להשפיע לטובה על החקלאות ועל הביולוגיה בקנה מידה רחב. כל דבר ביולוגי שנחשף אליהם – אדם, בעל חיים, צמח או זרע – מתעצם בתהודה ובPH שלו. טכנולוגיית האם שמייצרת את הקריסטלים נמצאת בפיתוח ואני מקווה שהיא תעניק לעולם טכנולוגיה של שליטה בכבידה ותשחרר אליו אנרגיה חופשית".

הרמאיין מוסיף כי "קריסטלי ARK מבנים מחדש את האטומים ואת מולקולות המים, מעצימים אותם והופכים אותם לחיוניים יותר. זה מאפשר לגוף שלנו ולמערכות החקלאיות והאקולוגיות שלנו לייצר צמיחה ופעילות תאית בריאות יותר וליצור את התנאים המתאימים לאיזון, לשלמות ביולוגית. זוהי רק הצצה לשינויים הפוטנציאליים שיכולים להתרחש כשהעקרונות הבסיסיים של הפיזיקה המאוחדת ייושמו. בו בזמן, שינויים בערכים הפנימיים שלנו נהפכים לחלק טבעי בהתקדמות, כשאנחנו מאמצים תפיסת עולם הוליסטית ואינטגרלית יותר".

תוכנית השליחים של האקדמיה של נסים הראמיין ומכון מדע רזוננס הוואי במשלחת למצרים 2018

"תיאוריית השדות המאוחדים מראה שאנחנו יכולים לשלוט בשדה הכבידה. היא מציעה פוטנציאל מגוון ובטוח יותר של שינוע בסביבת כדור הארץ ובהמשך מסע בין כוכבים יכול להפוך לאפשרות רלוונטית. החברה הנוכחית שלנו מבוססת על היכולת שלנו לשלוט בשדות מגנטיים ואלקטרו-מגנטיים. השלב הבא באבולוציה שלנו הוא היכולת לשלוט בשדות כבידה. יש לציין שאין זו טכנולוגיה חדשה, אלא טכנולוגיה עתיקה שיש לה עדויות ארכיאולוגיות בכל רחבי העולם".

"תהודת הוואקום ברמה הקוונטית בעלת אורך גל קצר מאוד, מה שיוצר אנרגטיות גבוהה מאוד בתוך מרחב זעיר ביותר. אם נצליח להתחבר למקור האנרגיה הזה, אם נצליח לשאוב אפילו עשירית אחוז מהאנרגיה שמצויה ביחידת פלאנק, יחידה של מרחב, תהיה ברשותנו מספיק אנרגיה לתפעל את כל העולם למשך אלפי שנים.

"על פי התיאוריה שלי זהו מקור האנרגיה של כל מה שאנו רואים במציאות הנצפית; של כל החומר, המסה והכוחות הפיזיקליים הידועים לנו. יצירת מכשירים שיוכלו להסתנכרן עם אנרגית הוואקום יכולה להיות המפתח להישרדות האנושות".

מקור התודעה

"השדה המאוחד הוא שדה תהודה ברמה הקוונטית", מסביר הרמאיין. "הוא מקור החומר, המסה והכבידה, אך גם מקור התודעה. הדינמיקה של השדה האלקטרומגנטי ושדה הכבידה יוצרת לולאה אינסופית של היזון חוזר – ההיזון היוצא הוא שדה אלקטרומגנטי הקורן החוצה, וההיזון החוזר הוא שדה הכבידה החוזר פנימה.

"אפשר לדמיין את שדה המידע הדחוס הזה, שבו כל יחידת פלאנק היא ניצוץ דחוס של מידע, כמו כונן קשיח דחוס מאוד. המידע דמוי נוזל וצף בחלל, בדומה למים שמורכבים ממולקולות שצפות יחד. כשהשדה הפלזמטי הזה צף כלפי חוץ, הוא מכונה 'שדה אלקטרומגנטי', וכשהוא צף פנימה, הוא מכונה 'שדה כבידה'. אפשר ללמוד למזג בין העדשות האלה – להשתמש בשדה אלקטרומגנטי כדי ליצור שדה כבידה ולהפך. זוהי הצעה תקפה עבור פיזיקה ניסויית, אם מבינים את הדינמיקות ואת העקרונות הבסיסיים האלה".

הדינמיקה של תהודת הוואקום, מודל הטורוס הקשור אליה ועקרון הספין הם מהנושאים המרתקים ביותר בתחום. זהו נושא אינטואיטיבי, מדעי ורציונלי.

"נכון. אני מאמין כי מה שאנחנו מכנים 'רוחני' הוא הפיזיקה שטרם הובנה על ידינו, ולכן התחלתי לכתוב מאמרים בביו – פיזיקה, למשל מאמר שפרסמתי בשנה שעברה המכיל מודל חדש להגדרת התודעה'".

משרטוטיו של וולטר ראסל

המאמר שלך מקור הספין עזר לי להבין את הדינמיקה של כוח הפיתול, המסתחרר סחרור אינסופי בשדה פרקטלי.

"נכון. בשדה הפרקטלי מתקיימים אינסוף ממדים, קני מידה ודחיסויות בין המיקרו למקרו. מערכת היחסים בין ההתרחבות להצטמצמות היא בין השדה האלקטרומגנטי לשדה הכבידה. כשאנחנו מתבוננים בחומר, אנו מתבוננים במבנה הוואקום הקוונטי, המתקיים בתהודה ובתדר גבוהים ביותר".

"רבים שואלים 'מדוע איני יכול לחוש או לראות את השדה הזה?'. עלינו להבין שהתהודה הגבוהה הזאת קטנה פי ביליונים מחלקיקים תת – אטומיים, ולכן זוהי פעילות קוונטית שאין לנו חוויה ישירה שלה, אך ככל הנראה מבנה התודעה עשוי ממנה וכך גם כל החומר שסביבנו. בדומה לדג השוחה במים ואינו מודע לקיומם סביבו, כך גם אנו 'שוחים' בשדה פלזמטי דמוי נוזל ואיננו מבחינים בקיומו. לאן זה יכול להוביל אותנו? להבין את היקום ככונן קשיח, כמערכת של זיכרון פעיל אינסופי".

תוצאות בשטח

הרמאיין מוסיף בהקשר לחוק המשיכה, שאותו הוא מכנה "הנדסת הוואקום", ש"כשאנחנו מכירים בכך שאנו נמצאים בשדה אינטליגנטי, שמקיים אינטראקציה איתנו ומייצר את המציאות שלנו, ובכך שמה שאנו מזינים לתוך השדה חוזר במערכת ההיזון החוזר, אנו מתחילים להקפיד להזין אל תוך השדה את מה שאנחנו רוצים וחולמים שיקרה ולא מדמיינים את מה שאיננו רוצים שיקרה. כך אנחנו מתחילים לקבל תוצאות שעולות בקנה אחד עם מה שאנו חווים כמיטיב וחיובי עבורנו ועבור כלל האנושות. כל מי שמבין זאת יכול להשפיע יותר על השדה המורפוגנטי ולהיהפך למנהיג ולסוכן שינוי לאחרים".

כמי שמאמין בחינוך, כיצד לדעתך אפשר להפוך רעיונות מורכבים, כגון דינמיקת הטורוס, כוח הפיתול ותהודה, למכשירים פשוטים שידגימו זאת לילדים ולצעירים? זה יסייע לדור הצעיר להציע רעיונות רדיקליים להתפתחות האנושות ולהצלתה.

"כל אחד יכול להיות איינשטיין שטרם התגלה, אבל מערכת החינוך הנוכחית הגלובלית מדכאת באופן עמוק את היצירתיות ואת החשיבה המקורית של ילדים ונוער. מזלזלים באינטליגנציה שלהם וכופים עליהם שעות לימוד רבות של מקצועות שאינם תורמים להם. זה תהליך מזיק מאוד שמרחיק אותם מללמוד את מה שבאמת מרגש אותם.

"זוהי הסיבה שבעטיה הקמתי את אקדמיית תהודה ואת תכנית השליחים – להציע חלופה למערכת החינוך הקיימת וליצור נרטיב חדש. לתת מקום להיסטוריה אחרת של המדע ולהיסטוריה של האנושות כמכלול, וכמובן להציע מדע חדש הוליסטי שאנו מצויים בפיתוחו.

"אנחנו עובדים גם על שיתופי פעולה עם קרנות חינוכיות כדי להפיץ את החומר הלימודי. כך יוכלו יותר ויותר אנשים להבין את שינוי הפרדיגמה בעולמנו ולתרום לשינוי באופן אישי".

סוף חלק 1 (ראו המשך: ילד השדה 2)

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מטפלת באמנות, מלווה רוחנית באמצעות קעקוע וחוקרת.

נאסים הראמיין הוא מדען, פיזיקאי וחוקר גיאומטריה מקודשת.

המאמר פורסם במקור במגזין חיים אחרים 2018

הפוסט ילד השדה | ריאיון עם נאסים הראמיין 1# | מראיינת: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

קעקועים במאה ה21 בישראל – פריחה מאוחרת

(מתוך ספר התערוכה: קעקועים – גוף האדם כיצירת אמנות, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2016-7, אוצרת: יסמין ברגנר)

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מרגש של תחיית קעקועים באיזורנו אם כי באיחור. מדוע רנסאנס הקעקועים מגיע לישראל באיחור של כשני עשורים ביחס לארה"ב ואירופה ולשאר העולם?  פרידמן (2015) מציינת שמגמות תחיית הקעקוע שניצפות באיזורים אחרים בעולם כמו באיי האוקיינוס השקט, טרם חדרו לאפריקה ולמזרח התיכון, אך עם זאת תהליך הגלובליזציה השאיר את חותמו על אפריקה והמזרח התיכון, ופורחת לה אמנות קעקוע רבת סגנונות והשפעות מיובאות ממזרח וממערב. אמנות הקעקוע משגשגת בעיקר באיזורים אורבניים מרכזיים, בעיקר בצפון אפריקה וישראל. ההשפעות האמנותיות של אמני הקעקוע באיזורינו אינן ילידיות אלא גלובליות [1]. גם מסביבנו נובטת לה סצנת קעקוע מחתרתית. בקהיר פועלים כמה מכוני קעקוע על ידי שילוב של מקעקעים מקומיים ומקעקעים נודדים מרחבי העולם וב2015 נערך כנס הקעקוע הראשון בקהיר. גם בלבנון, בירדן ובדובאי מתחילה לשגשג לה סצנה מקומית ובינלאומית של קעקוע.

ספרי אספנות של קעקועים, באדיבות דוד מוסקו, המלח המקעקע 

עד סוף שנות השבעים, סבלה אמנות הקעקוע בישראל מתדמית שלילית בשל כמה סיבות:

1. סטיגמה ודעות קדומות: רוב הקעקועים שנצפו ברחוב הישראלי עד תחילת שנות ה80 נעשו בצורה חובבנית, והיו מקושרים לפשיעה, חוסר השכלה ותרבות שוליים[2]. תופעת הקעקוע היתה קטנה בהיקפה ונדיר היה לראות אנשים מקועקעים במרחב הציבורי.

2. האיסור היהדותי: הגישה הרווחת בציבור היא כי היהדות מתנגדת לקעקועים באופן גורף. טיעון זה היה עד לפני זמן לא רב אלמנט רב משקל שהביא לגישה תרבותית הרואה בקעקוע "טאבו". כיום נכנסים לשיח הציבורי מחקרים ופרשנויות חדשות המכירות באפשרות הקיום של תרבות קעקועים יהודית קדומה (ראו מאמריו של מאיר בר- אילן)

3. השואה: סימונם של מיליוני יהודים בשואה, הפך את פעולת ההתקעקעות כשלעצמה למוקצה מחמת מיאוס, ולא אפשרית עבור ישראלים רבים, בעיקר בני דור ראשון ושני לשואה. בזיכרון הקולקטיבי נתפסה פעולה הקעקוע כמזוהה ישירות עם כפייה, עבדות ודה- הומניזציה של המוני בני אדם למטרות מנגנון רצחני וחסר אנושיות ולא כאמנות בעלת יופי ומשמעות [3].

4. פיקוח חברתי הדוק על הפרט:  עד שנות השמונים היה למודל הסמכות ההורית, מערכת החינוך והצבא בישראל, משקל כבד בתוך המערכת האינטימית והמשפחתית של מדינת ישראל,."הסנקציה על חריגה מתו התקן הקולקטיבי, ובמיוחד על הבלטת העצמי, הייתה עד שנות השבעים קשה ומכאיבה, והרתיעה צעירים רבים מלמרוד במוסכמות הציוניות […]ישראל הפרולטארית ודלת המשאבים של שני העשורים הראשונים דחתה ביטויים של עידונים אסתטיים, והאדירה אורח חיים צנוע, נזירי וחסכני, שמצא את ביטויו בין השאר בהימנעות מראוותנות חיצונית."[4]

5. מסורת ימאית לא מפותחת: "ישראלים אינם ידועים כמי שהוציאו מקרבם מגלי ארצות הרפתקנים או אדמירלים קשוחים. חיל הים הישראלי היה תמיד חיל זעיר במערך הצה"לי, וצי הסוחר היה קטן למדי והעסיק לא מעט אנשי צוות ים זרים."[5] בהקשר זה, מעניין שהמקעקע הישראלי הראשון דוד מוסקו היה מלח במקצועו ושאב את השראתו מתרבות הקעקוע העולמית במהלך נדודיו בים.

חוסר במידע ובספרות מקצועית בעברית בנושא אנתרופולוגיה והיסטוריה של קעקוע, הביאה לקיבעון בתפיסה הזו בישראל במשך שנים ארוכות.

דימויים באדיבות דוד מוסקוביץ (מוסקו) המלח המקעקע

אנתרופולג הקעקועים (הלא רשמי) הראשון בישראל

תרבות הקעקוע כמראה של המצב הקיומי הישראלי

כל חברה מעודדת גוף מסוים ומדכאת גוף אחר. המשמעות שניתנת לגוף, גם היא נקבעת בחברה. ניתן לכנות את הגוף אותו מעודדת החברה ליצור כגוף הנבחר. אנו נעסוק בגוף הנבחר בחברה הישראלית. הפיקוח על גבולות החברה עוקב אחרינו עוד מן המסורת והדת היהודית.

חוקר האמנות גדעון עפרת מציין עובדה מדהימה: המילה "גוף" אינה מופיעה כלל בתנ"ך ומופיעה לראשונה במקורותינו בתלמוד (בערבית: גִ'יפָה). לעומת זאת, המילה "גוף" חוזרת 92 פעם ב"ברית החדשה", בדרך כלל בהתייחס לגופו של ישו. התנ"ך מכיר רק את המילה "גופה", במשמעות של גווייה: "וישאו את גופת שאול ואת גופות בניו" (דברי הימים א', 10, 12). המילה "גוף" מציינת בשפה העברית את עיקרו של דבר: "לגופו של עניין". האני מזוהה בעברית עם גוף: "גוף ראשון", "גוף שני" וכו'. "עם זאת, אין בין כל ה"גופים" הללו לבין הגוף של הבשר-דם-יצר ולא כלום. גוף העברית נטול אֶרוס".[6]

היהודים במהלך ההסטוהיה מזהים עצמם כנרדפים על ידי גורמים חיצוניים. ליהדות חוקים נוקשים של שמירה על הגוף-חוקי כשרות, טהרה ועוד. חוקי ההלכה ברורים לגבי צורת הגוף היהודי (נימול, שלם לקבורה), והם מבדילים בין היהודי לבין הזר. דמות החלוץ והצבר מהוות את האתוס של דמות הישראלי, אליו לא משתייכים ערבים. החברה הישראלית שרויה במצב מלחמה תמידי ובמצב של גבולות מדינה נזילים אשר יוצרים איום מתמיד על "גופה", בין אם התחושה אמיתית או מובנית על ידי הגוף הפוליטי. פגיס טוענת ל"קיומה של היררכיה של גופים בחברה הישראלית אשר בראשה עומד "הגוף הנבחר". גוף זה הוא גוף יהודי גברי, אשכנזי, בריא שלם ומושלם. עיצובו של גוף זה התחיל עם המהפכה הציונית אשר היתה גם מהפכה גופנית – עם הרוח הופך לעם האדמה, וממשיך עד היום"[7].

באדיבות דוד מוסקוביץ [מוסקו], מתוך התערוכה : קעקועים- גוף האדם כיצירת אמנות, אוצרת: יסמין ברגנר

עושה רושם שהנוער בישראל חי במצב קיומי רב-פנים ומשתנה.  צה"ל הינו הסוכן החזק ביותר של הגוף הפוליטי. בו ניתנת עדיפות  לגוף חזק וחסר פגמים. המשפחה והחברה הישראלית משתפות פעולה באופן בלתי מודע עם "יוקרת" הגוף הפוליטי. אנו עדים למודיפיקציה והסחרה של הגוף. גופו של החייל הקרבי הופך לגוף הפוליטי ולגוף הנבחר. המטרה האישית והמטרה החברתית מתאחדות. הגוף הפוליטי דרך צה"ל, אשר עוסק גם בפונקציות חינוכיות, יוצר גופות צייתנים  ( docile bodies –מישל פוקו). המכון לרפואה משפטית משקף את הגוף הפוליטי. בתחנה זו במחזור החיים של הגוף ישנה שליטה מלאה של הגוף הפוליטי על הגוף האינדוידואלי המתבטאת במילת היהודים הלא נימולים ו(בעבר) הסרת קעקועים.

"החברה הישראלית היא חברה קולקטיבית בעלת גבולות ברורים והיררכיה של גוף שבראשה עומד גוף החייל הקרבי המושלם. בחברה הישראלית יש קשר ישיר  בין אידיאולוגיה ופוליטיקה לדימויי הגוף. החברה הישראלית מיוחדת בכך שלמרות  שהיא חברה מורכבת היא עדיין קולקטיבית  והמעבר לאינדיווידואליזם הנפוץ בחברות המערביות לא ברור וחד משמעי[…] המאמר מהווה קריאה חתרנית חזקה כנגד תפיסות המובנות מאליו בחברה הישראלית " [8].

הדפוסים המורכבים של בני נוער ישראליים ניתנים להבנה רק דרך הפריזמה של המצב הקיומי הישראלי והשלכותיו על הדור הצעיר. החברה הישראלית היא מאוד מוכוונת-משפחה. משפחתיות היא ערך עליון בתרבות הישראלית המנוסח בעיקר כתלות הדדית ואינטימיות בין חברי המשפחה, תמיכה, שותפות גורל והסכמה לערכי המשפחה [9] ( Rappaport et al. 1995 אצל יעקבסון ולוצאטו).

יש אומרים כי הנוער הישראלי אינו מפתח דפוסי מחאה  בגלל ההזדהות העצומה של הפרט עם האידאולוגיה של הקולקטיב. זה עוזר להבין מדוע הנוער הישראלי (כמעט ולא) פיתח תרבויות נגד ובמיוחד כיום אנו עדים להתהוותן של מחאות חברתיות המצויות בשלב של "מהפכה שטרם הושלמה". אחד המאפיינים הבולטים של הנוער הישראלי הוא המרכזיות שלו. הנוער נחשב לנכס בטחוני למדינה. בעת שהצעירים נמצאים בשלבי המעבר בין ילדות לבגרות, הם מצופים להיות חיילים לעתיד, ומרוב הבנים מצופה להיות חיילים קרביים. מסיבה זו זוכה הנוער להרבה כבוד והתחשבות אפילו בגילאים צעירים מאוד, ומקבל במה להתבטא בנושאים מסויימים.  הנוער בישראל ער לאפשרות המוות על בסיס יומיומי – בין אם במוות שלהם עצמם או של חבריהם או קרובי משפחתם. נמצא שתודעת המוות בקרב ילדים ישראלים מתפתחת בגיל מוקדם יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות [10].

באדיבות דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

מתוך התערוכה "ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית"

אוניברסטית בן גוריון, אוצרות: יסמין ברגנר וחיים מאור

לפריחתה של תרבות הקעקוע בישראל בעשורים האחרונים נרשמים כמה היבטים חשובים:

1. תרבות המונים וירידה בפיקוח החברתי: תרבות הקעקוע בשנות השמונים מתאפיינת בסמלים ובקודים המאפיינים תת-תרבות צעירה, כחלק מתרבות פופולרית ולא כמחאה או הבעת עמדה פרטית. מאז שיצא MTV לראשונה ב 1982 נעשו כוכבי המוסיקה בעלי סמכות מובילה בתחומי האופנה השונים. הסגנון של MTV השפיע על תרבות המדיה הפופולרית כמכלול, הסופגת ומערבבת בין הכל והופכת צורות תרבותיות אלטרנטיביות כמו היפ-הופ וגראנג' למובילות אופנה ופרסום אלטרנטיביים.

תהליכים אלה מביאים לירידה הדרגתית בפיקוח החברתי, השוליים מתקרבים למרכז גבולות הסובלנות החברתית מורחבים בהתמדה. דור התרבות הצעירה של שנות התשעים והאלפיים שונה מקודמו בכך שהוא חי במצב משופר כלכלית מדור שנות השישים והשבעים ואכן כך הוא שתרבות הצריכה המתגברת, מעודדת את הטיפוח העצמי, את העיסוק במראה ובאופנה. אך כדי להבין את התופעה לעומקה ראוי להכיר באספקטים הפסיכולוגיים, הנפשיים והרוחניים של טיפוח ה"עצמי" כאמצעי ביטוי מעצים של הגדרה אישית. בכל מגמה תרבותית מתקיימת תנודה בין אופנתיות ושטחית חולפת לבין התפתחות תודעתית משמעותית ארוכת טווח.

2. הקעקוע כאסטרטגיה של לקיחת בעלות מחודשת על העצמי ששועבד על ידי צווים קפיטליסטיים פוסט- מודרניסטיים: קישוט הגוף בקעקועים מבטא באופן סמלי את הכמיהה לקחת בחזרה את השליטה שהופקעה מהאינדיבידואל במסגרת התרבות הקפיטליסטית ובמסגרות חינוכיות של ילדים ונוער (בתי ספר ופנימיות, הצבא ומנגנוני הכליאה לנוער).  שירות צבאי הינו מעצם הגדרתו טוטלי ודכאני, ומופעל בו מידה גבוהה של שליטה על הפרט.

בהקשר הזה הקעקוע יכול להפוך להיות חלק מתהליך לקיחת הבעלות המחודשת על העצמי, בעת שהצעירים שקועים באופן אינטנסיבי במוסדות אלו ובסיטואציות בהן הם חווים התערערות של החירות האישית ושל הזהות העצמית.Benson) 2000 , Douglas 1970, Kingwell 1996, אצל יעקובסון ולוצאטו) [11]. מצבים אלו יוצרים תנודות בין קונפורמיות למחאה: לעיתים המחאה הזאת מכוונת כנגד הממסד המפעיל לחץ, אך הוא לרוב מכוון כנגד מצב קיומי דכאני שנחשב לבלתי נמנע ושקשה לסבול אותו בגלל האחידות הכפויה שבו.

3. קישוט הגוף כאמצעי למחאה חברתית כנגד הממסד או הדור הקודם: הקעקועים כמבטאים עמדה או הזדהות עם אספקטים של דיכוי ושעבוד בחברה. השימוש בקעקוע יכול להוות הבעת עמדה המכוונת כלפי מבוגרים, והמשמעות המרכזית שלה היא לקיחת אחריות. נצחיות הקעקוע כפעולה בלתי הפיכה. בהקשר השיח הבין-דורי, הקעקועים יכולים לבטא מחאה כנגד העולם והערכים של הדור הקודם, הם מבטאים משא ומתן והתמקחות ביחס לגבולות ביטוי העצמי שלהם בתוך גבולות הקונפורמיות עם דמות ההורה. ההורים משתתפים במשא ומתן, ולפעמים אף תומכים בקעקוע.

חלקם אפילו מתקעקע בעצמם. זה עולה בקנה אחד עם מרכזיות המשפחה, שהיא אחת מהערכים האולטימטיביים של חברה הישראלית, מה שמחוזק ביתר שאת כשהמדינה נמצאת במצב מלחמה. השיח הזה לא רק מערב את מידת השליטה ההורית הלגיטימית על חופש הבחירה הסמלי של הצעירים, אלא גם עשוי לשמש כגשר בין המצבים הקיומיים השונים של הדורות. שפת הקעקוע והפירסינג היא רבת-פנים. משמעויות סמליות שונות מודגשות בהתאם להקשר, ומבטאות תנודה בין קונפורמיות מצד אחד, ואינדיבידואליזם או מחאה מצד שני. [12] .

בישראל מדווח שהעקומה הדמוגרפית מתיישרת עם הזמן, כלומר הקעקוע הופך בהדרגה לאופנה חוצה שכבות גיל ומעמד. המעמד הסוציו-אקונומי של המתקעקעים הולך ומתגוון. אם בעבר (עד שנות השבעים) הרוב המכריע היו גברים מהשכבה הפחות משכילה והמעמד הנמוך, מאז שנות השמונים עולה בהתמדה המעמד הסוציו-אקונומי של תרבות הקעקוע וכולל גם את המעמד הבינוני והגבוה – בתוכם מגוון של אנשים בעלי מקצועות חופשיים[13]. תהליך זה מקביל לשינויים הדמוגרפיים בארהב.

חוקרת הקעקועים מרגו דה מאלו [14] מציינת כי תרבות הקעקוע בארהב עוברת תהליך הדרגתי של שינוי סוציולוגי ודמוגרפי. מתחילת המאה הקודמת קעקועים משוייכים לאנשי שוליים, מלחים, זנות ועבריינות- כלומר המעמד הנמוך. בשנות ה80 ואילך קעקועים נצפים גם בקרב המעמד הבינוני ומשנות ה90 ואילך קעקועים משוייכים גם לבני המעמד העליון.

בצילום: מתקעקעיםות אהוביםות שלי: שני, אורן ודייב, כנרת, 2022

תרבות התרמילאים הענפה והתיירות הישראלית בעולם מוצאת עצמה מושפעת מאיקונוגרפיות ילידיות ומתרבויות הקעקוע במקומות  הרחוקים בהם הם מבקרים ואף מתקעקעים שם. מתחילת שנות ה2000 ועד היום, תרבות הקעקוע כבר אינה רק "תרבות צעירה" כי אם נוכחת גם בקרב מבוגרים יותר בגילאי 40-50 ומעלה.

העשור הראשון של שנות ה2000 היה פורה מאד בתחום תרבות הקעקוע בישראל. ב2002 הוצגה התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל בנושא הקעקועים, "קו על גוף" במוזיאון מגדל דוד בירושלים (אוצרת רנה סיוון). בתערוכה הוצגו חפצי אספנות שהושאלו מן המקעקע, האספן וחוקר הקעקועים ההולנדי, האנק שיפמאכר שקעקע מוסיקאים ידועים כמו פרל ג'אם, רד הוט צ'ילי פפרז ועוד. שיפמאכר הקים את מוזיאון הקעקועים באמסטרדם, המציג כלי קעקוע מרחבי העולם, ואף מכונות קעקוע בעיצוב המלח המקעקע הישראלי, מוסקו דוד, כרזות קעקוע, חותמות, תצלומים היסטוריים וחפצים מיוחדים.

מאז התקיימו בארץ תערוכות נוספות בנושא תרבות קעקוע ואמנות [15] , מאמרים שחקרו את הקשר בין אמנות, תרבות וקעקוע [16]. והשיח הציבורי סביב תרבות הקעקוע התעצם בצורה דרסטית. כתיבה בלוגית אינטימית כמו זו של  "טאבולה ראסה" [17] (מאז 2010) מתעדת בצילום ובטקסט את תרבות הקעקוע בארץ ובעולם. הכתיבה הרגישה מתארת באמפטיות וסקרנות מלאת כבוד את מצולמיה המקועקעים:

"הגוף האנושי מרתק אותי. הגוף בתנועה, הגוף המחופש, הגוף העירום, הגוף הפצוע. דרך קעקועים אני נתקלת בכל פעם ברעיון הפטישיסטי הזה של גוף כטקסט. אולי הפעם הראשונה (אבל לא באמת) שנתקלתי ברעיון הזה הייתה כשצפיתי בסרט "כתוב בעור" של פיטר גרינאוויי, המתאר את סיפורה של אשה שציירו עליה בטקסיות מילדותה. הילדה גדלה ונהיית לסופרת שרוצה להוציא את ספריה לאור, אך המו"ל המפוקפק דוחה את ספריה שוב ושוב. ואז, עולה לה רעיון: היא תפתה אותו בגברים צעירים ויפים, החביבים עליו, ועל גופם תכתוב את ספריה. ככל שהיא ממשיכה בפרויקט, תוכן הספרים מופיע על הגוף כצורה. ספר הסודות כתוב בפינות הגוף הנסתרות. ספר הדממה כתוב על הלשון האילמת. המשמעות נהיית יותר מסתורית, יותר מקודדת".

מאז 2013 מתקיימים כנסי קעקוע שנתיים בתל אביב, בהם משתתפים עשרות מקעקעים ומקעקעות מהארץ ומחו"ל ומבקרים אלפי א/נשים מקועקעים וסקרנים.

שינויים מגדריים

ההבדלים המגדריים בבחירת קעקועים בישראל במהלך שנות השבעים ועד ה2000 עולים בקנה אחד עם ממצאים של מחקרים שהראו שטיפוח הגוף מודגש יותר אצל נשים, הנתונות לשליטה חברתית הדוקה יותר בנוגע למראה החיצוני שלהן (Silverstien et al. 1986, Stein and Nemeroff 1995, Udry and Eckland 1984 אצל יעקובסון ולוצאטו)[18]. במחקרם מתחילת שנות האלפיים הם מוצאים הבדלים בולטים בין נשים וגברים. נשים צעירות (מכל הגילאים) נוטות לייחס לבחירה שלהן משמעות סמלית המתקשרת למערכות יחסים ורגשות חיוביים כמו חברות, עדינות, אהבה והחיפוש אחר יופי.

יתר על כן, הבחירות הנשיות אל מול הגבריות עולות בקנה אחד עם ההבנייה המגדרית בחברה הישראלית, היכן שנשים מחונכות להיות תלויות במערכות יחסים רגשיות, להפגין התנהגות מעודנת ולהימנע מארגסיביות, בעוד שמגברים מצפים להפגין אסרטיביות ואגרסיביות ולהיות לוחמים. החירות המוגבלת הזאת מסמלת את מצב הנשים בחברה. לעומת זאת, גברים נוטים להעדיף קעקועים גדולים יותר (עופות דורסים וחיות פרא (המסמלים שליטה וכוח גופני) בין היתר כדי להוכיח גבריות, אומץ ויכולת לעמוד בכאב פיזי. לפעמים מיניות גברית מובעת באמצעות קישוט הגוף באזורים ארוגניים.

עד תחילת שנות ה2000, קעקועים בארץ נעשו בעיקר על ידי גברים. עד לפני עשור היה מספר המקעקעות המקצועיות בישראל קטן מאד אך כיום עוברת תרבות הקעקוע הישראלית תמורות משמעותיות בתחום זה. ישנן כבר כמה עשרות של מקעקעות מקצועיות. מספרית המצב עדיין רחוק מלהיות שווה- ערך לגברים אך הוא הולך ומתאזן. כאמור, נראה כי הבחירה בקעקוע בקרב צעירים ישראלים בתחילת שנות האלפיים קשורה למצב המגדרי הקיומי הישראלי, שגורם למידה גבוהה של קונפורמיות בקרב בני אותו המין ומבליט את ההבדל בין המגדרים.

בגילאים צעירים מאוד (13-14) יש פחות הבדל בין המגדרים, כי בנים ובנות נוטים לבחור דמויות מצוירות. הבדלים בולטים נרשמים בגילאים 15 -17 כשנערים בוחרים במוטיבים עוצמתיים יותר (מפלצות או חיות פרא) נראה שהשירות הצבאי מחזק ביתר שאת הבדלים מגדריים. כיום הבדלים מגדריים כאלו הולכים ומתאזנים, בעולם וכן בישראל. הקעקוע הולך ותופס חלק נרחב יותר על עורם/ן של המתקעקעים/ות, והסגנונות כבר הינם יוניסקס בעיקרם אם כי לא תמיד.

רוויטל וגיל

אופנה חולפת או התפתחות תרבותית משמעותית?

תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית, הינה ערב רב של השפעות בין- תרבותיות. קשה להצביע על קווים הומוגניים לדמותו של המתקעקע הישראלי הממוצע וזהו כנראה שילוב של העדפות אישיות והשפעות חברתיות. תרבות הקעקוע העולמית מחלחלת במהירות לתוך החברה הישראלית יותר מתמיד. נושאי קעקוע בישראל מושפעים בעיקר מתרבויות קעקוע מיובאות מרחבי העולם.  ההשאלה וההשראה האמנותית והערכית שהן מספקות הופכת משמעותית ומרובדת ומבססת עצמה יותר ויותר בתוך התרבות המקומית. אמנות הקעקוע בישראל אף מתפתחת כמקצוע. יותר ויותר ניתן למצוא מקעקעות/ים שמתמחים בסגנון ספציפי ובוירטואוזיות מרובה.

בהמשך לדיון בנושא "הגוף" הנבחר" בתרבות הישראלית,  הגוף כאובייקט המופעל, מעוצב, ומאולף על ידי מנגנוני הכוח. בהקשר הזה נושאי קעקועים שהופכים את גופם לפרוייקט התקעקעות נרחבת  ורב- שנים מייצגים תהליך הפוך השואף לשחרר את הפרט מן הדפוסים של "הגוף הצייתן". הגוף שהוכנע ונוצל על ידי צווים של מנגנוני כוח חברתיים, דתיים, פוליטיים וקפיטליסטיים- ממציא את עצמו מחדש ומשחרר את עצמו.

שיטות משמוע [DICIPLINE] היו קיימות מזה זמן רב (במנזרים, צבאות, מתקני כליאה, בתי החולים ובתי המלאכה) והפכוו בהדרגה לבעלי אופי משמעתי מליטריסטי שהגיע לשיאו במפעלים הפוסט- מודרניים). במאה ה17 וה18  נעשו לנוסחאות כלליות של שליט שהביאו להבניית דפוסים עמוקים של צייתנות ויעילות שהם לב ליבה של התרבות הקפיטליסטית. "הרגע ההיסטורי של המשמועים הוא זה שבו נולדת אמנות של הגוף האנושי, המכוונת לא רק לשגשוג מיומנותיו וגם לא עוד להכבדה על שעבודו, אלא ליצירת יחס שבאותו מכניזם עצמו עושה אותו צייתן יותר ככל שהוא מועיל יותר ולהיפך. מתגבשת אז פוליטיקה של כפיות שהן עבודה על הגוף, הפעלה מחושבת של מרכיביו, של מחוותיו, של התנהגויותיו. הגוף האנושי נכנס אל מערך של מנגנוני כוח החופר בו, מפרק אותו ומרכיבו מחדש, "אנטומיה פוליטית"[19].

מחקרים סוציולוגיים עכשוויים מראים כי הגוף חוזר לקדמת הבמה של מדעי החברה. מאז שנות ה-70 המאוחרות התעשר חקר הגוף באוסף של גישות תרבותיות, יחסיות ופוליטיות. נושאים הקשורים לגוף עלו לראש סדר היום של המחקר החברתי. וייס [20] מציינת כי חקר הגוף כתופעה חברתית עבר מספר שינויים שניתן לבחון אותם על רצף הנע מהגוף הפיזי, דרך הגוף החברתי, אל הגוף הפוליטי. הגוף החברתי, מקורו באנתרופולוגית מרי דאגלס [Mary Douglas], והוא מוגדר כאופן בו אנו משתמשים בגוף כסמל, כמושג דרכו אנו מבינים את החברה, הטבע והתרבות.  הגוף כאתר של הגדרה עצמית וחברתית, מראה המשקפת את מערכת היחסים בין הפרט לבין עצמו ובין עצמו לבין החברה בה הוא חי. בהקשר הזה, שפת הקעקוע ונשיאת סמלים על הגוף לנצח  מתפקדים כרשתות חברתיות המשוחחות זו עם זו [21].

"תפיסת הגוף שלנו, וכיצד הוא צריך להיות ולהראות, מושפעת מפיקוח חברתי. פיקוח חברתי על הגוף קיים בכל החברות האנושיות. בחברות פשוטות, מדובר בפיקוח ישיר וגלוי, שחוסר-ציות לו מביא לענישה מצד הקהילה. גם בחברה המודרנית קיים פיקוח על הגוף [22] , אך בצורה עקיפה ומוסווה יותר, כך שהיחיד מצוי רוב הזמן באשליה כאילו הוא או היא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית. אך למעשה, גם בחברה המודרנית קיימים ופועלים מנגנוני פיקוח שונים ומגוונים על הגוף, בהתאם לצו החברה והתרבות, המעמד והאופנה" [23].

אפי וליאל

הגוף נמצא תמיד בתהליך של התהוות. או כפי שאומרת המוסיקאית אני דיפרנקו "אנחנו עבודה בתהליך". זוהי דרך לבטא את הפער שבין הגוף האישי והגוף החברתי ותהליך האינטגרציה ביניהם. בעידן הפוסט-מודרני הגוף הוא "פרויקט בלתי גמור", אנחנו "עובדים על הגוף" ועבודה זאת איננה מסתיימת אף-פעם. הגוף מאופיין בחסר מתמיד, ובניסיון למלא חסר זה יכול היחיד להתקרב לאידיאל של הגוף השלם. אנשים שבחרו לכסות את גופם בקעקועים משתמשים בכלי הזה כדי להתקרב לאידאל הפרטי שלהם מבחינה חיצונית ופנימית.

הגוף המקועקע הוא מופע (פרפורמנס), הצהרה שברצוננו לחרוט בתודעתנו ובתודעת המתבונן. הסמל המקועקע על פני הגוף שלך מעניק לו מעמד ציבורי ולכן שוב פוליטי. הקעקוע הינו גם מהות פנימית וגם פעולה בזמן ובמרחב. לדעתי המטרה העיקרית של נושאי קעקועים ברחבי העולם ובישראל כיום היא בסופו של דבר בעיקר העצמה וביטוי אישי וחברתי.

סיכום

לסיכום, נראה כי בישראל 2016 (בה נכתב מאמר זה) אמנות הקעקוע שבתה את ליבנו והיא כאן להשאר. הרעיון של קעקוע כסמל של אינדווידואציה וביטוי אישי, כטקס מעבר וחניכה אישי מחלחל בהדרגה לתודעה. ישראלים רבים מספרים כי כל קעקוע מציין תקופות משמעותיות בחיים, רבים מתייחסים מתייחסים לקעקוע כסוג של קמע. מפתחים מערכות יחסים ארוכות טווח עם גופם. משנים ומעצבים אותו בהדרגה עד שהוא הופך להיות "הגוף הנבחר" מסוג חדש, אותנטי יותר. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן אנו הולכיםות, נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק. "יש משהו מעצים בכאב הפיזי, בידיעה שאתה בוחר בו ושהוא אינו דבר שלילי בהכרח, אלא חלק מהחיים. יש לקעקוע יכולת להפיק מהכאב יצירה. הקעקועים מחברים אותי למקום הזה אצלי ולכוחות הפנימיים שיש בי. זה כמו ללבוש את האמונות שלי על הגוף שלי" [24].

"קעקוע אינו חוצה את מעטפת העור ובכל זאת יש לו יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון- קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה שלנו. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי" [25]

[1] Anna Felicity Friedman, World Atlas of Tattoo, Yale Univ. press, 2015
[2] דוד מוסקו, "עולם הקעקועים, סודות מהאמנות האסורה", הוצאה עצמית, 1980
[3] יסמין ברגנר "בעלות גופנית על הסמל", מאמר, ערב רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות 2013.
[4] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, , עמ' 12 2008
[5] שם עמ' 12
[6] "הגוף הוא פוליטי", הדס עפרת, גדעון עפרת, דרור הררי, אורי דרומר, כתב עת: מחול עכשיו, גיליון 13, דצמבר 2005, עמ' 32-34
[7] "אנתרופולוגיה של הגוף- ניתוח תיזת הגוף הנבחר", מאמר, מיכל פגיס
[8] שם עמ' 7
[9] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[10]   Ibid p. 157
[11]    Ibid p. 157
[12] Ibid p. 160
[13] עוז אלמוג, קעקועים בחברה החילונית בישראל, מאמר. אנשים- ישראל- המדריך לחברה הישראלית, מוסד שמואל נאמן, מוסד למדיניות לאומית, 2008
[14] Bodies of Inscription- A cultural history of the modern tattoo comunity, Duke University Press, Durham & London 2000
[15] ("אנססטורז", גלריה בנימין, תל אביב, יולי 2013, אוצרת: יסמין ברגנר ו"קעקועים- ייצוגי קעקוע באמנות העכשוית"[15], אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוצרים: יסמין ברגנר ופרופ' חיים מאור, אוקטובר 2013.
[16] ארכיון יסמין ברגנר, ערב- רב, מגזין מקוון לתרבות ואמנות, 2012- 2014
[17] http://tabularasa.haoneg.com/page/2
[18] Diana Luzzattoo, Yehuda Jacobson, Israeli youth body adornments- Between protest & conformity, Young- nordic Journal of youth research, 2004
[19] לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג, 2015, מצרפתית: דניאלה יואל עמ 172
[20] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[21] Makiko Kuwahara, Tattoo- An anthropology, Berg, Oxford International publishers LTD, 2005,
[22] "לפקח ולהעניש", מישל פוקו, רסלינג,  מצרפתית: דניאלה יואל 2015
P. 1[23] Weiss, Meira (2002) The Chosen Body. Stanford: Stanford University Press.
[24] "קעקועים לדמותנו", מאמר, מגזין "חיים אחרים", אוריאנה שפי, 2016 (עמ' 40)
[25] שם, עמ' 43

יסמין רגנר היא אמנית, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, מטפלת באמנות וחוקרת

הפוסט תולדות תרבות קעקועים בישראל | מאמר מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

בין האמניםות המשתתפיםות: רון עמיר, רונה יפמן, דוד עדיקא, גיא ברילר, רעיה ברוקנטל, ורדי כהנא, מאיר גל, אסתר כהן סקין, לארס קרוטק, אסי משולם, אריק וייס, דניאל כהן דינר,  ועוד.

דימוי פותח: מלכיאלה בן שבת ודן בלילטי

מחקר: יסמין ברגנר

אוצרים: יסמין ברגנר וחיים מאור

5/11/13 ב 18:00 עד 14/1/14 גלריית הסנאט במרכז המבקרים ע"ש ג'ורג' סרוט, המרכז האוניברסיטאי ע"ש סמואל ומילדה איירטון, המחלקה לאמנויות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דפנה שפירא חסון ושונית גל במיצג מיוחד לתערוכה

מתוך קטלוג התערוכה:

בתרבויות שבטיות אמנות קעקוע הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מהתרבות. עד סוף המאה ה-19, בתרבות המערב, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מאמנות הקעקוע והיא נתפסה כז'אנר "נחות" ו"דקדנטי" ונקשרה לאבחנות אודות נטייה לפשע.

בשנים האחרונות החברה המערבית נפתחת לאמנות הקעקוע. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי מתבסס והולך לאחר תיוגה במשך מאות שנים כתרבות-שוליים "נחותה". כיום נובטת מגמה חברתית חדשה המאמצת בחום את ז'אנר הקעקוע ומכירה בחשיבותו.

מהו הדחף אשר גורם לחקיקת "מסר" בעור, ל"חתונה" או ל"ברית" בין גוף לבין אידיאולוגיה?

הגוף האישי ומערכת היחסים שלו עם "הגוף החברתי" (The Social Body)- מושג שטבע מישל פוקו [Michel Foucault] בשנת 1977, הוא מוקד ההתבוננות, בבואנו לבחון את תופעת הקעקוע האוניברסלית.  הגוף מהווה את מקור זהותנו האישית והבסיס ממנו אנו מזהיםות עצמנו כישות נפרדת. הגוף הוא המדיום שבאמצעותו האני מתקשר עם ה'אחר'. אנו יוצרים זהויות אישיות, על פיה מתבססות מערכות יחסים חברתיות. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע יכולה להתפרש כעיסוק פעיל בזהות עצמית ובהצבת עצמנו בתוך מערכות היחסים החברתיות שלנו.

המהפכות החברתיות השונות והחיים הפוסט-מודרניים הגדירו ומגדירים מחדש ערכים של "אינדיבידואליזם", "סובייקט" ו"הגוף הפרטי".

וורדי כהנא

חוקרת התרבות והמגדר אליזבת גרוס [Grosz Elizabeth] סוברת כי הגוף ה"אותנטי" בניגוד ל"גוף הצייתן" שהגדיר פוקו, אינו נכנע לתכתיבים חיצוניים של רגולציות, פיקוח והגבלה, אלא דווקא לתכתיבים פנימיים מועצמים, לניהול ושליטה עצמית. הגוף אינו מציית מתוך כבוד לסמכות, כי אם מתוך התמסרות לרצון, לתשוקה ולתודעה. תפיסות פוסט-מודרניסטיות שהגיעו להבשלה לאחרונה, מצליחות לנסח בצורה מורכבת ובהירה שיח פילוסופי פמיניסטי שעושה צדק עם מונחי "הגוף" וייצוגי ה"עצמי".  בשנים האחרונות מצליח השיח הפמיניסטי להתייחס לגוף האישה במונחים של "פליאה, עונג ותשוקה" במקום במונחים של "פיקוח ושליטה".

קעקוע מייצר הגדרות ותיוגים חברתיים כגון "פגאני", "פרימיטיבי", "קפיטליסטי", "מערבי", "אקזוטי", "פמיניסטי", "גברי" וכולי. הוא מנכיח דפוסים של השתייכות ושל מרידה, של הכרה במעמד וסטאטוס, ויוצר ייצוגים של השתייכות וגבולות של הדרה.

משחר ההיסטוריה קיימות תרבויות קעקוע ברחבי העולם, אשר טעונות באידיאולוגיות שונות.  אמונותיהם ותפיסות עולמם של בני אדם, משפיעות על שיפוטם ויחסם כלפי קעקוע. מערכות אמונה שונות של קוסמולוגיה, דת, אסתטיקה ופוליטיקה, והאופנים בהם הן מתייחסות כלפי הגוף, משפיעות על תפיסת תרבות קעקוע. תרבויות קעקוע מקומיות שינו את משמעותן במרוצת ההיסטוריה בשל שינויים ביחסי – כוחות פוליטיים ואבולוציה חברתית. החיים העכשוויים מאפשרים לנו התבוננות מחודשת בתרבויות קעקוע בעבר ובהווה, אימוץ וניכוס של תרבויות זרות והטמעתן זו בזו במסגרת תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. "זהות גוף" במונחים אישיים וקולקטיביים, הינה מושג שמשמעותו משתנה תדיר מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה.

דן בלילטי ומלכיאלה בן שבת

משטרים פוליטיים, קונבנציות תרבותיות ודתיות , מערכות אירגוניות וחינוכיות מעצבות וממשמעות את חזות ומנהג "הגוף החברתי". למרות שזהותנו אינה מורכבת רק מהשפעות חברתיות, היא לעולם אינה מנותקת מההקשר החברתי. הגוף המקועקע אינו גוף "נטורליסטי" כיוון שהוא תוצאה של "סימון" בידי בני אדם. יתרה מכך, עצם סימונו הופך אותו, בנוסף לקיומו בממד הפיזי, לגוף מטפורי המתקיים במימד רוחני. הקדשה גופנית (Inscription) מתייחסת לגוף ככלי, כמצע, עליו נחקקים מסרים.  "מסרים" ו"טקסטים" המיוצרים באמצעי קעקוע מגוונים, מייצרים גופים של "רשתות חברתיות" המשוחחות זו עם זו.

כחלק אינטגרלי מעולם האמנות, אמנות הקעקוע מתכתבת עם אמנות "פרימיטיבית", אמנות קלאסית, אמנות מודרנית ועכשווית. היא יוצרת חיבורים בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה" ומבטלת היררכיות. היא פלורליסטית במהותה, סקרנית ושואפת ללמוד מן ה'אחר' על ידי הוויה של רב-תרבותיות כאג'נדה חברתית. באופן זה, מסורת רישום קלאסי יכולה לעמוד מול רישום עכשווי, ועיצוב גרפי דיגיטלי, קומיקס, מנגה וגרפיטי מוצאים את דרכם לתוך קעקועים בז'אנרים חדשים, רעננים ומהפכניים בתפיסתם.

אריק וייס

בתוך כל תרבות קעקוע מקומית מקודדות פיסות היסטוריה וסוציולוגיה בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה, נראטיבים אנתרופולוגיים, סדרים סוציו – דתיים, מגמות חברתיות וביטויים אמנותיים עמוקים.

במרוצת ההיסטוריה עברו תרבויות הקעקוע שינויים במשמעות, במקביל לשינויים סוציו – פוליטיים: לעיתים ניתנה לה משמעות עמוקה ומקודשת, ולעיתים נעשה בה שימוש דכאני, מבזה וגוזל חירות (כדוגמת קעקועי עבדים בעת העתיקה  או קעקוע זרועם של אסירים במחנות הריכוז בשואה).

ניתן לגלות כי ההתפתחויות והשינויים של מעמד תרבות הקעקוע במרוצת ההיסטוריה המערבית היו מקבילים לשינויים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה תקופה. למעשה, הם ביטוי שלהם. בשונה מתרבות המערב, בתרבויות חוץ – מערביות (יפן, מזרח אסיה, איי פולינזיה, מרכז ודרום אמריקה והארקטיים), קעקוע מהווה פעולה מרכזית בתוך עיסוק פולחני מאגי, ותפיסת עולם שבטית שבה טקסי מעבר וחניכה שמאניים הינם חלק אינטגרלי מהקיום האנושי.

תרבויות שונות ברחבי העולם נושאות מיתולוגיות, תכנים, סמלים וארכיטיפים בעלי דמיון רב (מירצ'ה אליאדה) [Mircea Eliade]  ויוצרות תבניות וסמלים אוניברסליים (אדמונד קרפנטר). [Carpenter E]

בתרבויות הללו קעקוע הוא למעשה זרז התפתחותי. דימויים וסמלים שהופיעו בקעקועים נחקרו בקשר שבין הפרטי לקולקטיבי: אצל קרל גוסטב יונג [Carl Gustav Jung] ביחס ל"על-מודע קולקטיבי"  ואצל נועם חומסקי [Noam Chomsky] ביחס ל"דקדוק אוניברסלי".

מחקריו של דידייה אנז'יה [Didier Anzieu] על תודעת ה'אני-עור',  מסייעים להבין את המשמעות הנפשית והרגשית של פעולת הקעקוע, המתעצבת בינקות ובגיל הרך כמראה של חווית הגוף-נפש. המגע  הראשוני ואיכות החוויה הסנסורית בין האם לילד מעצב את בטחונו ובריאות הנפש שלו.

ג'ני בארסט

העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף והוא מחובר למערכת העצבים. הוא מתפקד כשומר – הסף של גבולות הגוף וההבחנה בין פנים לבין חוץ. לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. תחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת 'אני-עור' – מעטפת פסיכולוגית, שדרכה נחווה העולם.

בהקשר זה יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה.

"בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (אצל אנז'ייה בספרו ה"אני עור").

אקט הקעקוע מנכיח חומרי נפש באופן צורני. רעיון מופשט הנובע מנבכי נשמתו של המתקעקע/ת, הופך דרך הקעקוע לנוכחות יומיומית, פשוטה, וזו מאפשרת התבוננות מזככת. אמנים ומתקעקעים מבצעים פעולה שניתן להשוותה ל"מסגור". זהו ארכיטיפ ממוקד שמקבל ערך כ"מסמן חזותי" של חוויה נפשית ינקותית.

אין ספק, תרבות הקעקוע מאפשרת התבוננות לא שגרתית על כל תחומי החיים ובחינה מחודשת של תפיסות עולם.

לסיום, בנימה אישית, תערוכה זו החלה בעקבות מחקר עצמאי שערכתי, מתוך סקרנות להבין טוב יותר את המקצוע האהוב שלי – מקצוע המקעקעת והפך למקור השראה, יצירה ופרנסה אינסופי עבורי. ובמרוצת השנים פיתחתי את שיטת הליווי הרוחני באמצעות קעקוע©. באמצעות הקדשת זמני ומרצי ללמידת סמלים, ארכיטיפים והיסטוריה של תרבות הקעקועים העולמית, אני זוכה להיות מקעקעת מקצועית, איכותית ומועילה יותר למתקעקעיםות שלי. סקרנותי ואהבתי למקצוע הקעקוע, הובילו את חיי להרפתקה מופלאה של חקירה וגילוי מתמשכים. אני מוקסמת מהמקצוע הזה וחשה ברת מזל להיות חלק מקהילה מיוחדת ובעלת היסטוריה מרתקת המאפשרת לחדור לנבכי נפשו של אדם. ייעוד המאפשר לי לסייע לאחריםות לגלות, להגדיר ולעצב את עצמםן באופן יצירתי, כמנוף טרנספורמטיבי חיובי עבורםן.

תודותיי נתונות לכל החוקרים והמקורות הרבים מהן שאבתי לכתיבת המחקר.

*

התערוכה ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית מציגה מגוון מרתק של עבודות אמנות של אמניםות מישראל ומחו"ל אשר מתייחסיםות באופני ביטוי שונים לאקט הקעקוע וחושפים את מגוון המניעים הפנימיים לעשיית קעקוע בהקשרים של הגדרת זהות אישית, לאומית, מגדרית, חברתית, תודעתית ורוחנית.

יסמין ברגנר היא אמנית רב – תחומית, מקעקעת וחוקרת

להורדת קטלוג התערוכה המלא

קטלוג קעקועים-אוניברסיטת בן גוריון

הפוסט ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית | הגלריה של אוניברסיטת בן גוריון | אוצריםות: יסמין ברגנר וחיים מאור הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

אוצרת: יסמין ברגנר

דימוי שער: מקס האריס

הגוף הוא המדיום שבאמצעותו אנו מתקשרים עם "האחר" ועם הסביבה. אנו יוצרים זהויות אישיות וחברתיות אשר על פיהן אנו מבססים "רשתות- חברתיות אנושיות" באמצעות הגוף. שינוי ומניפולציה של הגוף באמצעות קעקוע מתפרשת כאן כעיסוק פעיל שבאמצעותו אנשים עוסקים בזהות עצמית ובהצבת עצמם בתוך מערכות היחסים החברתיות שלהם.

התערוכה מתמקדת בהיבט הקדמוני של הקעקוע, כפי שהוא עולה באופן קונקרטי ומטאפורי כאחד. האמניםות המשתתפיםות מתייחסיםות באמצעות אקט הקעקוע, למורשת אבות ואימהות החיה בתוכנו, משפיעה ומעצבת את עולמנו.

חתימה בעור (Inscription) מאפשרת לנו להנציח זיכרון, לחשוף ולהאיר רובד נסתר, לשייך עצמנו עם עמדות ומושגים ולשמור אותם קרוב לליבנו.

קעקוע הוא פעולה של שינוי, קיבוע והתמרה. ביטוי לנצחי בעולם הבר- חלוף.

קעקוע הוא "סוד שמתגלה", המתגלם על פני השטח מן העור אל האור.

אמנות קעקוע קשורה באופן אינהרנטי לטקסי מעבר וחניכה במסורות שמאניות בתרבויות שבטיות חוץ- מערביות.

בתרבות המערב, עד סוף המאה ה 19 נחשבה אמנות הקעקוע כז'אנר "נחות" ודקדנטי וקעקועים אף שימשו ככלי לאבחון נטיות לפשע.

אמנות הקעקוע מקבלת התייחסות מעצימה בתרבות העכשווית. מעמדה כז'אנר אמנותי עצמאי, מתבסס והולך לאחר מאות שנים שבהן תויגה כתופעת שוליים.

כיום פורחת לה מגמה חברתית חדשה, המאמצת בחום את הז'אנר ומכירה בחשיבותו וייחודו הרב – תרבותי.

מחקר ואוצרות: יסמין ברגנר

משתתפיםות: אסתר כהן סקין, דפנה שפירא חסון, שונית גל, רני פרדס, מקס האריס, מלכיאלה פייג', לילך מדר, עמליה זנד, גליה פסטרנק, אריק וייס, אייל פריד, רון עמיר, לארס קרוטק, אג'ארן מתייה, נמרוד ראובני, ג'וד מוסקוביץ', יסמין ברגנר, חיים מאור, שמעון פינטו, אום כולטוב, יוליה פריידין

גלריה בנימין: 11/7-3/8 צ'לנוב 28 תל אביב

פתיחה: 11/7 יום חמישי ב 20:00

מיצג חי: "מוח עצם" (בכורה) 

מאת דפנה שפירא חסון ושונית גל 20:30

יסמין ברגנר

עמליה ואלמגור זנד על רקע עבודה של יסמין ברגנר ואג'ארן מתייה

יסמין ברגנר (בצילום עם המקעקעת עמליה זנד, הדובה הגדולה)

צילום: ג'וד מוסקוביץ

מימין: אייל פריד , משמאל: חיים מאור

אייל פריד

פרפורמנס מאת דפנה שפירא חסון ושונית גל

דפנה שפירא חסון ושונית גל

עמליה זנד (הדובה הגדולה) על רקע עבודתה Bloodline

עמליה זנד (הדובה הגדולה)

מימין לשמאל: שמעון פינטו, אוםכולטוב, רון עמיר, יוליה פריידין, נמרוד ראובני, רני פרדס

אג'ארן מתייה

מימין לשמאל: גליה פסטרנק, יסמין ברגנר, חיים מאור

מימין: אריק וייס, משמאל: שמעון פינטו

אריק וייס

חיים מאור

רני פרדס

יוליה פריידין

לארס קרוטק

נמרוד ראובני

יסמין ברגנר (בצילום עם זוהר ברגנר בז'רנו)

צילום: ג'וד מוסקוביץ

שמעון פינטו

לילך מדר ומלכיאלה בן שבת

להורדת קטלוג התערוכה המלא

עיצוב: שונית גל

אנססטורז קטלוג

הפוסט אנססטורז | תערוכה קבוצתית | גלריה בנימין תל אביב | אוצרת: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

פתיחה: 10/11/2016 נעילה: 10/11/2017

מוזיאון ארץ ישראל [מוז"א] – תל אביב

משחר ההיסטוריה היה הגוף המקועקע דרך להאדרה ולהגדרה אישית וקולקטיבית של האדם. מקורה של אמנות הקעקוע במסורות טקסי מעבר וחניכה שמאניות בתרבויות ילידיות. כל עבודת קעקוע ברחבי העולם מכילה בתוכה פיסות תרבות והיסטוריה ומגלמת גם ערכים אישיים, חברתיים, אקולוגיים ורוחניים.

התערוכה עוסקת בתולדות הקעקוע וחושפת מגוון מגמות אמנותיות עכשוויות בארץ ובעולם. מוצגות בה גם עבודותיו של הצלם ואנתרופולוג הקעקועים האמריקאי ד"ר לארס קרוטק, שספריו ומסעותיו מתעדים תרבויות קעקוע שבטיות מסורתיות ועכשוויות ברחבי תבל. מקום נכבד מוקדש בתערוכה לקעקוע העכשווי ולקהילת הקעקוע הישראלית, כפי שהיא מתועדת בעדשת המצלמה של "קעקוע פרוג'קט" (תמונת נושא: אלכס טילקין וסטס ויינשטיין). מקום של כבוד ניתן גם למסורת הקעקוע הצלייני בירושלים (משפחת רזוק) , לדוד מוסקו המלח המקעקע, לצד עבודותיהם של אמני קעקוע וצלמים נוספים מהארץ ומהעולם, סרטים, פריטים נדירים ותיעוד ססגוני.

כיום יותר מאי פעם, תרבות הקעקוע העולמית היא חגיגה בין- תרבותית, המחברת בין קצוות העולם, בין עבר לבין המציאות עכשווית. תרבויות הקעקוע ברחבי הגלובוס מכילות בתוכן פיסות תרבות והיסטוריה מרתקות המגלמות בד בבד ערכים אישיים, חברתיים ורוחניים.

תרבות הקעקוע העולמית זוכה כיום לבחינה היסטורית מחודשת בעקבות תהליכים של מודרניזציה וגלובליזציה. צומחת מגמה חברתית עולמית חדשה, המאמצת את אמנות הקעקוע ומכירה בחשיבותה וייחודה הרב-תרבותי. מגמה עולמית זו משקפת רבגוניות תרבותית ומציגה תחיה מחדש של מנהגים קדומים של קישוט הגוף וקעקוע לצד פרקטיקות עכשוויות ופורצות דרך, המגיעות כיום מארבעת קצוות תבל. מגמה תרבותית מרתקת זו מבטאת פסיפס תרבותי חוצה גבולות של החוויה האנושית דרך קעקועים – אמנות חיה ונושמת על גופנו.

מסתמן כי לאחר אלפי שנים של מסורת, אמנות הקעקוע שובה שוב את ליבנו והיא כאן להישאר. אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ושל נון – קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה. הגוף המקועקע כיומן גוף אישי, המזכיר לנו מהיכן באנו ולאן נרצה ללכת, והוא נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני עמוק.

לקעקוע יש יכולת מיוחדת לחבר בין גוף ונפש, בין אדם לרעהו ובין הפרט לתרבות בה הוא מתקיים. קעקועים הם המחשה של היכולת שלנו לשנות ולהשתנות. באמצעותם אדם יכול ליטול בעלות על גופו ולהפוך אותו למקדש, לבד ציור או לשלט חוצות פרטי. במחקרי הקעקוע שלי בעשור האחרון, אני שואפת לחשוף את הציבור הישראלי למגוון מגמות קעקוע אמנותיות עכשוויות בארץ ובעולם. ללמד את תולדות הקעקוע כפרקטיקה אמנותית – רוחנית חובקת עולם מאז שחר ההיסטוריה.

טקסט: יסמין ברגנר, מתוך ספר התערוכה (להורדת ספר התערוכה בPDF גללו עד למטה)

תיעוד התערוכה: ליאוניד פדרול

באדיבות מוזיאון ארץ ישראל

צילומים: ליאוניד פדרול, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל

סימפוזיון הקעקועים הבינלאומי שליווה את התערוכה:

משתתפיםות:

דר' לארס קרוטק, מרדכי לוי, אלכסנדר טילקין, מלכיאלה בן – שבת, פרופ' מאיר בר – אילן ויסמין ברגנר.

קעקועי העתיד // יסמין ברגנר

מחקרים בתחום העתידנות בוחנים את האפשרות שעולם הקעקועים יעבור בעשורים הקרובים אבולוציה מבחינה עיצובית, סגנונית וטכנולוגית; זאת בדומה לתמורות שידעה תרבות הקעקוע במהלך ההיסטוריה. נבחן כיצד התפתחות אבולוציונית וטכנולוגית יכולה להשפיע בעתיד על האופן שבו נקשט את גופנו.

יסמין ברגנר היא אוצרת התערוכה, מלווה רוחנית באמצעות קעקועים. חוקרת תולדות הקעקוע וגיאומטריה מקודשת.

מורשת הקעקוע הילידי // דר' לארס קרוטק

הגוף הילידי המקועקע הוא כלי של התפתחות והשתנות, המקדד בתוכו את תפיסת העולם הקדומה האישית, החברתית, האקולוגית והרוחנית ומתקיים לאורך דורות של אמונה שבטית באמצעות עושר סמלים חזותיים (ההרצאה בשפה האנגלית).

דר' לארס קרוטק הוא אנתרופולוג קעקועים, צלם וחוקר. התפרסם בזכות מחקריו וספריו על ההסטוריה והתרבות של הגוף  הילידי המקועקע. הפיק והנחה את סדרת הטלוזיה הדוקומנטרית של ערוץ דיסקברי "צייד הקעקועים" [TATTOO HUNTER], אשר תעדה תרבויות קעקוע הולכות ונעלמות ברחבי העולם. מגוון מעבודותיו מוצגות בתערוכה.

כתיבת שם ה' על הגוף: חוויה דתית, מיסטית ומאגית // פרופ' מאיר בר – אילן

בעת העתיקה נהגו יהודים לכתוב את שם ה' על הגוף בדיו, והם עשו זאת במסגרת דתית מיסטית ומאגית. ההרצאה תסקור מבחר עדויות למנהגים עתיקים ונשכחים אלו וכיצד ניתן להבינם בעידן העכשווי.

פרופ' מאיר בר – אילן  הוא חוקר של החברה והתרבות היהודית המלמד במחלקה לתלמוד ובמחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

בר- אילן חוקר מגוון רחב ביותר של מקורות ביהדות בעת העתיקה. דרך שיטות מחקר בין – תחומיות הוא בוחן תנ"ך, ספרות חיצונית, תלמוד, תפילה, ספרות ההיכלות, מיסטיקה, מאגיה, נומרולוגיה, אסטרולוגיה וקעקועים.

דוגמניות מקועקעות: ייצוגי נשיות בעידן הדיגיטלי // מלכיאלה בן – שבת

ההרצאה מבקשת לבחון את ייצוגי הזהות העצמית של דוגמניות במדיה הדיגיטלית בראייה פמיניסטית באמצעות גופן המקועקע.

מלכיאלה בן שבת היא בעלת תואר שני במגדר מאוניברסיטת תל אביב. מלכיאלה היא פרפורמרית, צלמת, וכן חוקרת עצמאית המתמקדת בצומת של תרבות הקעקועים, ייצוגי נשיות ותיאוריה פמיניסטית. התערוכה "קעקועים" מציגה את "בנות" סדרת עבודות צילום של מלכיאלה בן שבת והצלם דן בלילטי.

קעקוע פרוג'קט // אלכסנדר טילקין

אלכסנדר טילקין וסטס וינשטיין מתעדים בצילום את תרבות הקעקועים הישראלית העכשווית כתופעה משמעותית רחבת היקף מאז 2011. הפרויקט חותר לתת ביטוי בשיח התרבותי לתופעה שהתקרבה בצעדי ענק מהשוליים אל המרכז ונהפכה בעשור האחרון למרכיב משמעותי ונוכח בתרבות ובאמנות בישראל ובעולם.

המרצה אלכסנדר טילקין הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במדעי המחשב וסטודנט למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב.

ירושלים בתוך העור: לקורותיו של הקעקוע הירושלמי // מרדכי לוי

תולדותיו של הקעקוע הצלייני, שהוא מסורת ייחודית לארץ ישראל:מנהג עתיק מאז ימי הביניים של עולים לרגל לירושלים שנהגו  לקעקע עצמם כמזכרת ממסעם.

מסורת זו נמשכת על ידי משפחת רזוק הירושלמית, משפחת המקעקעיםות הוותיקה בעולם המוצגת בתערוכה.

מרדכי לוי הצטרף לשירות החוץ בשנת 1975. שימש יועץ מיוחד לענייני נוצרים ומוסלמים לראש העיר ירושלים (2008 – 2004).

בטרם פרישתו מהשירות הדיפלומטי כיהן כשגריר ישראל לכס הקדוש (2012 -2008). התמחה בנושאי צליינות לארץ הקודש בימי הביניים ולתולדות הקעקועים בתרבות המערב.

הפתיחה: רגע של סיפוק עם דר' לארס קרוטק וואסים רזוק

ערב הפתיחה: וידאו ארט מאת חיים מחלב, מקעקע. הקרנה על קיר המוזיאון

רגע של סיפוק בפתיחה הרשמית

בצילום: הנהלת המוזיאון, דר' לארס קרוטק, אלכס טילקין, יסמין ברגנר

יסמין ברגנר היא אמנית רב תחומית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

הפוסט קעקועים | גוף האדם כיצירת אמנות | מוז"א | אוצרת: יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

אמניות משתתפות:

יסמין ברגנר, בתיה השקין, שונית גל, סיוון זריפי, ענתי טוקר, איילת טרלובסקי, מיריי שנאן, בל שפיר, דפנה – שפירא חסון.

גלריה שרה ארמן, תל אביב 2019

"אנו אוצרים זיכרונות בגופינו, אנו אוצרים תשוקה וכאבי לב. אנו אוצרים שמחה, רגעים של שלווה שמיימית. אם אנו רוצים שתהיה לנו גישה אליהם, אם אנו רוצים לנוע לתוכם ודרכם, אנחנו חייבים להכנס אל תוך גופינו…הגוף שלנו מספר סיפורים"

הזכות לכתוב/ ג'וליה קמרון

"תערוכת היסטוריות מיצב/ מיצג, מתייחסת למושג "היסטוריה" בתירגום המילולי מאנגלית – כ"סיפור שלו" History, אך בהיפוכו הפמיניסטי ל"סיפור שלה" – Herstory כלומר נקודת מבט נשית אישית על היסטוריה כסיפור אישי.

בשנות ה – 70 המוקדמות בארה"ב, החלו ג'ודי שיקאגו ומרים שפירו ללמד קורסים של אמנות לנשים. הן יזמו סדנאות, שבהן ביקשו מנשים לכתוב על חייהן האישיים כמוטיבציה לתהליך אישי וליצירת אמנות. חלק מהפרוייקט היה "בית הנשים" (WomanHouse, 1972, California) בית ששיפצו יחד כשכל אמנית מתייחסת לחלל ספציפי בבית.

התערוכה – היסטוריות מיצב/ מיצג, מנסה להצביע על סיפור אישי, הנרקם בתוך יצירת אמנות כשהגוף הנשי הוא חלק ממנה, כהמשך לתכנים הקשורים לאמנות פמיניסטית, וכסיפור פרטי הנרקם בין הגוף לאובייקטים שהוא מייצר (היא מייצרת).

בתערוכה מציגות 9 נשים, היוצרות במקביל מיצבים, אובייקטים, ומיצגים. בזמנים קבועים יפעלו 9 מיצגים ביחס ועם האובייקטים שבתערוכה, על ידי כל אחת מהאמניות. העובדה שהגלריה בה מוצגת התערוכה מתקיימת בתוך בית פעיל, מציבה את המיצגים כחלק מפעילות יומיומית של בית, כמקום מפגש בין פעולות, חפצים וסיפור אישי".

מתוך טקסט התערוכה:

טקסט ואוצרות: דפנה שפירא – חסון

להורדת הקטלוג המלא:

עיצוב: שונית גל

מיצב-מיצג 2019

הפוסט היסטוריות מיצב – מיצג | גלריה שרה ארמן | תערוכה קבוצתית בהשתתפות יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

יסמין ברגנר, אסי משולם ואסתר כהן סקין

גלריה משונע, הרצל 112 תל אביב 2012

מאז ומתמיד נוכח המיתוס מאחורי הקלעים של כל סגנון ותקופה באמנות. ההכרה באיכות העל – זמנית של המיתוס אינה מעידה על געגוע סנטימנטלי או אוטופי אלא מצביעה באופן מפוכח ושקול על העובדה שמשהו נצחי הינו נוכח תמיד גם אם חבוי, ומאפשרת לו להיות חלק  בלתי נפרד מהעושר החזותי והמנטלי של האמנות העכשווית. זוהי הצהרה ישירה, חפה מנוסטלגיה או ממגמתיות.

התערוכה:

עלינו להטות אוזן, להגיב ולהכיר בחשיבותה וחיוניותה של הנוכחות התמידית של המיתוס. התשתית התרבותית  האנושית משתנה תדיר, זהו מרחב גמיש המתבסס על זיכרונותינו ותודעתנו הפרטית והקולקטיבית. התרבות לעולם מתבוננת בו- זמנית על העבר ועל העתיד ומשפיעה עלינו כיחידים וכקבוצות.  האמנים מבקשים לייצר חיבורים פרטיים ובין- אישיים אל המיתוס, הסמל והארכיטיפ, אל ההיסטוריות הצרובות גנטית ותודעתית בזיכרוננו הקולקטיבי ולצקת בהם תוכן חדש ורלוונטי.

פניה האותנטיות או הכוזבות של ההיסטוריה משתנות ומתמוססות בראיה הרחבה של אלפי ומיליוני שנים. הקטבים הפוליטיים מיטשטשים ומה שנותר הינו הסמל והארכיטיפ המשמש כמפתח.

האמנים מבקשים להשתמש בחומרי גלם אלה כבמגרש משחקים, כל אחד בדרכו או בדרכה הייחודים על מנת להפכם לשיח  נוכח בכאן ועכשיו.אנו מבקשים לפרז את המאסטר- נראטיבים אשר הועברו אלינו לאורך העידנים.

אנו מבקשים להטיל ספק ולחקור את הייצוגים הויזואליים, את המשמעויות והמובנים של תרבויות משתנות. להבין את חוויותנו האישיות השונות ביחס אליהן וההשפעות  של זיכרון או אמנזיה תרבותית אשר נערמו זו על גבי זו לאורך ההיסטוריה. להקשיב, לפענח ולהיענות לקריאה האישית המתעוררת בנו על ידי הקמאי.

מאי 2014

 יסמין ברגנר

יסמין ברגנר הינה אמנית, מקעקעת, אוצרת וחוקרת תרבויות קעקוע. המדיה השונים בהם היא פועלת הינם רישום, פיסול, פרפורמנס וקעקוע, המתייחד כיום כתחום אמנותי עצמאי. המדיה המגוונים משפיעים וזולגים זה אל זה, יוצרים שיח הכמה לחבר ולגשר בין תרבויות ושפות, בין הפרימיטיבי למודרני, בין השכלתני לרוחני.

הכשרתה כאמנית- מקעקעת הובילה אותה במקביל גם להתמחות ברישום ובגילוף עץ ולשנים של מחקר עצמאי וכתיבה על תרבויות קעקוע וגיאומטריה מקודשת. בתרבויות חוץ- מערביות נהגו  (ולעיתים עד היום) האמנים השבטיים לגלף בעץ את חותמות הקעקוע שלהם וכן את הטוטמים השבטיים.  הקשר ההדוק בין קעקוע לגילוף קיבל מובן ורלוונטיות סינכרונית עבור ברגנר באמצעות המחקר העצמאי שערכה במקביל לעשייתה האמנותית. מחוץ למערב נחשב הגילוף בעץ לאמנות מסורתית השמורה לגברים. האמנית לוקחת בעלות על תחום יצירה זה ותחת ידיה הוא הופך לאקט של חירות אישית, חיבור לעוצמה הטמונה בפעולה הפיזית הקשוחה של הגילוף, חיבור בין נשיות וגבריות.

בפרפורמנס היא שואפת להכיל סמליות על- זמנית, תהליכים רוחניים המגולמים בדימוי גופני איקוני. האם הגוף מחזיק את הדימוי או להיפך. עבורה זוהי פעולה החותרת לעורר כוחות מיתיים ולעגן אותם בחיינו במטרה להעצים אותם ולמלא חלל רוחני חסר.

מראה הצבה, צילומים: סיגל קולטון

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, ורישומים, מראה הצבה

הולילנד, זוהר וסלני בארץ הקודש, עפרון על נייר, 2014

היא ראתה הכל, עפרון על נייר, 2014

בבואתנו, עפרון על נייר, 2013

טוטם מדרגות, אימו של נמרוד, עץ אורן מגולף, 2013-2014

צילומים: סיגל קולטון

נבל מנדלה, כלי נגינה מוגבר, גילוף – יסמין ברגנר

תכנון ויישום מוזיקלי – עמית טיפנברון, מנהל אמנותי תזמורת הבארוקדה ישראל

אסתר כהן סקין

היא אמנית רב- תחומית הפועלת במדיה של רישום דיגיטלי, רקמה, פיסול וטקסט. בתהליכי העבודה המורכבים שלה מתמצקים למכלול רשמים, סמלים וטקסטים המתעדים תקופת חיים והלך רוח. הדימויים והטקסטים עשירים בהקשרים ייחודיים אשר הופכים לארכיטיפים אישיים עבור היוצרת.

כהן- סקין שואפת ליצור חיבורים ליריים חדשים בין סמלים וכך משנה את מובנם לכדי נראטיב חדש, שפה חדשה, הרוחשת בתוך שדה פעולה אמנותי רחב, קוראת לצופה לפענח עולם של מצבים, תחושות ומחשבות בעל היגיון ופואטיקה פנימיים. סדרת עבודות הציור/רקמה שלה מגלות עיסוק בפעולה מדיטטיבית המתקשרת בדרך כלל לעמלנות נשית מסורתית.  מתגלים דימויים העשויים בהקפדה אנליטית השואבת מהשפה הדיגיטלית מתוך שאיפה לאסתטיות טהורה ומדויקת,  ה"קו" כערך, כדרך. המדיום הייחודי  מטמיר את העבודות, הדימויים החידתיים מעוררים רצון להתחקות וחיפוש ומשקפים  את מוליכותם המטאפיזית דווקא באמצעות איכות ה"craft" של העבודות ונוכחותה המוחשית של היד.

מראה הצבה, צילומים: אסתר כהן סקין

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2014

ללא כותרת, רקמה על בד, 2013

ללא כותרת, רקמה על בד, 2014

אסי משולם

עבודותיו של אסי משולם עוסקות במרחב שבין הזהות האישית והקולקטיבית, ביצירה של פולחנים אישיים, בנפשו של האדם הניבטת בכל יופיה וכיעורה מתוך התבוננותו בעצמו.  ציוריו, פסליו, עבודות הטקסט והמייצגים שלו חותרים לפרק טאבואים ופרדיגמות תרבותיות.  מיתוס חדש נבנה מתוך נקודת המבט הייחודית שלו. משולם יוצר היפוכים ומעברים חתרניים בין טומאה וטהרה, בין חושך לאור ובין תבונה לבערות. מבטו הינו מראה חברתית חודרת על מצבו של האדם.

יצירי דמיונו מתקיימים בד בבד בממדים רוחניים שונים, בין הגבוה והמואר לבין הנמוך והשפל ויוצרים מצב תודעתי ייחודי השואף לגלם, לחבר ולהגדיר מחדש משמעויות של "טוב" ו"רע", רוחני וחילוני, מקודש וטמא. יצירתו "רועכם" הינה יצירת אמנות טקסטואלית מרתקת ורחבת יריעה השואפת ליצור טקסט דתי בדיוני, השואב השראה מטקסטים דתיים קיימים, מאמץ את סגנונם הדימויי הארכאי  לכדי יצירת טקסט  פואטית, חתרנית וביקורתית.

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

ללא כותרת, מדיה מעורבת, 2013

תמונות מערב הפתיחה

תמונות מתהליך העבודה

מציבה את הטוטם עם אורן פישר

הפוסט אוב | גלריה משונע | יסמין ברגנר | אסתר כהן סקין | אסי משולם הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.

פורסם במקור ב:הבמה – מגזין מקוון לאמנות ותרבות 2018

עשר שנים לקח לי להחליט על הקעקוע הראשון שלי, ורבע שעה על השלישי. הנצחיות של הפורמט גרמה לכך שהייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין מה אומר אותי נכון כל כך שיישאר נכון תמיד, אבל ברגע שידעתי לנסח את זה, היה לי כבר קל לזהות את הסמלים שמדברים אותי במדויק.

על כך כנראה מבוסס אחד המושבים המעניינים המצפים לכם ב"כנס השפה העברית – לשון ראשון" המתקיים בהיכל התרבות ראשון לציון זו השנה ה-11, כשהפעם עומד הכנס בסימן 70 שנה למדינה, ואינספור שפות, כי כל דבר שאנחנו עושים מספר עלינו סיפור כלשהו, ולכל סיפור כזה יש שפה.

"קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לפרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי" [יסמין ברגנר]

יסמין ברגנר, צילום: ג'וד מוסקוביץ

סמלים, מילים ומסרים

לאורך ארבעה ימים, בין ה-7 ל-10 בפברואר, יגעו עשרות אמנים, זמרים, אנשי רוח, שחקנים, מרצים, חוקרים, סופרים ומשוררים – (ולמען הגילוי הנאות, כמי שמילים הן כלי העבודה החביב עליה, גם אני אשתתף השנה לראשונה באחד ממושבי הכנס) – בשפות השונות שלנו, משפת התנ"ך ועד שפת הפריפריה, משפת הילדים ועד שפת האופנה, משפת הקולנוע ועד, כן, שפת הקעקועים, שתעמוד במרכז המושב "קעקוע של סיפור" שייערך ביום חמישי, 8 בפברואר, בשעה 18:00.

"כשאנשים מתחתנים עם איזה סמל לנצח, הם לוקחים בעלות גופנית על הסמל המסוים הזה, ואומרים משהו, בינם לבין עצמם, או בינם לבין הסביבה", אומרת יסמין ברגנר, עורכת המושב, אחת המקעקעות המובילות בארץ, והיחידה העוסקת בטיפול וליווי רוחני באמצעות הציור על הגוף. "זה סוג של מסר. קעקועים הם כמו רשתות חברתיות שמתקשרות אחת עם השנייה, בין אם דרך ז'אנרים או פרקטיקות שונות של קעקוע, לפעמים זה איזשהו מסר שחשוב לי שידעו עליי, ואני בעצם הופכת את עצמי ליצירת אמנות, לאיזשהו פרפורמנס. זה גם פורץ ומשבש את הגבולות של הנורמליות, של המטריקס שכולנו נולדנו איתו. כאילו אני יוצרת את הגוף שלי. זה מדגיש את העובדה שאנחנו עבודה בתהליך. אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים, והגוף הופך לסוג של יומן חיים שמשתנה איתנו"

ושפת הקעקועים?

"קעקועים הם שפה לכל דבר. קעקוע הוא מידע, הוא בעצם מקודד אינפורמציה. קעקועים זו אחת האמנויות הכי עתיקות שיש. משחר ההיסטוריה, ממש מימי קדם אנשים קעקעו את עצמם, מכל מיני סיבות. כקישוט והאדרת הגוף, כסמל השתייכות וסטטוס שבטי, מעמדי, ככלי לביטוי של זהות אישית וחברתית."

מה שמאוד התעצם בחברה שלנו בעשורים האחרונים, כשהקעקוע הפך כמעט למיינסטרים.

"כן, בעשר השנים האחרונות, מאוד. ב-30-20 השנים האחרונות יש בעולם תופעה שנקראת 'רנסנס הקעקועים', הם הפכו להיות ז'אנר אמנות בפני עצמו, מאוד וירטואוזי. אמני קעקוע רציניים ממש מעכלים את כל תולדות האמנות ומקיאים אותם כז'אנרים חדשים על פני הגוף, לוקחים השראה מכל מה שרק אפשר – מתחריטים, מאמנות קלאסית, מעיצוב, מאמנות אקספרסיוניסטי, מכל דבר. גם מאמנות שבטית, שלזה יש תחייה גדולה בכל העולם, והכל מתמזג. אין מזרח ומערב. העולם הוא כפר גלובלי.

צילום: דר' לארס קרוטק, צילוק גוף בשבט ההאמר, אתיופיה

"משחר ההיסטוריה אנשים גם התקעקעו כדרך להעברת ידע מדור לדור, של תפיסת העולם השבטי, האמונות, הדרך בה האדם השבטי תפס את עצמו בתוך המציאות, כדרך להתחבר לאבות ולאימהות הקדמוניים, למציאות הנסתרת, למדריכים או לרוחות מיטיבות שבעצם נמצאות כאן כל הזמן ומתקשרות איתנו. קעקועים שימשו גם ככלי מדיציני, לריפוי גוף ונפש דרך סמלים מעצימים, טוטמים, וגם כסוג של דיקור קדום. יש למשל כל מיני מומיות עתיקות שמצאו עליהן קעקועים שהם לא ליופי אלא לריפוי. הם מקבילים לנקודות הדיקור בגוף ולטיפול בכל מיני כאבים ראומטיים"

תרבות הקעקוע ביהדות

במסגרת הפאנל ב"כנס השפה העברית" 2018 תציג ברגנר את תפקידיו השונים של הקעקוע מימי התרבויות העתיקות ועד ימינו, כשלצדה פרופ' חיים מאור, מומחה לתלמוד ותולדות ארץ ישראל, ואמן היודאיקה אריק וייס, ותנפץ את המיתוס לפיו הקעקוע אסור ביהדות.

"אני הולכת להרצות בפאנל על כל מיני הקשרים של תרבות הקעקוע בתוך היהדות המקראית. לכאורה יש לנו את האיסור על קעקועים ביהדות, ויש איזו דעה רווחת שיהודים לא מתקעקעים", אומרת ברגנר, "אבל מחקרים שונים מראים לנו שזה כנראה לא היה נכון, ויהודים בעת העתיקה נהגו לקעקע על עצמם את שמות האל כחלק מפולחן דתי.
"גם בקבלה יש כל מיני תיאורים מדהימים של מלאכים שהתורה חקוקה על הגוף שלהם במקומות שונים, הם קוראים לזה חותמות, ויש הרבה אזכורים לכתיבה על הגוף. בין אם כתיבה זמנית ובין אם ממש בדיו קבוע, את זה אנחנו לא לגמרי יודעים, אבל כן יש מסורת של כתיבה על הגוף. גם המילה עצמה, 'קעקוע', שהיא אונומטופיאה, כלומר מילה שהצליל שלה מעיד על המשמעות שלה, קושרת לכך שזו הייתה פרקטיקה קיימת. המילה היא בעצם הצליל של הנקישה שהשמיע תהליך הקעקוע במקלות שמקישים אחד על השני, 'קע, קע, קע, קע'.

"אז אני אדבר על כל מיני דוגמאות כאלה, אריק וייס, אמן גראפי ויזואלי ואמן יודאיקה עכשווי, שבעבודה שלו יש הרבה אהבה לכתיבה על הגוף ולקעקועים, ידבר על האמנות שלו, וחיים מאור, אוצר, ואחד האמנים הוותיקים בארץ, שעוסק בעבודותיו בכל מיני דרכים במספר של אביו מהשואה, ירצה בנושא."

"ובו תדבק", אריק וייס, צילום, 2015

הצד הרוחני והטיפולי

איזו דרך הובילה אותך להגדיר את עצמך כמלווה רוחנית באמצעות קעקועים?

"מלווה רוחנית באמצעות קעקועים זה, בעצם, מקצוע שפיתחתי במשך השנים, שמשלב את כל הדברים שאני יודעת לעשות הכי טוב, שזה אמנות – אני אמנית רב-תחומית, טיפול באמנות – שיש לי בזה תואר שני ורקע טיפולי, וקעקועים. אני עברתי דרך ארוכה, מ'בצלאל', דרך 'לסלי קולג" ללימודי טיפול באמנות, ואז נדלקתי על קעקועים. הרבה שנים אחר כך החלטתי שאני זונחת את המקצוע הטיפולי שלי ולומדת לקעקע.

"אחרי שנתיים, בגלל שתמיד הייתה לי משיכה לרוחניות ולפסיכולוגיה, התחיל להיות לי משעמם מסתם לעשות לאנשים קעקועים, בלי להבין מי הם ובלי לשאול למה הם רוצים לעשות את הקעקוע הזה, והתחלתי להיות מקעקעת יותר קשובה ומתעניינת.

אז התחלתי גם לחקור את ההיסטוריה של הקעקוע, מתוך מחשבה שזה יעזור לי להיות מקעקעת יותר טובה, וגיליתי שיש תחום שלם של אנתרופולוגיה של קעקועים. זו הייתה, מבחינתי, התפוצצות. BIG BANG, מה שנקרא. התאהבתי בזה, וירד לי האסימון. הבנתי שזו בעצם אמנות כל כך משמעותית וכל כך חשובה וכל כך קרובה לבית וקרובה לעצמות, ונעוצה כל כך עמוק בהיסטוריה, ושהמשמעויות שלה הן כל כך עמוקות לאדם, הרבה יותר מאיזה טרנד חולף, ואז זו נהייתה האג'נדה שלי להפיץ את הבשורה הזו, ולהראות לאנשים את המשמעות של זה.

"התחלתי לכתוב על זה מאמרים, ולעבוד עם אוריינטציה טיפולית. עם הזמן פיתחתי את הדרך שלי שבה אני קודם כל נפגשת עם האדם שבא לעשות קעקוע, ומנסה להבין מה מביא אותו לרצות לעשות את הקעקוע הזה דווקא בתקופה זו בחייו, איך זה קשור לדברים אחרים שעוברים עליו בתחומים אחרים בחיים, מה הוא היה רוצה לקבל מהקעקוע ברמת ההעצמה. אז אנחנו מתחילים לעצב את זה ביחד, לראות מאיזה עולם סגנוני אנחנו שואבים, לחקור, להבין את ההקשרים, כדי שלא נעשה משהו שאנחנו לא מבינים, ולומדים כל מה שצריך ללמוד בקשר לקעקוע, ואז זה הופך להיות באמת קמע, שיש לו השפעה במציאות."

איזה קעקוע שלך את הכי אוהבת?

"האחרונים שעשיתי. שני צמידים בסגנון מצרי על פרקי הידיים, כי אני מאד מחוברת לתרבות מצרים, וחוקרת אותם, ולומדת את זה לעומק, ובעיקר בגלל שהם עסקו המון בגיאומטריה מקודשת, והאמנות שלהם הייתה הדבר הכי מדהים בעולם. אחרי שנתיים בערך בתור מקעקעת התחלתי גם בשני תחומי מחקר עצמאיים שאני משלבת אותם בתוך העבודה, אחד מהם זה ההיסטוריה של הקעקוע, והשני זה גיאומטריה מקודשת."

אני טועה כשהמושג הזה לוקח אותי לצורת "המרכבה"?

"בדיוק.  גאומטריה מקודשת זו בעצם דרך אוניברסלית של צורות ותבניות-על, שיוצרות את היקום, ובאות להראות לנו שכל דבר ביקום מתהווה ובא לידי קיום דרך אותן צורות ותבניות-על גיאומטריות. התבניות האלה הן תוצאה של רטטים, ויברציות, סאונד. בעצם הכל זה סאונד, ולסאונד יש צורה גיאומטרית."

כמה קעקועים היו לך כשהתחלת לחשוב על הקעקוע כמקצוע?

"היה לי אז קעקוע אחד, ממש לא יותר מדי".

והיום?

"היום זה לא צפוי להיגמר".

כנס השפה העברית ה-11, "לשון ראשון", יתקיים בתאריכים 10-7 בפברואר 2018 בראשון לציון.

ריאיון: טל גורדון, מגזין מקוון "הבמה"

הפוסט כנס השפה העברית | קעקועים ביהדות | הרצאה מאת יסמין ברגנר הופיע לראשונה ב-גיאומטריה מקודשת.